מדינת ישראל נ. מרדכי ארגוב

פסק-דין בתיק ע"פ 7878/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 7878/12 ע"פ 7971/12 - ד' לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט א' שהם המערערת בע"פ 7878/12 והמשיבה בע"פ 7971/12: מדינת ישראל נ ג ד המשיב בע"פ 7878/12 והמערער בע"פ 7971/12: מרדכי ארגוב ערעור על הכרעת דינו וגזר הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 20.09.2012 בת"פ 34121-12-11 שניתן על ידי כבוד השופטת י' אמסטרדם תאריך הישיבה: כ"ב באייר התשע"ג (2.5.2013) בשם המערערת בע"פ 7878/12 והמשיבה בע"פ 7971/12: עו"ד יעל שרף בשם המשיבים בע"פ 7878/12 והמשיבה בע"פ 7971/12: עו"ד גלעד שי ישעיהו בשם שירות המבחן: גב' ברכה וייס פסק-דין השופטת א' חיות: זהו ערעור על הכרעת דינו ועל גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופטת י' אמסטרדם) שהרשיע את המערער על-פי הודאתו בעבירות של נהיגה בקלות ראש, הפקרה אחרי פגיעה, גרימת חבלה חמורה ושיבוש הליכי משפט. בגין עבירות אלה נגזרו על המערער 20 חודשי מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על-תנאי, רישיון הנהיגה שלו נפסל לצמיתות. כמו כן חויב המערער לשלם לנפגעת פיצוי בסך 30,000 ש"ח ובית המשפט הוסיף וקבע כי המונית בה נהג הנאשם בעת ביצוע העבירות תחולט לטובת המדינה. 1. על-פי כתב האישום המתוקן שבעובדותיו הודה (להלן: כתב האישום), נהג המערער ביום 6.12.2011 במונית בכביש בינעירוני בסמוך לצומת חולון ובעת שביצע פניה שמאלה פגע בהולכת רגל שחצתה את הכביש (להלן: הנפגעת). המערער ידע שפגע בנפגעת ולמרות זאת לא עצר את רכבו להגיש לה עזרה אלא המשיך בנסיעה למוסך בעיר חולון, שם החליף את שמשת המונית על מנת לטשטש את הקשר שלו לתאונה שאירעה. כתוצאה מן התאונה נגרמה לנפגעת חבלה חמורה בראשה והיא אושפזה בבית חולים במחלקה הנוירוכירורגית. על פי כתב האישום תנאי הראות באותו היום היו טובים ולמערער היה שדה ראיה פנוי של 75 מטרים שאפשר לו להבחין בהולכת הרגל מבעוד מועד אך הוא לא בלם את רכבו ופגע בה. 2. בעקבות הודאת המערער הרשיע אותו בית המשפט המחוזי בכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום. בגזר הדין קבע בית המשפט המחוזי כי המערער סובל ממצב בריאותי לקוי, לרבות בעיות שמיעה ואיטיות בתגובות, וראוי היה שלא ינהג ברכב לפרנסתו. עוד ציין בית המשפט המחוזי כי לנאשם 79 הרשעות קודמות בתחום התעבורה, כי הוא גרם בעבר לשלוש תאונות דרכים בשל עבירות תנועה שביצע וכי נפסל מנהיגה בשתים עשרה הזדמנויות שונות בעבר. בנוסף ציין בית המשפט המחוזי כי הנפגעת מתקשה להשתקם מן התאונה, כי היא איבדה את כושר עבודתה וכי היא זקוקה להשגחה צמודה ולטיפולים פיזיותרפיים ופסיכיאטריים. כמו כן קבע בית המשפט המחוזי כי למרבה הצער עבירת ההפקרה לאחר פגיעה אינה נדירה ועל כן יש לגזור בגינה עונשים משמעותיים אשר ירתיעו עבריינים פוטנציאליים מלבצעה. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע עם זאת כי יש מקום להתחשב לקולא במצבו הבריאותי והנפשי הלקוי של הנאשם ולאחר בחינת מכלול השיקולים גזר על המערער את העונשים שפורטו לעיל. 3. המערער טוען כי הוא אמנם הודה בעובדות כתב האישום אך לשיטתו לא עולה מעובדות אלה אשמה בעבירה של גרימת חבלה חמורה לפי סעיף 333 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, שכן לא נטען בכתב האישום כי הייתה לו מודעות לכל רכיביה העובדתיים של העבירה. משכך, עותר המערער לזיכויו מעבירה זו. אשר לעונש שהוטל עליו, טוען המערער כי בית המשפט המחוזי לא נתן משקל מספיק למצבו הרפואי הקשה. לטענתו, הוא סובל מסכרת חמורה המצריכה טיפול תרופתי ודיאטה מיוחדת וכי הוא סובל מכאבים ומגבלות ותופעות לוואי בעקבות המחלה. בנוסף, טוען המערער כי הוא סובל מאובדן שמיעה חמור, מבעיות בליבו, ממחלת ריאות וכן מליקויים בריאותיים נוספים. לגישת המערער מצבו הבריאותי החמור הוא שיקול להקלה בעונש ובפרט נוכח הקושי הקיים להעניק לו את הטיפול הרפואי הנדרש בין כתלי בית הסוהר. לטענתו, הארוחות הניתנות לו והטיפול הרפואי לו הוא זוכה אינו מתאים למחלת הסכרת, ובשל כך חלה החמרה במצבו עד שביום 12.2.2013 הובהל לבית החולים לאחר שאיבד את הראיה באחת מעיניו. המערער מוסיף וטוען כי שירות בתי הסוהר שגה בסוברו כי הוא כשיר מבחינה רפואית לרצות עונש מאסר, ולטעמו מצבו הרפואי הנוכחי מצדיק את שחרורו מן המאסר. עוד טוען המערער כי הימלטותו מזירת התאונה הייתה החלטה לא רציונאלית שהתקבלה מתוך ניתוק רגשי בתגובה לאירוע הטראומטי ובקביעת העונש יש להתחשב בכך שלא מדובר בפעולה שנעשתה מתוך בחירה חופשית מלאה. המערער מוסיף וטוען כי יש ליתן משקל גם לרשלנותה התורמת של הנפגעת שחצתה צומת סואן ומסוכן, שלא במעבר חציה, ובכך הטילה עליו נטל זהירות גבוה מזה שאותו צפה מראש. לבסוף טוען המערער כי לנוכח העובדה שהנפגעת זכאית לפיצוי על כל נזקיה מחברת הביטוח שביטחה את רכבו מכוח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, לא היה מקום להטיל עליו חובה לפצותה במסגרת ההליך הפלילי ובודאי לא בסכום שבו חויב וזאת גם נוכח החרטה שהביע על מעשיו; העובדה שהודה באשמה; החומרה הנלוות לפסילת רישיון הנהיגה לצמיתות; וחילוט המונית. המערער עותר על כן לקיצור עונש המאסר שהוטל עליו ולביטול הפיצוי לנפגעת שבו חויב. 4. המשיבה הגישה מצידה ערעור על קולת העונש (ע"פ 7878/12), אך בפתח הדיון שהתקיים בפנינו ציינה כי היא מסכימה לטענת המערער לפיה היסוד הנפשי שיוחס לו בכתב האישום הוא רשלנות ועל כן לא היה מקום להרשיעו בעבירה של גרימת חבלה חמורה אלא בעבירה של נהיגה פזיזה המסכנת חיי אדם לפי סעיף 338 לחוק העונשין. כמו כן, ביקשה המשיבה לחזור בה מהערעור שהגישה. בתשובה לערעור שהגיש המערער על חומרת העונש טוענת המשיבה כי נהיגתו הפזיזה והרשלנית של המערער בשילוב עם הפקרת הנפגעת ושיבוש מהלכי המשפט בשל החלפת השמשה, הם מעשים שיש להתייחס אליהם במלוא חומרת הדין. לטענתה, בכל הפקרה לאחר פגיעה ניתן לטעון כי מעשי המפקיר הם תוצאה של הטראומה שנגרמה לו מהתאונה, אך המחוקק ראה לקבוע עונש חמור בגין עבירה זו. עוד טוענת המשיבה כי מעשי המערער חורגים מתגובה אינסטינקטיבית לתאונה, שכן הוא המשיך ונסע למוסך על מנת להחליף את שמשת הרכב ונתפס רק ביום שלמחרת בעקבות חקירת המשטרה. בנוסף טוענת המשיבה כי התאונה גרמה לנפגעת נזקים קשים והיא איבדה את כושר עבודתה. אשר לפיצוי הכספי שהושת על המערער, טוענת המשיבה כי הנפגעת כבר קיבלה את הפיצוי והסתמכה על כך שלא תיאלץ להחזירו. עוד נטען כי הפיצוי הניתן על-פי סעיף 77 לחוק העונשין אינו כרוך בהוכחת נזק ואינו מתייתר אך בשל כך שהנפגעת זכאית לפיצוי נזיקי על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים. לבסוף, טוענת המשיבה כי במקרים דומים של הפקרה לאחר פגיעה ניתנו בעבר עונשים חמורים בהרבה מזה שהוטל על המערער, ולכן אין לטענתה מקום להתערב בגזר הדין שניתן, המביא בחשבון את מצבו הרפואי של המערער. 5. לבקשתנו, העבירה המשיבה לאחר הדיון התייחסות בכתב של ד"ר אייל בן בסט ממחלקת הרפואה בשירות בתי הסוהר, לטענות שהעלה המערער בעניין הטיפול הרפואי בין כתלי בית הסוהר. ד"ר בן בסט ציין כי המערער סובל מסכרת הקשה לאיזון, ועל כן ניתנות לו ארוחות מיוחדות המותאמות לצרכיו. עוד ציין ד"ר בן בסט כי המערער מצוי במעקב רפואי שוטף וכי איזון הסוכר בגופו הוא במגמת שיפור. אשר לטענות בדבר אובדן הראיה בעין אחת, ציין ד"ר בן בסט כי מרפאת בית הסוהר היא זו שהפנתה את המערער לבדיקת רופא עיניים ואף הקדימה ביוזמתה את התור שנקבע לו והוא מצוי כיום בטיפול תרופתי על-פי המלצות שהתקבלו ממרפאת העיניים של בית חולים אסף הרופא. לסיכום, טוען ד"ר בן בסט כי המערער זוכה לטיפול רפואי הולם בהתאם לקווים המנחים המקובלים בשירות בתי הסוהר. לאחר הגשת הודעתו של ד"ר בן בסט, ביקש המערער להגיב להודעה זו, בטענה כי נפלו בה אי-דיוקים וכי מצבו הרפואי של המערער מחייב את שחרורו מבית הסוהר לאלתר. המשיבה מצידה התנגדה להגשת התגובה המבוקשת, אך לפנים משורת הדין החלטנו לעיין בתגובה. 6. נוכח הסכמת הצדדים לשינוי סעיף העבירה בו הורשע המערער, ערעורו על הכרעת הדין מתקבל במובן זה שהמערער יורשע בעבירה של נהיגה פזיזה המסכנת חיי אדם לפי סעיף 338(א)(1) לחוק העונשין, תחת הרשעתו בעבירת גרימת חבלה חמורה לפי סעיף 333 לחוק העונשין, אשר תבוטל. כמו כן, משביקשה המשיבה לחזור בה מהערעור שהגישה על קולת העונש (ע"פ 7878/12) נדחה ערעור זה. אשר לערעור שהגיש המערער על חומרת העונש. בתי המשפט הדגישו ושבו והדגישו פעמים הרבה את חומרתה של עבירת ההפקרה לאחר פגיעה ואת הצורך לגזור בגינה עונש הולם ומרתיע (ראו למשל ע"פ 8349/12 גראב נ' מדינת ישראל, פס' 4 (13.3.2013) (להלן: פרשת גראב); ע"פ 2247/10 ימיני נ' מדינת ישראל, פס' 69, 77-76 (12.1.2011) (להלן: פרשת ימיני); ע"פ 5000/08 סומך נ' מדינת ישראל, פס' 12-10 (22.3.2009)). כך בפסקי הדין שקדמו לחוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 101), התשע"ב-2011, וכך על אחת כמה וכמה לאחר תיקון זה שהחמיר באופן ממשי את הענישה על הפקרה לאחר פגיעה, בפרט באותם המקרים שבהם נגרמה חבלה חמורה לאדם (מתשע שנות מאסר לארבע עשרה שנות מאסר - סעיף 64א(ג) לפקודת התעבורה). המקרה שבפנינו אירע סמוך לאחר כניסת תיקון 101 לתוקף ובהינתן עובדה זו וכן בהינתן רמת הענישה שהייתה מקובלת עוד קודם לכן בגין עבירת ההפקרה לאחר פגיעה, העונש שהוטל על המערער הינו מתון ביותר ואינו חמור יתר על המידה (ראו למשל ע"פ 12039/04 אשר נ' מדינת ישראל (16.6.2005); פרשת גראב; פרשת ימיני, בפס' 83-82). 7. במקרה דנן, הוסיף המערער חטא על פשע. לא זו בלבד שהותיר את הנפגעת חבולה קשות במקום התאונה ונמלט, הוא נסע משם היישר למוסך על מנת לטשטש את הראיות המסבכות אותו באירוע, ושיבש בכך את מהלכי המשפט. המערער אף לא דיווח על התאונה ועל מעורבותו בה וזו נתבררה רק לאחר שנעצר בעקבות החקירה שביצעה המשטרה. זאת ועוד, למערער עבר תעבורתי מכביד ביותר ועובדה זו נזקפה אף היא, ובצדק, לחובתו על ידי בית המשפט קמא. בהקשר זה יוער כי אף שסעיף האישום בו הורשע המערער לעניין אופן נהיגתו הומר בהסכמה בשלב הערעור לעבירה של נהיגה פזיזה המסכנת חיי אדם, שהיא עבירה חמורה פחות מזו שבה הורשע תחילה, אין להקל ראש גם בעבירה זו, המצדיקה תגובה עונשית הולמת, בייחוד נוכח תוצאותיה והפגיעה הקשה שנגרמה בעקבותיה להולכת-הרגל. לבסוף יודגש כי בית המשפט המחוזי ציין מפורשות בגזר דינו כי העונש שהוטל על המערער מביא בחשבון לקולא את מצב בריאותו הלקוי של המערער ולאחר שבחנו את מכלול הנסיבות הצריכות לעניין ואת מדיניות הענישה הראויה לגבי העבירות שבהן הורשע המערער, אנו סבורים כי העונש שאותו גזר בית המשפט קמא מבטא הקלה ממשית בעונשו של המערער בשל מצב בריאותו הלקוי ולא ראינו מקום להקלה נוספת מטעם זה. אשר לטיפול הרפואי הניתן למערער בין כותלי הכלא. מתגובת שירות בתי הסוהר לטענות שהעלה המערער עולה כי קיימת מודעות לקשייו המיוחדים בשל מחלת הסכרת ויתר המחלות שמהן הוא סובל, וכי הוא מצוי במעקב רפואי רציף ואף הופנה לטיפול בבית חולים. בלא שנביע עמדה לגוף הדברים, נוסיף ונציין כי ככל שיש בפי המערער טענות נקודתיות על אופן הטיפול בו (ועל חלקן עמד המערער בערעורו וכן בתגובתו להודעת המדינה), פתוחה בפניו הדרך להגיש בעניין זה עתירת אסיר. אולם, אנו לא מצאנו כי יש מקום להפחתה בעונשו מטעם זה. אשר לטענות שהעלה המערער בדבר כפל הפיצוי הניתן לנפגעת. כבר נקבע בעבר, כי זכותו של נפגע לפיצויים על-פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, אינה מייתרת את הסמכות הנתונה לבית המשפט בהליך הפלילי לחייב את הנאשם בתשלום פיצוי לנפגע (ע"פ 3753/11 ח'דר נ' מדינת ישראל, פס' 4 (25.9.2011)), ויפים הדברים לענייננו. לבסוף יצוין כי בכתב הערעור לא העלה המערער השגה לעניין חילוט רכב המונית וכי משעלתה סוגיה זו במהלך הדיון בפנינו, ביוזמת בית המשפט, ציינה המדינה כי מדובר בחילוט הרכב בלבד ולא בחילוט הזכות למונית - שהיא המרכיב הקנייני היקר ברכב מסוג זה ואשר אותו ניתן לממש ללא תלות ברכב המסוים. בהקשר זה מקובלת עלינו עמדת המשיבה כי היה מקום לאזן את עונש המאסר המתון והנוטה לקולא שהוטל על המערער, בדרך של השתת סנקציות כלכליות (פיצוי כספי וחילוט הרכב) ודי בכך, גם אם נתעלם מן העובדה שכתב הערעור אינו כולל השגה בנדון, על מנת שלא להתערב במרכיב זה של גזר הדין. 8. אשר על כן, אציע לחבריי לדחות את שני הערעורים על גזר הדין ולקבל בהסכמה את הערעור על הכרעת הדין, כמפורט בפסקה 6 לעיל. ש ו פ ט ת השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' שהם: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת א' חיות. ניתן היום, ‏י"ב בסיון התשע"ג (‏21.5.2013). שופט שופטת שופט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12078780_V07.doc זג מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il