אמירה זלץ נ. הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ

פסק-דין בתיק רע"א 7875/06 בבית המשפט העליון רע"א 7875/06 רע"א 8145/06 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט ח' מלצר המבקשת ברע"א 7875/06 והמשיבה 2 ברע"א 8145/06: אמירה זלץ המבקשת ברע"א 8145/06 והמשיבה 2 ברע"א 7875/06: שירותי בריאות כללית נ ג ד המשיבה 1 ברע"א 7875/06 וברע"א 8145/06: 1. הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ המשיבים 4-3 ברע"א 8145/06: 3. ואדים שקלץ 4. ענבל שומינר בקשות רשות ערעור על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בחיפה מיום 3.9.06 בע"א 1381/05 שניתן על-ידי כבוד השופטים מ' פינקלשטיין, י' גריל ור' חפרי וינוגרדוב תאריך הישיבה: י"ח באלול התשס"ח (18.9.08) בשם המבקשת ברע"א 7875/06 והמשיבה 2 ברע"א 8145/06: עו"ד יאיר אבני בשם המבקשת ברע"א 8145/06 והמשיבה 2 ברע"א 7875/06: עו"ד יוסף הוד בשם המשיבה 1 ברע"א 7875/06 וברע"א 8145/06: עו"ד אלישע אטיאס פסק-דין המשנה לנשיאה א' ריבלין: 1. לפנינו שתי בקשות רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטים י' גריל, ר' חפרי-וינוגרדוב ומ' פינקלשטיין), אשר בגדרו התקבל הערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום בחיפה (כבוד השופט א' טובי) ונקבע בדעת רוב כי המבקשות נושאות באחריות נזיקית, ביחד ולחוד, כלפי המשיבה. החלטנו ליתן רשות ערעור בשתי הבקשות ולדון בהן כאילו הוגשו ערעורים על-פי הרשות שניתנה. הרקע העובדתי 2. ביום 5.9.2000 נגנב רכבה של גב' דבורה הוניגמן (להלן: הוניגמן) מתוך חניון שנמצא בסמוך לבית החולים כרמל שבחיפה (להלן: החניון). בבוקר אותו יום נכנסה הוניגמן לחניון ומצאה כי מקומות החנייה המוסדרים מלאים כולם. הסדרן, מר ואדים שקלף (להלן: הסדרן), הציע לה להחנות את רכבה ב"חנייה כפולה" – וכך עשתה. לאחר מכן נעלה את הרכב, הפעילה את אזעקת הרכב, שילמה לקופאי שישב בביתן בכניסה לחניון את דמי החניה והעבירה לידיו את מפתחות הרכב, על מנת שניתן יהיה להעבירו לחנייה מסודרת, באם תתפנה כזו. יצוין כי פעולה דומה נעשתה גם ביום הקודם לאחר שהוניגמן שאלה את הסדרן "אם זה בסדר ואם זה בטוח" והוא אישר זאת. בהמשך שהתה המערערת בבית החולים מספר שעות, ומפעם לפעם השקיפה מחלון בית החולים על רכבה שבחניון. בשעות הצהריים הבחינה הוניגמן כי רכבה הוזז לחניה מסודרת. בחלוף שעה ומחצה לערך חזרה הוניגמן לחניון, אך גילתה כי רכבה איננו וכי מפתחות הרכב חסרים. הסיבה לכך לא נתבררה לאשורה עד היום. 3. במועד הרלוונטי, נוהל החניון והופעל על ידי חברת א.ע. אבינר בע"מ (להלן: החברה), והבעלות עליו הייתה בידי שירותי בריאות כללית (להלן: שירותי בריאות כללית) אשר התקשרה בהסכם עם החברה לשם הפעלת החניון (להלן: ההסכם). כמנהלות החברה שימשו, גב' אמירה זלץ (להלן: זלץ) וגב' ענבל שומינר (להלן: שומינר). זלץ היא המערערת ברע"א 7875/06. בעקבות אירוע גניבת הרכב שילמה המשיבה 1 (בשני הערעורים), הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ (להלן: הכשרת היישוב), אשר ביטחה את הרכב, סכום של 96,458 ש"ח להוניגמן. הכשרת היישוב הגישה תביעת שיבוב לבית משפט השלום בחיפה כנגד זלץ, הסדרן, שומינר ושירותי בריאות כללית; החברה לא צוינה כנתבעת, ככל הנראה משום שסברה כי היא חדלת פירעון (יצוין כי החברה צורפה להליך כצד שלישי אך משנדחתה התביעה כנגד שירותי בריאות כללית, נדחתה גם ההודעה לצד שלישי ששיגרה לחברה). התביעה נגד שומינר ונגד הסדרן נדחתה וסוגיות אלה אינן עומדות עוד לפנינו. אתמקד אפוא בשאלת אחריותן של המערערות שלפנינו, שהן כאמור זלץ ושירותי בריאות כללית. ההליכים הקודמים 4. הכשרת היישוב ביססה את עילת תביעתה בבית משפט השלום על דיני השומרים, על דיני הקבלנות ועל דיני הנזיקין. בית משפט השלום דחה את טענתה של הכשרת היישוב כי יש לחייב את זלץ מכוח חוק השומרים, התשכ"ז-1967 (להלן: חוק השומרים) ומכוח חוק חוזה קבלנות, התשל"ד-1974 (להלן: חוק חוזה קבלנות), בקובעו כי חוזה-החניה נכרת בין הוניגמן לבין החברה בלבד, וזו האחרונה היא שקיבלה את התשלום והנפיקה את הקבלה. עוד נקבע, כי משזלץ לא קיבלה את הרכב לחזקתה האישית ולא התחייבה כלפי הוניגמן באופן אישי, לא קיימת יריבות בינה לבין הכשרת היישוב. בית משפט השלום דחה גם את הטענה הנזיקית, משלא מצא "כל יסוד לייחס רשלנות" לזלץ באופן אישי ומשלא נטען כי יש להחיל בנסיבות המקרה את דוקטרינת הרמת המסך. בנוסף, קבע בית המשפט כי גם לו ניתן היה להניח שהחברה אכן התרשלה, הרי שלא הונחה תשתית ראייתית לקיומה של "הכרות מכל סוג" בין הוניגמן לבין זלץ עובר לאירוע הגניבה; ולא ניתן לדבר על מערכת יחסים מיוחדת או על אמון אישי שהופר בין השתיים, המצדיקים הטלת אחריות על זלץ לפי מתווה פסק הדין בע"א 4612/95 מתתיהו נ' שטיל, פ"ד נא(4) 769 (1997) (להלן: עניין שטיל)). 5. בית משפט השלום אף דחה את תביעתה של הכשרת היישוב נגד שירותי בריאות כללית. בהקשר זה נקבע כי החברה הפרה את התחייבותה החוזית למנוע חנייה שלא במקומות המסומנים לכך ובאופן שמפריע לשימוש התקין בחניון. בית המשפט ראה בכך הפרה במישור היחסים החוזיים שבין החברה לשירותי בריאות כללית, שאין בה כדי להקים אחריות כלפי הכשרת היישוב. כך נקבע גם באשר לטענה כי על פי ההסכם צריכה הייתה החברה לבטח את עצמה בפני מקרים שכאלה, אך לא עשתה זאת. טענת הכשרת היישוב כי הפיקוח של שירותי בריאות כללית על החברה היה לקוי נדחתה אף היא: "משראתה נתבעת זו [שירותי בריאות כללית] למסור את ניהולו של החניון לקבלן עצמאי שיפעיל אותו בעבורה, ובשים לב למשניותה של אותה פעילות ביחס למטרתה העיקרית, אין לומר בנסיבות אלו כי היא חבה חובת זהירות כלפי באי החניון בנוגע לסיכון של גניבת רכביהם". בנוסף, קבע בית המשפט כי הכשרת היישוב לא הוכיחה את התנאים הנדרשים על מנת להטיל אחריות על שירותי בריאות כללית באשר לעוולות שלכאורה ביצעה החברה, כקבלן, תוך כדי קיום ההתחייבות החוזית (ראו סעיף 15 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין)). בית המשפט לא שוכנע כי שירותי בריאות כללית ידעה על קיומו של הסדר החניה הכפולה שהנהיגה החברה. מכל מקום, אף אם ידעה – כך קבע – אין בכך כדי להטיל אחריות, שכן אין דופי בעצם קיומו של ההסדר, ו"אם ניתן להצביע על רשלנות איזו שהיא הרי שזו מתבטאת בשמירה הלקויה על המפתחות או בהעדר נהלים ברורים לגבי החזרתם לידי בעליהם בתום החניה אגב ווידוא זהותו של מקבלם". 6. על קביעות אלה הגישה הכשרת היישוב ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה. בית המשפט קיבל את הערעור בדעת רוב של השופטים י' גריל ו-ר' חפרי-וינוגרדוב, כנגד דעתו החולקת של השופט מ' פינקלשטיין. השופטים כולם הסכימו לגבי מספר נתוני-יסוד ביחס למנהלת זלץ: הובהר כי זו הייתה מנהלת החברה בפועל והאחראית מטעם החברה על ניהול העבודה בחניון. היא ביקרה בחניון מדי יום בכדי לוודא את פעילות העובדים, והייתה אחראית על תשלום שכר העובדים ועל הפקדת הפדיון היומי בבנק. בנוסף, זלץ קבעה את ההנחיות באשר לאופן תפעולו של החניון, לרבות הנוהל בדבר החניות הכפולות. על נפקותם של הנתונים האלה בנסיבות המקרה נחלקו דעות השופטים. השופט פינקלשטיין סבר כי יש לדחות את הערעור. תחילה בחן השופט פינקלשטיין את אחריותה של החברה ומצא כי "בפועל הייתה התרשלות מצידה של החברה או החניון בכל הנוגע לשמירת כלי הרכב שמפתחותיהם נמסרו לעובדי החניון ... שהתבטאה בשמירה לקויה על המפתחות ובהיעדר וידוא כי רק בעל הרכב יקבלו בחוזרו לחניון...". השופט פינקלשטיין סבר כי החברה נושאת באחריות נזיקית וכן באחריות לפי חוק השומרים (מתוקף מעמדה כשומר שכר טפל), וכי "אילולי היה מדובר בחברה חדלת פירעון, נכון היה לחייב את החברה בתשלום הסכומים ששולמו למבוטחת על ידי המערערת [הכשרת היישוב]"; אולם השופט פינקלשטיין מיאן לראות זלץ, כמנהלת החברה, כמי שאחראית לשפות את הכשרת היישוב: בהתבסס על הלכת שטיל, נראה לי, כי אין מקום לקבוע במקרה זה חובת זהירות אישית של המשיבה 1 [זלץ] כלפי בעלי הרכב – והמבוטחת [גב' הוניגמן] בכללם – שחנו בחנייה כפולה ומסרו לשם כך את מפתחות הרכב לעובדי החניון. זאת, גם אם ייקבע שהמשיבה 1 התרשלה אישית בנושא זה. השופט פינקלשטיין הטעים כי ההתקשרות החוזית נעשתה בין הוניגמן לבין החברה שניהלה את החניון; זלץ מצדה לא חרגה מגדר הפעולות הרגילות והשגרתיות של מנהלת בחברה, ועל כן הטלת אחריות עליה אינה מתיישבת עם העיקרון בדבר הפרדת האישיות המשפטית של התאגיד מזו של נושאי המשרה בו. בפרט, לא התקיימו התנאים שעליהם דובר בעניין שטיל לשם הטלת אחריות אישית על מנהל בחברה, ובהם חוסר תום-לב, מרמה, מיומנות מקצועית מסוימת או יחסים מיוחדים. עם זאת, בהמשך הדברים ציין השופט פינקלשטיין כי: משהגענו לכאן, אוסיף ואומר, כי אילו מסקנתי הייתה שנכון לקבוע חובת זהירות אישית... הייתי נוטה לקבוע [שזלץ] התרשלה בעניין זה. היא זו שניהלה את החניון בפועל וקבעה את ההנחיות להפעלתו, ובכלל זה קבעה כיצד יפעל נוהל 'החניות הכפולות', שבו חלה אחריות לשמירה על המפתח על הסדרן ועל הקופאי. גם אם אחד מהם, או שניהם, הם שהתרשלו למעשה, ובעקבות זאת נגנב הרכב במקרה זה, הרי שראינו כי [זלץ] היא זו שהייתה אמורה לפקח על קיומו של הנוהל באופן שמבטיח את שמירת המפתחות ומסירתם בתום החנייה לבעל הרכב בלבד... לפיכך נראה לומר, שגם [לזלץ] ניתן לייחס התרשלות במקרה זה. עוד קבע השופט פינקלשטיין כי אין לראות בשירותי בריאות כללית אחראית לגניבת הרכב, וכי זו לא ידעה ולא צריכה הייתה לדעת על רשלנותה של החברה בשמירה הלקויה על מפתחות הרכב ובזיהוי בעליו. 7. כאמור, דעת הרוב בבית המשפט המחוזי חלקה על הדברים האמורים וקבעה כי יש לקבל את הערעור של הכשרת היישוב בהתייחס לזלץ ולשירותי בריאות כללית. דעת הרוב סברה כי "משהוברר כי [זלץ] היא זו שקבעה את ההנחיות באשר לאופן תפעולו של החניון, חבה היא חובת זהירות למבוטחת, חובה שהופרה כפי שהתברר... במצב זה אחראית [זלץ] בנזיקין כלפי [הוניגמן]". בעניין זה הסתמכו שופטי הרוב על פסיקת בית משפט זה כי יש לבחון את פעולותיו של אורגן בחברה בהתאם לכללים הרגילים של דיני הנזיקין וכי לא מוענקת לאורגן בחברה חסינות בנזיקין. באשר לשירותי בריאות כללית נקבע כי יש לחייב אותה, ביחד ולחוד עם זלץ, בחבות ישירה בנזיקין לגניבת הרכב, וזאת גם אם לא ידעה על קיומו של נוהל "החניות הכפולות". בית המשפט נימק את עמדתו בכך שבהסכם בין החברה לבין שירותי בריאות כללית נאמר כי זו האחרונה היא בעלת הזכויות, לרבות זכות החזקה הבלעדית של החניון, וכי כל שנמסר לחברה – או ה"מורשה" בלשון ההסכם – הוא הפעלת החניון. על כן, שירותי בריאות כללית חבה חובת זהירות כלפי באי החניון – חובה ישירה להבדיל מחבות של בעל חוזה לפי סעיף 15 לפקודת הנזיקין. על פסק-דין זה משיגות זלץ ושירותי בריאות כללית. טענות הצדדים 8. זלץ עותרת לאמץ בעניינה את דעת המיעוט של השופט פינקלשטיין. לשיטתה, אין לקבוע כי אורגן בחברה חב חובת זהירות אישית לניזוק שהתקשר בחוזה עם החברה, מבלי שיתקיימו הנסיבות המיוחדות שנקבעו בעניין שטיל – נסיבות שאינן מתקיימות בענייננו. בהקשר זה נטען כי בית המשפט המחוזי הטיל חבות בנזיקין על זלץ מעצם תפקידה וכהונתה כמנהלת בחברה, ולא בשל מעשה עוולה ספציפי שביצעה. זלץ סבורה כי פסק הדין של בית המשפט המחוזי מרוקן מתוכן את עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד. בנוסף נטען כי בית המשפט המחוזי שגה כאשר התערב בממצאים העובדתיים של בית משפט השלום וכאשר קבע כי זלץ הפרה חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי הוניגמן. 9. שירותי בריאות כללית ביקשה לערער הן על עצם חיובה כלפי הכשרת היישוב והן על חיובה – ביחד ולחוד – עם זלץ, מבלי שנקבעה בעניין זה חלוקת אחריות כלשהי. לעניין הטלת האחריות, נטען כי פסיקתו של בית המשפט המחוזי מבוססת על טענות שלא הועלו כנגדה בערעור, ושכלפיהן לא ניתנה לה הזדמנות להתגונן. כך, נטען כי חרף העובדה שהכשרת היישוב העלתה טענות בדבר התרשלותה של שירותי בריאות כללית, דעת הרוב בפסק הדין הטילה אחריות על האחרונה מעצם היותה בעלת זכויות במקרקעין ולאור הפקת רווחים כלכליים מהחניון. לטענתה, הנסיבות האמורות אינן מקימות חובת זהירות כלפי הוניגמן. שירותי בריאות כללית גורסת כי האחריות בנזיקין הוטלה עליה מבלי שנקבע בפסק הדין כי אכן התרשלה באופן כלשהו, וכי הדבר מהווה, למעשה, הטלת אחריות מוחלטת על בעל מקרקעין. לפיכך מבקשת היא לאמץ את פסק דינו של בית משפט השלום ואת עמדת דעת המיעוט בבית המשפט המחוזי. בהתייחס לחלוקת האחריות, נטען כי אחריותה של שירותי בריאות כללית (אם אכן ישנה) היא משנית בלבד. 10. הכשרת היישוב סומכת ידה על עמדת הרוב בבית המשפט המחוזי וסבורה כי דין הערעורים להידחות. לטענתה, בית המשפט המחוזי חייב בנזיקין את זלץ באופן אישי מכיוון שהיא ביצעה את מעשה העוולה בעצמה ולא רק מכוח היותה אורגן בחברה. עוד נטען כי קביעתו של בית המשפט המחוזי כי שירותי בריאות כללית התרשלה בהחזקת המקרקעין אינה חורגת מההלכות הקיימות ומבוססת על הראיות שהוכחו, לרבות אישורה של שירותי בריאות כללית את נוהל החניות הכפולות. לאחר שבחנו את טענות הצדדים באנו לכלל החלטה שיש לדחות את הערעורים. האחריות 11. הערעורים שלפנינו מתמקדים בשאלת אחריותן הנזיקית של זלץ, כמנהלת החברה, ושל שירותי בריאות כללית. בטרם אדון בשאלה זו אבקש להעיר כי כתובת "טבעית" נוספת, ואולי מרכזית, לטענות השיפוי שהעלתה הכשרת היישוב, היא החברה. ההסכם בין החברה לבין שירותי בריאות כללית הניח לפתחה של החברה את הפעלת החניון, והנסיבות כפי שהתבררו בהליכים עד כה מלמדים על-פניו על ליקויים בקיום התחייבויותיה ועל היעדר הסדרים ראויים ומספקים לשמירה על כלי-הרכב שהוחנו בחניון. אלא שכאמור, בשל בחירת הצדדים יצאה החברה בינתיים מתמונת ההליכים המשפטיים ולפנינו ניצבות שתי המערערות שחויבו בשל מחדליהן-שלהן. 12. נפתח בעניינה של זלץ. השאלה הצריכה כאן מענה היא האם מתקיים המבחן הנדרש להטלת אחריות נזיקית על אורגן בחברה. המבחן להטלת אחריות נזיקית על אורגן בחברה, לרבות נושא משרה כגון מנהלת או מנכ"לית, נקבע בפסיקה זה מכבר. הלכה היא כי אין דין מיוחד להטלת אחריות על אורגנים בחברה וכי יש ליישם לגביהם באופן אישי את המבחנים הרגילים של דיני הנזיקין (ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיורטי בע"מ, פ"ד מח(5) 661, 697 (1994); עניין שטיל, עמ' 790). אכן "...עצם העובדה שאדם מבצע עוולה לא למען עצמו, אלא כעובד או כשלוח של אחר, אין בה כדי לשחרר את המבצע מאחריות בנזיקין" (ע"א 507/79 ראונדנאף (קורן) נ' חכים, פ"ד לו(2) 757, 794 (1982)). פירוש הדבר הוא כי אין מטילים אחריות אישית על אורגן אך מעצם מעמדו בחברה, ויש לבחון בכל מקרה ומקרה האם האורגן מקיים בעצמו ובאופן אישי את כל יסודות העוולה הנזיקית. מודל זה נועד ליתן תוקף לעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה, ובה-בעת להימנע ממתן חסינות לאורגן המבצע עוולות נזיקיות (או עבירות פליליות) (ראו סעיפים 53 ו-54 לחוק החברות, התשנ"ט-1999; עניין צור אור, עמ' 700 ו-703; ע"א 8133/03 יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ, פ"ד נט(3) 66, 76-74 (2004); ע"א 1569/93 מאיה נ' פנפורד (ישראל) בע"מ, פ"ד מח(5) 705, 743 (1994); ע"א 725/78 בריטיש קנדיאן בילדרס בע"מ נ' אורן, פ"ד ל"ה(4) 253 (1981); ע"א 9678/05 חב' בתימו בע"מ נ'Arrabon - HK - Limited (לא פורסם, 3.8.2008) פסקה 14; ע"א 2273/02 חברת פסל בע"מ נ' חברת העובדים השיתופית הכללית בא"י בע"מ, פ"ד נח(2) 36, 42 – 43 (2003); אירית חביב סגל דיני חברות 106, 108, 111, 346 – 350 (2007) (להלן: חביב סגל)). ודוק: הטלת אחריות נזיקית על החברה, או האפשרות להטלת אחריות כזו, אין בה כדי לשלול את האפשרות לחייב באופן אישי את נושא המשרה שפעל למען החברה, ובלבד כאמור שהלה קיים את כל היסודות הנדרשים לגיבושה של האחריות הנזיקית. 13. לאור הכללים האלה יש לבחון האם יש לאשר את מסקנתו של בית המשפט קמא בדבר התקיימות כל יסודותיה של עוולת הרשלנות, באופן אישי, ביחס לזלץ. אומר מיד כי עמדתי היא שאין להתערב במסקנה זו. אין מחלוקת בנוגע לחלקה של זלץ בניהול החניון ועל כך שהיא זו אשר קבעה את נוהל החניות הכפולות והייתה אמונה על יישומו בפועל. לא למותר לציין כי לדבריה, היא בעלת ניסיון של למעלה מעשר שנים בניהול חניונים. זלץ הייתה מגיעה לחניון מדי יום ביומו ומפקחת על העובדים. היא-עצמה העידה על כך בבית המשפט. מן העדות עולה כי זלץ לא קראה כלל את ההסכם שנחתם בין החברה לבין שירותי בריאות כללית, ולא ידעה על הסעיפים המורים לחברה למנוע חניית רכבים שלא במקומות חנייה מוסדרים, וכן בדבר החיוב לרכוש ביטוח מתאים או בדבר הצורך בהפקדת ערבות. בהקשר זה, העידה זלץ במשפט כי ככל הנראה שומינר הייתה זו שחתמה על ההסכם. עיון בהסכם מלמד כי כך הדבר, אולם אין בכך כלל וכלל כדי לפטור את זלץ מן החובה הבסיסית להכיר את תנאי הפעלת החניון. כפועל יוצא מחוסר ההיכרות נולד נוהג החניות הכפולות – נוהג ללא נוהל ראוי. למעשה, התמונה שנגלתה לעיניהם של כל השופטים בבית המשפט המחוזי היא תמונה של התנהלות רשלנית מצדה של זלץ. יש להדגיש כי לא הרי חניון רגיל, שבו הנהג מחנה את הרכב בחנייה מסודרת ומשלם עבור שירות זה בלבד, כהרי חניון שבו ניתנת האפשרות לחנות כלי רכב בחנייה כפולה – אפשרות שבצדה דרישה להותיר את המפתח בידיו של השומר. בחניון מן הסוג האחרון מצופים האחראים להנהיג סדרי שמירה ראויים על המפתחות ונהלי זיהוי ברורים של בעל הרכב בשובו לדרוש את קניינו. 14. במקרה דנן קיבלו עובדי החניון לידם את המפתחות לרכבה של גב' הוניגמן. מרגע זה למעשה הפכו אחראים על שמירת המפתחות וכפועל יוצא מכך גם על הרכב. נסיבה זו מייתרת את הדיון במשמעות קיומו של השלט שנתלה בכניסה לחניון אשר, לפי לשונו, פוטר את החברה מאחריותה לנזק שיגרם לרכבים שבשטחה, והמצהיר "כי התשלום עבור זכות החניה בלבד". למותר לציין כי אין בדברינו כאן כדי לומר שלא ניתן לקיים חניון שבו תתאפשר חניית כלי רכב בחניות כפולות, אולם ברי כי עם האפשרות הזו (והתמורה הכספית שבצידה) באה גם החובה המתבקשת לקיים נוהל מתאים שייתן מענה לסיכונים הנלווים לכך. במקרה זה החברה התחייבה כאמור על פי ההסכם עם שירותי בריאות כללית שלא לבצע חניות כפולות, אולם לא זו בלבד שהתחייבות זו לא מולאה אלא שזלץ, שהייתה אחראית על הנושא, הותירה אותו פרוץ תרתי משמע. זלץ היא זו שהייתה האחראית לכך שבחניון נעשו חניות כפולות וזאת מבלי לקבוע הוראות מספקות לעניין השמירה על המפתחות ולעניין זיהוי בעלי הרכב בעת החזרתם. היא זו שתפקידה היה לפקח על העובדים, על פעולת החניון ועל עמידה בהוראות לגבי זיהויו של בעל הרכב (אם אכן היו הוראות שכאלה). בנוסף, נמצא כי זלץ יכולה הייתה למנוע את הסיכונים הכרוכים בהפעלת הסדר של חניות כפולות על ידי נקיטה בפעולות האמורות לעיל בדרך מספקת. מן המקובץ עולה שאין להתערב בקביעתו של בית המשפט קמא כי זלץ התרשלה בניהול החניון. 15. האם יש לפטור את זלץ מאחריות נזיקית משום שלא קמה לה חובת זהירות, כפי שנטען? תשובתנו לשאלה זו היא בשלילה. אכן, השאלה בדבר חובת הזהירות של נושאי משרה בחברה כלפי צדדים שלישיים היא שאלה סבוכה לעיתים. "חובת זהירות אישית של נושא המשרה אינה צומחת מעצם הכהונה בלבד" (עניין שטיל, עמ' 791). היקפה של חובת הזהירות – כפי שציינה השופטת ארבל – "נקבע, בין היתר, לאור שיקולי מדיניות משפטית" (ראו ע"א 2792/03 יצהרי נ' טל אימפורט (מוצרי היער) בע"מ (לא פורסם, 14.12.2006) (להלן: עניין יצהרי)). השופטת ארבל הוסיפה ועמדה על שיקולי המדיניות הרלוונטיים לעניין אחריותו האישית בנזיקין של נושא המשרה וכך כתבה בהפנותה לפסקי דין קודמים: קיימים שיקולי מדיניות כבדי משקל התומכים בהגבלת הטלתה של חובת זהירות על מנהלי משרה ודירקטורים בחברה. הטלת החובה עלולה לחתור תחת הגדרת האישיות המשפטית הנפרדת של החברה, על יד הטלת חבות על פרט שלא היה צד להתקשרות החוזית בין הנושא לחברה ... כמו כן, ...הטלת חובת זהירות רחבה על אורגנים בחברה עלולה ליצור הרתעת יתר מפני נטילת סיכונים עסקיים סבירים על ידי החברה, שעשויים, בסופו של יום, להביא להשאת רווחי החברה. מן הצד השני, קיימים גם שיקולים התומכים בהטלת אחריות נזיקית בנסיבות אלו. בין היתר, ניתן לציין את העמדה האינדיבידואליסטית של דיני הנזיקין לפיה, על כל אדם לשאת באחריות למעשיו, וכן שיקולי צדק, הגינות והרתעה יעילה (ראו עניין יצהרי, פסקה 12). 16. בפסיקה נקבעו נסיבות שונות שבהן ייטה בית המשפט להכיר בחובת הזהירות של מנהלים בחברה. הודגש כי אין מדובר ברשימה סגורה או במבחנים ממצים. לענייננו חשוב להדגיש כי במקום שבו בוססה "מערכת נתונים החורגת מגדר פעילותו הרגילה והשגרתית של נושא משרה בחברה" עשוי בית המשפט לקבוע כי קמה חובת זהירות כאמור (עניין שטיל, עמ' 792). כך גם במקום שבו "התנהגותו העסקית [של האורגן] חרגה באופן משמעותי ממתחם הסיכונים העסקיים ואינה ראויה להגנה" (ראו עניין יצהרי, פסקה 12 ; והשוו: ע"א 8910/05 א. אדמון בע"מ נ' וינבלט (לא פורסם, 20.9.07) פסקה 32; רע"א 1146/04 בני חבה נ' אלי ג'אן (לא פורסם, 7.12.2004); חביב-סגל, עמ' 144-143). נוכח מצבור הנתונים שנסקרו, סבורני שקמה לזלץ חובת זהירות בענייננו. הטעם העיקרי לכך נובע מהייחוד של הסיטואציה שיצרה זלץ כמנהלת, קרי, פתיחת הפתח לקיומו של נוהג החניות הכפולות (תוך הפקדת המפתח) ואי סגירת הפרצות שהדבר יצר. הנסיבות שציינו לעיל הן נסיבות מיוחדות – החורגות במידה ניכרת מהפעולות הרגילות והשגרתיות שיש לצפות ממנהל בחניון שבו מתבצעות חניות כפולות – ויש בהן כדי להקים חובת זהירות; זאת לא מכוח מעמדה בחברה בלבד או מכוח ניהולו הרגיל של החניון, אלא בשל חלקה האישי בהיווצרות הפרצות שלא נסתמו. משכך, ומשלא מצאנו כי לפי המבחנים המקובלים בכגון דא יש בהתערבותו הפלילית של גנב הרכב כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק (ראו למשל ע"א 3510/99 ולעס נ' אגד – אגודה שיתופית לתחבורה בישראל, פ"ד נה(5) 826 (2001)), באנו למסקנה כי יש להותיר על כנה את קביעתו של בית המשפט המחוזי בעניינה של זלץ. 17. ומכאן – לשירותי בריאות כללית. זלץ בוודאי אינה אחראית יחידה לקרות הנזק. גורמים שונים בפרשה "תרמו" את חלקם לאופן המחדלי שבו הופעל החניון, וכל אחד מהם פעל בצורה המעידה על אדישות לסיכונים הצפויים ובאופן שאינו עולה בקנה מידה אחד עם סטנדרט ההתנהגות הראוי. כך לעניין החברה, מנהליה וככל הנראה אף עובדיה וכך לעניין שירותי בריאות כללית. זו האחרונה שמרה לעצמה את כל הזכויות הקשורות לשטח שעליו הוקם החניון והייתה רשאית לנהוג בו מנהג בעלים. מעבר לכך, היא נטלה על עצמה לפקח על פעולת החניון ולאשר את פעולות החברה כמעט בכל דבר ועניין. חובה זו קיימת גם מתוך היותה בעלת המתחם ובשל חלקה הניכר בקביעת ההנחיות והנהלים בניהול החניון. בהקשר זה, ניתן לציין למשל כי בהסכם עם החברה נקבע במפורש שכל האמצעים והאביזרים הנדרשים לתפעול החניון (החל מהשערים וכלה בקופות הרושמות ובכרטיסים המגנטיים) צריכים לקבל את אישורה של שירותי בריאות כללית. מעבר לאמור, נקבע כי היא תוכל לבדוק בכל עת את אופן קיום הוראות ההסכם על ידי החברה. לשם כך, למשל, צריכה הייתה החברה להעביר לשירותי בריאות כללית דו"חות סטטיסטיים בנוגע לתפוסת החניון. עוד יצוין, ששירותי בריאות כללית חייבה את החברה בהסכם בהוצאת פוליסת ביטוח (אשר כוללת אותה כצד לפוליסה) ובהפקדת ערבות בנקאית להבטחת מילוי התחייבויות החברה. מכל אלה, עולה בבירור כי שירותי בריאות כללית לקחה על עצמה לפקח ולוודא את ביצוע ההוראות וההנחיות הכרוכות בתפעול החניון על ידי החברה. אולם, כפי שעולה מעובדות המקרה, כשלה בדבר ולא וידאה כראוי שניהולו ותפעולו של החניון נעשה כראוי ועל פי הסטנדרטים הנדרשים. ודוק: אין מוטלת על שירותי בריאות כללית אחריות נזיקית רק בשל אי עמידתה על קיומן של ההוראות הנדרשות בהסכם על ידי החברה. מעמדה ותפקידה של שירותי בריאות כללית במסגרת הכוללת של הבעלות והתוויית אופן ניהול החניון מקימות לה את חובת הזהירות בעניין. חובה זו הופרה על ידה. מחומר הראיות, ובפרט העדות שנשמעה בבית המשפט מפי סגנית מנהלת אדמיניסטרטיבית של בית החולים, עולה כי שירותי בריאות כללית למעשה לא פיקחה – בוודאי לא באופן עקבי ומסודר – על אופן ניהול החניון ולא וידאה קיומן של הבטוחות הנדרשות ממי שמעורב בתחום שבו כרוכים סיכונים מסוימים. למעשה, שירותי בריאות כללית לא עשתה כמעט דבר למעט קבלת התשלום בעבור מספר הרכבים שנכנסו לחניון. בנסיבות העניין, ולאחר שבחנתי את כל טענותיה, לא ראיתי להיעתר לערעורה של שירותי בריאות כללית. 18. סוף דבר – המקרה שלפנינו אינו פשוט וזאת ביחס לשני הערעורים. בנסיבות החריגות של המקרה לא ראינו עילה מספקת להתערב בממצאים ובמסקנות של בית המשפט המחוזי. גם בהתייחס לחלוקת האחריות הפנימית בין המעוולות יחד ולחוד (זלץ ושירותי בריאות כללית), אין להתערב בהכרעתו של בית המשפט המחוזי. התוצאה היא שהערעורים נדחים. זלץ ושירותי בריאות כללית תישאנה בשכר טרחת עורך הדין של הכשרת היישוב בסכום של 5,000 ש"ח כל אחת. המשנה-לנשיאה השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט ח' מלצר: אני מצרף הסכמתי לחוות דעתו של המשנה לנשיאה, השופט א' ריבלין. עם זאת, עלי לציין כי המקרה אכן איננו פשוט ולכן ראוי להגביל את דחיית הערעורים לממצאים ולמסקנות שנקבעו – בדעת הרוב – בבית המשפט המחוזי הנכבד. את הסוגיות המורכבות יותר באשר לאחריות הכללית של בעל מקרקעין כבעלים, או כבעל חוזה לפי סעיף 15 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) ביחס למפעיל חניון (ומעמדו של זה כשומר) וביחס למי שניזוק בחניון – הנני סבור שראוי להשאיר בצריך עיון. ראו: ברק, האחריות בנזיקין של המעסיק למעשיו של קבלן עצמאי, הפרקליט כ' 355 (תשכ"ד-1963);William V. Vetter, “The Parking Lot Cases: Confusion At or About the Gate”, 27 Santa Clara L. Rev. 27 (1999-2000). ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של המשנה-לנשיאה א' ריבלין. ניתן היום, י"ב בכסלו התש"ע (29.11.2009). המשנה-לנשיאה ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06078750_P03.doc גח מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il