אילן בן עמי נ. כונס הנכסים הרישמי

4 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 787/24 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט דוד מינץ כבוד השופטת גילה כנפי- שטייניץ המערער: אילן בן עמי נגד המשיבים: 1. כונס הנכסים הרישמי 2. עו"ד רוני דובר 3. עו"ד מיכאל קידר 4. אסטל בן עמי ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט נ' פלקס) מיום 14.1.2024 בפש"ר 3095/06 בשם המערער: בעצמו בשם משיב 3: בעצמו פסק-דין השופט דוד מינץ: לפנינו ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט נ' פלקס) מיום 14.1.2024 בפש"ר 3095/06. בהחלטה נדחתה בקשת המערער לעיון חוזר בהחלטה קודמת מיום 2.1.2024, שניתנה בהמשך להחלטה מיום 6.11.2023, ובה נדחו טענות המערער וגרושתו לפיהן אין לחייב את המערער בחובותיה של חברה בפירוק, ויש לקבוע כי למפרק החברה לא יינתן מעמד באסיפת נושים שבה תעלה לדיון הצעת הסדר שהציע המערער. הרקע להליך מדובר בהליך פשיטת רגל שנפתח לבקשת המערער ומתנהל לפני מותבים שונים מאז יום 12.1.2006, אז הגיש המערער בקשה להכריזו פושט רגל תוך שהצהיר על חובות בהיקף של כ-50 מיליון ש"ח (להלן: תיק הפש"ר). נגד המערער הוגשו תביעות חוב בסך של למעלה מ-70 מיליון ש"ח נכון ליום מתן צו הכינוס בעניינו בחודש יוני 2006. משיב 3 מונה כנאמן לנכסיו (להלן: הנאמן). בתמצית יצוין כי המערער היה נושא משרה ובעל מניות בחברת יורם בן עמי בע"מ (להלן: החברה) שנכנסה להליך פירוק בשנת 1997 (פר"ק 152/97; להלן: תיק הפירוק). במסגרת תיק הפירוק הגיש מפרק החברה, משיב 1 (להלן: המפרק), בקשה לחיוב נושאי המשרה בחברה בכל חובותיה. הבקשה התקבלה בהחלטת השופט י' שפירא מיום 22.8.2011, ונקבע כי המערער נושא באחריות אישית לחובות החברה נוכח ניהולה בתרמית, וזאת בהתאם לסעיף 373 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983 (להלן: ההחלטה משנת 2011 ו-פקודת החברות, בהתאמה). בהמשך לכך קבע בית המשפט כי על המפרק להגיש בקשה משלימה למתן הוראות על מנת לקבוע את שיעור החיוב המדויק. לאחר מתן ההחלטה משנת 2011, בין השנים 2012-2011 אישר הנאמן 3 תביעות חוב שהגיש המפרק נגד המערער. הראשונה בסך של 26,464,943 ש"ח, על בסיס ההחלטה משנת 2011; השנייה בסך של 1,469,987 ש"ח שעניינה חיוב בדמי שימוש בגין החזקה שלא כדין במשרדי החברה, על בסיס החלטה שנתנה ביום 10.10.2011 (בקשה 272 בתיק הפירוק); והשלישית חיוב בתשלום בגין הון המניות של החברה שהוחזק על ידי המערער, על בסיס החלטה מיום 23.2.2003 (בש"א 1457/02) שהערעור שהוגש עליה נדחה בפסק דינו של בית משפט זה ביום 13.9.2005 (ע"א 4605/03). יצוין כי החוב שהוכר במסגרת התביעה השלישית חופף לחוב שהוכר במסגרת התביעה הראשונה. לאורך שנותיו הרבות של ההליך הגיש המערער מספר הצעות הסדר שנדחו בעקבות התנגדות נושיו. ברקע הדברים עומדת הצעת הסדר נוספת שנסמכה על הנחת המערער וגרושתו (משיבה 4, להלן: המשיבה) שלפיה יש למחוק את תביעות החוב של החברה, להוציאן מגדרי סך הנשייה, וכפועל יוצא מכך לקבוע שאין למפרק כל מעמד או זכות הצבעה באסיפת הנושים שתתכנס לצורך הכרעה בהצעת ההסדר. ביום 27.3.2022 הגישה המשיבה בקשה, שאליה הצטרף המערער, ובה טענה כי המפרק והנאמן לא השלימו את קביעת גובה הנזק כפי שהורה להם בית המשפט בהחלטה משנת 2011 כך ששיעור החוב המדויק מעולם לא הוברר, וכי מאז אותה החלטה חלפו שנים רבות בהן המפרק לא הגיש תביעות חוב בגין חובות המערער כלפי החברה. בנוסף נטען כי לחברה בפירוק אין כל מעמד בהליך מכיוון שנשייתה מבוססת על חיוב נזיקי שאיננו בר תביעה בהליך פשיטת רגל, ושהתגבש ונוצר רק במועד ההחלטה משנת 2011, בעוד שצו הכינוס בעניינו של המערער ניתן 5 שנים קודם לכן. הטענות נדחו במלואן בהחלטה מיום 6.11.2023 (להלן: ההחלטה הראשונה). נקבע כי בניגוד לטענת המשיבה, הנאמן אישר 3 תביעות חוב שהגיש המפרק והכרעותיו הפכו לחלוטות. נקבע עוד כי אין מקום להידרש לטענות המשיבה והמערער נגד אותן הכרעות חוב, וזאת אף בשים לב לכך שהמשיבה איננה טוענת נגד ההכרעות, אלא למעשה מתעלמת מקיומן. ביום 29.12.2023 הגיש המערער בקשה ובה שורת טענות נגד ההחלטה הראשונה. בתמצית, המערער טען כי ההחלטה משנת 2011 ניתנה "במחטף", לאחר מתן צו הכינוס, ומבלי שהוגשו סיכומים. המערער שב וטען כי המפרק לא פעל על פי הוראת בית המשפט ולא הגיש בקשה משלימה בעניין גובה החוב, וכי מדובר בתביעה נזיקית שאינה נכללת בהליך פשיטת רגל. גם זו הפעם נדחו טענות המערער, במסגרת החלטה מיום 2.1.2024 (להלן: ההחלטה השנייה). בהחלטה השנייה קבע בית המשפט כי "כלל טענות הצדדים שנועדו למנוע את פירוק השיתוף ומכירת הנכסים המשותפים נדחו בהחלטתי מיום 6.11.2023 [ההחלטה הראשונה]" ואין מקום לשוב ולהידרש אליהן. ביום 8.1.2024 הגיש המערער בקשה לעיון חוזר בהחלטה השנייה. בבקשה זו ביקש לתקן שגגה שנפלה בהחלטת בית המשפט, והבהיר כי איננו מערער על הכרעות החוב השנייה והשלישית, אלא רק על ההכרעה בתביעת החוב שהתבססה על ההחלטה משנת 2011. המערער שב וטען כי בהתאם להחלטה משנת 2011, היה על המפרק להוכיח את החוב באמצעות הגשת תביעה לבית המשפט, וכי תביעה זו לא הוגשה מעולם. בנוסף נטען כי המערער לא היה מיוצג בהליך. ביום 14.1.2024 דחה בית המשפט את הבקשה לעיון חוזר, תוך שקבע כי המערער לא הצביע על עובדה חדשה או טעות משפטית המצדיקות עיון מחדש בהחלטה השנייה. תמצית הטענות בערעור בערעור עותר המערער להשבת הדיון לבית המשפט המחוזי על מנת שישמע ראיות לביטול תביעת החוב המבוססת על ההחלטה משנת 2011. לטענתו, בית המשפט לא הבין כי המערער איננו טוען נגד החלטות שיפוטיות חלוטות, אלא מלין על כך שהמפרק לא מילא אחר הוראות בית המשפט ולא הגיש בקשה למתן הוראות כפי שהורה לו. המערער מוסיף וטוען כי לא היה מיוצג בהליך שהתקיים לפני השופט שפירא, וכי הנאמן שאמור היה לייצג את ענייניו התרשל בתפקידו. ההחלטה משנת 2011 ניתנה 5 שנים לאחר צו הכינוס, כאשר כל ההליכים בעניינו של המערער אמורים היו להיות מוקפאים, ולא ניתן היה לנהל נגדו הליך ללא אישור בית המשפט של פשיטת רגל. לבסוף נטען כי המפרק והנאמן פועלים נגדו בשיתוף פעולה באופן העולה כדי ניגוד עניינים. המפרק הגיש בקשה לסילוק הערעור על הסף, ובה נטען כי מדובר בניסיון נוסף של המערער להונות ולהטריח את בית המשפט על מנת לגרום להתמשכות הליך פשיטת הרגל, ולדחות את מימוש בית מגוריו. הנאמן הכריע בכלל תביעות החוב, המערער לא ערער על כך, ואין מקום להידרש לטענותיו כעת. בתגובה לבקשת המפרק, טען המערער כי אין כל בסיס חוקי להגשת בקשה לסילוק הערעור על הסף. הוא שב על הטענות שפירט במסגרת הערעור, והוסיף כי התמשכות הליך פשיטת הרגל נובעת מתיאום עמדות בין הנאמן לבין המפרק. דיון והכרעה לאחר עיון בכתב הערעור ובנספחיו, הגענו למסקנה כי דינו להידחות על הסף בלא צורך בתשובה, לפי תקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות). תחילה יובהר כי מבחינה דיונית, ההחלטה מיום 14.1.2024 שעליה הוגש הערעור היא החלטה בבקשה לעיון חוזר בהחלטה מיום 2.1.2024, שגם היא החלטה בבקשה לעיון חוזר, בהחלטה מיום 6.11.2023. מדובר אפוא ב"החלטה אחרת" שאינה בגדר "צו בפשיטת רגל" לפי סעיף 182 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: פקודת פש"ר), וככזו – היא נתונה לערעור ברשות בלבד (ראו לדוגמה: ע"א 3438/24 קופרמן נ' עו"ד בסאם כרכבי, פסקה 14 (30.5.2024); ע"א 337/24 אדהם נ' אטלס דנה, עו"ד – מנהלת מיוחדת, פסקה 12 (28.3.2024)). מכאן שכלל לא עומדת למערער זכות ערעור על ההחלטה מיום 14.1.2024, ודי בכך כדי להביא לסילוק הערעור על הסף (ראו תקנה 147(ב)(2) לתקנות). אך אף לגופו של עניין לא מצאנו כי יש ממש בטענות המערער. מעיון בהחלטות שפורטו לעיל עולה כי אין כל בסיס לטענת המערער שלפיה בית המשפט המחוזי "לא הבין" את טענותיו. בית המשפט הבין גם הבין את הטענות, ובצדק קבע כי אין מקום להורות על ביטול הכרעה בתביעת חוב שניתנה לפני למעלה מ-12 שנים בתיק הפירוק. העובדה כי המפרק הגיש את תביעת החוב ישירות לנאמן בתיק הפש"ר ולא במסגרת בקשה למתן הוראות בתיק הפירוק אינה רלוונטית עוד, שעה שהמערער לא הגיש ערעור על ההכרעה בתביעת החוב במועד, וזו הפכה לחלוטה לפני שנים רבות (והשוו לאחרונה: ע"א 786/24 עו"ד ציון גבאי נ' כונס הנכסים הרשמי, פסקה 22 (18.6.2024); ע"א 3438/24 קופרמן נ' עו"ד בסאם כרכבי, פסקה 16 (20.5.2024); ע"א 6373/23 לוי נ' כונס הנכסים הרשמי, פסקה 12 (11.2.2024); ע"א 8201/22 נעים נ' עו"ד אורן צורן בתפקידו כנאמן על נכסי ויקטור נעים, פסקה 17 (6.12.2022)). יתר על כן, בהחלטה משנת 2011 אמר בית המשפט על אודות המערער את הדברים הבאים: "אשר לאילן, אין ספק שלאור כל המפורט לעיל על מעשיו הבלתי חוקיים, הבלתי ראויים, והמתקיים בו התנאי הבסיסי לשם החלת סעיף 373, דהיינו, 'כוונה לרמות' שכן שוכנעתי כי הן נעשו בנסיבות חמורות, כאשר לא היה ספק בכך שאילן פעל על מנת לקדם אינטרסים אישיים בשעה שהיה מודע לכך שאין סיכוי ממש להמשך פעולת החברה. אני מקבל את טיעוני המפרק בכל הפרשיות הנ"ל, כמוכחות בראיות אותן הציג, ובהעדר כל טיעון נגדי ובהעדר סיכומים מטעמו של אילן, וברור כשמש שהעברת הכספים לחשבונה של רעייתו, בלא ששבו לחברה, הינה הבולטת שבפעולות המרמה" (שם, פסקה 34). ובהמשך ההחלטה נאמר כך: "על מנת למנוע שגגה בנושא זה, על המפרק לבור את המוץ מן הבר, וכן לסנן את הסכומים שנקבע, וככל שנקבעו בהחלטות אחרות, ולהגיש בקשה משלימה למתן הוראות, ע"מ לאפשר למנהלים ולאסטל [המשיבה – ד.מ.] להתייחס פרטנית לסכומים, זאת לאחר שרו"ח שאקי יגיש את חוות דעתו" (שם, פסקה 37). על פי פשוטו של מקרא אפוא, בית המשפט קבע כי המערער חייב בחובות החברה אך על המפרק להגיש בקשה משלימה בתיק הפירוק כדי לעמוד על שיעור החיוב. מכאן אתה למד כי לא הייתה כל חובה על המפרק להגיש בקשה למתן הוראות בתיק הפש"ר כפי שטוען המערער כיום. אכן, תחת הגשת בקשה למתן הוראות בתיק הפירוק, המפרק הגיש תביעת חוב לנאמן בתיק הפש"ר. ברם, בכך לא נפל פגם בכל הנוגע להליכי הפש"ר. אדרבה, תביעת החוב הוכרעה על ידי הנאמן האמון על תיק הפש"ר במסגרת החלטתו מיום 1.12.2012 ללא הסתייגות והמערער כאמור לא השיג על החלטה זו. למעלה מכל האמור יצוין כי מתוך עיון בהחלטה משנת 2011 עולה כי במסגרת ההליך שם, המערער טען "ברחל בתך הקטנה" כי יש לברר את טענות המפרק במסגרת תביעת חוב שתוגש לנאמן ולא באמצעות הגשת בקשה לבית המשפט. וכפי שנאמר בפי בית המשפט: "לדעתו, על המפרק להגיש הוכחת חוב לנאמן במועדים שנקבעו בחוק, ורק אם הנאמן דוחה את הוכחת החוב רק אז הוא יכול לפנות לבית המשפט בערעור על דחיית הוכחת החוב" (שם, פסקה 29). כעת למרבה הפלא הוא טוען את ההיפך, ואף עולה מהחלטה כי בניגוד לטענת המערער הוא היה מודע להליך, ובחר שלא להגיש סיכומים עובר למתן ההחלטה. בשולי הדברים נעיר שלוש הערות: הראשונה, החובות שהוכרו אינם חובות "נזיקיים" שאינם נכנסים לגדרו של הליך פשיטת רגל לפי סעיף 72(1) לפקודת פש"ר אלא בחובות שהוטלו על המערער מכוח סעיף 373 לפקודת החברות; השנייה, חובותיו של המערער, יהיה גובהם המדויק אשר יהיה, עומדים על עשרות מיליוני שקלים וגבוהים לעין שיעור מהתמורה שתושג במסגרת מימוש נכסיו; והשלישית, לא מצאנו בסיס לטענה הבלתי מנומקת, כי הנאמן והמפרק פועלים בניגוד עניינים. התוצאה היא שהערעור נדחה. המערער יישא בהוצאות המפרק בסך של 5,000 ש"ח. ניתן היום, י"ח אב תשפ"ד (22 אוגוסט 2024). יצחק עמית שופט דוד מינץ שופט גילה כנפי-שטייניץ שופטת