הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב יפו נ. יהונתן בוטח

פסק-דין בתיק על"ע 7892/04 בבית המשפט העליון על"ע 7892/04 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד המישנה לנשיא מ' חשין כבוד השופטת א' חיות המערער: הועד המחוזי של לישכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו נ ג ד המשיב: עו"ד יהונתן בוטח ערעור על פסקי-הדין של בית הדין המשמעתי הארצי של לישכת עורכי הדין בבד"א 53/03, 54/03 מיום 28.7.04 תאריך הישיבה: כ"ח באדר ב' תשס"ה (09.03.05) בשם המערער: עו"ד עמוס ויצמן בשם המשיב: בעצמו פסק-דין המישנה לנשיא מ' חשין: הערעור שלפנינו מעורר כמה וכמה שאלות חוק נפרדות, ועד שנתוודע אליהן וננסה להשיב עליהן, הבה נעמוד על עיקרי העובדות שלעניין. השתלשלות האירועים עד-כה 2. תחילת הדברים (לענייננו) בתיק משמעת אחר (בד"מ 161/00) שהתנהל בבית הדין המחוזי למשמעת של לישכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו (בית הדין המחוזי או בית הדין) נגד המשיב שלפנינו, עורך-דין יהונתן בוטח (עו"ד בוטח). עם פתיחת הדיון בבד"מ 161/00 ביקש עו"ד בוטח מאב-בית-הדין, עורך-דין ד"ר משה וינברג, כי יפסול עצמו משבת בדין. טעם הבקשה: עו"ד וינברג ישב כבר בעבר כאב-בית-דין בהליך משמעת שבו היה הוא, עו"ד בוטח, נאשם. עד כאן - כל אתי שפיר, אלא שבטיעונו לפסלותו של עו"ד וינברג הטיח עו"ד בוטח בעו"ד וינברג שלל התבטאויות משולחות-רסן ומכפישות ואלו הושמעו בהרמת-קול ובצעקות. 3. בעקבות דברים אלה הוגשה נגד עו"ד בוטח הקובלנה שלפנינו (בד"מ 50/01), ולסופו של דיון החליט בית הדין המחוזי, ברוב דעות, להרשיע את עו"ד בוטח במיקצת עבירות משמעת ולזכותו ממיקצת עבירות משמעת שהואשם בהן. משהרשיעו כך בדינו, גזר בית הדין המחוזי על עו"ד בוטח עונש נזיפה והשעייה על-תנאי לתקופה של שלושה חודשים. הן עו"ד בוטח, הן הוועד המחוזי, הקובל, ערערו לבית הדין הארצי למשמעת של הלישכה (בית הדין הארצי), גם על הכרעת הדין גם על העונש. בית הדין הארצי קיבל במיקצת את ערעורו של עו"ד בוטח על הכרעת הדין; דחה את ערעורו של הוועד המחוזי על הכרעת הדין; ודחה את שני הערעורים על העונש. על פסק-דין זה מערער הוועד המחוזי לפנינו, הן באשר להכרעת הדין הן באשר לגזר-הדין. 4. בראשית נידרש, כמובן, לערעור על הכרעת הדין ורק לאחר מכן נעבור לדיון בנושא העונש. ותחילה לעובדות שלעניין. 5. עיקר הדיון לפני בתי הדין למשמעת נסב על התבטאויותיו של עו"ד בוטח לפני בית הדין המחוזי למשמעת - בבד"מ 161/00 - לעת שביקש לפסול את אב-בית-הדין, עו"ד וינברג, משבת בדין. בית הדין המחוזי בענייננו שמע את הקלטת מן הדיון בבד"מ 161/00; הוסיף ועיין בתיכתוב שנערך מתוך הקלטת; וכך קוראים אנו בהכרעת הדין דברים שהשמיע עו"ד בוטח לעת הדיון בבד"מ 161/00: אני חושב מר וינברג שאתה לא ראוי לכהן בערכאות השיפוט של לשכת עורכי הדין. אני חושב שאתה חסר כל רגש אנושי, אני חושב שפסקי הדין שאתה נותן אין להם שום תקדים, שום ערכאה פלילית כלשהי, לא בערכאה של לשכת עורכי הדין, אין לזה שום תקדים בערכאות של בתי המשפט מה שאתה נתת, מה שאתה עשית אתי, שאתה הרסת לי את החיים. אתה לא מנמק, אתה לא מסביר, אני לא יודע מה יש לך אתי. אבל מה שאתה נותן זכה לביקורת כל כך חריפה בבית המשפט העליון, שהשופט מצא קרא לזה: "שלושה סנדלרים ישבו לדין". אני לא הייתי מקל ראש בזה כמו שאתה עשית בהחלטה האחרונה שלך. השופט העליון אמר ואני אמרתי את זה, אתה יכול לשחק אתי משחקים, להגיד לי תביא פרוטוקול. הדברים לא נרשמו אבל הם נאמרו מר וינברג הנכבד, אתה הרסת לי את החיים. אתה גרמת לאשתי לעזוב אותי, גרמת לי להתגרש, חוסר אנושיות. אני לא יודע אם יש לך רגש אנושי בכלל ... הרסת לי את החיים שלי, מר וינברג, אני שבר כלי היום בגללך. אדון דוקטור משה וינברג, אתה פשוט חסר אנושיות. אין בך טיפה אחת של אנושיות. אני לא ראיתי דבר כזה בחיים שלי, אני מתבייש שאתה חבר בלשכת עורכי הדין, אני לא חושב שאתה מוסיף כבוד ללשכת עורכי הדין. ..... ...אני היום גרוש מר וינברג, בגללך! פשוט בגללך! ... אתה הרסת לי את החיים לפני שנתיים ... ..... ... אתה תפסיק להתעלל בי כי זה מתחיל להמאס עלי. כל מה שאתה עושה מר וינברג, עובר את כל הגבולות ... אני מתבייש שאתה מכהן בלשכת עורכי דין. אתה לא ראוי להיות עו"ד בכלל. ואתה בוודאי שלא ראוי להיות דיין. ..... ..... אתה הרסת לי את החיים! ..... ... הרסת לי את החיים, אתה! איך אתה לא מתבייש ... ... העבירו עליך ביקורת שאין כדוגמתה במדינה הזאת. אין שום שופט עליון שאמר על עו"ד שהוא סנדלר ועליך אמרו את זה. אמרו את זה עליך! אתה לא מתבייש לך? טיפת בושה. תתפטר כבר מהעבודה שלך. אין לך טיפת בושה, איך אתה לא מתבייש לשבת פה? מה, אתה נהנה מזה? אתה מזוכיסט! ..... ... אתה מזוכיסט. ..... לא. אני לא רוצה לשמוע. אני רוצה לדבר עכשיו. ..... לא. אני לא רוצה לצאת. אני רוצה לדבר עכשיו. ..... תנמק. אני לא רוצה לצאת מהחדר. 6. בית הדין בענייננו מוסיף ומצטט מעדותה של עורכת-דין איזמן-כספי, אשר ישבה כחברה במותב הקודם של בית הדין: ... אבל אני מוכרחה לציין שמה שנאמר ע"י עורך דין בוטח נאמר בקול רם, רם עד כדי צעקות, והנסיונות של ד"ר וינברג, ראש ההרכב, להרגיע אותו לא צלחו. עוד אני מבקשת לציין שבקטע שעו"ד וינברג שואל את עו"ד בוטח בעמ' 3 לפרוטוקול ואני מצטטת: "וינברג: אתה רוצה גם להרביץ עכשיו?"... ..... ... קם עו"ד בוטח מכיסאו וגחן לעבר ההרכב בצורה כזו ואני מדגימה. ..... נכון. הוא גחן על השולחן ובצורה כזו התרומם, גחן לעבר והתקדם עם גופו כלפי בית הדין בצורה ... מסוימת של אלימות בעצם המחווה הזו של הגוף ... ..... ... כחברת בית הדין אני מוכרחה להגיד שאני חשבתי הנה עוד מעט יש צורך לקרוא למשטרה מפני שהאווירה היתה לסירוגין על גבול - ולפעמים מעבר לגבול של איומים ... ..... אני מוכנה להגיד שהאווירה היתה של איום סמוי וגם גלוי. ..... ... כאשר עו"ד בוטח - אני מפנה לעמ' 2 לפרוטוקול - אמר לד"ר וינברג: "הגיע הזמן שאתה תפסיק להתעלל בי. אתה תפסיק להתעלל בי כי זה מתחיל להמאס עלי". גם במשפט הזה אני הרגשתי סוג של אלימות מילולית, סוג מסויים של איום. בהחלט דברים חמורים מאוד. ..... יכול להיות שלא הבנת את התגובות שלו, זו התשובה שלי, מפני שעו"ד וינברג ביקש לדון בקובלנה שלך לגופה הוא ביקש להרגיע אותך, הוא שמע היטב את דבריך הוא גם קרא את הבקשה שלך לדחייה. ..... אני יושבת על ידו, אני בחנתי את כל מהלך הדיון, מכיוון שהוא היה חריג ומתוח, אני אומרת שוב - התבוננתי היטב, לא זכור לי שום זלזול מצד ד"ר וינברג, נהפוך הוא התפלאתי איך עו"ד וינברג מצליח להבליג על כל ההטחות ודברי העלבון האישיים שעו"ד בוטח הטיח בו. בית הדין קיבל את עדותה של עו"ד איזמן-כספי כעדות מהימנה. 7. בית הדין המחוזי, ובעקבותיו בית הדין הארצי, השניים החליטו לזכות את עו"ד בוטח ממיקצת מסעיפי הקובלנה שהועלו נגדו, ולערעורו של הוועד המחוזי בנושאים אלה נידרש עתה. הוראות הדין שלעניין והשאלות השנויות במחלוקת 8. שתי הוראות-דין הן לענייננו עתה, וחילוקי-הדעות בין בעלי-הדין נסבים על תחומי התפרשותן של אותן הוראות. הוראה אחת היא זו שבסעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961 (החוק או חוק הלישכה), והוראה שנייה היא זו שבכלל 2 לכללי לישכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו-1986 (כללי האתיקה או הכללים). עד שנידרש להוראות-דין אלו לגופן, נאמר, כי בית הדין המחוזי, וכמותו בית הדין הארצי, קבעו כי התבטאויותיו של עו"ד בוטח אינן עומדות במיבחן ההתבטאות וההתנהגות ההולמות עורך-דין. וכלשונו של בית הדין הארצי: המערער אכן התנהג התנהגות הפוגעת בכבוד המקצוע. הוא צעק, הוא העליב, הוא היה אישי, ונקט בסגנון לא מכבד ולא ראוי. כאמור, גם אם טענותיו של המערער כולן אמת, גם אם האמין שנעשה לו עוול, וגם לו באמת נעשה לו עוול - לא היה בכך כדי להצדיק או להכשיר את התנהגותו בישיבה שהופסקה. חרף התסכול, חרף חוסר האונים, היה עליו להמשיך ולהתנהג לפי הכללים, משום שהוא עורך דין גם כשהוא נאשם, ומצופה ממנו נורמת התנהגות מכובדת ומכבדת, ממנה חרג באופן בלתי סביר, גם אם נגמיש את גבולותיה. ודוק: יובהר כי לדעתי הדברים יפים לא רק לתפקידו של עורך דין כמייצג לקוח אלא חלים עליו גם בכובעיו האחרים, בוודאי בכובעו כנאשם, בשל האינטרס הציבורי המובהק לראות בעורך דין כנושא דגל של התנהגות תרבותית ומאופקת. גם לפנינו לא נחלקו בעלי-הדין בשאלה כי חובה היתה מוטלת על עו"ד בוטח להיזהר בכבודו של מיקצוע עריכת-הדין. וכלשון סעיף 53 לחוק הלישכה: שמירת כבוד המקצוע 53. עורך דין ישמור על כבוד המקצוע של עריכת דין ויימנע מכל דבר העלול לפגוע בכבוד המקצוע. עו"ד בוטח כשל במילוי חובתו זו, הורשע על כך בדינו, ועל הרשעתו לא ערער לפנינו. על הרשעה זו נאמר, כי עולה היא בקנה אחד עם ההלכה כי עורך-דין המייצג את עצמו חייב דרך כלל לנהוג על-פי אותם כללים החלים על עורך-דין המייצג לקוח. ראו, למשל: על"ע 4/83 פנחס מאירוב נ' הוועד המחוזי, פ"ד לט(1) 75, 79-78. באותה פרשה נדרש בית-המשפט לפירושו של כלל 27 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) תשכ"ו-1966 - כיום: כלל 15 לכללי האתיקה - שלפיו אסור עורך-דין לטעון כנגד כשרות הסכם שהוא עצמו ערך או השתתף בעריכתו. אמר השופט בייסקי על פירושו של כלל זה (שם, 79-78): ודאי כי כלל 27 הנ"ל משתרע על כל פעולת עורך-דין, בה הוא פועל למען לקוח; אבל על-פי הניסוח של הכלל אין הוא מצומצם אך ורק למקרים, בהם נעשית הפעולה בתפקיד מוצהר של עורך-דין או כמיופה כוח, אלא הוא חל גם על מקרים, בהם בוחר עורך הדין לעשות פעולה למען עצמו, מבין הפעולות שכרגיל עוסק בהן עורך-דין, בלי להיזקק לעורך-דין אחר. גם אז הוא נחשב כמטפל בעיסקה או כמשתתף בה כעורך-דין; ואין לדבר כאן על התפצלות אישיות עד כדי טענה, כי מכיוון שבעיסקה זו מעורב הוא גם אישית, הריהו מפסיק להיות עורך-דין. היפוכו של דבר:ואם מחליט עורך-­דין לייצג עצמו ולערוך הסכמים עבור עצמו, עליו לקחת בחשבון, כי הצד שכנגד, מטבע הדברים, מייחס לעורך הדין אותה מידת אמון, שרשאי הציבור לרחוש לעורך-דין מבחינת יושר, הגינות והקפדה על כללי התנהגות ביחסים עם לקוחות ועם צדדים שכנגד. ואין נפקא מינה, אם פעל בתחום המקצועי ובשכר או כמעורב אישית וכצד לעיסקה ולפעולה. כן היו דבריו של השופט אור בעל"ע 6/88 זאב קובלר נ' הוועד המחוזי, פ"ד מה(4) 329, 335: כשבוחר עורך-דין לייצג את עצמו, הוא מבצע גם פעולות אשר במקרה רגיל מבצען עורך-דין עבור לקוח, ואין הוא יכול להתנער מחובת התנהגות הולמת על-פי כללי האתיקה המקצועית החלים על עורכי-דין, אף כשאין הוא שוכר עורך-דין לעצמו. ראו עוד: גבריאל קלינג, אתיקה בעריכת דין, (תשס"א-2001), 499. ואומנם, מקום שעורך-דין מייצג את עצמו בבית-משפט, רואים אותו - על דרך הכלל - כעוטה גלימה גם אם אין הוא עוטה גלימה. 9. השאלה שלענייננו אינה אלא אם הוראות סעיף 54 לחוק וכלל 2 לכללים, כלשונם וכתכליתם, פורשים עצמם גם על עורך-דין המייצג את עצמו, או שמא חלים הם רק על עורך-דין המייצג לקוח. נקדים ונאמר, כי לא ירדנו לסוף דעתו של הוועד המחוזי, מה טעם יש ונכון להוסיף ולהרשיע את עו"ד בוטח גם לפי שתי הוראות-חוק אלו בנוסף להרשעתו בעבירה על הוראת סעיף 53 שלחוק הלישכה; והרי העונש שייגזר על עו"ד בוטח יהיה אותו עונש, ובצבירת סעיפי חוק לא יהיה כדי להוסיף על חטאתו. ואולם משהועלו השאלות לפנינו, נשיב עליהן ונכריע בהן. הבה נידרש אפוא לשתי הוראות הדין שלעניין, ונפתח בהוראת סעיף 54 שלחוק הלישכה. 10. וכך מורה אותנו הוראת סעיף 54 שלחוק הלישכה: החובה כלפי הלקוח וכלפי בית המשפט 54. במילוי תפקידיו יפעל עורך דין לטובת שולחו בנאמנות ובמסירות, ויעזור לבית המשפט לעשות משפט. השאלה שלענייננו היא, כאמור, האם חלה הוראת חוק זו על עורך-דין שעה שהוא צד לדיון ומייצג את עצמו, כבענייננו - וזו טענת הוועד המחוזי - או שמא נאמר החובה המוטלת על עורך-דין בסיפה שלהוראת סעיף 54 חלה על עורך-דין רק שעה שמייצג הוא לקוח? בית הדין הארצי קבע כגירסה בתרא, ועל-כך מערער הוועד המחוזי לפנינו. 11. לעניין האשמתו של עו"ד בוטח בהתנהגות בניגוד להוראת סעיף 54 לחוק הלישכה, כך קוראים אנו בהכרעת הדין של בית הדין הארצי: אי מתן עזרה והפרעה לבית המשפט לעשות משפט - סעיף 54 סיפא וסעיף 61(1). לדעתי ... סעיף 54, לרבות הסיפא שלו, עוסק בסיטואציה של יצוג לקוח, ולו ע"פ לשונו, ולטעמי גם ע"פ תכליתו: היא מבטאת את העדפת האינטרס של המערכת המשפטית לעשות משפט על פני האינטרס של הנאמנות ללקוח, מקום שהם מתנגשים, ומורה לעו"ד מהו סדר העדיפויות שהוא מחוייב בו, מקום שהאינטרסים מתנגשים. לא זו היתה הסיטואציה נשוא הקובלנה, וסעיף האישום לא היה מתאים. לפיכך הייתי מזכה את המערער מסעיף אישום זה. לשון אחר: הוראת סעיף 54 לא נתכוונה, מעיקרה, להחיל עצמה על מקרים שבהם מייצג עורך-דין את עצמו. יש טעם בדבריו אלה של בית הדין אך חולק אני על מסקנתו. שני כתובים הם בהוראת סעיף 54 שלחוק, ונכון כי ניתן לפרש את הכתוב השני ("ויעזור לבית המשפט לעשות משפט") כמו עניינו כעניינו של הכתוב הראשון (החל, בין השאר, לעת ייצוגו של לקוח לפני בית-משפט). ואולם לא בהכרח כך. שני חלקיה של הוראת סעיף 54 יכולים לחיות בנפרד איש מרעהו ואף חיים הם בנפרד איש מרעהו. וכלשונה של הכותרת לסעיף 54: "החובה כלפי הלקוח וכלפי בית המשפט". זו חובה לעצמה וזו חובה לעצמה. הטעם העיקרי להעמדתן של שתי החובות זו-בצד-זו הוא, שאלו הן שתי החובות העיקריות המוטלות על עורך-דין בהופיעו לפני בית-משפט. ועוד ייאמר, שיש ומתחוללת התנגשות בין שתי החובות, ותשומת-ליבו של עורך-הדין מוסבת להתנגשות אפשרית זו. ואולם לא מצאתי טעם טוב להגביל את הסיפה ברישה, ולדעתי ניתן וראוי להחיל את חובת עורך-הדין לעזור לבית-המשפט לעשות משפט גם על עורך-דין המייצג את עצמו. אכן, מתוך שעורך-דין המייצג את עצמו אינו פטור מהחובות החלות על עורך-דין בכלל, אין טעם טוב לפרש את הוראת סעיף 54 סיפה בדרכו של בית הדין הארצי. 12. כך הוא בפירושה של הוראת סעיף 54 שלחוק וכך הוא בהחלתה של ההוראה על עניינו של עו"ד בוטח. וכלשונו של מ"מ הנשיא השופט ש'ז' חשין בעמ"מ 11/55 עו"ד פלוני נ' יו"ר וחברי המועצה המשפטית, פ"ד י(2) 881, 892: עורך-הדין במדינת ישראל הוא פקידו של בית-המשפט, ובקבלו את תעודת הסמיכה הוא נוטל על עצמו את החובות הכרוכות במעמד ובמשרה ... על עורך-הדין לסייע בידי בית-המשפט לעשות צדק ... [ו]עליו להתייחס בכבוד גמור לכל בית-משפט שלפניו הוא רשאי להופיע. עורך-דין המתבטא כפי שהתבטא עו"ד בוטח בהליך שבו היה נאשם, אינו עוזר לבית-משפט לעשות משפט. נהפוך הוא: מפריע הוא לבית-משפט לעשות משפט ומשבש הוא את ההליך מעיקרו. עיקרה של הוראת סעיף 54 לחוק הלישכה נסוב, אמנם, על מהות ההליך המשפטי - לעשות צדק, לעשות את הישר, הנכון והטוב. זה פירוש הביטוי "עשות משפט", ולכך כיוון הנביא מיכה ב"עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם-אֱלֹהֶיךָ" (מיכה ו, ח). ואולם לא נמצא לי טעם טוב שלא להחיל הוראת-חוק זו גם על חלקיו הדיוניים של ההליך המשפטי, ולענייננו, להחילו על התנהגות כהתנהגותו של עו"ד בוטח לפני בית הדין המחוזי. המפריע באורח קשה לזרימתו השקטה של ההליך, מפריע ממילא לבית-המשפט לעשות משפט. 13. אציע אפוא לחבריי כי נקבל את הערעור בנושא זה ונרשיע את עו"ד בוטח בהתנהגות הנוגדת את הוראת סעיף 54 שלחוק הלישכה. 14. אשר לכלל 2 לכללי האתיקה, כך מורה הוא אותנו: חובת עורך דין 2. עורך דין ייצג את לקוחו בנאמנות, במסירות, ללא מורא, תוך שמירה על הגינות, על כבוד המקצוע ועל יחס כבוד לבית המשפט. עו"ד בוטח זוכה מעבירה על כלל 2 לכללי האתיקה, ובה-בעת הורשע בעבירה על כלל 32 לכללים הקובע וזו לשונו: כבוד לבית המשפט 32. (א) עורך דין ישמור, בעמידתו לפני בית המשפט, על יחס כבוד לבית המשפט, תוך הגנה על זכויות לקוחו בהגינות, במסירות ותוך שמירה על כבוד המקצוע. (ב) עורך דין יופיע בבית המשפט הופעה מכובדת ובמדי משפט הולמים, כפי שנקבעו בדין. מה טעם כך הורשע עו"ד בוטח ובה-בעת זוכה מעבירה על כלל 2? קובע בית הדין הארצי לעניין זה כך: העדר יחס של כבוד לבית המשפט סעיף 2 ו-32 לכללים: המערער לא הורשע בעבירה ע"פ סעיף 2 שכן ביה"ד קמא סבר, ואני מסכימה עמו, כי עניינו של כלל זה מתייחס לחובת עורך דין בייצגו לקוח. מאידך סעיף 32 אינו מתייחד לייצוג לקוח, ע"פ לשונו, והמערער חטא באופן מובהק בהעדר יחס של כבוד לבית המשפט, לפיכך בדין הורשע בעבירה לפי סעיף זה. גם לדברים אלה נתקשיתי להסכים. אכן, כלל 2 מזכיר את הלקוח בעוד שכלל 32 כללי בלשונו, ואולם אינני סבור כי הלקוח שברישה לכלל 2 שולט בלי-מצרים על כל הכלל. לדעתי, יש לו ל"כבוד המקצוע" ול"יחס כבוד לבית המשפט" שבסיפה לכלל 2 מעמד עצמאי, ואם כך על דרך הכלל לא-כל-שכן שכלל 2 הוא הכלל היחיד המצוי בפרק ב' לכללי האתיקה, פרק שכותרתו היא "הוראת יסוד". וכי נקבל כי "הוראת היסוד" האחת והיחידה לכללי האתיקה לא תחייב עורך-דין בשמירה על כבוד המקצוע ועל יחס של כבוד לבית המשפט גם בייצגו את עצמו? אכן, כלל 2 הוא בבחינת "כל התורה כולה" על רגל אחת, ושאר כללי האתיקה הם בבחינת "ואידך - פירושה הוא, זיל גמור". יתר-על-כן: כלל 32 מדבר אף-הוא על הגנה על זכויות הלקוח, ("תוך הגנה על זכויות הלקוח..."), ובכל זאת הכל מסכימים כי אין הוא מצמצם עצמו אך לייצוגו של לקוח. אכן, בכלל 32 עיקר הוא יחס הכבוד לבית-המשפט בעוד אשר הגנת הלקוח נילווית אליו, ואילו בכלל 2 עיקר הוא ייצוג הלקוח בנאמנות בעוד אשר יחס הכבוד לבית-המשפט נילווה אליו, ואולם אין בכך כדי לגרוע - מעיקרו - מתחום התפרשותו של כלל 2. משהורשע עו"ד בוטח בעשיית עבירות כהגדרתן בכלל 32 לכללי האתיקה ובסעיף 53 שלחוק הלשכה - פגיעה בכבוד המקצוע ובכבוד בית המשפט - ממילא יש להרשיעו בעשיית עבירה כהגדרתה בכלל 2 לכללים. 15. מסקנתי היא אפוא זו, שיש להרשיע את עו"ד בוטח בהתנהגות הנוגדת את הוראת כלל 2 לכללי האתיקה. פרשת שלושת הסנדלרים 16. בטיעוניו לפני בית הדין המחוזי אמר עו"ד בוטח כי בית המשפט העליון התבטא על-אודות המותב שבתיק המשמעת הקודם - בראשותו של עורך-דין וינברג - כי "שלושה סנדלרים ישבו לדין". בשל התבטאות זו הואשם עו"ד בוטח בעבירה של הטעייה (כלל 34 לכללי האתיקה), אך בית הדין המחוזי החליט לזכותו מאשמה זו; בית הדין הארצי אישר את הזיכוי, ועל כך מערער הוועד המחוזי לפנינו. ערעור זה דינו דחייה, ולו מן הטעם שבית הדין המחוזי לא קבע כמימצא עובדתי כי אמירה זו לא נשמעה בבית המשפט העליון; ובהיעדר מימצא עובדתי כי הדברים לא נאמרו, ממילא אין מקום להרשעתו של עו"ד בוטח בהטעייה. כשאני לעצמי, ספק גדול בליבי אם אמנם נשמעה אמירה זו בבית המשפט העליון - כך אומַר בלשון המעטה - ואולם בהיעדר מימצא עובדתי בבית הדין המחוזי, לא נוכל להמשיך בדרכנו לבחינת הדין. וכלשונו של בית הדין הארצי: "יגענו ולא מצאנו קביעה עובדתית כזו על ידי ביה"ד קמא [כי הדברים לא נאמרו], ולכן כבר כאן אין לערעורה של הלשכה על מה לסמוך". כך באשר לעובדות. לא כך באשר לדין כפירושו בבית הדין הארצי. 17. בנושא זה, כאמור, הואשם עו"ד בוטח בהטעיית בית הדין, עבירה כהגדרתה בכלל 34(א) לכללים המשמיענו וזו לשונו: איסור הטעיה 34. (א) לא יעלה עורך דין, בין בעל פה ובין בכתב, טענה עובדתית או משפטית ביודעו שאינה נכונה. (ב) האמור בסעיף קטן (א) אין בו כדי למנוע הכחשה בכתב טענות בהליך אזרחי, או כפירה בעובדה בהליך פלילי. על פירושו של כלל זה כך השמיענו בית הדין הארצי: ... התוצאה של זיכוי מכלל 34 היא נכונה וצודקת לטעמי. לדעתי לא היה מקום להגיש אישום מלכתחילה בסעיף זה, שכן סעיף 34 לכללים עניינו בחובת עורך דין כלפי בית המשפט בייצגו לקוח. לדעתי תכליתו החקיקתית של סעיף 34, על פי הגיונו והקשרו, מתייחסת לגבולות הפער האפשרי בין המידע שהועבר לעורך הדין ע"י הלקוח, מידע שחל עליו חסיון, לבין האימון שרשאי ביהמ"ש לרחוש לטענותיו העובדתיות של עורך דין בשם הלקוח, בתפקידו כ"מתווך" בין הלקוח לבין בית המשפט. בסעיף 34 נקבעה הנורמה הרצויה, שיש לראותה כחלק מן הציפיה מעורך דין המייצג לקוח להתנהג כ-officer of the court, וכמי שמחוייב לעזור לבית המשפט לפי סעיף 54 לחוק, דווקא בשל חובת הנאמנות שלו ללקוח, העשויה להיות מנוגדת לאינטרס זה. וראה גם קלינג, אתיקה בעריכת דין, ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין התשס"א-2001, בעמודים 367-363, מהם עולה כי גם לדעת קלינג מדובר במשולש בית משפט-עורך דין-לקוח כמשולש הרלוונטי לכלל איסור הטעייה בעניין עובדתי. וראה גם בעמוד 373, שם מאוזכר כלל 34 בהערת שוליים כתמיכה לקביעה שתפקידו של עורך הדין הוא לטעון את גרסת מרשו, ובתפקידו זה, אסור לו לומר דברים שהוא יודע כי אינם נכונים. העולה מן האמור הוא כי סעיף 34 אינו רלוונטי, ויישומו על נסיבות ענייננו נראה לי מאולץ ודווקני. במילים אחרות, גם לו הוכח חד משמעית שהדברים לא נאמרו מעולם ע"י ביהמ"ש העליון, ושהמערער ידע שאינו דובר אמת כשטען זאת, לא היה בכך כדי להוות עבירה על סעיף 34 לכללים, שעניינו בחובת עו"ד כלפי בית המשפט בייצגו לקוח, ובה בלבד. ..... לפיכך, ולו דעתי תשמע, הזיכוי מן האישום לפי סעיף 34(א) לכללים בדין יסודו, גם אם כי לא מהנמקת ביה"ד קמא. אני חולק על דברים אלה מכל-וכל. לא זו בלבד שאין בו בכלל 34 ולו רמז על כך שמחיל הוא עצמו אך על עורך-דין המייצג לקוח; ולא זו בלבד שאין כל טעם שבסבירות כך להגביל את תחולתו של כלל 34; אלא שכלל 34 מקומו הוא בפרק י' לכללי האתיקה ומסתופף הוא תחת הכותרת "עורך הדין ובית המשפט". מה טעם נגביל את כלל 34 לעורך-דין המייצג לקוח ונוציא מגדר תחולתו עורך-דין המייצג את עצמו? וכי עורך-דין המייצג את עצמו אינו אסור בהטעיית בית-הדין? כך הוא באשר לפירושו של כלל 34. ואולם אין בו בפירוש זה כדי לפגוע במסקנתנו כי זיכויו של עו"ד בוטח מעבירה על כלל 34 יעמוד על מכונו בשל היעדר מימצא עובדתי כי עו"ד בוטח היטעה את בית-הדין. כללם של דברים 18. אם דעתי תישמע כי-אז נקבל את ערעורו של הוועד המחוזי ונרשיע את עו"ד בוטח גם בעבירות על סעיף 54 לחוק הלישכה וכלל 2 לכללי האתיקה. הערעור על זיכויו של עו"ד בוטח מעבירה על הוראות כלל 34(א) לכללים - יידחה. אשר לגזר-הדין 19. העונש שנגזר על עו"ד בוטח היה נזיפה והשעייה על-תנאי בת שלושה חודשים, ועל קולת עונש זו, לטענתו, מערער הוועד המחוזי. טוען הוועד כי ראוי היה לו לבית הדין הארצי שיתערב בעונש שגזר בית הדין המחוזי, בייחוד כך נוכח הרשעותיו הקודמות של עו"ד בוטח. אינטרס הציבור, כך טוען הוועד המחוזי, והצורך לשמור על טוהר המחנה, מחייבים מסקנה כי יש להשעות את עו"ד בוטח בפועל לתקופה ארוכה ומשמעותית. 20. אין בדעתנו להכריע בערעור הוועד, לא לכאן ולא לכאן. מסתבר כי במקביל לערעור זה מתבקשים אנו בידי הוועד להחמיר בעונשו של עו"ד בוטח במקרה אחר (על"ע 6921/04), ובנוסף לשני ערעורים אלה, תלויים ועומדים לפני בית הדין הארצי ערעורים נוספים בעניינו של עו"ד בוטח. אין אנו סבורים כי נכון וראוי לגזור את עונשו של עו"ד בוטח טיפין-טיפין בלא לראות את התמונה הכוללת. נכון וראוי הוא שכל הפרשות שעו"ד בוטח מעורב בהן (בזמן שייקבע) תבואנה יחדיו לפני בית הדין הארצי, שרק כך יוכל בית הדין לשפוט ולגזור עונש כראוי. 21. אנו מחליטים אפוא לקבל את ערעור הוועד המחוזי במובן זה שעניינו של עו"ד בוטח יעלה ויבוא שוב לפני בית הדין הארצי. בית הדין הארצי ידאג לקבוץ אל-יד את כל ההליכים שעו"ד בוטח מעורב בהם, ולאחר שמיעת כל טענות שתועלינה יגזור את הדין בכל הפרשות כאחת. המישנה לנשיא הנשיא א' ברק: אני מסכים. ה נ ש י א השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של המישנה לנשיא, השופט מ' חשין. היום, א' באייר תשס"ה (10.5.2005). ה נ ש י א המישנה לנשיא ש ו פ ט ת _________________________ /עכב העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04078920_G02.doc מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il