מדינת ישראל נ. יורם לשם

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 7864/98 בפני: כבוד השופט י' זמיר כבוד השופט ד' דורנר כבוד השופט י' אנגלרד המערערת: מדינת ישראל נ ג ד המשיבים: 1. יורם לשם 2. גלעד בכנר ערעור על פסק-דין בית-המשפט המחוזי בנצרת מיום 29.10.98 בת.פ. 306/98 שניתן על-ידי כבוד השופט נ' ממן תאריך הישיבה: ה' טבת תשנ"ט (24.12.98) בשם המערערת: עו"ד אריה פטר בשם המשיבים: עו"ד דן שיינמן פסק-דין השופטת ד' דורנר: 1. המשיבים - יורם לשם וגלעד בכנר - הם חברי מושב מולדת. בשנת 1996 היו השניים אחראים על עדר הבקר של המושב. בתאריך 22.4.1996 תפסו המשיבים את שני המתלוננים, תושבי הרשות הפלשתינית, שנכנסו לתוך שטח המרעה שבהר הגלבוע. זאת, בשל חשדם כי הללו באו לגנוב ראשי בקר. ראשון הבחין בהם לשם. הוא ירה באוויר כדי להפחידם. משלכד לשם את המתלוננים, היכה אותם, כפת את ידיהם, כיסה את עיניהם ולאחר שהעלה אותם לארגז המכונית הסיע אותם למושב. בדרך טילפן לבכנר, סיפר לו על המתלוננים הנמצאים בארגז מכוניתו והשניים סיכמו כי ייפגשו במושב וכי בכנר יביא עימו צבע. לאחר שנפגשו, נסעו המשיבים לכיוון נחל יששכר הנמצא במרחק מספר קילומטרים מקיבוץ בית-השיטה. הם השליכו את המתלוננים מן המכונית, ולאחר שבעטו בהם חתכו את בגדיהם בסכין והשאירו אותם עירומים. או אז, שפכו עליהם צבע ירוק שבכנר הביא עימו עד כי גופם נצבע כולו בצבע ירוק. במצב זה הגיעו המתלוננים לבית-השיטה והועברו למשטרה. תיק החקירה שנפתח נגד המתלוננים בחשד לנסיון לגניבת בקר, נסגר מחוסר ראיות, ואילו המשיבים הואשמו בבית-המשפט המחוזי בנצרת בעבירות חטיפה ותקיפה בנסיבות מחמירות. לשם גם הואשם בכליאת שווא ותקיפה כדי לבצע פשע. 2. המשיבים הורשעו באישומים שיוחסו להם על-יסוד הודאתם. להגנתם טענו כי יישובי קו התפר בתחום המועצה האיזורית גלבוע, ובהם מושב מולדת, סובלים ממכת גניבות חקלאיות המבוצעות על-ידי תושבי הרשות הפלשתינית, כי מטעמים מדיניים לא מוקמת גדר הפרדה בין שטחי הרשות הפלשתינית ליישוביהם וכי בנסיבות אלה המשטרה ניצבת חסרת אונים. לפיכך טענו הם כי נאלצו ליטול את החוק לידיהם לצרכי הרתעה. בית-המשפט המחוזי (השופט ניסים ממן) סבר כי מניע זה אינו יכול לפטור את המשיבים מעונש מאסר, וכי מן הראוי היה להטיל עליהם עונש מאסר משמעותי לנוכח חומרתם הרבה של מעשיהם. ברם, כיוון שהתביעה לא דרשה להטיל על המשיבים עונש מאסר בפועל ועמדתה הייתה כי יש להטיל עליהם עונש מרתיע, החליט לגזור על המשיבים עונשי מאסר בפועל לתקופות קצרות, בצירוף מאסר על-תנאי ופיצויים. לשם נדון לארבעה חודשי מאסר בפועל ול20- חודשי מאסר על-תנאי. על בכנר הוטלו שני חודשי מאסר בפועל ו16- חודשי מאסר על-תנאי. כן חוייב כל אחד מן המשיבים לשלם לכל אחד מן המתלוננים פיצויים בסך 5,000 ש"ח. 3. בערעור שבפנינו ביקשה המדינה להחמיר בעונשיהם של השניים ולהטיל עליהם עונשי מאסר ממושכים. המשיבים מצידם חזרו על טענותיהם, לפיהן מכת הגניבות הקשה היא שגרמה להסתבכותם במעשי העבירה. הם הטעימו כי בית-המשפט המחוזי החמיר עימם יותר מאשר דרשה התביעה וכי בנסיבות אלה אין מקום להתערב בעונשיהם. 4. המשיבים עשו דין לעצמם בכך שחטפו, היכו והשפילו שני אנשים בשל חשד כי הללו נכנסו לאיזור על-מנת לגנוב בקר. לנוכח מכת הגניבות ביישובי האזור, יחס מקל למבצעי עבירות אלימות שמטרתן הרתעה מגניבה, עשוי לעודד עבריינות מן הסוג הנ"ל. העונשים הקלים שהוטלו על המשיבים מחטיאים איפוא את המטרות, שבעיניי - בפשעים מסוג זה - הן בעלות משקל מכריע: הוקעה והרתעת הרבים. אשר-על-כן, בהתחשב בכך שבהחמירנו בערעור אין אנו נוהגים להטיל את מלוא העונש הראוי, וכן בהתחשב בנסיבותיהם האישיות והמשפחתיות של המשיבים, אנו מקבלים את ערעור המדינה ומחמירים בעונשי המאסר בפועל שהוטלו על המשיבים. אנו מעמידים איפוא את עונשו של לשם על 14 חודשי מאסר בפועל ואת עונשו של בכנר על שנת מאסר בפועל. יתר חלקי גזר-הדין (עונשי המאסר על-תנאי והפיצויים) יוותרו בעינם. ניתן היום, ה' טבת תשנ"ט (24.12.98). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט 98078640.L01