לאוניד רפפורט נ. מדינת ישראל

20 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 7880/19 לפני: כבוד השופט י' אלרון כבוד השופט ע' גרוסקופף כבוד השופט ח' כבוב המערער: לאוניד רפפורט נ ג ד המשיבים: 1. מדינת ישראל 2. פלונית ערעור על הכרעת דינו וגזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 20.5.2019 ומיום 24.10.2019 בתפ"ח 38067-05-17 שניתנו על ידי כבוד השופטים א' דראל, ע' זינגר וח' מאק-קלמנוביץ תאריך הישיבה: י"ז באייר התשפ"ב (18.05.2022) בשם המערער: עו"ד ציון אמיר; עו"ד ענבר רוזנבאום בשם המשיבה 1: עו"ד יאיר חמודות המשיבה 2: בעצמה פסק-דין השופט ח' כבוב: ערעור על הכרעת דינו וגזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטים א' דראל, ע' זינגר ו-ח' מאק-קלמנוביץ) בתפ"ח 38067-05-17 מימים 20.05.2019 ו-24.10.2019 בהתאמה. בגדרה של הכרעת הדין הורשע המערער, לאחר הליך הוכחות, בכל העבירות שיוחסו לו, ואלו הן: מאות עבירות אינוס ומספר עבירות של מעשה סדום בבתו – לפי סעיף 351(א) לחוק העונשין (להלן: חוק העונשין); עבירות מין במשפחה, כמאה עבירות אינוס ומספר עבירות של מעשה סדום מתחת לגיל 21 בבתו – לפי סעיף 351(ב) לחוק העונשין; מעשה מגונה בקטין בן משפחה, מאות עבירות מתחת לגיל 14 בבתו – לפי סעיף 351(ג)(1) לחוק העונשין בנסיבות סעיף 348(א) וסעיף 345(א)(3) לחוק העונשין; מעשה מגונה בקטין בן משפחה, עברות עבירות מתחת לגיל 16 בבתו – לפי סעיף 351(ג)(3) לחוק העונשין. בגין הרשעתו הושת על המערער עונש של 25 שנות מאסר לריצוי בפועל (בניכוי ימי מעצרו); שנים עשר חודשי מאסר על תנאי, לבל יעבור המערער עבירת מין מסוג פשע או ניסיון לעבור עבירה כאמור, למשך שלוש שנים מיום שחרורו מן המאסר; ופיצוי למתלוננת בסכום של 100,000 ש"ח. עובדות כתב האישום כתב האישום מגולל מסכת חמורה ומרובת אירועים, בגדרם ביצע המערער שורה של עבירות מין במתלוננת, בתו הבכורה ע' (להלן: המתלוננת או ע'), ילידת שנת 1997 – מעת היותה כבת שמונה, ובמשך עשור. בתוך כך, מתוארות בכתב האישום פגיעות מיניות רבות, בתדירות של מספר פעמים בשבוע במהלך התקופה הנקובה, ובסך הכל – מאות רבות של מקרים. כך על-פי נטען, נהג המערער להעיר את המתלוננת משנתה, כאשר כל דרי הבית נמים את שנת הלילה, ולהחדיר את איבר מינו או את אצבעותיו לתוך איבר מינה. המעשים בוצעו בחדר הילדים או בסלון הבית – וחלק מהמעשים שבוצעו בחדר הילדים, נעשו עת אחיה הקטנים של המתלוננת ישנים בו. תוך כדי ביצוע המעשים, נהג המערער לגעת וללטף את המתלוננת בחזה, בירכיה, בישבנה ובאיבר מינה, וכן לנשקה תוך שהוא מחדיר את לשונו לפיה. המערער נהג גם לשכב לצד המתלוננת, לגעת בגופה ולהביאה לכדי סיפוק. הוא הורה לה כיצד לשכב ומתי להסתובב, היכן לגעת ומה לעשות, וכן הורה לה לבצע בו מין אוראלי עד אשר הגיע לפורקנו. המתלוננת עשתה כפי שהורה לה המערער, ולעיתים תוך כדי המעשים בכתה חרישית. המערער מצדו, הורה לה לשמור על השקט. כשהגיעה המתלוננת לגיל ארבע-עשרה שנים בקירוב, החל הנאשם לתת לה לבלוע מעת לעת גלולה שטיבה אינו ברור למאשימה. בעובדות כתב האישום הבחינה המאשימה בין שתי תקופות – תקופה שתחילתה בשנת 2005 וסופה בשנת 2007 (להלן: התקופה הראשונה); ותקופה שתחילתה בשנת 2007 וסופה בשנת 2012 (שמלאו למתלוננת כ-15.5 שנים). עוד התייחס כתב האישום, באופן מובחן, לאירוע פרטני שהתרחש ביום 13.06.2014 – שכונה בכתב האישום "הפעם האחרונה". כתב האישום נדרש לפגיעה הראשונה שביצע המערער במתלוננת בראשיתה של התקופה הראשונה, עת נכנס לחדר הילדים, בעוד אחי המתלוננת ישנים בו – הוציאה מהחדר, ופגע בה. המערער הפשיט את המתלוננת מבגדיה, הפשיל את מכנסיו ובעוד היא שוכבת על המיטה החדיר את איבר מינו לאיבר מינה. כאשר המתלוננת השמיעה אנקת כאב, הוא סכר את פיה באמצעות כף ידו בחוזקה והמשיך במעשיו עד שהגיע לפורקנו בתוך איבר מינה. בתום המעשה שבה המתלוננת לחדרה, סבלה מכאבים והתקשתה להירדם. למחרת, הבחינה המתלוננת כי תחתוניה מוכתמים בדם, ומשכך השליכה אותם לזבל. החל מאותו היום ועד לגיל עשר, נהג המערער לבצע בה מעשי אונס בתדירות גבוהה – זאת, בחדר הילדים או בסלון הבית. אשר לתקופה השנייה צוין בכתב האישום, כי בשנת 2007 לערך הפסיק המערער ממעשיו למשך כחודשיים, אך בסופם שב לסורו והמשיך לבצע במתלוננת את מעשיו. כך, העיר המערער את המתלוננת והכניס את איבר מינו לאיבר מינה בסלון הבית. כאשר בכתה המתלוננת חרישית מחמת כאב עז, ואף אמרה למערער כי כואב לה – השיב לה המערער: "זה לא משנה". המערער הגיע לפורקנו בתוך איבר מינה והמתלוננת חזרה לחדרה בתום המעשים. בשלב כלשהו במהלך אותה תקופה, לאחר שהמתלוננת הגיעה לגיל אחת-עשרה, מעשי המערער בה אף הוחמרו. בתוך כך, החדיר המערער את איבר מינו לפי הטבעת של המתלוננת עד אשר הגיע לסיפוקו. המערער עשה זאת במהלך התקופה כחמש פעמים. במקביל, המשיך המערער לבצע בה מעשי אונס רבים של החדרת איבר מינו לאיבר מינה. ביום הכיפורים של שנת 2012, עת הייתה המתלוננת כבת חמש עשרה וחצי, נכנס המערער בלילה לחדרה, הורה לה לרדת מהמיטה העליונה במיטת הקומתיים שבחדר הילדים, השכיבה על המיטה הנפתחת שבחדר, הפשיטה והכניס את איבר מינו לאיבר מינה תוך שהוא מורה לה כיצד לנוע. כשבוע לאחר אירוע זה, החליטה המתלוננת לעזוב את הבית ומאותו היום היא אכן התגוררה בפנימיות חוץ ביתיות. הפעם האחרונה בה פגע המערער במתלוננת אירעה בחודש יוני 2014, עת הגיעה המתלוננת לבית כדי לשמור על אחיה הקטנים, בזמן שהוריה ואחיה ד' נסעו לטיול בחו"ל. בבוקר חזרת בני המשפחה מחו"ל, ביום 13.06.2014, ישנה המתלוננת בסלון הבית. המערער, אשר הקדים את כניסת רעייתו ובנו לבית המשפחה, הבחין במתלוננת ישנה בסלון הבית, ומיהר לנעול את דלת הבית ולגשת למתלוננת. בשלב זה, הפשיט המערער את המתלוננת מבגדיה והכניס את איבר מינו לאיבר מינה, ואילו רק למשמע קולות מחדר המדרגות הפסיק ממעשיו והתלבש חזרה. הכרעת הדין במסגרת ההליך שהתנהל לפני בית המשפט המחוזי – כפר המערער בכל העבירות המיוחסות לו, וטען ביחס לגרסת המתלוננת כי לא היו דברים מעולם. נוכח יריעת המחלוקת הרחבה, ניתנה הכרעת הדין אך לאחר ניהולו של הליך שלם ומלא, ולאחר שמיעת ראיות, בסופן מצא בית המשפט לדחות את גרסת המערער בהיותה בלתי מהימנה, ולאמץ את גרסת המתלוננת – לגביה נקבע פה אחד, כי עדותה אמת היא. בסופו של ההליך, הורשע המערער בכל העבירות שיוחסו לו, ואלו הן: מאות עבירות אינוס ומספר עבירות של מעשה סדום – לפי סעיף 351(א) לחוק העונשין; עבירות מין במשפחה, כמאה עבירות אינוס ומספר עבירות של מעשה סדום מתחת לגיל 21 – לפי סעיף 351(ב) לחוק העונשין; מעשה מגונה בקטין בן משפחה, מאות עבירות מתחת לגיל 14 – לפי סעיף 351(ג)(1) לחוק העונשין בנסיבות סעיף 348(א) וסעיף 345(א)(3) לחוק העונשין; ומעשה מגונה בקטין בן משפחה, עברות עבירות מתחת לגיל 16 – לפי סעיף 351(ג)(3) לחוק העונשין. ביחס לעבירות של מעשי הסדום שבוצעו בדרך של החדרת איבר מינו של המערער לפי הטבעת של המתלוננת, הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער בשישה מקרים. במסגרת הכרעת הדין סקר בית משפט המחוזי בהרחבה את העדויות שהובאו לפניו, וקבע את שקבע בהכרעה מפורטת ומנומקת. בתוך כך נקבע, כי עדות המתלוננת נמצאה אמינה ומשכנעת – וכי מדובר במסכת של התעללות מינית שנמשכה על-פני שנים. ראשיתן של פגיעות אלו נקבע, היא עוד כאשר הייתה המתלוננת ילדה קטנה שלא הייתה יכולה להבין את פשר המעשים שבוצעו בגופה, כמו גם את חומרתם. המערער, הפך למעשה את בתו לשפחת מין לסיפוק צרכיו, תוך שהוא מתעלם מכאביה, מכאוביה, רצונותיה והפגיעה הנגרמת ממעשיו. כן הודגשה עוצמת הפגיעה הכרוכה בעצם קיום יחסי מין בגיל כזה, בתוספת היותם מתקיימים בין אב לבתו – כאשר האב מנצל את סמכותו ההורית, את היות המתלוננת מתגוררת בביתו ונתונה לשליטתו, כמו גם לחסדיו. הרשעת המערער התבססה בראש ובראשונה על עדות המתלוננת, שנבחנה על-ידי בית משפט קמא בפירוט – ונמצאה מהימנה ומשכנעת, חרף קשיים מסוימים שנמצאו בה, מהם לא התעלם בית המשפט. בית המשפט המחוזי בחן בהרחבה את הדברים, במסגרת פסק דין ארוך ומנומק – היה ער לקשיים, אך התמודד עימם באופן משכנע וקבע כי אין הם מעוררים ספק סביר באשמת המערער. אל מול קביעותיו אלו של בית המשפט המחוזי בדבר אמינותה האיתנה של עדות המתלוננת – מצא בית המשפט את עדותו של המערער כבלתי מהימנה; וכך גם ביחס ליתר עדי ההגנה, קבע בית המשפט כי נותר לפניו הרושם בדבר תיאומן של עדויות בין עדי ההגנה מקרב בני משפחתו של המערער. וכך בהכרעת הדין (פסקה 111 להכרעת דינה של כב' השופטת ע' זינגר): "סוף דבר הינו כי נמצא לתת אמון בעדות המתלוננת. גרסת המתלוננת לא נפגעה אף לאחר עיון במלוא העדויות שהביאה ההגנה מטעמה. חרף הקושי הכרוך בדבר, העידה המתלוננת עדות אמיצה ומשכנעת מאוד. לטעמי לא ניתן לפקפק לאחר שמיעתה באופן בלתי אמצעי, בטענותיה באשר לפגיעה המינית הקשה שהייתה מנת חלקה וזאת על פני שנים והחל מגיל צעיר מאוד. פגיעה פיזית ונפשית שגרם לה אביה מולידה. אכן אין בפי אנוש מענה נחרץ לשאלה האם כל יתר בני המשפחה ידעו על המעשים ובחרו שלא לעשות דבר ואף כיום הם בוחרים להגן על האב, או שמא מי מהם לא הבחין באירועים הקשים המתרחשים בשעת לילה מאוחרת בדירתם הקטנה. לא די בהעדר מענה לכך ובהיעדר פריצת המעשים האיומים שהתרחשו בתוך הבית פנימה, אל המרחב החוצה – כדי לאיין את דבר התרחשותם. התרחשות אשר לטעמי לא נותר ספק כי ארעה. לא רק שעדות המתלוננת הייתה משכנעת אלא שעדות אביה, הייתה מתמיהה ולא ניתן בה מענה לשאלות העולות מעצמן. אין חולק כי הבת אשר עזבה את הבית בטרם חשיפת מעשי האב, המשיכה לפוקדו, אך תוך הקפדה שהאב לא יהיה שם בעת ביקוריה. חרף זאת, לא טרח לכאורה מי מבני המשפחה לברר פשר הדבר. אף שלכאורה מי מהם לא ידע דבר – הם לא בררו מדוע המתלוננת נפגשת דווקא עם האם, חרף טענותיה על פגיעות פיזית מצד אם המשפחה. האב, הוא הנאשם, לא ערך כל ניסיון לברר פשר האמור, או לפעול להגנתה של בתו אשר שמע כי היא פוגעת בעצמה ואף לא דיבר איתה מאום, הכול כי נפגע ממנה (?!). אכן, כפי שטענה ב"כ הנאשם אין מקום להרשיע נאשם רק מחמת שלא מצא מניע לתלונה שהוגשה כנגדו, אך במקרה דנן קיימות ראיות מספקות להרשעתו, גם בהתעלם מניסיונו הכושל לספק מניע לתלונה. עדות המתלוננת לבדה מספקת, אך בוודאי שכך הוא, כאשר זו נתמכת באופן בו נתגלו המעשים – עת שהמתלוננת לא יכלה עוד להכילם לאחר הפגיעה האחרונה, (ממנה חזרה מעורערת באופן שבלט לסובבים אותה). ובוודאי שכך הוא לנוכח סימפטומים אשר מהם סובלת המתלוננת, חלקם אף פיזיים (ראה דרך השינה והקושי בשינה) ועדות תמוהה ולא מספקת של הנאשם". מפאת העובדה שהכרעת הדין כאמור נסמכת על עדויות אלו – זו מול זו; ומשעה שההכרעה במהימנותן ניצבת במוקד הערעור דנא, אדרש בקצרה לממצאי בית משפט קמא ביחס לעדות המתלוננת והראיות לחיזוקה וכן לממצאיו ביחס לעדות הנאשם. קביעותיו של בית משפט קמא אשר לעדות המתלוננת והראיות לחיזוקה במסגרת הכרעת הדין נקבע, כי עדותה של המתלוננת נתמכה בעדויותיהם של עדי תביעה נוספים – ובראשן, עדויותיהן של מי שהמתלוננת חשפה בפניהן בהדרגה ובאופן אותנטי את מעשיו של המערער, טרם הגשת התלונה במשטרה. עדות אלה הן מדריכתה של המתלוננת (בפניה חשפה המתלוננת את המעשים לראשונה), הפסיכולוגית שטיפלה במתלוננת ומי שהייתה המחנכת של המתלוננת. בית המשפט המחוזי סקר בהרחבה גם את הראיות המעידות על הקושי הרב שהיה למתלוננת בחשיפת הדברים, ולמצבה הנפשי הקשה – בפרט, לאחר המעשה האחרון שנעשה בה. כן הובאו ראיות לכך שהמתלוננת סבלה מסימפטומים של פוסט טראומה, לרבות ניתוקים, חיתוכים עצמיים ומספר ניסיונות אובדניים. כך גם, הובאו עדויות על אודות קשיי השינה מהם סבלה המתלוננת, צורת שנתה העוברית והמכווצת בקצה המיטה וסיוטי הלילה הקשים מהם סבלה בעודה נצפית משתוללת ונאבקת. בית המשפט המחוזי התייחס גם לכך שהמתלוננת עזבה את בית המשפחה באי-רצון וחרף הקושי הרב שהיה כרוך בכך עבורה. בשנת 2013 תועדה פנייה של המתלוננת לרשויות הרווחה בדאגה לשלום אחותה, שנים קודם לחשיפת הפגיעות המניות בה (אז הביעה המתלוננת חשש לפגיעה פיזית); ובשנת 2015, בה חזרה והעלתה את חששותיה (ואז גם הובע החשש מפני פגיעה מינית). בסופם של אלו, מצאו לנכון כל אחד מחברי ההרכב לציין את התרשמותם מאמינות עדותה של המתלוננת – וכך: כב' השופטת ע' זינגר קבעה, כי "עדות המתלוננת הייתה משכנעת, אמיתית וקורעת לב. זו נתמכה בעדויות רבות ועולים סממנים התואמים פגיעה מינית. לרבות סממנים פיזיים בלתי נשלטים" (פסקה 89 להכרעת הדין), וכן כי "עדות המתלוננת הייתה אמינה ומשכנעת כשלעצמה: היה ניכר בעת העדות הקושי הרב של המתלוננת לחשוף את הדברים, ויש לזכור כי אלה נאמרים עם קושי זה, לאחר שהמתלוננת נדרשה לטיפול ממושך אשר אפשר לה לחשוף אותם" (פסקה 77 להכרעת הדין), וכן כי "חרף הקושי הכרוך בדבר, העידה המתלוננת עדות אמיצה ומשכנעת מאוד. לטעמי לא ניתן לפקפק לאחר שמיעתה באופן בלתי אמצעי, בטענותיה באשר לפגיעה המינית הקשה שהייתה מנת חלקה וזאת על פני שנים והחל מגיל צעיר מאוד" (פסקה 111 להכרעת הדין); כב' השופטת ח' מאק-קלמנוביץ קבעה, כי "גירסתה של המתלוננת הייתה בעיני מהימנה ומשכנעת, מעבר לספק סביר, על אף התוכן הקשה של עדותה, היא דיברה באופן שקול ומתון. היא זכרה את העובדות בבהירות וידעה להשיב לשאלות שהופנו אליה"; וכב' השופט א' דראל קבע, כי "במקרה זה האופן שבו סיפרה ע' על שאירע, הטון, אופן הדיבור, ושפת הגוף שלה, היו מטלטלים". ועוד – עדותה זו של המתלוננת לא עמדה לבדה, אלא חוזקה בחיזוקים משמעותיים נוספים, ועיקרם הם: מצבה הנפשי של המתלוננת (פסקאות 41-40 להכרעת הדין), לצד עדותה של המטפלת הקודמת של המתלוננת, הגב' ויקטוריה רייכר על רמת הטראומה הקשה ממנה סובלת המתלוננת (פסקה 80 להכרעת הדין); סימפטומים המתאימים לנפגעי תקיפה מינית (פסקה 79 להכרעת הדין), לצד עדויותיהם של מי שחלק חדר עם המתלוננת, המחנכת בביתה התגוררה המתלוננת, היועצת החינוכית, הפסיכולוגית גב' יעל הכהן גרין והמטפלת הגב' ויקטוריה רייכר; אופן חשיפת הסיפור, והקושי שהיה כרוך בכך; מצבה הנפשי של המתלוננת בעת חשיפת הפגיעות המיניות; דאגתה של המתלוננת לשלום אחותה הקטנה דווקא, עד כדי פנייה לרשויות הרווחה בשנת 2013 (פסקה 109(ט) להכרעת הדין); העדות על אודות השינוי המשמעותי במצבה הנפשי של המתלוננת לאחר אירוע החזרה מחו"ל; וכן – העדר מניע משכנע מדוע תעליל המתלוננת על אביה עלילת שווא כה חמורה (פסקה 77 להכרעת הדין). ראיית חיזוק משמעותית נמצאה בכך שהמתלוננת דאגה להימנע מכל מפגש עם המערער, מאז עזבה את בית משפחתה ועד להגשת התלונה – תקופה בה עדיין שמרה המתלוננת על קשר עם יתר בני המשפחה, ואף הגיעה לבקרם מעת לעת. הימנעותה של המתלוננת מלהיפגש עם המערער בולטת על רקע העובדה, כי על-פי קביעותיו של בית משפט קמא, סבלה המתלוננת ממעשי אלימות דווקא מצד האם (עניין שלא הוזכר בכתב האישום; פסקה 107 להכרעת הדין). וכך, גם המערער וגם האם – אישרו הימנעותה זו של המתלוננת. עוד נקבע לעניין זה, כי לא עלה בידי המערער לספק הסבר משכנע כלשהו לכך שלא יצר כל קשר עם המתלוננת לאחר עזיבתה את הבית, ובכלל זאת לא ניסה המערער לברר מדוע עזבה או ניסה לשכנעה לשוב. כך גם, לא סופק על-ידי המערער הסבר מדוע לאחר שדווח לו על-ידי בנו כי המתלוננת חותכת את עצמה – לא נזדעק המערער ולא הושיט ידו כדי להושיעה (פסקה 66 להכרעת הדין). קביעותיו של בית משפט קמא אשר לעדות המערער אל מול קביעותיו אלו של בית משפט קמא בדבר אמינותה האיתנה של עדות המתלוננת – מצא בית המשפט את עדותו של המערער כבלתי מהימנה. בתוך כך נקבע, כי עדות המערער הייתה "מתמיהה ולא ניתן בה מענה לשאלות העולות מעצמן", ואף נותר לפני בית המשפט הרושם בדבר תיאומן של עדויות בין עדי ההגנה מקרב בני משפחתו של המערער (פסקאות 109 ו-111 להכרעת הדין). בית המשפט גם בחן את עדותה של האם לאורך הכרעת הדין – ודחה אותה; וכן נבחנו עדויותיהם של האחות ש' ושל האח ד' – וגם לגביהן נמצא, כי אין בית המשפט יכול לסמוך ידיו עליהן, וכך נקבע: "בעניין האח ד' והאחות ש', אסתפק באמירה כי היה ניכר שאלו גויסו לסייע להוריהם ויתכן כי בנסיבות המקרה, גילם במועדים הרלוונטיים וההשפעה ההורית עליהם – הם מאמינים בדברים עליהם העידו" (פסקה 100 להכרעת הדין). עוד קבע בית המשפט לעניין זה, כי אין כל הסבר משכנע מדוע תמציא המתלוננת עלילת שווא כזו כנגד המערער, וכי היא עצמה משלמת על מעשיה מחיר כבד ביותר בדמות ניתוקה המוחלט ממשפחתה. תסקיר נפגעת עבירה ביום 18.09.2019 הונח לפני בית המשפט המחוזי תסקיר נפגע העבירה שנערך למתלוננת (להלן: התסקיר). כפי שצוין בגזר הדין, מדובר בתסקיר מפורט המתייחס למהות הפגיעה ולנזקים הכרוכים בה. זאת, הן בהתייחס לדרך בה הצליחה המתלוננת להתמודד עם הפגיעה במהלך התקופה בה זו ארעה, הן לדרך בה מצליחה המתלוננת להתמודד כעת עם הפגיעה הקשה שנותרה כתוצאה מאותם מעשים. בתוך כך, מתייחס התסקיר לפגיעה שנגרמה למתלוננת בדרך תפיסת העולם והאפשרות לבטוח באחר. ההשפעה על יצירת קשרים, בדידות ותחושות נלוות לנוכח העובדה שבני המשפחה ניתקו עימה קשר, מחמת בחירתה להגיש תלונה כנגד ראש המשפחה. עוד נדרש התסקיר למערכת היחסים המשפחתית עם אחיי המתלוננת ותחושותיה ביחס אליהם, הן עת אירעו המעשים והן כעת, לאחר שניתקו עימה קשר ובחרו לגונן על האב. התסקיר מתייחס עוד לפוסט טראומה שנותרה אצל המתלוננת ודרכי ביטויה הפיזיים והנפשיים. התסקיר נדרש מנגד לתפקוד הגבוה של המתלוננת חרף אותה פגיעה ובכלל זה צוין, כי המתלוננת גויסה לצה"ל, עבדה במסגרת קורס חובשים ואף פנתה לקורס קצינים. בשים לב לפגיעה ולדרך שיקומית ארוכה העומדת עוד בפני המתלוננת – הומלץ להטיל על המערער, בין היתר, פיצוי כספי משמעותי שיאפשר למתלוננת לעשות כן. גזר דינו של בית המשפט המחוזי המתלוננת התייצבה בעצמה לדיון בו נשמעו הטיעונים לעונש ביום 19.09.2019. כפי שעולה מגזר הדין, המתלוננת ציינה כי החלה את התהליך בפחד שלא יאמינו לדבריה – ומעיון בדיעבד בפרוטוקולי הדיונים אף ראתה כי מחמת קשייה השיבה בציניות ובהומור שחור. היא הדגישה כי ככל שמשמעות פסיקת פיצויים כנגד אביה היא כי אלו יילקחו מקופת המשפחה, ובכך יפגעו באחיה, אין היא מעוניינת בכך. עוד תואר במסגרת גזר הדין, כי אף שדבריה נאמרו כאשר אביה אינו נוכח באולם אלא צופה באמצעות וידאו – "היה ניכר הקושי שלה לבטא את עצמה ולשוב ולדבר על המעשים ובתום דבריה נותרה התחושה כי רצתה לומר דברים נוספים אך לא הצליחה להביעם" (פסקה 6 לגזר הדין). בטיעוניה לעונש עמדה המשיבה על החומרה המיוחדת עת עסקינן לא רק בעבירות מין אלא בעבירות מין בקטינה כאשר אלו מבוצעות בתדירות על פני שנים ובתוך המשפחה, תוך גילוי עריות. בתגובה לדברי עדי ההגנה של הנאשם, הדגישה המשיבה כי אין ניתן להתייחס רק לחלק המואר שהיה נחלת המשפחה ויש להתייחס גם לצד האפל והחשוך אשר אף הוא שרר שם. כן הודגשה העובדה שהפגיעה הייתה בגיל בו טרם יכלה הנפגעת להבין את מהותה. בתוך כך נטען, כי לא די להתייחס למספר הפגיעות השבועיות אלא יש להבין כי מדובר למעשה ברצף סמיך, בו הנפגעת חיה בפחד מתמיד. פחד מהפגיעה הצפויה להתרחש בסמוך, פחד מהכאב בעקבותיה ופחד מהפגיעה הבאה – הצפויה ברצף הפגיעות המתמשכות. כך נטען, כי יש לראות את הפגיעות ואת החששות בין פגיעה אחת לשנייה כמסדרון אחד ממושך. המשיבה הפנתה גם לעובדה שהמתלוננת לא ישנה בלילות מחמת חששותיה. היא הוסיפה וטענה כי הדבר ניכר עד היום בגופה הזעיר של המתלוננת, אשר עודנה מתקשה לישון בלילות; וכן, כי על הקושי של המתלוננת לבטא רגשות, היה ניתן להתרשם באופן ישיר עת ניסתה להתבטא בדיון בו נשמעו הטיעונים לעונש. המשיבה הדגישה – כי המערער בחר לטעון לחפותו. הוא לא חסך מבתו את הצורך להעיד על הדברים ולשחזרם, והדבר היה כרוך מטבע הדברים בהשקעת זמן שיפוטי רב. עוד הרחיבה המשיבה בנוגע לנזק שנותר אצל המתלוננת וימשיך להשפיע על חייה, כפי שעולה מתסקיר נפגע עבירה שניתן בעניינה. פורטו הערכים הנפגעים בעבירות בהן הורשע המערער והודגש כי אין ליתן "הנחת כמות". העונש צריך להיות מרתיע באופן שלא יעלה בדעתו של עבריין כי לאחר שביצע עבירה אחת, הרי הנפקות של חזרה על המעשה לא תהא משמעותית. הודגשה גם הפגיעה הישירה במתלוננת אשר אמרה לאביה כי כואב לה, אך זה בחר להמשיך במעשיו ולומר למתלוננת כי "זה לא משנה". המשיבה אף הפנתה לפסיקה נרחבת, אליה נדרש בית משפט קמא במסגרת גזר הדין, ולבסוף ביקשה כי מתחם הענישה הראוי יעמוד על 24 עד 34 שנות מאסר (ובתוככי מתחם זה, ביקשה המשיבה להעמיד את עונשו של הנאשם בחלק האמצעי של המתחם, וכן לפסוק פיצויים מכסימליים למתלוננת). המערער מצדו המשיך לטעון לחפותו. נטען כי הוא אהוד על בני ביתו ואלה משתוקקים לחזרתו לחיקם, וכן כי במרוצת השנים פרנס את המשפחה בכבוד ותוך עבודה קשה. אף שאין למשפחה חסכונות ואין בחזקתם דירה לא החסיר האב דבר מילדיו, ודאג לחינוכם ולהשכלתם. בית משפט קמא הופנה בתוך כך לפער בין תיאור המערער על-ידי המתלוננת לבין תיאורו על-ידי אחיה. מאחר שבית המשפט הצביע אגב מתן ההכרעה על קשיים שעלו נטען, כי ראוי שחרף ההרשעה ישקף גזר הדין הקלה. זאת, בהתחשב בכך שחלק מטענות המתלוננת אינן ניתנות לבדיקה אובייקטיבית. התבקשו רחמים על המערער ועל בני משפחתו והובהר כי אין מקור לתשלום פיצויים, וככל שאלה ישולמו – יהא הדבר מהתקציב המשפחתי. עת ניתנה למערער האפשרות לשאת מילים אחרונות בטרם גזירת הדין, הוא בחר להקריא מהכתוב. כפי שעולה מגזר הדין, בדבריו לא הביע המערער חרטה ולא ביקש מחילה אלא הוסיף לעמוד ולטעון לחפותו. הוא טען כי תמיד נהג לפשפש במעשיו וכי הוא רחמן וטוב לב. הוא החמיא לחינוך שניתן בבית ולטיפול המסור שקיבלו ילדיו גם מאשתו. לדבריו, אשמתו בכך שבעת שבחרו להיות דתיים הוא לא חזר בתשובה שלמה. הוא אשם גם בכך שלא דיבר בכבוד להוריו ודיבר לשון הרע – אך לעזיבה של המתלוננת את הבית אין כל יסוד פלילי, אלא יסוד חברתי. בתו ראתה לטענתו בתים אחרים בהם נשמרת הדת באופן שונה והדבר גרם למחלוקת ולעזיבה. כך גם, היא לא הייתה שותפה לדרך בה ראו הוריה את התרבות הישראלית ההמונית. לדבריו הפצת השקר על-ידה כעת מהווה את דרכה להיכנס לחברה הישראלית. הנאשם שב והעלה טענות מדוע לא ניתן לקבל את גרסת המתלוננת באשר לפגיעתו בה בפעם האחרונה עת שב מטיול בחו"ל עם אשתו ובנו ד'. הוא שב וטען לחפותו אף שבמשך כשנתיים כבר מעלילים עליו והוא סובל מבוז. הוא תיאר טלטלותיו בדרכו לדיונים ושב וטען כי בתו משקרת ככל הנראה מחמת שנאה שאין הוא יודע את יסודותיה. בתוך כך, מנה המערער סיבות אפשריות לשנאה שרוחשת המתלוננת כלפיו, ובהן – אירוע בו יצא עם תחתוני בוקסר מהמקלחת בעת כניסת השבת; העובדה שאמר לה ביום חורף ללבוש בגד חם; קנאתה באחיה; היעדר חינוך מספק; והיעדר תשומת לב. עוד טען המערער, כי המתלוננת החלה להציג את עצמה כמסכנה בעיני חברות, מחנכות ועובדות סוציאליות – ולבסוף בדתה שקרים מפחידים ומצערים ככל הניתן ביחס להתנהלות בני המשפחה, ובראשם המערער. במסגרת גזר הדין, עמד בית המשפט המחוזי על הערכים החברתיים המוגנים בהם פגע המערער וכן על חומרת נסיבות מעשיו. דגש מיוחד ניתן לכך שבביצוען של עבירות המין בהן הורשע המערער, נגרמת פגיעה קשה לשלום המתלוננת, לגופה ולנפשה; ולצד זאת, לפגיעה בפרטיותה, ובזכותה לאוטונומיה על גופה ובכל שיעשה בו. כך צוין, כי בעוד שהמתלוננת שמה מבטחה באביה, עצמה ובשרה, הרי זה ניצל את תומתה, תלותה בו ומבטחה בו ופגע בה – כאשר לצד הפגיעה בגוף ובנפש המתלוננת, נגרמה גם פגיעה ביכולתה לבטוח באנשים וביכולת ליצור מערכות יחסים תקינות. עוד פורט, כי המעשים בוצעו במקום אשר אמור להיות ביתה ומבצרה של המתלוננת, ותוך ניצול היעדר הבנת הפסול שבהם (כך לכל הפחות בתחילתם) והקרבה הפיזית והרגשית שבין המערער למתלוננת. כן עמד בית המשפט המחוזי גם על הפגיעה היתרה שנגרמת עת מקוימים יחסים תוך גילוי עריות – הטומנים בחובם פגיעה בערכי מוסר עליהם מושתתת החברה. בתוך כך, נסקרה שורה ארוכה של פסקי דין העוסקים במקרים דומים והוצגו מתחמי העונש שנקבעו בהם. בית המשפט המחוזי אימץ את עמדת המשיבה, וקבע כי אף שמדובר בעבירות רבות ושונות שבוצעו לאורך זמן (על פני כעשור), מאחר שמדובר בקורבן אחד, יש להתייחס לכלל המעשים כאירוע אחד ולקבוע בעניינם מתחם יחיד. עם זאת הודגש, כי על אותו מתחם להביא לידי ביטוי את ריבוי המקרים ומהות המעשים, בשים לב לעובדה כי ביחס למעשה בודד של אינוס או עבירת סדום ניתן להטיל עונש של עשרים שנות מאסר; וכן, לעונש המינימלי שנקבע על-ידי המחוקק בגובה של כרבע מהעונש (חמש שנים). וכאן – אין מדובר במקרה בודד ובפגיעה חד פעמית, כי אם במסכת תקיפות מיניות שבוצעו במשך תקופת זמן ממושכת ובילדה צעירה בשנים, על-ידי אביה. המתלוננת העריכה כי נפגעה ב-1600 מקרי אונס. ממספר מהדהד זה הודגש, לא ניתן ואף אין מקום להתעלם. לאחר שקלולם של דברים, קבע בית המשפט המחוזי מתחם ענישה הולם הנע בין עונש מאסר בפועל של עשרים ושתיים שנים לבין עונש מאסר בפועל של עשרים ושמונה שנים, בתוספת מאסר מותנה ופיצויים למתלוננת. בתוך כך, בית המשפט לא ראה הצדקה לחרוג ממתחמי הענישה דנן, וקבע כי בנסיבות העניין, בהתחשב במספר השנים בהן אירעה הפגיעה, תדירותה, חומרתה, הגיל הצעיר בו החלה, העדר לקיחת אחריות עד היום; ומנגד, לאחר שהובאו בחשבון גם השיקולים לקולא ודברי ילדיו של הנאשם – על עונשו של המערער להיות בחלקו האמצעי של המתחם. נוכח דברים אלו, השית בית המשפט על המערער עונש של עשרים וחמש שנות מאסר בפועל, בהפחתת כל התקופה בה היה הנאשם במעצר עד כה, במסגרת ההליך; שניים עשר חודשי מאסר על תנאי, לבל יעבור הנאשם עבירת מין מסוג פשע או ניסיון לעבור עבירה כאמור, למשך שלוש שנים מיום שחרורו מהמאסר; ופיצוי למתלוננת בסך של 100,000 ש"ח. טענות הצדדים בגדרי הערעור טענות המערער לטענת המערער, בהכרעת דינו של בית המשפט המחוזי נפלה שורת שגיאות, ובהן – ייחוס מהימנות למתלוננת, תוך התעלמות מן הסתירות המרובות המתעוררות בעדותה, וכן בין עדותה לבין עדויות אחרות; אימוץ גרסת המתלוננת, חרף הספקות בדבר היתכנות האירועים; המשקל המצומצם שניתן לחוות הדעת הרפואית שהוגשה מטעם ההגנה; הרשעת המערער בביצוע "מאות עבירות" ו-"עשרות עבירות", הגם שבכתב האישום פורטו אך ארבעה אירועים בלבד; המשקל שניתן למצבה הנפשי של המתלוננת כתימוכין לאמיתות גרסתה; דחיית טענות המניע של המערער; אי-התחשבות במחדלי החקירה; ובסיכומן של כלל שגיאות אלו, עצם הרשעתו של המערער. אשר למהימנות המתלוננת נטען, כי גרסתה התאפיינה באי-דיוקים וסתירות ביחס לנושאים מהותיים, הן במהלך הודעותיה במשטרה, הן בעדותה בבית המשפט. כך, למשל, בעוד שבחקירתה במשטרה ביום 07.05.2017, מסרה המתלוננת כי האירוע הראשון התרחש בסלון הבית, בחקירתה במשטרה ביום 11.05.2017, מסרה כי האירוע התרחש בחדר השינה של הוריה. חרף העובדה כי לאחר שעומתה המתלוננת עם אי-הבהירות שבגרסתה, זו ציינה כי האירוע התרחש "בוודאות" בחדר השינה של הוריה, בעדותה בבית המשפט העידה המתלוננת כי האירוע כאמור נערך בסלון הבית. עוד נטען, כי המתלוננת תיארה שמצוקתה הנפשית באותה עת הביאה להידרדרות בהתנהגותה. אולם, מעדויות גורמי החינוך בבית ספרה, כמו גם מהישגיה הלימודיים וההתנהגותיים המעולים עולה, כי המתלוננת הייתה תלמידה חיובית ללא בעיות התנהגות. כן צוין, כי טענות המתלוננת לפיהן היא ואחיה סבלו מהזנחה והתעללות חמורות עומדות בניגוד לעדויותיהם של גורמים אחרים, בהם גורמי חינוך ושכני המשפחה, במסגרתן פורט כי לילדי המשפחה סופק, דרך קבע, אוכל בריא ובגדים איכותיים – ואלו אף נשלחו לחוגי העשרה. וממילא, בהינתן היקף ההזנחה החמורה שתואר מצד המתלוננת, סבור המערער כי שגה בית המשפט המחוזי שעה שקבע כי אין ביכולתם של גורמים חיצוניים לדעת על אודות המתרחש בבית – בפרט נוכח העובדה כי מדובר בחיי קהילה דתית ובתנאי מגורים צפופים. בהיעדרן של ראיות חיצוניות התומכות בגרסת המתלוננת בדבר ההזנחה הקשה ממנה סבלה נטען, כי שומה היה על בית המשפט המחוזי להסיק מסקנות התומכות בטענת חפותו של המערער. עוד הודגש על-ידי המערער, כי גרסת המתלוננת בקשר עם שבירת אחת משיניה נסתרת אף היא מעדויות בני המשפחה. כך, בחקירתה במשטרה ובעדותה בבית המשפט מסרה המתלוננת כי השן כאמור נשברה לאחר שהוכתה על-ידי אימה באמצעות פטיש שניצלים; עם זאת, מעדות בני משפחתה עולה, כי זו נשברה כאשר מעדה במגלשה בגן שעשועים בנוכחות אחיה הצעירים וסביה. וכך גם, בעדויותיהם של גורמים הקשורים למתלוננת עולה, כי לא נמסר להם מטעם המתלוננת כי אימה הכתה אותה עם פטיש שניצלים, אלא עם מצקת. לשיטת המערער, גרסת המתלוננת טומנת בחובה סתירות פנימיות ביחס לפגיעה בפעם האחרונה. כך, בחקירתה במשטרה מיום 23.04.2017 מסרה המתלוננת כי האירוע התרחש במשך "עשרים דקות או חצי שעה", ואילו בחקירתה מיום 11.05.2017 מסרה כי האירוע נמשך "חמש דקות ולא יותר מעשר דקות". זאת ועוד, בחקירתה זו במשטרה (מיום 11.05.2017), מסרה המתלוננת כי האירוע הופסק על-ידי המערער מבלי שהגיע לפורקן מיני, לאחר שנשמעו רעשים מכיוון המדרגות; ואילו בחקירתה הראשית בבית המשפט העידה כי האירוע הסתיים עם הגעתו של המערער לפורקן מיני. בתוך כך הודגש, כי גרסת המתלוננת ביחס לאירוע כאמור נסתרת גם מדבריהן של עדויות אחרות בתיק. כך, בעוד שהמתלוננת מסרה כי האירוע התרחש בסלון הבית בשעת בוקר (07:00-06:30), העדות אותן שיתפה המתלוננות בפרטי האירוע דיווחו כי המתלוננת מסרה להן כי האירוע התרחש בחדר השינה בשעת לילה (04:00-02:00). בהקשר זה נטען, כי שגה בית המשפט המחוזי שעה שהתעלם מן הסתירות האמורות, ותחת זאת קבע כי "לא מדובר בדבר הנוגע בגרעין האירוע וחלקיו החשובים" (פסקה 84 להכרעת הדין). עוד פורט, כי חרף העובדה שבהודעת המתלוננת במשטרה מיום 15.05.2017 עולה כי המערער ביצע בה מעשי סדום פעמים בודדות בלבד, בעדותה בבית המשפט בואר כי התרחשו, למצער, כ-8-6 מעשי סדום בהזדמנויות שונות. כן צוין, כי יש לדחות את עמדת המתלוננת ביחס להסתרת יומניה מן התקופה הרלבנטית, בשים לב לגרסתה הראשונית כי פעלה להשמדתם. בהינתן התזמון בו הועברו היומנים לידי ההגנה, היינו לאחר תום פרשת ההגנה, סבור המערער כי מדובר בהתנהלות מניפולטיבית מצד המתלוננת שנועדה לפגוע באיכות הגנתו – אשר לגביה לא נמתחה כל ביקורת מצד בית המשפט המחוזי. סתירה נוספת בגרסת המתלוננת מתעוררת לטענת המערער בתיאוריה הנוגעים לאירוע שהתרחש ביום כיפור, ובהתאם למועד עזיבתה את בית המשפחה. כך, בחקירותיה במשטרה ובעדותה בבית המשפט נמסר, כי האירוע כאמור התרחש ביום כיפור בשנת 2012 – ולאחריו עזבה המתלוננת את הבית. עם זאת, בציר הזמן שנערך על-ידי המתלוננת בהתבסס על יומניה צוין, כי אירוע זה התרחש אך בשנת 2013. עוד מוסיף המערער כי גרסת המתלוננת ביחס להפעלת אלימות מצד הוריה כלפיה וכלפי אחיה נסתרת באמצעות מגוון עדויות וראיות. כך, למשל, בדיווחה לשירותי הרווחה ולפנימייה בה שהתה, עמדה המתלוננת בתוקף על כך שהוכתה בעבר על-ידי המערער; ואולם, בחקירות המתלוננת במשטרה ובעדותה בבית המשפט הודגש, כי המערער לא נהג באלימות כלפיה או כלפי אחיה. באופן דומה, טענות המתלוננת בדבר קיומה של מסכת אלימות פיזית קשה מצידה של אימה נשללו כולן על-ידי אחיה השונים. בהקשר זה צוין, כי אחיי המתלוננת נטלו חלק בחמש מסגרות חינוכיות שונות, ואילו מעדויות כלל גורמי החינוך הרלבנטיים עולה כי לא נצפו חריגות בהתנהלותם. עמדה זו מקבלת משנה תוקף בהינתן שגרסתה של האחות ש' בנדון נמסרה בבית הספר, בטרם נודע לה על תלונת המתלוננת; ואחיה של המתלוננת (האח ד') אינו מתגורר עוד בבית המשפחה, ולכן נשללת טענת המתלוננת לפיה הכחשת בני המשפחה נובעת מפחד מהוריהם שמקורו בהיותם חלק מן "המערכה האטומה והסגורה הזאת". לשיטת המערער, יש לדחות את טענת המתלוננת בדבר נטילתן של גלולות למניעת היריון. לצד השינויים שחלו בגרסאות המתלוננת ביחס למועדה ותדירותה של נטילת הגלולה, התיאור שסיפקה המתלוננת ביחס לצורת הגלולה היה שגוי. חרף האמור, נמנע בית המשפט המחוזי מלהתייחס לקשיים אלו, כמו גם לעובדה כי לא הוכח כיצד השיג המערער גלולות למניעת היריון – אשר לשם קבלתן יש להציג מרשם רופא. תחת זאת נקבע, בדומה לקשיים אחרים שהתעוררו בגרסת המתלוננת, כי "לא נראה כי ענין זה עומד בלב הדברים" (פסקה 109(טז) להכרעת הדין). המערער אמנם מכיר באפשרות התעוררתם של אי-דיוקים וסתירות בעדות קורבנות עבירות מין, אולם נטען כי הסתירות כאמור נוגעות לשאלות המצויות בליבת האישום (כמות אירועים, מיקום התרחשותם וכיוצ"ב) – ולפיכך לא ניתן לקבוע כי גרסת המתלוננת מהימנה. כן בואר, כי קיים פער בין תיאוריה העשירים של המתלוננת ביחס לאירועים שאינם נשוא עבירות המין, לבין התיאורים הדלים והחסרים של פרטי עבירות המין. בהינתן עמדת המתלוננת לפיה מדובר במאות אירועים שהתרחשו באופן שגרתי, סבור המערער כי עמדה זו מקבלת משנה תוקף. בהתאם הודגש, כי שתיקת המתלוננת לאורך השנים אינה עולה בקנה אחד עם מצוקתה של קורבן עבירות מין, בפרט במקרה כגון דא הטומן בחובו ריבוי מעשים. הגם שהמתלוננת מסרה חמש הודעות מפורטות במשטרה, נטען כי מהודעות אלו נשמטו שני אירועים משמעותיים אשר הוצגו על-ידה לראשונה רק במהלך עדותה בבית המשפט – הראשון, שימוש בטיטול תינוקות על מנת לעצור את הדימום לאחר אירוע האונס הראשון; והשני, אירוע אונס נוסף שהתרחש במהלך טיול משפחתי לברצלונה. זאת ועוד, בהכרעת דינו של בית המשפט המחוזי לא ניתן משקל לעובדה כי המתלוננת נהגה, דרך קבע, להמציא סיפורי בדיות משוללי הגיון הנוגעים לסובבים אותה. כך צוין, כי המתלוננת מסרה כי המערער ביצע עבירות מין גם כלפי אחותה ש', אולם טענה זו נשללה על-ידי האחות ש' במסגרת בירור שנערך בבית ספרה, ללא כל הכנה מוקדמת שלה מצד מי מבני משפחתה. עוד נטען, כי המתלוננת סיפרה לאחיה ד' כי האחות ש' נולדה עם נכות מלידה (בדומה לנכות ממנה סובלת אימם), ואילו ניתוח שעברה האחות ש' בצעירותה הביא לפתרון הבעיה. כן מסרה המתלוננת לאחיה ד', כי היה לו אח תאום שנפטר במעמד הלידה. בתוך כך הודגש, כי החשש מפני בדייתן של הפגיעות המיניות שחוותה המתלוננת מתעצם נוכח העובדה כי הוכשרה במשך חודשיים לטיפול בנוער בסיכון, ובכלל זאת בקורבנות עבירות מין. לעניין זה, מפנה המערער לעדות הפסיכולוגית של המתלוננת, אשר העידה כי התסמינים שתוארו על-ידי המתלוננת תואמים במלואם את התסמינים המוכרים בספרות הרפואית. לשיטת המערער, יש לראות בבקיאותה החריגה של המתלוננת בתחום המשפטי ובתחום הפסיכולוגי כאינדיקציה נוספת המכרסמת במהימנות עדותה. כך צוין, כי במהלך עדותה נעזרה המתלוננת במונחים פסיכולוגיים שונים ("דיסוציאציות"), וכן גילתה בקיאות יוצאת דופן בחומרי החקירה ובזהותם של עדי התביעה בתיק. עוד נטען, כי יש לתת משקל משמעותי להתנגדות המתלוננת לביצוען של פעולות חקירה העשויות לאמת את דבריה, ובראשן ביצוע בדיקה רפואית – בטענה כי מבחינתה מדובר ב-"פגיעה נוספת" שהיא אינה כשירה לה. זאת, בפרט, בהינתן שמהתנהלות המתלוננת עולה כי לא מדובר במתלוננת ביישנית ונחבאת אל הכלים, אלא במי שדרשה ליטול חלק פעיל בהליך המשפטי ואף צעקה לעבר אחותה ש' בזמן שזו מסרה את עדותה בבית המשפט. לצד האמור, מדגיש המערער כי במסגרת הליך הגשת התלונה ניכרה התערבותה החריגה של הפסיכולוגית של המתלוננת, אשר לא מן הנמנע כי השפיעה על גרסתה. כך, טרם הגשת התלונה תיאמה הפסיכולוגית פגישה בין המתלוננת לבין פרקליט בכיר בפרקליטות המחוז, עו"ד חיים פס (המכהן כיום כשופט בבית משפט השלום בבאר שבע) (להלן: הפרקליט), ובהמשך אף נטלה חלק פעיל בחקירתה הראשונה של המתלוננת במשטרה – כאשר היא זו שעשתה שימוש במושג "אונס". בהקשר זה צוין, כי הובעו ספקות ביחס למהימנות עדות המתלוננת גם מצד עדי תביעה ומכרים של המתלוננת, ובהם מורתה בבית הספר. אשר לחוסר היתכנות גרסת המתלוננת נטען, כי בהינתן נסיבות ביצוע המעשים המיוחסים למערער, גרסת המתלוננת אינה מתיישבת עם ההיגיון. ובפרט, אלו הפרטים המוקשים העולים מגרסת המתלוננת – המשפחה התגוררה בבית קטן ובו שלושה חדרים, כאשר בחדר השינה של הילדים שהו בין שלושה לארבעה ילדים במקביל; בין הסלון לחדר השינה של הילדים פרוזדור קצר; מחוץ לדלת חדר השינה של הילדים הונח סיר לילה; בפרוזדור תמיד דלק אור; דלת חדר הילדים הייתה תמיד פתוחה בשל תקלה; אין דלת או וילון המפרידים בין חלל הבית לסלון; בתקופת ביצוע המעשים נעו גילאי ארבעת אחיה בין 0 ל-13 שנים; "בתקופה הראשונה", עת שהו ארבעה ילדים בחדר השינה, ישנה המתלוננת בחלקה העליון של מיטת קומתיים; מרבית האירועים שהתרחשו ב-"תקופה הראשונה" נערכו בסלון הבית; המערער והמתלוננת היו ערומים בעת ביצוע המעשים; "בתקופה השנייה" עבר אחיה ד' לישון בסלון הבית; מרבית האירועים שהתרחשו ב-"תקופה השנייה" בוצעו בתוך חדר הילדים על גבי המיטה הנשלפת בה ישן אחיה א'; חלק מן האירועים התרחשו בחדר השינה של ההורים, כאשר אימה של המתלוננת ערה בסלון הבית; אף אחד מבני המשפחה מעולם לא התעורר וחזה במעשי המערער; והתרחשו מאות אירועים שונים. בהינתן הנסיבות המפורטות, סבור המערער כי לא ניתן להעלות על הדעת כי במשך שנים ארוכות, אף אחד מבני המשפחה לא נחשף לאירועים המתחוללים בכותלי דירתם הקטנה. כך צוין, כי החינוך שהונהג בבית המשפחה היה אמנם קפדני, אולם חלק ניכר מן המעשים המתוארים אירעו לכאורה כאשר יתר ילדי המערער היו צעירים ביותר, ומשכך בעלי הבנה חסרה ומשמעת לקויה. בהתאם, לא מן הנמנע כי אלו הסתובבו ברחבי הבית לאורך כל שעות היממה, חרף הוראות הוריהם בנדון. עוד נטען, כי שגה בית המשפט המחוזי עת שפקפק במהימנות בני המשפחה, בהתבסס על חששו מפני תיאום עדויותיהם. ברי, כי עם חשיפתן של טענות מטלטלות מסוג זה תנוהלנה שיחות בנדון בין בני המשפחה לבין עצמם, אולם אין בכך כדי לפגום בכנות עדותם. כן הודגש, כי האחות ש' שללה את המעשים המיוחסים למערער כאשר תושאלה בבית הספר, בטרם נודע למי מבני המשפחה על אודות החקירה. לשיטת המערער, יש לדחות את המסקנה שנקבעה בהכרעת הדין ביחס לפגיעה בפעם האחרונה. כך הודגש, כי חרף התייחסותו של בית המשפט המחוזי לקשיים בהיתכנות הדברים (עמ' 81 להכרעת הדין), בראשם העובדה כי בין הגעת המערער לבית המשפחה לבין הגעת אם המתלוננת ואחיה ד' חלפו, אם בכלל, דקות בודדות בלבד, הוחלט לקבל את גרסת המתלוננת בנדון; כאשר לעניין זה נקבע בהכרעת הדין, כי "הנחות אלה אינן בלתי אפשריות, בשים לב להתנהגותו הכוללת של האב במשך השנים, כפי שעלתה מהעדות המפורטת של בתו" (שם). עם זאת, ברי כי אין בקיומו של פוטנציאל לכאורי כדי לשלול קיומו של ספק סביר, ולפיכך נטען כי מדובר בהיפוכם של סדרי הדין הפלילי. אשר לחוות הדעת הרפואית נטען, כי שגה בית המשפט המחוזי שעה שדחה את חוות הדעת ולו בשל האפשרות כי בדיקת המערערת לא הייתה מגלה נזקים, בין אם סבלה מפגיעות מיניות ובין אם לאו (עמ' 12 להכרעת הדין). אף בהנחה שקיימים מקרים בהם לא תיוותרנה חבלות לאחר אירוע של פגיעה מינית, אין מחלוקת כי במרבית המקרים בהם התרחשה חדירה רקטלית אכן יהיו חבלות. אמירה זו מקבלת משנה תוקף במקרה כגון דא, הכולל ריבוי פגיעות מיניות. וממילא, אין בחוות דעת זו כדי לגרוע מעצם סירובה של המתלוננת לבצע בדיקה רפואית – וזאת לשם אישוש טענותיה או הפרכתן. כך נטען, כי סירובה של המתלוננת בעניין זה, המצוי בליבת כתב האישום, פוגע ביכולתו של המערער להתגונן כראוי מפני האשמותיה, ולפיכך עליו להיזקף לחובתה. אשר להרשעת המערער בביצוע "מאות עבירות" ו-"עשרות עבירות" נטען, כי בהינתן שהמתלוננת עמדה על ארבעה אירועים ספציפיים בלבד בחקירותיה במשטרה, הרי שמדובר בשגיאה מצדו של בית המשפט המחוזי. כך פורט, כי אימוץ גרסת המתלוננת בדבר היקף האירועים נעשה חרף הסתירות המרובות שהתעוררו בגרסאותיה בקשר עם הערכות הזמן והתדירות של המעשים המתוארים – וזאת בשים לב להצהרת המתלוננת בדבר היעדר יכולתה לאמוד נכונה את מסגרת הזמנים. בהקשר זה הודגש, כי אופן ניסוחו של רכיב זה בכתב האישום פגע ביכולתו של המערער להתגונן – ועם זאת בית המשפט המחוזי נמנע מלהעניק לדבר משקל. כך, המסכת העובדתית המפורטת בכתב האישום היא כללית, עמומה וערטילאית, ולפיה המערער נהג ב-"מאות מקרים" להעיר את המתלוננת "ולהחדיר את איבר מינו או אצבעותיו לאיבר מינה... בחדר הילדים או בסלון הבית". אשר למצבה הנפשי של המתלוננת נטען, כי מסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה מדובר בנדבך משמעותי התומך בגרסתה עולה כדי טעות של ממש – וזאת בהינתן נסיבות חייה המורכבות של המתלוננת, אשר עשויות במידה רבה להיות המקור לקשייה הנפשיים. בכלל זאת, סבלה המתלוננת מהצקות חוזרות ונשנות מצד בני גילה עקב נכותה של אימה, בגינה נאלצה לסייע בפעולות שבשגרה – הן בבית, הן מחוצה לו; ולצד זאת, סבלה המתלוננת מהקושי הנגזר מהתחנכותה במסגרות דתיות, בעודה מתגוררת בבית בעל מנטליות רוסית שאינו מקפיד על קיום המצוות באדיקות. נוכח האמור, שומה היה על בית המשפט המחוזי לבחון את האפשרות לפיה מצבה הנפשי המורכב של המתלוננת הוא שהביא אותה להגשת תלונת שווא כנגד המערער, או למצער לבחון את עדותה בקפידה. אשר לדחיית המניע לתלונה נטען, כי מסקנת בית המשפט המחוזי לפיה עצם דחיית המניעים שהועלו על-ידי המערער מביאה לחיזוק ההתרשמות מאותנטיות תלונת המתלוננת עומדת בניגוד להלכה הקיימת בנושא – ומהווה טעות משפטית של ממש. אמירה זו מקבלת משנה תוקף נוכח קיומם של מספר מניעים פוטנציאליים להגשת התלונה, כגון – תחושת השנאה שחשה המתלוננות כלפי המערער בשל פערים תפיסתיים-דתיים; סלידת המתלוננת מן המוצא הרוסי; ניסיון לסחיטת כספים מהוריה; ותחושת קנאה עזה לאחיה הקטנים. אשר למחדלי החקירה, סבור המערער כי בנסיבות המקרה התקיימו מחדלי חקירה מרובים ומשמעותיים שהביאו לפגיעה ממשית בהגנתו – בראשם הפגישה שנערכה בין המתלוננת לבין הפרקליט הבכיר עובר להגשת התלונה, וכן אי-עריכתן של פעולות חקירה שונות. לצד הקושי המתעורר מפאת עריכת הפגישה עם הפרקליט ואי-גילויה עד לתחילת ההליך המשפטי, הודגש כי אין כל רישום בתיק החקירה המתעד את תוכן הפגישה כאמור; עם זאת בואר, כי במכתב שנשלח מטעם פרקליטות מחוז ירושלים ביום 11.06.2020 צוין, כי אכן קיים בחומרי החקירה זיכרון דברים המתעד את פגישת המתלוננת וכב' השופט פס – כאשר לשם קבלתו הופנה בא-כוח המערער לפרקליטות המדינה. לעניין עריכתן של פעולות חקירה שונות נטען, כי היחידה החוקרת נמנעה מלבחון לעומק את אפשרות ביצועה של בדיקה רפואית למתלוננת – וזאת חרף זכותה הברורה של המתלוננת לסרב לבדיקה כאמור; באופן דומה צוין, כי חרף גרסת המתלוננת לפיה פעולות המערער גרמו לה פעמים רבות לדימומים, לא נעשתה בדיקת מעבדה מקיפה בכלל מוצרי הטקסטיל בבית המשפחה, ובפרט אלו ששימשו את בני המשפחה בסלון ובחדר הילדים; ולבסוף הודגש, כי הגם שהמתלוננת העידה כי נטלה גלולות למניעת היריון, לא נעשו מאמצים לבחון את תיקיהם הרפואיים של בני המשפחה, כמו גם את גישתו של המערער לתרופה מסוג זה במשרדי חברת "טבע" בה עבד. אשר להרשעת המערער, הוטעם כי הקשיים המפורטים לעיל מביאים לכדי מסקנה כי בנסיבות המקרה התגבש ספק משמעותי ביחס להתקיימות המעשים, אשר יש בו כדי להצדיק את זיכויו של המערער, למצער, מחמת הספק. אשר לערעור על גזר הדין נטען, כי העונש שנקבע בעניינו סוטה ממדיניות הענישה הנהוגה במקרים דומים ואף חמורים יותר. בתוך כך, מפנה המערער לשורת פסקי דין התומכים לכאורה בגישתו. עוד צוין, כי בית המשפט המחוזי נמנע מלהתחשב בנסיבותיו האישיות של המערער, ובכלל זאת – היותו איש משפחה מסור, אשר נתמך על-ידי ילדיו (למעט המתלוננת) במסגרת ההליכים מושא תיק זה; היותו המפרנס העיקרי בבית; גילו של המערער (שצפוי לסיים את ריצוי מאסרו בגיל 82); הנכות ממנה סובלת רעיית המערער; והשתלבותו בחברה הישראלית לאחר עלייתו. טענות המשיבה לטענת המשיבה, לא מתעוררת בנסיבות המקרה עילה להתערבות בממצאי המהימנות שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, אשר התקבלו פה אחד לאחר עריכת בחינה מקיפה של עדות המתלוננת אל מול יתר חומרי הראיות בתיק. כך בואר, כי הקשיים שעלו בעדות המתלוננת אופייניים לעדויותיהן של נפגעות תקיפה מינית שסבלו מפגיעות ממושכות מגיל צעיר מצד בן משפחה. אשר להרשעת המערער הודגש כי זו התבססה, בראש ובראשונה, על עדות המתלוננת, אשר נתמכה בעדויותיהם של גורמים נוספים בפניהם חשפה המתלוננת בהדרגה את מעשי המערער. כן צוין, כי בפני הערכאה הדיונית הוצגו ראיות המצביעות על מצבה הנפשי של המתלוננת במרוצת השנים, ובכלל זאת לקיומם של סימפטומים ברורים של פוסט טראומה – לרבות ניתוקים, חיתוכים עצמיים ומספר ניסיונות אובדניים. לצד זאת, נקבע כי עדות המערער הייתה בלתי-מהימנה, תוך שנדחתה טענתו לפיה המעשים המיוחסים לו הם בדיה של המתלוננת – וזאת בשים לב למחיר הכבד הכרוך בניהולו של ההליך המשפטי, ובפרט לניתוקה המוחלט של המתלוננת מבני משפחתה. לעניין זה פורט, כי הימנעותה של המתלוננת מלהיפגש עם המערער בלבד, בעודה שומרת על קשר עם יתר בני המשפחה, מהווה ראיית חיזוק משמעותית התומכת בעמדתה. נוכח האמור, סבורה המשיבה כי נתן בית המשפט המחוזי דעתו לקשיים שעלו בגרסתה של המתלוננת, אולם לא היה בקשיים כאמור כדי לגרוע ממהימנות עדותה של המתלוננת – אשר השתלבה היטב במארג הראיות בתיק. זאת, בפרט, בשים לב לכך שסתירות ואי-דיוקים מסוימים הם מאפיינים מקובלים ואינהרנטיים בעדויותיהן של נפגעות תקיפה מינית. אשר לעדות המערער הובהר, כי זו נמצאה בלתי-מהימנה על-ידי הערכאה הדיונית (פסקה 111 להכרעת הדין). כך נקבע, כי יש לדחות את הנימוקים שהוצגו על-ידי המערער לסירובו להתקשר למתלוננת, היא בתו, בשנים שעברו מאז שעזבה את בית המשפחה – כאשר במקביל ניהלה המתלוננת קשר עם אימה, למרות תלונותיה לפגיעה פיזית מצד האם כאמור. בהקשר זה, מתח בית המשפט המחוזי ביקורת על המערער בשל הימנעותו מביצוע פעולה כלשהי למשמע הדיווח של בנו על פגיעותיה העצמיות של המתלוננת (פסקה 66 להכרעת הדין). בתוך כך נטען, כי במספר אירועים שונים סתר המערער את תשובותיו הקודמות לשאלות שהוצגו בפניו מטעם בית המשפט – ובשל כך נמנעה ההגנה ממתן התייחסות קונקרטית לגרסת המערער ולטיב עדותו. אשר לעדויותיהם של בני המשפחה הודגש כי אלו, בדומה לעדותו של המערער, נמצאו כבלתי-מהימנות על-ידי הערכאה הדיונית. כן צוין, כי הדמיון בעדויות בני המשפחה עוררו בקרב בית המשפט חשד לתיאום עדויות – אשר גרע משמעותית מהאמון שניתן בהן (פסקה 109(ב) להכרעת הדין). בכלל זאת פורט, כי עדויותיהם של האח ד' והאחות ש' בדבר המצב הכללי בבית המשפחה נדחו על-ידי בית המשפט המחוזי – וזאת בשל התרשמותו בדבר קיומה של השפעה ברורה מצד המערער ורעייתו על גרסאותיהם. אשר לעדות המתלוננת, סבורה המשיבה כי זו נתמכת על-ידי מגוון ראיות מחזקות – האחת, מצבה הנפשי של המתלוננת. מעדות המטפלת של המתלוננת עולה, כי האחרונה סובלת מפוסט טראומה מורכבת המתבטאת בשורת סימפטומים שכיחים בקרב נפגעי תקיפה מינית (ניתוקים, פלאשבקים, קשיי שינה, חתכים עצמיים, קשיים ביצירת קשרים אישיים וניסיונות התאבדות); השנייה, בעיות השינה מהן סבלה המתלוננת. כך, נהגה המתלוננת לישון בתנוחה עוברית בקצה המזרון, כאשר לעיתים החלה לנוע בפראות בעוד ישנה. לעניין זה הודגש, כי חלק ניכר מן הפגיעות המיניות שבוצעו במתלוננת אירעו בלילה לאחר שנשכבה לישון; השלישית, אופן חשיפת הסיפור. בשלב הראשון, נימקה המתלוננת את החלטתה לעזוב את בית המשפט בפערים הדתיים ובאלימות שהפעילה אימה, ואילו בשלב השני, לאחר הפגיעה בפעם האחרונה, החלה המתלוננת לחשוף את הטעם האמיתי לעזיבתה; הרביעית, מצבה הנפשי של המתלוננת בעת חשיפת הפגיעות המיניות. לצד התיאורים של העובדת הסוציאלית, לפיהם התקשתה המתלוננת לתקשר עם הסביבה – הודגשה פניית המתלוננת לרשויות הרווחה בשנת 2013 בשל דאגתה לאחותה ש'. כך נטען, בין אם חששות המתלוננת לאחותה היו מבוססים ובין אם לאו, הרי שפנייתה זו נובעת מצלקות עברה; החמישית, היעדר מניע משכנע לבדיית תלונת שווא. הואיל ובית המשפט המחוזי שלל את המניעים שהוצגו מטעם המערער, סבורה המשיבה כי היעדרו של מניע כאמור מחזק את אמיתות עדות המתלוננת; והשישית, הימנעותה המכוונת של המתלוננת מלהיפגש עם המערער עד לחשיפת התלונה. בהינתן שהמתלוננת נפגשה עם יתר בני משפחתה, לרבות אימה (אותה האשימה המתלוננת במעשי אלימות כלפיה), נטען כי המאמצים הרבים שהקדישה לשם הימנעות מאביה מהווים אך נדבך נוסף התומך בגרסתה. אשר לטענת המערער הנוגעת להיתכנות המעשים נוכח אופי מגורי המשפחה, הודגש על-ידי המשיבה כי מדובר בטענה חוזרת בהליכים פליליים שעניינם בעבירות מין במשפחה. כך נטען, כי ניסיון החיים והפסיקה מלמדים כי פוגעים מוכנים ליטול סיכונים מסוג זה על מנת למלא את תאוותם – בין אם הדבר נובע מביטחון עצמי שהדבר לא יתגלה על-ידי בני המשפחה, ובין אם מתוך הנחה כי אלו יימנעו מחשיפתו. בהקשר זה צוין, כי נתן בית המשפט המחוזי דעתו לקושי המתעורר מכוחה של טענה זו, אולם לבסוף קבע כי אין בכך כדי לפגוע באמינות המתלוננת (פסקה 111 להכרעת הדין) – וזאת מבלי להכריע אם בני המשפחה ידעו ושתקו או שמא כלל לא ידעו. אשר לחוות הדעת הרפואית, בואר כי במהלך חקירתו הנגדית, הודה המומחה מטעם ההגנה כי אין בהיעדרם של ממצאים וחבלות כדי לשלול באופן קטגורי כי הפגיעות המיניות אכן אירעו בפועל. בתוך כך הודגש, כי סירובה של המתלוננת לעבור בדיקה גופנית, הכוללת בחינה של איבריה האינטימיים, היא החלטה סבירה ביותר – ואילו אין באי-ביצועה של בדיקה רפואית משום מחדל חקירתי או פגיעה באמינות המתלוננת. לשיטת המשיבה, יש לדחות את כלל טענות המערער בדבר קיומם של מחדלים חקירתיים. כך נטען, כי בהינתן שהחקירה נפתחה שנים רבות לאחר ביצוע המעשים המתוארים, ברי כי החלטת החוקרים שלא לערוך בדיקות לאיתורם של כתמי דם או סימני זרע במוצרי הטקסטיל שבבית המשפחה – היא מתקבלת על הדעת. אשר לכמות העבירות בהן הורשע המערער, סבורה המשיבה כי מדובר בהערכה מתונה – שכן לפי חשבון שנערך על-ידי המתלוננת והפסיכולוגית המלווה אותה, מדובר על כ-1,600 עבירות. לפיכך, בהינתן שהערכה זו התקבלה, בין היתר, בשים לב לעובדה כי במהלך תקופות מסוימות נהג המערער לבצע במתלוננת מספר עבירות שונות בלילה, נטען כי מדובר בהערכה זהירה שאין מקום להתערב בה. אשר לגזר הדין נטען, כי העונש שהושת על המערער עולה בקנה אחד עם המגמה המוכרת בפסיקה בדבר הצורך בהחמרת הענישה בגין עבירות מסוג זה, וממילא זה מבוסס על עונשים שנגזרו במקרים דומים. דיון והכרעה לאחר שבחנתי לעומק את הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט המחוזי, ונתתי דעתי על טענות הצדדים מזה ומזה, אלו שבכתב ואלו שבעל-פה, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות, וכך אציע לחבריי כי נעשה. הערעור על הכרעת הדין הלכה ידועה היא, כי ערכאת ערעור לא תתערב, דרך כלל, בממצאי עובדה של ערכאה דיונית שנקבעו על יסוד הערכת מהימנות ומשקל של ראיות שהובאו לפניה. הטעם העיקרי לכך נעוץ בכך שלערכאה הדיונית יתרון מובנה על פני ערכאת הערעור, כמי ששמעה והתרשמה ישירות מהעדים ומהמומחים, וכמי שצללה לנבכי הראיות והמסמכים שהובאו לפניה (ראו: ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פד"י נד(4) 632, 644-643 (2000); ע"פ 2202/08 פסקו נ' מדינת ישראל, פסקה 37 והאסמכתאות שם (07.03.2012) (להלן: עניין פסקו)). הלכה זו מקבלת משנה תוקף כאשר מדובר בעדויות הנוגעות לעבירות מין (ראו למשל: ע"פ 6375/02 בבקוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 419, 425 (2004) (להלן: עניין בבקוב); ע"פ 5229/07 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 12 והאסמכתאות שם (07.08.2008)). במקרים מסוג זה, הכרעת הדין של הערכאה הדיונית מבוססת בעיקר על התרשמותה ממהימנות העדים שהעידו לפניה, ובפרט מעדותה של המתלוננת. יפים לענייננו דבריה של השופטת (כתוארה אז) א' חיות (עניין בבקוב, עמ' 426-425): "במקרה כזה, מעצם טיבו, עוסקת העדות בנושא שהוא טראומטי ואינטימי כאחד, ולפיכך מתעורר לעתים קושי במתן עדות ברורה ורהוטה. בנסיבות כאלה הטון, אופן הדיבור, שפת הגוף וכל אותם גורמים שאינם שייכים ישירות לעולם התוכן – כל אלה מקבלים משקל חשוב עוד יותר". כפי שצוין בעבר, להלכה זו שלושה חריגים, המאפשרים לערכאת הערעור להתערב בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית (ראו עניין פסקו, פסקה 37 והאסמכתאות שם). החריג הראשון מתייחס למקרים שבהם הממצאים מתבססים על ראיות בכתב ולא על הופעת העדים, שהרי במקרים אלו אין לערכאה הדיונית יתרון כלשהו על פני ערכאת הערעור (ע"פ 398/89 מנצור נ' מדינת ישראל, פסקה 4 לפסק דינו של השופט ג' בך (19.01.1994)); החריג השני מתייחס למקרים שבהם ממצאי הערכאה הדיונית מתבססים על שיקולים שבהגיון (ראו: ע"פ 5937/94 שאבי נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 832, 835 (1995)); והחריג השלישי עניינו במצבים בהם נפלו טעויות מהותיות בהערכת המהימנות של העדויות על-ידי הערכאה הדיונית, כגון התעלמות מסתירות בעדות היורדות לשורשו של עניין או התעלמות מגורמים רלבנטיים להערכה של משקל העדות (ראו: ע"פ 4977/92 ג'ברין נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 690, 696 (1993)). כאמור, עיקר טענותיו של המערער מופנות נגד התרשמותו של בית המשפט המחוזי מעדותה של המתלוננת, כמו גם מן הראיות שהוצגו כתימוכין לעדות זו. בכך למעשה, מבקש המערער מבית המשפט זה להפעיל את החריג השלישי שנקבע ביחס להלכת אי-ההתערבות. לאחר שבחנתי את התרשמותו של בית המשפט המחוזי מן העדויות והראיות שהוצגו לפניו, וכן את טענות המערער בגדרי הערעור, באתי לכלל מסקנה כי אין בקביעותיו של בית המשפט המחוזי משום פגם היורד לשורשו של עניין או התעלמות מגורמים רלבנטיים להערכת משקל העדויות השונות, המצדיקים את התערבותנו. אעמוד עתה על הטעמים שהביאוני למסקנתי זו. מהימנותה של המתלוננת בית המשפט המחוזי מצא כי עדות המתלוננת הייתה "משכנעת, אמיתית וקורעת לב", ובהתאם אימץ את גרסתה במלואה. קביעה זו התקבלה לאחר סקירה רחבה של עדות המתלוננת ובחינתה אל מול מארג הראיות בתיק, תוך מתן דגש לקושי הכרוך בחשיפת האירועים. במסגרת קביעתו זו, הסתמך בית המשפט המחוזי, בעיקר, על התרשמותו האישית והישירה מעדותה ומהתנהגותה של המתלוננת; וכן, על עדויות מקורבי המתלוננת ביחס למצבה הנפשי ולמידע שמסרה להם ביחס למסכת האירועים המתוארים – אשר השתלבו כולם היטב עם עדות המתלוננת. בתוך כך נטען, כי בהינתן הסתירות המתעוררות בגרסת המתלוננת, הפנימיות והחיצוניות כאחד, שגה בית המשפט המחוזי שעה שביכר את גרסת המתלוננת על פני גרסאותיהם של המערער ושל יתר בני המשפחה. דין טענה זו של המערער להידחות. כידוע, סעיף 57 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות) קובע מפורשות כי: "סתירות בעדותם של עדים אין בהן, כשלעצמן, כדי למנוע מבית המשפט לקבוע עובדות שלגביהן חלו הסתירות". כלל זה חל במשנה תוקף ביחס למהימנותם של נפגעי תקיפות מיניות. כך, לעיתים רבות דבריו של קורבן תקיפה מינית מאופיינים באלמנטים של בלבול, חוסר בהירות או חוסר אחידות – אולם אין בסתירות אלה, בגפן, כדי לפגוע בהכרח במהימנות העדות או כדי להטיל ספק בגרסה המתוארת (ע"פ 6643/05 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 14 לפסק דינה של השופטת ע' ארבל והאסמכתאות שם (03.07.2007)). בהתאם, בפסיקת בית משפט זה נקבע כי בחינת מהימנות גרסת המתלוננת תיעשה בהתייחס לליבתה, ובהינתן מכלול הנסיבות האופפות את המעשה (ע"פ 8120/19 וייספיש נ' מדינת ישראל, פסקה 15 (02.12.2021)). וכך הובעו הדברים בעניין פלוני: "ראשית, סתירות מסוימות בגרסתו של קורבן לעבירות מין הן צפויות ואף טבעיות. בתי המשפט הכירו במרוצת השנים בקושי האינהרנטי בו נתקלים קרבנות לעבירות מין בבואם לשחזר את פרטיו של אירוע טראומטי, ולכן קבעו כי אין לצפות מהם למסור גרסה 'מושלמת', כזו שתהא כרונולוגית, בהירה ונטולת סתירות [...] כך, בבואו של בית המשפט לבחון את מהימנות עדותם של מתלונן או מתלוננת הוא יכול להסתפק ב'גרעין האמת' שבה, ולעתים אף ב'גרעין הקשה' של הדברים [...] למעשה אף נקבע כי בהתחשב במאפיינים ייחודיים אלה, במיוחד כאשר הקרבנות או העדים הם קטינים, אין לייחס משקל משמעותי לסתירות המתגלות בגרסאותיהם, כל עוד הערכאה הדיונית בחנה בקפדנות את עדותם ואיתרה בה גרעין מבוסס ואמין של אמת" [ע"פ 3615/18 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 62 (26.03.2020) (לעיל ולהלן: עניין פלוני); ההדגשות הוספו]. עמדה זו מתחזקת עשרות מונים שעה שמדובר בקורבנות שהיו קטינים בעת ביצוע העבירות – כאשר חלף זמן רב מעת ביצוען, ואף יותר מקום בו פגיעתם נעשתה על-ידי בן משפחה (ע"פ 4776/10 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 96 (22.10.2012)); וכפי שהיטיב לתאר זאת השופט י' עמית: "כאשר בגילוי עריות עסקינן, קורבן העבירה נאלץ לעיתים לשחזר בדיעבד, על פני תקופה ארוכה ובחלוף זמן, חוויה טראומתית קשה שארעה בהיותו קטין על הקשיים הכרוכים בכך. לכן, אין לצפות כי מי שהיה רך בשנים במועד האירועים הטראומטיים יוכל ליתן תמונה בהירה ומדוייקת של האירועים" [ע"פ 5582/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 84 (20.10.2010)]. מעדות המתלוננת מתקבלת תמונה ברורה ורציפה בדבר האירועים הקשים שחוותה. בית המשפט המחוזי נימק בצורה יסודית ומפורטת מדוע ביכר את גרסת המתלוננת חלף גרסאות המערער ויתר בני המשפחה, על-ידי הפניה להתנהלותה בזמן אמת ובהתבסס על הסימפטומים הפיזיים והנפשיים מהם סובלת המתלוננת כיום. כך, למשל, הדגיש בית המשפט המחוזי את מאמצי המתלוננת לשמור על קשרים עם בני משפחתה, למעט המערער, לאחר עזיבת בית הוריה. במסגרת זאת, נהגה המתלוננת להיפגש עם אחיה ואימה בבית המשפחה, אך לאחר שווידאה כי המערער אינו נמצא – כפי שאושר גם בעדויותיהם של המערער ורעייתו. החיזוק שמהווה התנהלותה זו של המתלוננת למהימנות גרסתה מקבל משנה תוקף נוכח האלימות שהופגנה כלפיה על-ידי אימה, כאשר הדעת נותנת כי המתלוננת תהא מעוניינת בהגנת המערער בפגישות המשפחתיות, אלא אם חששה מפני מהמערער עולה על חששה מפני מאימה. חשוב לומר, כי חשיפת מסכת האירועים מושא הליך זה החלה אך לאחר הפגיעה במתלוננת בפעם האחרונה – שהתרחשה כשנה, למצער, לאחר עזיבתה של המתלוננת את בית המשפחה. בתוך כך, ניכר כי עם מעברה לפנימייה קיוותה המתלוננת כי תוכל להתנתק מן המערער, ובד-בבד לשמור על מערכות יחסים פעילות עם יתר בני המשפחה – והכל מבלי שתיאלץ לחשוף את שעברה. ואולם, משהמערער ניצל מפגש רגעי ובודד על מנת לפגוע בה פעם נוספת, התנפצה תקוות המתלוננת; או אז, נוכח קשיי התפקוד המשמעותיים שחוותה, גמלה בלב המתלוננת ההחלטה על הגשת תלונה – וזאת על מנת "להציל את נפשה". לעניין זה יודגש, כי אין בעצם כבישת עדות מצד נפגעי תקיפה מינית, כשלעצמה, כדי לפגוע במהימנות העדות, מקום בו ניתן הסבר המניח את הדעת לכבישת העדות (ע"פ 5874/00 לזרובסקי נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(4) 249, 260 (2001)). ואכן, סבורני כי ניסיונה של המתלוננת להתרחק מן המערער, בין היתר נוכח חששה מן המערער ומפני ההשלכות הצפויות של חשיפת מעשיו על יתר בני המשפחה ועל קשריה עמם, מהווה הסבר המניח את הדעת. זאת, בפרט, בהינתן שהחלטת המתלוננת לחשוף את שאירע התקבלה, כאמור, לאחר שניסיונה זה עלה בתוהו. חיזוק נוסף מתקבל מעדויות המטפלות של המתלוננת במרוצת השנים. בעדות הפסיכולוגית הכהן גרין, אשר מלווה מקרוב את תהליך שיקומה של המתלוננת, בואר כי הסממנים שנצפו בקרבה תואמים את הסממנים המוכרים ביחס לקורבנות עבירות מין; ובעדות המטפלת הקלינית ויקטוריה רייכר, אצלה טופלה המתלוננת במשך כשנה וחצי לאחר הפגיעה בפעם האחרונה, נשללה האפשרות שמא המתלוננת בדתה את מסכת האירועים המתוארת. בתוך כך, עמדה הגב' רייכר, המתמחה בטיפול בילדים שחוו פגיעה מינית, על הכאב הנפשי והאטימות שהביעה המתלוננת – המאפיינים קורבנות עבירות מין. חרף האמור, בגרסתה הארוכה והמפורטת של המתלוננת אכן קיימות נקודות שאינן חופפות במדויק את כתב האישום ועדויות אחרות. בית המשפט המחוזי עמד בהרחבה, ובזהירות יתרה, על אותן סתירות בין עדות המתלוננת לבין עדויות וראיות אחרות (סתירות חיצוניות), ובין גרסאות שונות של המתלוננת ביחס לאירוע מסוים (סתירות פנימיות) – ומצא כי אין בהן כדי לגרוע ממהימנות גרסתה. אביא את עיקרי הדברים. הסתירה העיקרית עליה הצביע המערער היא זו שבין גרסת המתלוננת לגרסתו, גרסת רעייתו ובנו ד' בנוגע לפגיעה בפעם האחרונה. בית המשפט המחוזי התעמק בקושי הטמון בגרסת המתלוננת, לפיה חרף העובדה כי השלושה נסעו משדה התעופה במונית יחדיו, המערער שב הביתה וביצע במתלוננת את זממו – וזאת טרם הגעת רעייתו ובנו. בית המשפט המחוזי מצא לנכון לאמץ את גרסת המתלוננת בנדון בגין מספר טעמים. בין היתר, נקבע כי פעולה מעין זו מצד המערער עולה בקנה אחד עם התנהלותו לאורך השנים, במסגרתה לא נמנע מנטילת סיכונים העשויים להביא לגילוי מעשיו הפסולים על-ידי בני המשפחה – כפי שעולה מעצם ביצוען של עבירות רבות בחדר השינה, בעוד ילדיו האחרים ישנים בקרבם; כן הודגש, כי את פערי הזמנים בין הגעת המערער להגעת רעייתו ובנו ניתן להסביר באמצעות קשיי אימה של המתלוננת, הסובלת כאמור מנכות ברגלה, לעלות את כ-55 המדרגות בכניסה לביתם או בעצם הליכתם של האם והאח ד' למכולת לשם רכישת מצרכים עובר לחזרתם. קביעותיו של בית המשפט המחוזי בעניין מקובלות עליי. ובפרט, מצאתי כי גרסת המתלוננת נתמכת גם בעדותה של המחנכת שלנגר, ובשינויים שנצפו בעדויות המערער, רעייתו ובנו ד' ביחס לאירוע זה. כך, עמדה המחנכת שלנגר, אשר בביתה שהתה המתלוננת לפרקי זמן ממושכים, כי בסמוך לאחר הפגיעה בפעם האחרונה הייתה המתלוננת "ממש מפורקת" וסבלה ממצוקה נפשית משמעותית. לצד זאת, הגם שבחקירתם במשטרה טענו בני המשפחה כי הם אינם זוכרים כמעט דבר ביחס ליום בו אירעה הפעם האחרונה, בעדותם בבית המשפט הפגינו "זיכרון מרשים" – אשר אף עורר חששו של בית המשפט המחוזי לתיאום גרסאות בין העדים. בדומה לבית המשפט המחוזי, סבור גם אני כי תיאוריהם המאוחרים המפורטים של בני המשפחה פוגעים באמינותם, בפרט נוכח היעדר המודעות המיוחסת לאימה של המתלוננת ולאחיה בדבר מעשי המתלונן באותו יום. על יסוד האמור, מצאתי כי הסתירה עליה הצביע המערער בין גרסת המתלוננת לגרסתו, גרסת רעייתו ובנו בנוגע לפגיעה בפעם האחרונה, אינה פוגמת במהימנותה של המתלוננת ולפיכך לטעמי דין טענתו זו להידחות. סתירות פוטנציאליות נוספות עליהן עמד בית המשפט המחוזי נוגעות למועדים ולשעות המדויקים בהם אירעו מקרים שונים, וכן להזנחה ממנה סבלה המתלוננת. לפי דברי המתלוננת בחקירתה בבית המשפט, היא הוכרחה על-ידי הוריה ללבוש באופן קבוע את אותם הבגדים לבית הספר, ונמנעה ממנה גישה למקלחת לפרקי זמן ממושכים. כך פורט, כי המתלוננת נהגה להסתיר את הזנחתה באמצעות שימוש במגבונים ושטיפת גופה בכיור (עמ' 26 לפרוטוקול). לעומת זאת, דברים אחרים עלו מעדויות יתר בני המשפחה ושלוש השכנות, אשר עמדו על נורמטיביות המשפחה ועל העובדה כי לילדים סופקו בגדים נקיים ומזון בריא באופן סדיר. ודוק, אין בפערים בין גרסת המתלוננת לגרסאות יתר העדים כדי להטיל דופי במהימנותה, ולא מן הנמנע כי הפערים כאמור נובעים, בין היתר, מן העובדה כי גישתן של השכנות למתרחש במשפחה הייתה שטחית ומוגבלת – כפי שפורט על-ידי בית המשפט המחוזי (פסקה 95 להכרעת הדין). יתרה מכך, בדומה לערכאה הדיונית, סבורני כי לא ניתן לשלול כי תיאורי המתלוננת על אודות מסכת ההזנחה מופרזים במידה מסוימת, אולם אין בכך כדי ללמד כי מדובר בבדיה או לגרוע מהאמינות הכללית של גרסתה, לרבות בקשר עם רכיב זה – אשר אינו ניצב בליבת כתב האישום. מסקנתי זו מתחזקת על רקע ממצאי בית המשפט המחוזי ביחס לעדויות בני המשפחה, אשר נמצאו על-ידו כבלתי-מהימנות ואף התעורר בעניינן החשד שמא אלו הושפעו על-ידי המערער ורעייתו (פסקה 100 להכרעת הדין). כאמור, בית המשפט המחוזי לא נמנע מלהתמודד עם הסתירות עליהן הצביע המערער, אלא קבע כי אין בהן כדי לפגוע במהימנות ואמינות גרסת המתלוננת. זאת, בפרט, בהינתן שאותן סתירות מצויות בשולי המעשים המיוחסים למערער וחלקן, כגון סתירות בין גרסאות המתלוננת לגרסאות עדים אחרים בדבר ההזנחה ההורית, אף לא באו לידי ביטוי בכתב האישום. קביעה זו מקובלת עליי ולא מצאתי כי נפל בה פגם. לא רק שמדובר בסתירות שוליות בכל הנוגע למעשים המיוחסים למערער, אלא שסתירות אלה, בעיקר אלו שעניינן בשעות המדויקות בהן התרחשו האירועים, עולות בקנה אחד עם ההתנהגות המאפיינת קורבנות לעבירות מין כמצוין לעיל. אם כן, בנסיבות המקרה דנן לא נמצאו סתירות מהותיות בעדות המתלוננת שנותרו ללא מענה, ובית המשפט המחוזי התמודד בצורה מקיפה ומשכנעת עם אותן סתירות שוליות. כך מצאתי, כי אי-ההתאמות בעדות המתלוננת אינן מלמדות כי קיים ספק בדבר התקיימות האירועים נשוא כתב האישום. למעלה מן הצורך מצאתי לציין גם, כי הלכה היא שניתן להשתית הרשעה בעבירות מין בהתבסס על עדותה היחידה של נפגעת העבירה מבלי להידרש לתוספת ראייתית – ובלבד שבית המשפט יפרט את הטעמים שהביאו אותו למסקנה כי גרסת קורבן העבירה עדיפה על פני גרסת הנאשם, כאשר שיעורה הראוי של ההנמקה הדרושה נקבע בכל מקרה בהתאם לנסיבותיו הפרטניות (סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות; ע"פ 808/16 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 21 (23.05.2017); ע"פ 10711/07 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 8 (04.09.2008)). בתוך כך, מצאתי כי בית המשפט המחוזי נימק בהרחבה את הכרעתו בהתאם לדרישת ההנמקה הקבועה בסעיף 54א(ב) לפקודת הראיות – והכרעתו כאמור אך מתחזקת נוכח אופן חשיפת המעשים (לאחר הפגיעה בפעם האחרונה), הסימפטומים מהם סובלת המתלוננת והימנעותה האקטיבית של האחרונה ממפגש עם המערער לאחר עזיבתה את בית המשפחה. חוות הדעת הרפואית המערער טוען כי שגה בית המשפט המחוזי עת שדחה את ממצאי חוות דעתו הרפואית של ד"ר שפייכלר (להלן: המומחה), לפיהם האירועים שתוארו על-ידי המתלוננת הותירו נזקים שניתן לאתרם בנקל בבדיקה. אין בידי לקבל טענה זו. חרף העמדה הנחרצת שהובעה על-ידי המומחה בחוות דעתו, במהלך חקירתו הנגדית נאלץ האחרון להודות מפורשות כי היעדרם של נזקים בבדיקה גופנית אינם שוללים מניה וביה כי מדובר בקורבן עבירה מינית (עמ' 594 לפרוטוקול). יתרה מכך, המומחה ציין כי בהתאם למאמר הרפואי עליו התבסס בחוות דעתו, כ-16% ממקרי האונס אינם מתבטאים בחבלות גופניות, ולצד זאת אף הודה כי בחלוף הזמן ממועד האירוע חלה ירידה משמעותית בכמות המקרים בהם יישארו סימנים וחבלות על גוף נפגעת העבירה (עמ' 593-592 לפרוטוקול). הווה אומר, כי איתורן של חבלות במסגרת בדיקה רפואית היה מביא לכדי מסקנה מובהקת כי המתלוננת אכן סבלה מפגיעות מיניות; ומנגד, היעדרן של חבלות כלל לא הייתה מביאה למסקנה הפוכה – בשים לב לפרק הזמן המשמעותי שחלף מאז הפגיעה בפעם האחרונה (שאירעה בשנת 2014), ולאפשרות כי למתלוננת לא נגרמו חבלות כלל כתוצאה מן האירועים השונים. וכך ציין המומחה בחקירתו הנגדית: "ש. אין בעיה, אם תמצא אותה היום, אם היית בודק אותה היום בלי שיש לך את כל הנתונים ולא היית מוצא כלום, היית קובע בחוות דעת שלא ביצעו בה במשך 7 שנים כ-5 או 8 אירועים אנאליים? זה מה שאתה כותב בחוות הדעת שלך? ת. לא, אני לא יכול לכתוב את זה. ש. מה היית כותב? ת. היית כותב בדיקה קלינית שלי ושהילדה למעשה בריאה, זה הכל, בלי שום יחס למה שהיה להיסטוריה שאני לא מכיר אותה. ש. אבל היו רוצים ממך להתייחס עכשיו שבדקת אותה. ת. האם יכול להיות שאדם שעבר משהו, עבר כביכול והוא נמצא היום בריא לגמרי יכול להיות. ש. יכול להיות מקרה כזה? ת. כן ואלה שלא נפגעים זה 16%. ש. אם אתה בודק אותה ואין כלום זה לא שולל את זה שהיא נפגעה. ת. אני לא שולל שום דבר" (ההדגשה שלי, ח.כ.) (עמ' 594 לפרוטוקול). ודוק, בהינתן האמור לעיל והיעדרה של זיקה כלשהי בין חוות הדעת לבין נסיבות המקרה דנן, מצאתי כי לא נפל כל פגם בקביעת בית המשפט המחוזי, לפיה אין בחוות הדעת כאמור כדי לאיין את מסקנותיו אשר לפגיעות המיניות שחוותה המתלוננת. בשולי הדברים יצוין, כי לא מצאתי ממש גם בטענות המערער אשר לקיומם של מחדלי חקירה. כך, מקובלת עליי עמדת המשיבה, לפיה בהינתן הזמן שחלף בין הפגיעה בפעם האחרונה לבין מועד פתיחת החקירה, אין באי-בדיקתם של כתמי דם או סימני זרע במוצרי הטקסטיל בבית המשפחה משום פגם בהתנהלות גורמי החקירה. כך גם בכל הנוגע לטענות המערער בקשר עם המפגש שנערך בין המתלוננת לבין עו"ד ח' פס, טרם מינויו לשפיטה ובעודו פרקליט בפרקליטות המחוז. הגם שבהודעת הערעור צוין מפורשות כי המידע בדבר המפגש כאמור הובא למערער "בפתח ההליך בבית המשפט קמא" (עמ' 52 להודעת הערעור) – טענת המערער בנדון הועלתה לראשונה רק בגדרי הערעור. משסוגיה זו לא הובאה בפני הערכאה הדיונית, לא מצאתי מקום להידרש לסוגיה זו, ובכך להתיר למערער לערוך "מקצה שיפורים" כעת, בשלב הערעור. הערעור על גזר הדין הלכה פסוקה היא כי אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בעונש שנגזר על-ידי הערכאה הדיונית אלא בנסיבות חריגות, כאשר נפלה בגזר הדין טעות מהותית בולטת או שעה שהעונש שנגזר על-ידה חורג באופן קיצוני מרמת הענישה המקובלת בנסיבות דומות (ע"פ 5883/15 אבו ציאם נ' מדינת ישראל, פסקה 8 והאסמכתאות שם (24.11.2016); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (29.01.2009)). איני סבור כי המקרה דנן נופל בגדר אותם מקרים חריגים כאמור, המצדיקים התערבות בגזר דינו של בית המשפט המחוזי. בית משפט זה עמד לא אחת על חומרתן הרבה של עבירות מין במשפחה ועל החובה "להשיב על עבירות אלו בענישה משמעותית, כגמול על מעשיו של העבריין וכביטוי לסלידתה של החברה ממעשים אלו" (ע"פ 677/09 פלוני נ' מדינת ישראל (25.10.2009); ע"פ 7461/05 דדוש נ' מדינת ישראל, פסקאות 23-22 (03.04.2006); ע"פ 8290/16 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 13 (28.11.2017)). עוד הודגש, כי לא רק שאין להשלים עם פגיעה חמורה בגופן ובנפשן של נפגעות עבירות מין ואלימות, אלא שיש להוקיע מעשים אלו – בין היתר באמצעות השתת עונשים חמורים. בתוך כך נקבע, כי יש ליתן משקל משמעותי במעמד גזירת העונש לנזק שנגרם לקורבן העבירה ולצלקות שנותרו בנפשו (ע"פ 8233/05 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 17 (14.08.2008)). אין חולק כי העונש שהושת על המערער הוא חמור, אולם חמורים לא פחות הם מעשיו. כפי שפורט בגזר דינו של בית המשפט המחוזי, מדובר במסכת תקיפות מיניות שבוצעו בבית המשפחה לאורך תקופה ממושכת, תוך שהמערער מנצל את תמימות המתלוננת ואת יחסי המרות שביניהם – והכל בהתעלם מן הנזק הקשה שגרם, הן במישור הגופני והן במישור הנפשי. על-כן, החלטתו של בית המשפט המחוזי לקבוע מתחם ענישה יחיד לכלל העבירות מפורטת, מנומקת, נתונה לסמכותו המלאה כערכאה הדיונית ועולה בקנה אחד עם הדין הנוהג. בנסיבות המקרה דנן, נכון בעיניי הדגש שניתן בגזר הדין לנזק המשמעותי שנגרם למתלוננת. כך בואר, כי מעשי המערער בוצעו בכוח ותוך התעלמות מטרוניות המתלוננת על כאבה; המתלוננת סובלת כיום מפחדים וביעותים בלילות המקשים על שנתה; נפגעה יכולת המתלוננת לבטוח באחר וליצור מערכות יחסים וקשרים חברתיים; ועוצמת הכאב הנפשי ממנה סובלת המתלוננת אף הביאה אותה לפגוע בעצמה. זאת ועוד, מצאתי כי יש לתת משקל מיוחד לפגיעוּת המתלוננת ולניצול החמור של חולשתה – כפי שנעשה בגזר דינו של בית המשפט המחוזי. ובפרט, לעובדה כי המעשים המתוארים בוצעו על-ידי אבי המתלוננת בעודה קטינה חסרת הבנה הנתונה למרותו – היינו, כאשר תלותה של המתלוננת במערער הייתה בשיאה. משכך, בדומה לבית המשפט המחוזי, סבור גם אני כי הפגיעה בערכים המוגנים בנסיבות המקרה היא רבה ומחייבת ענישה משמעותית. בהקשר זה יצוין, כי יש לדחות את טענות המערער בדבר אי-התחשבותו של בית המשפט המחוזי בנסיבותיו האישיות. עיון בגזר הדין מלמד כי הערכאה הדיונית נתנה דעתה בהרחבה לכלל השיקולים הרלבנטיים, לרבות אלו שפורטו במסגרת הודעת הערעור – ומצאה כי השיקולים לחומרא עולים עשרות מונים על כל שיקול לקולא. בתוך כך הודגש, כי המערער נמנע מליטול אחריות בגין המעשים המיוחסים לו, ותחת זאת התמקד בהטחת האשמות חמורות כלפי המתלוננת – הן לאורך דיוני ההוכחות שנערכו, הן בדבריו האחרונים במעמד גזירת הדין. סיכומו של דבר, איני סבור כי העונש שנגזר על המערער חורג מרף הענישה המקובל והראוי באופן המצדיק את התערבותנו. הדיון שהתקיים לפנינו ביום 18.05.2022 בתום הדיון שהתקיים לפנינו שיקפנו למערער ולב"כ הצדדים עמדתנו, כי הכרעת הדין מנומקת היטב – וכי חרף קשיים כאלו ואחרים עליהם הצביע המערער, מהכרעת הדין עולה כי בית משפט קמא התמודד כדבעי גם עם אלו. לצד זאת, עמדנו על החשיבות הרבה שבנטילת אחריות על המעשים מצד המערער, ובפרט על המשמעות הרבה הטמונה בכך עבור המתלוננת. בראי כך הבהרנו למערער, כי מוכנים אנו לשקול הקלה בעונשו, כנגד קבלת אחריות ברורה על-ידי המערער למעשיו. לאחר שנועץ עם בא-כוחו ומשפחתו, הודיע המערער ביום 24.05.2022 כי הוא עומד על זכותו למתן פסק דין מנומק בענייננו, וזאת עוד בטרם נשקלה הצעתנו על-ידי המשיבה. ודוק; מצאתי לנכון להבהיר כי הצעתנו זו באה לעולם נוכח מצבה של המתלוננת, כפי שהתברר לפנינו. כפי שהבהרנו בפני המערער ובא-כוחו, קיימת חשיבות לכך שהמתלוננת רואה עצמה כחלק מהמשפחה והיא רוצה את הכרתם. יש לה אחים, והיא הביעה רצונה להיות עימם בקשר. במובן זה סברנו, כי קבלת אחריות מלאה, הודאה וחרטה – יצמצמו את הנזק שנגרם או ייגרם למתלוננת. ובפרט, היא לא תהא עוד מוקצית ממשפחתה, כמי שנושאת על גבה, לשווא, את האחריות לפירוקה. הודאה – ובכלל זאת חרטה, היכן שגם זו ניתנת, עשויה במקרים מסוימים להפחית במידה ניכרת מחומרת העבירה ומן הנזק הנלווה לה (וראו: סעיף 40יא(4)-(5) לחוק העונשין). לא אחת, חלק גדול מהנזק של ביצוע העבירה, בפרט מקום בו מדובר בעבירות מין המבוצעות במשפחה על-ידי אב המשפחה כלפי בתו, נוגע לבושה הנלווית לקורבן העבירה – ובכך עצם החרטה, עשויה להפחית ממנה במידה מה. על משמעות ההודאה וחשיבותה מנקודת מבטו של נפגע העבירה, יפים דברי השופט נ' סולברג בע"פ 4095/18 פלוני נ' מדינת ישראל (06.01.2021): "לצד הכרחיות ההודאה לתהליך התשובה של החוטא, הרי שההכרה באחריות לנזק שגרם, נושאת עמה חשיבות רבה גם לתהליך שיקומו של הנפגע. כך בכלל, וכך כאשר בעבירות-מין עסקינן בפרט, כשלא פעם עומדת מהימנותו של זה מול מהימנותה של זו. בכגון דא, אף אם כבר הורשע הנאשם, חרף הכחשתו את המיוחס לו, אין להקל ראש בהצהרה מאוחרת מצדו, קבל עם ועדה, כי מלכתחילה היו דבריה של המתלוננת – אמת; כי לא העלילה עלילות, לא בדתה בדיות, ומעשיו שלו הם שהביאו בדין להרשעתו. אנחת רווחה, גם אם מדודה ומתוחמת, יוצאת אז מלבה של נפגעת עבירת-המין, כשהפוגע אינו מכחיש עוד, מודה בפה מלא. הנפגעת משתחררת מן העול הכבד המוטל עליה כביכול 'להוכיח' לסביבתה, כי אמת דיברה, ויכולה להפנות את כוחותיה ואת שאריות המרץ שנותרו בה, לעיקר, לשיקום חייה בעקבות המעשים הנוראיים שנעשו בה" [פס' 16]. סוף דבר, על יסוד האמור ומכל הנימוקים עליהם עמדתי בהרחבה לעיל סבורני כי דין הערעור, על שני חלקיו, להידחות – וכך אציע גם לחבריי לעשות. ש ו פ ט השופט י' אלרון: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ע' גרוסקופף: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ח' כבוב. ניתן היום, ‏ה' באב התשפ"ב (‏2.8.2022). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 19078800_C14.docx מא מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1