עלי ח'ליל מחמד חאג' עבד אלרחמן דבאבסה נ. המפקד הצבאי בגדה המ

פסק-דין בתיק בג"ץ 7893/14 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 7893/14 לפני: כבוד הנשיאה מ' נאור כבוד המשנה לנשיאה א' רובינשטיין כבוד השופט מ' מזוז העותר: עלי ח'ליל מחמד חאג' עבד אלרחמן דבאבסה נ ג ד המשיבים: 1. המפקד הצבאי בגדה המערבית 2. הממונה על הרכוש הממשלתי והנטוש עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים תאריך הישיבה: כ"ח בסיון התשע"ו (4.7.2016) בשם העותר: עו"ד צבי אבני בשם המשיבים: עו"ד רן רוזנברג פסק-דין הנשיאה מ' נאור: לפנינו עתירה לביטול החלטת ועדת העררים הצבאית לדחות עררים שהגיש העותר כנגד צווי פינוי שנמסרו לו ביחס למקרקעין מושא העתירה. בלבה של העתירה עומדת השאלה אם המקרקעין מושא העתירה הינם רכוש ממשלתי – שלגביו המשיבים מוסמכים להוציא צווי פינוי מכוח הצו בדבר רכוש ממשלתי (יהודה והשומרון) (מס' 59), התשכ"ז-1967 – או שמא רכוש פרטי. לאחר הגשת העתירה העותר הלך לעולמו, למרבה הצער, ובנו בא בנעליו. רקע כללי והחלטת ועדת העררים מושא העתירה 1. עניינה של העתירה במקרקעין לא מוסדרים המצויים באזור יהודה ושומרון, בהם ביצע העותר עבודות חקלאיות. מדובר בקרקעות מסוג "מירי", שהבעלות בהן שייכת ככלל למדינה על פי חוק הקרקעות העות'מני, 1858 (להלן: חוק הקרקעות העות'מני). עם זאת, אדם פרטי יכול לרכוש בקרקעות זכויות מכוח התיישנות "רוכשת" לפי סעיף 78 לחוק הקרקעות העות'מני. לשם כך יש לעמוד בדרישות סעיף זה, שבגדרן החזקה בקרקעות ועיבוד חקלאי שלהן במשך 10 שנים ברציפות (ראו למשל: בג"ץ 5439/09 עבדאלקאדר נ' ועדת העררים הצבאית, פסקאות 20-18 לפסק דינה של הנשיאה (בדימ') ד' ביניש (20.3.2012) (להלן: עניין עבדאלקאדר)). 2. עם כניסת כוחות צה"ל לאזור יהודה ושומרון לאחר מלחמת ששת הימים, הותקן הצו בדבר רכוש ממשלתי (יהודה והשומרון) (מס' 59), התשכ"ז-1967 (להלן: הצו בדבר רכוש ממשלתי). צו זה מסמיך את המשיבים לנהל רכוש השייך לריבון הקודם. בין היתר, הוקנתה בצו סמכות להורות על פינוי פולשים ממקרקעין שמעמדם הוא כשל רכוש ממשלתי (סעיף 6א לצו בדבר רכוש ממשלתי). רכוש ממשלתי הוא, בין היתר, "רכוש אשר ביום הקובע או לאחריו שייך, רשום על שם, או מוקנה לאחד מאלה: (א) למדינת אוייב;..." (סעיף 1(1)(א) לצו בדבר רכוש ממשלתי). 3. המשיבים מחזיקים בעמדה כי המקרקעין מושא העתירה – אשר הוכרזו עוד בשנת 1983 כאדמות מדינה – הינם רכוש ממשלתי. לפיכך, על-פי הסמכות המוקנית בצו בדבר רכוש ממשלתי, פרסם המשיב 2 ביום 3.4.2013 שלושה צווי פינוי כלפי העותר (צו מס' 1029; צו מס' 1030; צו מס' 1031), המתייחסים למקרקעין מושא העתירה. בעקבות זאת הגיש העותר עררים על צווי הפינוי לוועדת העררים הצבאית (להלן: ועדת העררים). 4. לאחר שמיעת טענות הצדדים ובחינת מכלול הראיות שלפניה, החליטה ועדת העררים לדחות את עררי העותר. תחילה נדרשה הוועדה לטענה מקדמית של העותר, שלפיה יש להקפיא את צווי הפינוי מושא העתירה עד להכרעה בהליכים משפטיים אחרים (בג"ץ 413/13, בג"ץ 1039/13), העוסקים בצווים לפינוי פולשים שונים משטח אש 918 (שהוכרז כשטח אש מכוח צו סגירת שטח ס/99/6 מיום 5.1.1999; להלן: צו סגירת השטח). העותר טען כי המקרקעין מושא העתירה מצויים בתחומו של צו סגירת השטח, ולפיכך ההכרעה בהליכים האחרים עשויה להשפיע על עניינו. ועדת העררים דחתה את הטענה, וזאת מהטעם שצווי הפינוי הוצאו מכוח הצו בדבר רכוש ממשלתי, שתכליתו להגן על רכוש ציבורי מפני פלישות, ולא מכוח צו סגירת השטח שתכליתו ביטחונית. ועדת העררים קבעה איפוא כי אין מקום לקשור בין צו סגירת השטח (שהיקפו הגיאוגרפי נרחב) לבין צווי הפינוי שהוצאו כנגד פלישות נקודתיות ולתכלית שונה. 5. לגוף העניין קבעה ועדת העררים כי הוכח בראיות מינהליות שהמקרקעין מושא העתירה הינם רכוש ממשלתי וכי צווי הפינוי הוצאו בסמכות. בתוך כך, דחתה ועדת העררים את טענת העותר שלפיה הוא רכש זכויות במקרקעין מכוח החזקה ועיבוד לפי סעיף 78 לחוק הקרקעות העות'מני. על יסוד הראיות שלפניה, מצאה הוועדה כי קיימים הבדלים בולטים בין שטח מורדות ההר – שבו מצויים המקרקעין מושא העתירה והינו סלעי ברובו – לבין שטחי הוואדי המצויים בקצה המדרון. בעוד ששטחי הוואדי עובדו לאורך השנים, שטח מורדות ההר לא עובד כנדרש. עוד מצאה הוועדה כי יש לראות בוואדי ובמדרון כשני תאי שטח נפרדים, ומשכך עיבודו של הוואדי לא מקנה זכויות במדרון שאינו מעובד. מסקנות הוועדה נסמכו על חוות דעת מומחה לתצלומי אוויר מטעם המשיבים ועל השוואתה עם עדויות העותר ובני משפחתו. בנוסף לכך, עמדה הוועדה על כך שהעותר לא הראה בראיות כי החזיק במקרקעין ועיבד אותם, ואף לא הגיש חוות דעת נגדית מטעמו. העותר הציג אמנם אישור על תשלום מס רכוש. אולם, לא הוכח שאישור זה מתייחס למקרקעין מושא העתירה. לנוכח האמור לעיל, קבעה ועדת העררים כי המקרקעין מושא העתירה לא עובדו באופן ממשי עד לנטיעת עצים בהם בשנת 2010. 6. ועדת העררים הוסיפה ודחתה את טענתו של העותר לפי סעיף 20 לחוק הקרקעות העות'מני. סעיף זה מקנה הגנה מפני תביעות לאדם שהחזיק במקרקעין בתנאים מסוימים במשך 10 שנים. ועדת העררים קבעה כי לסעיף זה אין תחולה בענייננו מכמה טעמים. ראשית, סעיף 20 חל, לפי לשונו, על קרקע רשומה בלבד ואילו המקרקעין מושא העתירה אינם רשומים. שנית, סעיף 20 מתאים לסכסוך בין פרטים, ולא לסכסוך בין הפרט לבין המדינה, כבמקרה דנן. מכל מקום, לא קוים התנאי של החזקה נוגדת. לפיכך דחתה הוועדה את עררי העותר, אך הבהירה כי פתוחה בפניו האפשרות לפנות לוועדה לרישום ראשון ולהוכיח בפניה את זכויותיו הקנייניות במקרקעין מושא העתירה. 7. העותר לא השלים עם דחיית העררים והגיש עתירה לבית-משפט זה. ביום 4.7.2016 התקיים דיון על-פה לפנינו (הנשיאה מ' נאור, המשנה לנשיאה א' רובינשטיין והשופט מ' מזוז). טענות העותר 8. במסגרת העתירה חזר העותר על עיקרי טענותיו לפני ועדת העררים. הוא פתח בטענה שלפיה יש להמתין עד להכרעה בעתירות (בג"ץ 413/13, בג"ץ 1039/13) לביטול צווי הפינוי משטח אש 918. לטענתו, הוצאת צווי הפינוי כלפיו נועדה למעשה לעקוף את ההליכים המתנהלים בעתירות האחרות ואת צווי הביניים שהוצאו במסגרתן. מעבר לכך, לטענת העותר, להכרעה בעתירות עשויה להיות השלכה על עניינו, שכן ייתכן כי ייקבע במסגרתן כי דין צו סגירת השטח להתבטל או כי הצורך הצבאי העומד בבסיסו אינו מחייב לפנות את התושבים המתגוררים באזור. 9. העותר הוסיף והעלה טענות משפטיות ועובדתיות בנוגע לתחולתם של סעיפים 78 ו-20 לחוק הקרקעות העות'מני על המקרה דנן. לעניין סעיף 78 לחוק הקרקעות העות'מני, טען העותר כי לפי לשון הסעיף (בתרגום המובא בספרו של משה דוכן דיני קרקעות במדינת ישראל (מהדורה שנייה, התשי"ג) (להלן: דוכן)), די בהחזקה בלבד או לכל היותר בעיבוד סביר, שהוכחו בענייננו. במישור העובדתי טען העותר כי אין לייחס משקל לעדות מומחה המשיבים, אשר לא היה בקיא במצב התכנוני בשטח ואף לא הכיר סוג גידולים נפוץ באזור מסוג "כרשינה", אשר מאפייניו מקשים על זיהויו בתצלומי אוויר. כן הלין העותר על כך שלא ניתן משקל למסמכים שהגיש כראיות לבעלותו במקרקעין ובהם אישור מס רכוש, תעודת מוכתאר ומכתב מאת המועצה המקומית. אשר לסעיף 20 לחוק הקרקעות העות'מני. העותר טען כי קביעתה של ועדת העררים שלפיה תחולתו של הסעיף מוגבלת לסכסוך בין פרטים בנוגע לקרקע רשומה – שגויה. 10. העותר העלה שלל טענות נוספות, ובכללן הטענה כי ההחלטה לפנותו מהמקרקעין אינה סבירה; כי אופן הקצאת קרקעות המדינה אינו כדין ומפלה בין תושבים פלסטינים לתושבים ישראליים; וכי ההכרזה על המקרקעין מושא העתירה אינה חוקית. כן טען העותר לאכיפה בררנית של דיני התכנון והבניה באזור יהודה ושומרון. בשולי הדברים, ציין העותר כי פנה לוועדה לרישום ראשון, אך כשהתברר לו שההתדיינות בפניה כרוכה בעלות כספית לא מבוטלת – ביכר שלא להמשיך בהליך לפניה. טענות המשיבים 11. המשיבים סמכו ידיהם על החלטת ועדת העררים. לגישתם, העובדה כי העותר ביכר שלא להמשיך בהליך לפני הוועדה לרישום ראשון מטעמים כלכליים אינה מצדיקה להיענות לדרישותיו. כמו כן נטען כי אין מקום לעכב את ההכרעה בעתירה שלפנינו עד לסיום ההליכים בעניין שטח אש 918. לגוף העניין טענו המשיבים, כי התערבותו של בית המשפט בהחלטות ועדת העררים שמורה רק למקרים קיצוניים כגון חריגה מסמכות, טעות וכיו"ב. המשיבים סבורים שהמקרה שלפנינו לא בא בגדרם של מקרים אלה, שכן ועדת העררים הפעילה את סמכותה באופן שקול ומעמיק, תוך שהיא שוקלת ביסודיות את התשתית העובדתית והמשפטית הענפה שהוצגה בפניה. לטענת המשיבים אף אין ממש בטענת העותר כי די בהחזקה בקרקע לשם רכישת זכויות בה. בתרגומים שונים של סעיף 78 לחוק הקרקעות העות'מני מופיעה במפורש המילה "עיבוד". וממילא, דרישת העיבוד מעוגנת כדבעי בהלכה הפסוקה. לבסוף טענו המשיבים כי גם יתר טענות העותר אינן מצדיקות התערבות שיפוטית. דיון והכרעה 12. השאלה העומדת להכרעתנו היא אם יש מקום להתערב בהחלטת ועדת העררים, אשר קבעה כי הצווים לפינוי העותר הוצאו כדין. יובהר כי מדובר בביקורת שיפוטית על החלטה מינהלית במהותה, ולא על הכרעה בשאלות קנייניות. 13. תחילה יש להסיר מעל הפרק את טענתו המקדמית של העותר, שלפיה יש להמתין עד להכרעה בעתירות לביטול הפינוי משטח אש 918. כפי שצוין בהחלטת ועדת העררים, המקרקעין מושא העתירה מצויים בתחומי צו סגירת השטח. עם זאת, לא שוכנענו שיש קשר רלוונטי בינם לבין העתירות האחרות. ראשית, לפי טענת המשיבים, העותר אינו נמנה על העותרים בהליכים האחרים והמקרקעין מושא העתירה אינם מצויים בתחומי הח'רבאות שבהן הם עוסקים. שנית, בעוד שצווי פינוי משטח אש נועדו להרחיק פולשים מטעם ביטחוני, צווי הפינוי במקרה שלפנינו הוצאו כנגד פלישות נקודתיות ולתכלית שונה. משכך, גם אם ייקבע כי אין עוד צורך בצו סגירת השטח או כי ניתן לצמצם את תחולתו, ממילא לא ישפיע הדבר על עניינו של העותר. בנסיבות אלה, לא עלה בידי העותר לשכנענו כי הצווים נועדו לעקוף החלטות שיפוטיות בעתירות האחרות או כי יש מקום להמתין עד להכרעה בהן. 14. לגוף העניין לא מצאנו מקום להתערב בממצאיה העובדתיים של ועדת העררים, שלפיהם לא הוכחו החזקה ועיבוד כנדרש. ככלל, על בית המשפט לבחון אם ועדת העררים חרגה מסמכותה או שמא נפלה טעות בהחלטתה. לעניין זה נפסק, כי אף שאין מניעה שבית המשפט יעיין בכל החומר הנוגע להחלטת ועדת העררים, "אין מקום לבחון מחדש את כל מערכת הראיות שעמדה בפני ועדת העררים ולהתערב בממצאיה לאחר שהתרשמה מן העדויות באופן ישיר" (בג"ץ 2676/09 אבו קמל נ' הממונה על הרכוש הממשלתי הנטוש באיזור יהודה ושומרון, פסקה 10 (החלטה מיום 7.9.2014), והאסמכתאות שם (להלן: עניין אבו קמל); ראו גם: פסק הדין בעניין אבו קמל מיום 6.1.2016; בג"ץ 4925/11 חברת נופר בע"מ נ' ועדת העררים הצבאית (13.2.2013)). דברים אלה יפים לענייננו. החלטתה של ועדת העררים, המנומקת כדבעי, ניתנה לאחר שמיעת טענות הצדדים ועיון בחומר הראיות. ממצאיה העובדתיים לגבי עיבוד המקרקעין מושא העתירה ראויים ומבוססים. מנגד, טענותיו העובדתיות של העותר – שנטענו למעשה גם לפני ועדת העררים – הועלו בכתבי בית הדין באופן כללי בלבד, ולא נתמכו בחוות דעת מומחה או בראיות חפציות משכנעות אחרות. במכלול נסיבות זה, לא ראינו הצדקה כאמור להתערבותנו. 15. במישור המשפטי דין טענות העותר להידחות. לטענתו של העותר, סעיף 78 לחוק הקרקעות העות'מני אינו דורש עיבוד כתנאי לרכישת זכויות בקרקע. העותר מסתמך כזכור על תרגום סעיף 78 בספרו של המלומד דוכן, שבו לא מופיעה המילה "עיבוד". אולם, תרגום בודד זה – שממנו ככל הנראה נשמטה בטעות המילה "עיבוד" (ולעניין זה ראו פליאה אלבק ורון פליישר דיני מקרקעין בישראל 208, מול ה"ש 215 (2005)) – אינו שוקל כנגד הפסיקה הענפה של בית-משפט זה, שבה נקבע במפורש כי לא די בהחזקה בקרקע (ראו למשל ע"א 4999/06 הממונה על הרכוש הנטוש והממשלתי באזור יהודה ושומרון נ' מחצבות כפר גלעדי – שותפות מוגבלת, פסקה 14 לפסק דינה של השופטת א' חיות (15.2.2009), והאסמכתאות הרבות שם; השוו לפרשנות זהה של סעיף 78 בישראל בע"א 8117/14 חוסין נ' מינהל מקרקעי ישראל (16.6.2016)). כפי שנפסק בבג"ץ 277/84 אע'רייב נ' ועדת העררים לפי צו בדבר רכוש ממשלתי, אזור יהודה ושומרון, פ"ד מ(2) 57, 66 (1986): " ... הפועל היוצא מן האמור לעיל הוא, כי על הממונה ועל הוועדה היה ליישם את סעיף 78 הנ"ל ולפרש אותו בהתאם למשמעותו ולפרשנותו מאז ומתמיד. תשומת הלב שלנו לא הופנתה לכל חקיקה או פסיקה, אשר על יסודן רשאיות היו רשויות הממשל הצבאי ליטול לעצמן זכות, ללא בסיס בדין המקומי או בתחיקת הביטחון, ולפרש את סעיף 78 הנ"ל בניגוד לנוסחו ובניגוד לפרשנותו המקובלת. הוראות חוק אלו היו, כידוע, גם חלק ממשפטה של מדינת ישראל עד לחקיקתו של חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (ראה סעיף 158(1) לחוק האמור), ולכן אינן בגדר סוגיה בלתי מוכרת, אשר לגביה לומדים דברים מראשיתם. ניתן על-כן לומר ברוח דבריו של בית-משפט זה בע"א 525/73 הנ"ל, כי הפירוש של החוק הנ"ל הוא, כי בהוכחת חזקה לא סגי לשם רישום בעלות באדמת מירי בהליכי הסדר, ופירוש זה לדין הוא בגדר נחלת הכלל מזה דורות, ונהגו לפיו, למעשה, מאז החלו בהליכים לפי פקודת הקרקעות (סידור זכות הקנין). החוק הירדני בדבר שימוש והחזקה בנכסי דלאניידי מספר 49 משנת 1953 אינו מתיר תפיסת חזקה בקרקע מירי על-ידי כל בר-בי-רב: ואין בו מאומה כדי לפטור מן הצורך לרכוש זכויות חוקיות במקרקעין, יהיה זה בדרך ירושה, העברה או הענקה מן הרשות או, לחלופין, על יסוד החזקה ועיבוד חקלאי גם יחד במשך התקופה המינימאלית המזכה. מכאן כי אין כל הצדקה לחדש בפרשנותו של סעיף 78, והדרך שננקטה על- ידי הוועדה תאמה את המצב המשפטי" (ההדגשות הוספו – מ.נ.). וכל המוסיף גורע. לא עלה בידי העותר לשכנענו כי יש הצדקה לחדש הלכה בעניין זה (ראו והשוו: עניין עבדאלקאדר, פסקה 22 לפסק דינה של הנשיאה (בדימ') ד' ביניש). 16. אשר לטענות העותר לפי סעיף 20 לחוק הקרקעות העות'מני. סעיף 20 לחוק הקרקעות העות'מני קובע "אין שומעים תביעות בקשר לקרקעות המוחזקות על-פי שטר טאבו, שהחזיקו בהן עשר שנים ללא עורר...". והנה, בהחלטת ועדת העררים נקבע כי העותר לא הוכיח כי החזיק במקרקעין במשך פרק הזמן הדרוש, וממילא לא הוכיח החזקה נוגדת כנדרש (לדרישת החזקה נוגדת ראו למשל רע"א 9076/05 אלדוח נ' מינהל מקרקעי ישראל, פסקה ד(2) להחלטתו של חברי המשנה לנשיאה א' רובינשטיין (2.5.2006)). לא ראינו מקום להתערב במסקנות עובדתיות אלה של הוועדה. על כן, ניתן לקבוע כי סעיף 20 לחוק הקרקעות העות'מני לא מסייע לעותר, וזאת אף מבלי להידרש לשאלת תחולתו של סעיף 20 על קרקע בלתי מוסדרת או על סכסוך בין הפרט למדינה. 17. עיינו ביתר טענותיו של העותר, אך לא מצאנו בהן ממש. טענת העותר לאכיפה בררנית נטענה בעלמא, ללא ביסוס עובדתי. כך גם טענתו של העותר להפליה בהקצאת אדמות מדינה, אשר ממילא אינה רלוונטית לענייננו העוסק בהליכי פינוי ולא בהליכי הקצאה. למסקנה דומה ניתן להגיע לגבי טענות העותר כנגד הליכי ההכרזה על המקרקעין מושא העתירה כאדמות מדינה. מסקנתה של ועדת העררים כי המקרקעין הינם רכוש ממשלתי התבססה כאמור על הראיות שבפניה, ולא על עצם העובדה כי הם הוכרזו בעבר כאדמות מדינה. על כן, משקלם של הפגמים בהליך ההכרזה, ככל שהיו כאלה, אינו גבוה. 18. סוף דבר: העתירה נדחית. העותר יישא בהוצאות המשיבים בסך 5,000 ש"ח. דרכו של העותר פתוחה להגשת בקשה מתאימה לוועדה לרישום ראשון, והדברים נאמרים מבלי שנביע דעה על כך. אין בכך בנסיבות העניין שלפנינו לעכב כעקרון את צווי הפינוי או את ההכרעה השיפוטית בעתירה. החלטת ועדת העררים ניתנה עוד ביום 19.10.2014. תשומת לבו של העותר הופנתה לאפשרות לבקש רישום ראשון, אך הוא נמנע מכך. ה נ ש י א ה המשנה לנשיאה א' רובינשטיין: אני מסכים. המשנה לנשיאה השופט מ' מזוז: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של הנשיאה מ' נאור. ניתן היום, ה' בתמוז התשע"ו (‏11.7.2016). ה נ ש י א ה המשנה לנשיאה ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 14078930_C10.doc דז מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il