פסק הדין המלא
בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים
ע"פ 7865/01
ע"פ 7888/01
בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן
כבוד השופטת ד' דורנר
כבוד השופט י' אנגלרד
המערערת בע"פ 7865/01
(המשיבה בע"פ 7888/01): מדינת ישראל
נגד
המשיב בע"פ 7865/01
(המערער בע"פ 7888/01): דוד ביטון
ערעורים על פסק-דין בית-המשפט המחוזי בירושלים מיום 15.7.01 בת"פ 1095/00 שניתן על-ידי כבוד השופט א"צ בן-זמרה
תאריך הישיבה: כ"ג בסיוון תשס"ב (3.6.02)
בשם המערערת בע"פ 7865/01
(המשיבה בע"פ 7888/01): עו"ד יהושע למברגר; עו"ד דן בהט
בשם המשיב בע"פ 7865/01
(המערער בע"פ 7888/01): עו"ד רוני כהן; עו"ד ירון רבינוביץ
פסק-דין
השופטת ד' דורנר:
1. בשנים 1999-1998 שימש המשיב בע"פ 7865/01 (המערער בע"פ 7888/01) (להלן: ביטון) כסגן-מנהל חטיבת הרישוי והפיקוח, ומנהל מחלקת הפיקוח במינהל לתכנון הנדסה ותחבורה בעיריית ירושלים (להלן: העירייה). בתוקף תפקידיו אלה, היה ביטון אחראי, בין היתר, על פיקוח על הבנייה בירושלים ועל מניעת עבירות בנייה. חקירה משטרתית, שבגידרה, בין היתר, צותתה המשטרה לשיחות הטלפון שניהל ביטון, העלתה קשר קרוב בינו לבין אחד, צבי ארבל (להלן: ארבל), שלפרנסתו טיפל בענייניהם של אנשים שנזקקו לשירותי חטיבת הרישוי ומחלקת הפיקוח בעירייה. בשיחות אלה, אשר הוקלטו, יעץ ביטון לארבל כיצד לפעול מול העירייה כדי לטפל בענייניהם של לקוחותיו.
במסגרת החקירה נכרת גם הסכם עד-מדינה עם מפקח במחלקתו של ביטון, ראיד נששיבי שמו (להלן: נששיבי). על יסוד הסכם זה, הודה נששיבי בבית-משפט השלום בירושלים בלקיחת שוחד, והורשע בעבירות של לקיחת שוחד ומִרמה-והפרת-אמונים ונדון לעונש של שישה חודשי מאסר בעבודות-שירות בצירוף קנס. בתמורה התחייב נששיבי לספר את כל הידוע לו על מעשי השחיתות במחלקתו של ביטון, ואף למסור עדות אמת בבית-המשפט. בהודעותיו במשטרה הפליל נששיבי את ביטון.
2. ביטון הועמד לדין בבית-המשפט המחוזי בירושלים, ביחד עם אחרים, בחמישה אישומים שבהם יוחסו לו עבירות של לקיחת שוחד ומִרמה-והפרת-אמונים.
בית-המשפט המחוזי (השופט אליהו בן-זמרה) מצא את ביטון אשֵם בגדר האישום הראשון בעבירה של מרמה-והפרת-אמונים, זיכה אותו מן האישומים האחרים, ודן אותו ל16- חודשי מאסר, מתוכם ארבעה חודשים שירוצו בעבודות-שירות, והיתרה על-תנאי.
על פסק-דין זה ערערו שני הצדדים.
ביטון טען כנגד הרשעתו, ואילו המדינה ערערה על זיכויו של ביטון במסגרת האישום השני מן העבירה של מִרמה-והפרת-אמונים.
3. ואלה העובדות שנקבעו לגבי שני אישומים אלה:
האישום הראשון - פרשת בית אנטון נזאל
אנטון נזאל (להלן: נזאל) הוא אחד מבעליו של בית בשכונת שייח'-ג'ראח בירושלים. בשנת 1998 ביקש נזאל להקים קומה שלישית נוספת, מבלי להיזקק להיתר-בנייה. לצורך כך פנה נזאל לארבל, והלה הפגיש אותו עם ביטון ונששיבי. בעקבות פגישה זו, ולאחר ששילם כספים לארבל ולנששיבי, הקים נזאל את הקומה הנוספת מבלי שהוטרד על-ידי אנשי מחלקתו של ביטון. נזאל אף קיבל מארבל תעודת גמר-בנייה (טופס 4), המאשרת כי הבנייה בוצעה על-פי התנאים שנקבעו בהיתר-הבנייה. תעודה זו נשאה חותמת של המחלקה, אשר הוטבעה על-ידי נששיבי במשרדו של ביטון בעירייה, תוך שאף ארבל חותם עליה.
בית-המשפט המחוזי מצא, כי ביטון הציג בפני נזאל מצג שלפיו לארבל קשרים הדוקים עימו, וכי יש אומנם בכוחו של ארבל למנוע את הפסקת הבנייה הבלתי-חוקית על-ידי מחלקת הפיקוח בעירייה. עוד קבע בית-המשפט, כי ביטון ידע שנזאל מקים קומה נוספת ללא היתר-בנייה בסיועו של נששיבי, המאפשר את פעילות הבנייה ללא הפרעה, וכי ביטון נכח במעמד שבו נששיבי וארבל הכינו את תעודת גמר-הבנייה, ולא פעל לאיון התעודה ולהריסת המבנה הבלתי-חוקי. עובדות אלה נקבעו על-יסוד עדותו של נששיבי, שבית-המשפט האמין לה ככל שנתמכה בראיות אחרות, ואף מצא לה תימוכין בעדות נזאל, ובהודעות ארבל במשטרה אשר התקבלו כראיה מכוח סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א1971- (להלן: פקודת הראיות). ואילו גרסתו של ביטון נדחתה כבלתי-מהימנת לאור דבריו בשיחות המוקלטות.
האישום השני - פרשת המנזר
4. מנזר הלזריסטים ברחוב אגרון בירושלים, המשמש בחלקו כאכסניה, הוא מבנה המיועד לשימור, וכל שיפוץ בו, במיוחד שיפוץ המשנה את צורתו החיצונית, מותנה בקבלת היתר מן העירייה. במהלך השנים 1999-1998, החליט נזאל לשפץ את המבנה על-ידי פירוק הגג, הגבהת קירותיו, וקירויו, כך שתיווסף למבנה קומה נוספת. נזאל פנה לארבל, והלה התייעץ עם ביטון ושמע מפיו כי נדרש היתר לביצוע השיפוץ. לבקשת ארבל, נפגש ביטון במשרדו בעירייה עם המהנדס והאדריכל שאמורים היו להגיש את תוכניות השיפוץ, אלא שעבודות השיפוץ, שחייבו את פינוי הדיירים, החלו לפני שהוגשה הבקשה למתן היתר. או אז, ביוזמת נששיבי, ערכו מפקחים מן המחלקה למבנים מסוכנים בעירייה ביקורת במבנה, והורו על הריסת מרפסת שמצאו אותה מסוכנת. צו ההריסה סייע במשא-ומתן שניהל ארבל, לבקשת נזאל, לפינוי הדיירים, וכן להסוואת עבודות השיפוץ.
המפקחים המשיכו לעקוב אחרי העבודות במנזר. בתוך כך, נועץ ארבל בביטון בשיחות טלפוניות רבות. ביטון היפנה את תשומת-ליבו של ארבל לכך שהעירייה עשויה להוציא צווים להפסקת העבודות. ואכן, ביטון עצמו הורה בתאריך 21.9.99, במכתב שכתב, על הפסקת עבודות השיפוץ, ובתאריך 17.11.99, לאחר שדווח לביטון על-ידי המפקחים כי הצו לא קוים, הורה ביטון על העברת התיק למחלקה המשפטית של העירייה לשם הגשת כתב-אישום. אלא שהצו לא בוצע, כתב-אישום לא הוגש, ובשיחותיו עם ארבל ייעץ לו ביטון להמשיך בעבודות השיפוץ.
בתוך כך, ביקש ארבל מנזאל סכום של 50,000 דולר עבור השגת ויתור מאת הרשויות על היטל השבחה. נזאל היתנה את התשלום בקבלת מסמך כלשהו, לפיו חרף העובדה שהוצא צו להפסקת השיפוץ, יוכל הוא לקבל היתר לשיפוץ. ארבל פנה לביטון וביקשו להוציא מסמך כזה, כדי להציגו בפני נזאל. ביטון הסביר לו, כי מתן אישור כלשהו מותנה בהגשת בקשה למתן היתר. או אז, הוגשה הבקשה על-ידי המהנדס והאדריכל, וביטון אישר במכתב כי התכנית שהגישו מתאימה למצב הבנייה בפועל, וכי התכנית חייבת לקבל את אישורה של הוועדה המקומית לתכנון ולבניה לצורך קבלת היתר לשיפוץ. ארבל מסר את האישור לידי נזאל, ובתמורה קיבל, על חשבון הסכום שדרש, 25,000 דולר.
עובדות אלו, ככל שנוגעות הן להתנהגותו של ביטון, נקבעו על-ידי בית-המשפט המחוזי על יסוד השיחות המוקלטות. ואילו הסבריו של ביטון לשיחות אלה, שלדבריו עסקו בהמשך העבודה במתחם אחר, נדחו.
ברם, בית-המשפט המחוזי קבע, כי הגם שעובדות אלה מעוררות "חשדות כבדים ביחס לתום ליבו ולנאמנותו לציבור" של ביטון, הרי שספק "אם יש במעורבותו [של ביטון] בכל הנוגע למנזר משום הפרת אמונים הפוגעת בציבור ... כאשר ... ספק רב ... אם [ביטון] קיבל כספים כלשהם או תמורה אחרת בקשר ליעוץ ו/או לשירות שנתן". בית-המשפט המחוזי הוסיף, כי ביטון לא היה מעורב בפיקוח על עבודות השיפוץ או בהריסת המרפסת, כי האישור שנתן היה בבחינת עניין שגרתי במחלקה, וכי לא הייתה לביטון סמכות הנוגעת להטלת היטל ההשבחה. עוד נקבע, כי המדינה לא הביאה לעדות את אנשי המחלקה שפיקחו על העבודות במנזר, ולבסוף, כי ההוראות שנתן ביטון להוצאת צו הריסה ולהגשת כתב-אישום מוכיחות כי ביטון היה נאמן לתפקידו, ואינן מתיישבות עם הפרת אמונים, ומכאן הזיכוי מן הספק.
5. בערעורו כנגד ההרשעה תקף ביטון את ממצאיו העובדתיים של בית-המשפט המחוזי, ובכלל זה את האֵמון שנתן בית-המשפט בעד-המדינה נששיבי, שכאמור הודה בלקיחת שוחד ובמִרמה-והפרת-אמונים. לצורך זה נכנס הסניגור, עורך-הדין רוני כהן, בפרטנות רבה לפני-ולפנים חומר הראיות.
טענות אלה אינן יכולות להתקבל. כידוע, ככלל, ערכאת ערעור תהפוך ממצאים שאותם קבעה הערכאה הראשונה על יסוד התרשמותה מן העדים שהופיעו בפניה, רק אם הגִרסה העובדתית שהתקבלה על-ידי הערכאה הראשונה אינה מתקבלת על-הדעת. כדברי השופטת הדסה בן-עתו, "לא מספיק להצביע על שורה של תמיהות, אפילו הן רבות, אלא צריך שתהיינה עובדות המראות בעליל שלא יכול היה השופט להתרשם כפי שהתרשם" (ע"א 525/78 סנובסקי נ' לבון, פ"ד לד(4) 266, בע' 270). הטעם להלכה זו טמון ביתרון שיש לערכאה הדיונית, שראתה ושמעה את העדים והתרשמה מהם באופן בלתי-אמצעי, ובניסיון השיפוטי שצברה בהערכת מהימנות, על יסוד "התנהגותם של העדים ... ואותות האמת המתגלים במשך המשפט", כאמור בסעיף 53 לפקודת הראיות. כן ראו דברי השופט דב לוין בע"פ 4912/91 ואח' תלמי נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(1) 581, בע' 611.
בענייננו, התנהגותו הפלילית של העד נששיבי לא נעלמה מעיני בית-המשפט המחוזי, ואף-על-פי-כן, בית-המשפט נתן בו אֵמון, ככל שדבריו נתמכו בראיות אחרות. באֵמון זה אין עילה להתערבותנו. זאת ועוד, חלק חשוב מחומר הראיות נגד ביטון לא נאסף לאחר ביצוע המעשים הפליליים, אלא בעת ביצועם. כאמור, המשטרה צותתה לשיחותיו של ביטון, וכך התגלו קשריו המיוחדים עם ארבל והעצות שנתן לו. ואילו הסבריו של ביטון לדבריו אלה, נדחו כבלתי-מהימנים. משכך, עדויות נששיבי ונזאל, והודעותיו של ארבל במשטרה, משתלבות בראיות האובייקטיביות - השיחות המוקלטות - לכדי מארג ראיות, המוכיח מעבר לכל ספק סביר את אשמת ביטון.
הרשעת ביטון באישום הראשון הייתה איפוא כדין.
6. בערעור כנגד הזיכוי באישום השני טענה המדינה, כי ממצאיו העובדתיים של בית-המשפט המחוזי בדבר ייעוץ שהעניק ביטון לארבל להמשיך בבנייה הבלתי-חוקית, מחייבים היו להרשיעו בעבירה של מִרמה-והפרת-אמונים.
בתשובתו לערעור המדינה טען ביטון, כי לא ייעץ לארבל להמשיך בעבודות שיפוץ המנזר, וכי דבריו בשיחות המוקלטות כוונו לעניין אחר, וכי, על-כל-פנים, הצווים שהוציא להפסקת העבודה ופעולתו למען יוגש כתב-אישום מוכיחים את תום-לבו, ולמצער מעלים ספק סביר באשמתו.
אף בעניין זה אין עילה להתערב בממצאים העובדתיים שקבע בית-המשפט המחוזי, המושתתים על ראיות אובייקטיביות - דברי ביטון עצמו בשיחות הטלפון. בית-המשפט המחוזי אף ציטט קטעים מפלילים מתוך שיחות אלה, תוך שציין כי הסברו של ביטון כי דיבר על המשך הבנייה במתחם אחר, אינו מהימן עליו. בפנינו הציע הסניגור הסבר נוסף, אלא שכאמור לעיל, לנוכח קביעותיו של בית-המשפט, הסבר זה אינו יכול להתקבל.
7. השאלה המתעוררת היא, איפוא, אם יש במתן ייעוץ להמשיך בעבודות בלתי-חוקיות עבירה של מִרמה-והפרת-אמונים לפי סעיף 284 לחוק העונשין, תשל"ז1977-. וכך נקבע בסעיף זה:
עובד הציבור העושה במילוי תפקידו מעשה מרמה או הפרת אמונים הפוגע בציבור, אף אם לא היה במעשה משום עבירה אילו נעשה כנגד יחיד, דינו - מאסר שלוש שנים.
היסוד העובדתי בעבירה זו הוא התנהגות במצב של ניגוד עניינים, שיש בה יסוד של שחיתות, ושתוצאתה פגיעה באֵמון הציבור במערכות השלטון. ואילו היסוד הנפשי הדרוש הינו מוּדעות בפועל לרכיבי היסוד העובדתי, לרבות לתוצאה. ראו ע"פ 5046/93 מדינת ישראל נ' הוכמן, פ"ד נ(1) 2, בע' 14-13; בג"ץ 7074/93 ואח' סויסא נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מח(2) 749, בע' 777.
לדעתי, עובד ציבור בעירייה - שבמסגרת תפקידו ממונה על השלטת חוקי התכנון והבנייה בעיר - המייעץ לידידו להמשיך בבנייה בלתי-חוקית, מעמיד את עצמו בניגוד עניינים מיידי וישיר בין עניינו של הציבור בהשלטת החוק לבין האינטרס האישי שלו. ולעניין זה, אין נפקא מינה, כי ביטון הורה על הפסקת הבנייה ועל הגשת כתב-אישום - הוראות שבפועל לא בוצעו. נהפוך הוא, הוראות אלה, המוכיחות את מוּדעותו של ביטון לבנייה הבלתי-חוקית, חייבו את ביטון לייעץ לארבל להפסיק עבודות אלו, אלא שביטון העדיף את האינטרס של ארבל. בהעדפה זו יש יסוד של שחיתות, והיא פוגעת באֵמון שרוחש הציבור לתקינות פעולותיהם של עובדי השירות הציבורי ולטוהר מידותיהם. ראו ע"פ 121/88 מדינת ישראל נ' דרוויש, פ"ד מה(2) 663, בע' 692.
אוסיף, כי האישור שנתן ביטון, שאותו מסר לבסוף ארבל לנזאל, העמיד מצג של תקינות בעוד הבנייה הבלתי-חוקית נמשכת. אישור זה, שניתן לבקשת ארבל, לאחר שעל-פי עצת ביטון עצמו דאג ארבל להגשת בקשה למתן היתר-בנייה לצורך קבלת האישור, כשלעצמו, שולל את טענת ביטון בעניין תום-ליבו, המבוססת על הוראות ביטון להפסקת הפעילות הבלתי-חוקית.
לנוכח יסודות העבירה של מִרמה-והפרת-אמונים אף ברי, כי נימוקיו של בית-המשפט המחוזי לזיכוי, ובמרכזן העובדה שביטון לא קיבל כספים או טובת הנאה אחרת, אינם יכולים לבסס ספק סביר בעבירה זו.
אשר-על-כן, אני מציעה לדחות את ערעורו של ביטון, לקבל את ערעור המדינה, להרשיע את ביטון בעבירה של מִרמה-והפרת-האמונים על יסוד האישום השני, ולהחזיר את הדיון לבית-המשפט המחוזי למען יגזור מחדש את דינו של ביטון, לנוכח ההרשעה הנוספת.
ש ו פ ט ת
השופטת ט' שטרסברג-כהן:
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת
השופט י' אנגלרד:
אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת ד' דורנר.
ניתן היום, א' בתמוז תשס"ב (11.6.02).
ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט
_________________
העתק מתאים למקור 01078650.L01
נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.
רשם
בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444
בית המשפט פתוח להערות והצעות: [email protected]
לבתי המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il