לביא זכויות האזרח מינהל תקין ועידוד ההתיישבות (ע"ר) נ. בית המשפט העליון

9 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 78621-03-26 לפני: כבוד השופטת יעל וילנר כבוד השופט יחיאל כשר כבוד השופטת רות רונן העותרות: 1. לביא זכויות האזרח מינהל תקין ועידוד ההתיישבות (ע"ר) 2. אם תרצו - ציונות להיות או לחדול (ע"ר) נגד המשיבים: 1. בית המשפט העליון 2. הנהלת בתי המשפט 3. שר המשפטים, ח"כ יריב לוין עתירה למתן צו-על-תנאי בשם העותרות: עו"ד אבישג שוורץ פסק-דין השופט יחיאל כשר: עניינה של העתירה דנן בהחלטתו של בית משפט זה (הנשיא י' עמית, המשנה לנשיא נ' סולברג והשופטים ד' מינץ, ע' גרוסקופף, א' שטיין, ג' כנפי-שטייניץ ו-ח' כבוב), מיום 1.12.2025, ב-בג"ץ 18225-06-25, בגדרה נקבע כי: "מקום שבו קיים חשש מבוסס לכך שדיון משפטי מסוים עלול להיות מלווה בהפרעות, בהתפרעויות או בהתפרצויות בדרגה שצפויה להקשות באופן ממשי על ניהולו התקין – ניתן וראוי כי בית המשפט ינקוט מבעוד מועד בצעדים להגבלת הנוכחות הפיזית באולם בית המשפט, בנוסף ובמקביל לשידור הדיון במעגל סגור (באולם אחר בבית המשפט) או בשידור חי" (שם, בפסקה 9). במסגרת העתירה דנן, טוענות העותרות כי החלטה זו התקבלה בחוסר סמכות, וכי יש בה כדי לפגוע פגיעה בלתי מידתית בעקרון פומביות הדיון. רקע הדברים כפי שצוין בהחלטה מושא העתירה דנן (להלן גם: ההחלטה), בשנים האחרונות אנו עדים לתופעה אשר לא הייתה מוכרת בעבר במחוזותינו, ולפיה נרשמות הפרעות לניהול הדיון מצד קהל הנוכחים באולם, לצד ניסיונות להקשות הן על באי-כוח הצדדים למלא את תפקידם והן על בית המשפט לקיים את מלאכתו כסדרה. תופעה זו הפכה רווחת במיוחד במסגרת דיונים בנושאים רגישים וטעונים השנויים במחלוקת עזה בציבור הישראלי; ובהתאם מעוררים עניין ציבורי רב. על רקע האמור, עובר לדיון בעתירה ב-בג"ץ 18225-06-25, אשר עסקה בהחלטת הממשלה שחוללה שינוי בהסדר הנוגע להפסקת כהונתו של היועץ המשפטי לממשלה; ובהחלטתה של הממשלה לפיה תופסק לאלתר כהונתה של היועצת המשפטית לממשלה המכהנת – שתי החלטות הנוגעות לנושאים רגישים וטעונים שאכן עוררו עניין ציבורי רב – הוציא ההרכב הדן בעתירה תחת ידו את ההחלטה נושא העתירה דנן. בתמצית, במסגרת ההחלטה נקבע כי במקרים מסוימים, שבהם קיים חשש כי לא ניתן יהיה לקיים את הדיון כסדרו בשל הפרעות מצד הנוכחים באולם, רשאי בית המשפט להגביל מראש את הנוכחות הפיזית באולם, וזאת לצד קיום שידור של הדיון – אם במעגל סגור ואם לציבור הרחב – באופן המאפשר לשמר את עקרון פומביות הדיון 'במובנו הרחב'. הודגש כי אין מדובר בדיון בדלתיים סגורות, אלא באמצעי המאזן בין עקרון פומביות הדיון לבין הצורך להבטיח ניהול תקין ויעיל של ההליך. כמו כן, ב-"שורה האופרטיבית", נקבע כי אף שראוי היה ליישם את המתווה הנ"ל גם במסגרת הדיון הצפוי בעתירה ב-בג"ץ 18225-06-25, בהינתן מועד פרסום ההחלטה, הוחלט שלא להורות כן, אלא לקבוע כי תחולת ההחלטה תהיה ממועד נתינתה ואילך, וכי השימוש בחלופה הקבועה בהחלטה ייעשה על-ידי המותב בכל תיק רלוונטי, על פי שיקול דעתו וכלל הנסיבות. ביום 18.12.2025 פנו העותרות בעניין ההחלטה למשיבים 3-2, הנהלת בתי המשפט ושר המשפטים, במסגרתה עתרו לביטולה. ביום 7.1.2026 נמסר לעותרות מענה מטעם המשיבה 2, בו צוין כי: "הנהלת בתי המשפט, ככל גוף מנהלי אחר, אינה משמשת כערכאת ערעור על החלטותיו השיפוטיות של בית המשפט ובכלל זה בית המשפט העליון, ואין בידה הסמכות להורות על ביטולן". כעולה מהנטען בעתירה, מטעם המשיב 3 לא נמסר כל מענה לפניית העותרות. על רקע האמור לעיל, ביום 31.3.2026 הגישו העותרות את העתירה דנן, בה הן מבקשות כי נורה על בטלות ההחלטה. טענתן העיקרית של העותרות הינה כי ההחלטה התקבלה בחוסר סמכות. לטענתן של העותרות, ההחלטה פוגעת בעקרון פומביות הדיון, המהווה עקרון חוקתי בשיטתנו המשפטית. העותרות טוענות כי המגבלות היחידות שניתן להטיל על עקרון פומביות הדיון הן המגבלות הקבועות בחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט), ואלו אינן כוללות הסמכה להגביל מראש את הנוכחות הפיזית באולם. העותרות מפנות לסעיף 68(ב) לחוק בתי המשפט וטוענות כי סעיף זה מונה רשימה סגורה של מקרים שבהם רשאי בית המשפט לדון בעניין מסוים בדלתיים סגורות, ואינו מזכיר מקרים שבהם "קיים חשש מבוסס לכך שדיון משפטי מסוים עלול להיות מלווה בהפרעות, בהתפרעויות או בהתפרצויות בדרגה שצפויה להקשות באופן ממשי על ניהולו התקין". כמו כן, העותרות מפנות לסעיף 72(א) לחוק בתי המשפט, וטוענות שגם סעיף זה, העוסק בסנקציות שרשאי בית המשפט להשית על אדם בגין הפרעתו לדיון, אינו מקנה לבית המשפט סמכות לאסור באופן גורף את הנוכחות הפיזית של כלל הקהל באולם, לפני שבוצעה הפרעה, על בסיס ספקולטיבי גרידא. נוסף לאמור, נטען כי אף אם ההחלטה התקבלה בסמכות, היא פוגעת בעקרון פומביות הדיון פגיעה בלתי מידתית. העותרות טוענות כי עניינו של עקרון פומביות הדיון אינו רק בעצם הצפייה והשמיעה של טענות הצדדים, תגובת המותב והשיח ביניהם, אלא בחוויית האווירה הכללית באולם בית המשפט, הכוללת התרשמות ממחוות קטנות שלא נתפסות בעדשת המצלמה; כמו גם מתגובות יתר הנוכחים באולם לדיון עצמו. להשקפת העותרות, משאין באפשרות לצפות בדיון בשידור כדי לפצות על אובדן החוויה דלעיל, אזי שההסדר שנקבע בהחלטה הינו הסדר בלתי מידתי. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בעתירה, על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין בהעתירה להידחות על הסף, בהיעדר עילה להתערבותנו. כידוע, בית משפט זה, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, לא יושב כערכאת ערעור על החלטותיו שלו עצמו. זאת, למעט מקרים חריגים ונדירים שבהם מתגלה טעות בסיסית היורדת לשורש ההליך השיפוטי, כמו חריגה מסמכות במובנה הצר או שרירות קיצונית (בג"ץ 76207-01-26 בוקובזה נ' בית משפט העליון, פסקה 6 (29.1.2026); בג"ץ 60068-12-25 ג'ואמיס נ' בית המשפט העליון, פסקה 4 (24.12.2025); בג"ץ 2685/21 פלוני נ' בית המשפט העליון, פסקה 7 ‏(‏28.4.2021)‏). להשקפתי, הדברים יפים מקל וחומר כאשר ההחלטה הנתקפת היא החלטה אשר ניתנה על-ידי הרכב מורחב של בית משפט זה (ראו והשוו: דנ"א 62866-05-25 פלונית נ' אלמונית, פסקה 23 והאסמכתאות שם (22.6.2025)), ובענייננו עסקינן בהחלטה שניתנה על-ידי הרכב מורחב של שבעה שופטים. לפיכך, לצורך קבלת העתירה היה על העותרות לצלוח משוכה גבוהה במיוחד; וכפי שאפרט להלן, אינני סבור כי עלה בידן לעשות כן. כאמור לעיל, טענתן העיקרית של העותרות הינה כי ההחלטה מושא העתירה דנן התקבלה תוך חריגה מסמכות, בהיעדר מקור המקנה לבית המשפט את הסמכות להגביל מראש את הנוכחות הפיזית באולם. זאת, נוכח השקפתן כי בהגבלה זו יש משום פגיעה של ממש בעקרון פומביות הדיון. ואולם, כפי שאפרט להלן, טענת העותרות כי ההסדר שנקבע בהחלטה אכן פוגע פגיעה של ממש בעקרון פומביות הדיון, אינה חפה מקשיים. כפי שצוין גם בהחלטה מושא העתירה דנן, אין חולק על חשיבותו של עקרון פומביות הדיון, המהווה עקרון חוקתי בשיטתנו (שם, בפסקה 1; וראו: סעיף 3 לחוק-יסוד: השפיטה; בג"ץ 5870/14 חשבים ה.פ.ס. מידע עסקי בע"מ נ' הנהלת בתי המשפט, פסקה ל"ב לפסק דינו של המשנה לנשיאה א' רובינשטיין (12.11.2015) (להלן: עניין חשבים); רע"א 382/16 יהל נ' פקיד שומה תל אביב 4, פסקה 12 לפסק דינו של השופט י' דנציגר (13.7.2016); עע"מ 3908/11 מדינת ישראל הנהלת בתי המשפט נ' עיתון דה מרקר עיתון הארץ בע"מ, פסקה 39 לפסק דינה של השופטת (בדימ') ע' ארבל (22.9.2014)). ביסודו של עקרון פומביות הדיון עומדים שלושה רציונליים עיקריים: "הרציונל הראשון הינו ההכרה בזכות הציבור לדעת, המבוססת על חופש הביטוי וחופש העיתונות, הן בהיבט הנוגע לזכות הציבור לקבל מידע על פעולתן של הרשויות, והן בהיבט הנוגע לחשיבות הפרסום ברבים ככלי לעיצוב השקפותיו ודעותיו של הפרט בחברה דמוקרטית. הרציונל השני הינו תרומתה של הפומביות לשיפור איכות ההחלטה הניתנת בסיום ההליך, וזאת בין היתר באמצעות חשיפתו של ההליך המשפטי לעיני הציבור ולשיפוטו. הרציונל השלישי נשען על חשיבותו של עקרון זה ביצירת אמון הציבור ברשויות הציבור בכלל ובבתי המשפט בפרט, שכן הוא תורם ליצירתה של מראית פני הליך עשיית הצדק באופן המקדם אמון זה" (בג"ץ 5917/97 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' שר המשפטים, פסקה 18 לפסק דינה של הנשיאה ד' בייניש (8.10.2009); ההדגשות במקור, ההפניות הושמטו – י' כ'). לדעתי, אף שההסדר שנקבע בהחלטה מושא העתירה דנן מאפשר את הגבלת הנוכחות הפיזית באולם, יש בו כדי להגשים את כל שלושת הרציונליים העומדים ביסוד עקרון פומביות הדיון: שידור הדיון בשידור ישיר, לרבות באולם אחר של בית המשפט, מגשים את זכות הציבור לדעת על הנעשה בדיון. כמו כן, סבורני כי בשידור הדיון יש כדי לשפר את ניהול ההליך ובתוך כך את ההחלטה הניתנת בסיומו, בשל חשיפת ההליך לציבור הרחב. בנוסף, חשיפה לדיון בשידור ישיר, בזמן אמת ובאופן בלתי אמצעי, יש בה כדי לתרום ליצירת אמון הציבור בבית המשפט. קשה בעיני עד למאוד לראות במה צפייה בדיון המשפטי בשידור ישיר משיגה פחות את הרציונליים שנמנו לעיל, מצפייה בדיון באולם בית המשפט. אכן, מה שההסדר שנקבע בהחלטה מושא העתירה דנן אינו מאפשר, הוא "השתתפות" בדיון על-ידי הנוכחים באולם שאינם בעלי הדין באמצעות באי-כוחם, באמצעות קריאות ביניים, מחיאות כפיים או שאגות בוז, הפרעות לדיון, התפרצויות ויתר התופעות אשר עמדו ברקע ההחלטה. ברם, פרט לבאי-כוחם של בעלי הדין (או בעלי הדין עצמם, ברשות בית המשפט) לאיש מהנוכחים באולם אין זכות לקחת חלק בהליך. "השתתפות" מעין זו אינה, ומעולם לא הייתה, חלק מעקרון פומביות הדיון, ואין לה מקום במחוזותינו. העותרות מבקשות להתמודד עם האמור לעיל עם הטענה לפיה ההסדר שנקבע בהחלטה מושא העתירה דנן אינו מאפשר לציבור הרחב להתרשם מה-"התנהלות בתוך האולם, בין בעלי הדין ובאי-כוחם ובין השופטים לבין עצמם", ומונע ממנו "להגיע לבית המשפט, לחוות את הדיון, ולהיות חלק ממה שמתרחש באולם", (פסקאות 53 ו-55 לעתירה). ואולם, סבורני כי המרחיק למחוזות אלו כדי לתאר מדוע יש בהסדר פלוני כדי לפגוע בעקרון פומביות הדיון, ודאי מודע לכך שככל שטענותיו מלמדות על פגיעה בעקרון זה, מדובר בפגיעה בשולי שוליו. אכן, בית משפט זה כבר עמד בעבר על ההבחנה בין פומביות הדיון 'במובנה הצר', שעניינה בעצם הנוכחות הפיזית באולם בית המשפט; לבין פומביות הדיון 'במובנה הרחב', שעניינה החופש לפרסם ברבים את המתרחש בין כותלי בית-המשפט – וציין פעם אחר פעם שפומביות הדיון 'במובנה הרחב', היא זו אשר מגשימה, בצורה המיטבית, את הרציונליים העומדים בבסיס עקרון פומביות הדיון (ראו בפסקה 4 להחלטה מושא העתירה דנן; כן ראו, מיני רבים: ע"א 6919/15 ברגרזון נ' אשפלסט תעשיות פלסטיק בע"מ, פסקה 28 לפסק דינה של השופטת ד' ברק-ארז (17.7.2017); בג"ץ 258/07 גלאון נ' וועדת הבדיקה הממשלתית לבדיקת ארועי המערכה בלבנון, פסקה 6 לפסק דינה של הנשיאה ד' ביניש (6.2.2007); ע"פ 11793/05 חברת החדשות הישראלית בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקה 15 לפסק דינה של השופטת ע' ארבל (5.4.2006); ע"פ 5877/99 יאנוס נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(2) 97, 112 (2004); אהרן גרבר "'הצדק צריך להיראות' — פומביות הדיון והפיילוט לשידורים חיים מבית המשפט העליון" מעשי משפט כד 275, 280-279 (2023); יעקב שקד סדר הדין האזרחי 679 (מהדורה רביעית 2026) (להלן: שקד)). על רקע האמור לעיל, סבורני כי ככל שההסדר שנקבע בהחלטה מושא העתירה דנן פוגע בעקרון פומביות הדיון (ומסופקני אם כך הוא) מדובר, לכל היותר, בפגיעה קלה ביותר. משכך, ובראי היקפה המצומצם – אם בכלל – של הפגיעה הגלומה בהסדר שנקבע בהחלטה מושא העתירה דנן בעקרון פומביות הדיון, אפנה להלן לבחינת טענת העותרות כי ההחלטה מושא העתירה דנן התקבלה תוך חריגה מסמכות, בהיעדר מקור המקנה לבית המשפט סמכות להגביל מראש את הנוכחות הפיזית באולם. כמתואר לעיל, לצורך ביסוס טענתן כי בית המשפט נעדר סמכות להורות מראש על הגבלת הנוכחות הפיזית באולם, הפנו העותרת לסעיפים 68(ב) ו-72(א) לחוק בתי המשפט. אשר להסדר הקבוע בסעיף 68(ב) לחוק בתי המשפט – אכן, בפסיקה נקבע כי סעיף 68(ב) לחוק בתי המשפט קובע רשימה סגורה של עילות מכוחן רשאי בית המשפט להורות על סגירת דלתיים (ראו: רע"א 8362/17 דלק מוטורס בע"מ נ' מדינת ישראל (אגף המכס ומע"מ), פסקה 33 (4.1.2018); רע"א 9321/17 מדינת ישראל- משרד התשתיות הלאומיות האנרגיה והמים נ' Nobel Energy Mediterranean Ltd, פסקה 11 (17.12.2017); ע"א 5185/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' מרום, פ"ד מט(1) 318, 341 (1995)); ו-"חשש מבוסס לכך שדיון משפטי מסוים עלול להיות מלווה בהפרעות, בהתפרעויות או בהתפרצויות בדרגה שצפויה להקשות באופן ממשי על ניהולו התקין", אינו נמנה על עילות אלו. ברם, כפי שהודגש בהחלטה מושא העתירה דנן, ההסדר שנקבע במסגרתה כלל איננו הסדר שמשמעו שמיעת הדיון בדלתיים סגורות (במובנו המהותי של מונח זה; ראו שם, בפסקה 9), כך שסעיף זה כלל אינו רלוונטי לענייננו. אשר לסעיף 72(א) לחוק בתי המשפט – בדומה להסדר שנקבע בהחלטה מושא העתירה דנן, סעיף 72(א) לחוק בתי המשפט נועד להבטיח את תקינות וסדר הדיונים בבתי המשפט, לשמור על כבוד המערכת השיפוטית ובעלי הדין, ועל אמון הציבור בערכאה השיפוטית (מ"ח 9905/16 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקאות כ"א-כ"ג (18.4.2017); שקד, בעמ' 694-692). עם זאת, בשונה מההסדר שנקבע בהחלטה מושא העתירה דנן, סעיף 72(ב) לחוק אינו מקנה לבית המשפט כלי אכיפה הפועלים אקס-אנטה, ומאפשרים למנוע את ההפרעה לדיון בטרם שתארע; אלא רק כלי אכיפה הפועלים אקס-פוסט, המאפשרים "להעניש" את המפריע לאחר שניתנה לו התרעה כי יחדל מלהפריע לדיון, והוא נמנע מלעשות כן. ואולם, להבדיל מההסדרים הקבועים בסעיף 68(ב) לחוק בתי המשפט, בפסיקתו של בית משפט זה נקבע לא פעם כי: "סעיף 72 לחוק בתי המשפט אינו ממצה את כל הסמכויות הנתונות לבית המשפט בניהול ההליך" (בע"מ 3778/12 גלפנבויים נ' מדינת ישראל, פסקה 15 לפסק דינו של השופט א' גרוניס (29.9.2014) (להלן: עניין גלפנבויים); וראו גם: בג"ץ 6022/17 התנועה למשילות ודמוקרטיה נ' נשיאת בית משפט עליון, פסקה 6 לפסק דינו של השופט י' עמית (2.10.2017); בג"ץ 305/89 ניר נ' בית משפט השלום (תעבורה) למחוז חיפה, פ"ד מה(3) 203, 215-214 (1991)). בתוך כך, נפסק כי: "הכוונה היא לכוחו של בית המשפט ליצור, במקרים יוצאי דופן, כלים שהם חיוניים לצורך מילוי התפקיד שלמענו הוא קיים. היינו, אמצעים הנחוצים לו באופן טבעי לשם מילוי תפקידו, כדי להגן על יכולתו לתפקד ולמנוע ניצול לרעה של הליכי המשפט ואי-צדק ברור ובולט" (עניין גלפנבויים, פסקה 12 לפסק דינו של הנשיא א' גרוניס). אמנם, כפי שנזדמן לי לציין בעבר, להשקפתי השימוש בסמכותו הטבועה של בית המשפט (הוא המונח המקובל לסמכות דלעיל) צריך להיות מתון וזהיר, וככלל אין מקום לעשות שימוש בסמכותו הטבועה של בית המשפט כדי ליצור הסדרים הפוגעים בזכויות הפרט או בעקרונות חוקתיים (ראו: בג"ץ 598/22 אבו עראם נ' שר הביטחון, פסקה 22 לפסק דיני (4.12.2025)). ברם, כפי שציינתי לעיל, מסופקני אם ההחלטה מושא העתירה דנן פוגעת בעקרון פומביות הדיון וכי ככל שיש בה פגיעה כאמור, מדובר לדעתי בפגיעה שולית בלבד. כמו כן, לא למותר לציין כי עקרון פומביות הדיון אינו עקרון מוחלט, ובמקרים מסוימים נסוג עקרון זה אל מול עקרונות או אינטרסים אחרים (ראו: ע"פ 3660/24 רוגוזניצקי נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (6.6.2024); בש"פ 5759/04 תורג'מן נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(6) 658, 663 (2004); יצחק עמית חסיונות ואינטרסים מוגנים: הליכי גילוי ועיון במשפט האזרחי והפלילי 415 (2021)). בין אינטרסים אלו נמנה גם האינטרס שעניינו תקינות ההליך המשפטי עצמו, על-ידי שמירת הסדר הציבורי באולם בית המשפט, כך שניתן יהיה לקיים את הדיון כהלכתו, ללא הפרעות והתפרעויות. ודוק, למעשה ניתן לומר כי אין המדובר באינטרס חיצוני לעקרון פומביות הדיון, כי אם בתנאי הכרחי לקיומו. זאת, שהרי "פומביות הדיון מותנית באפשרות לקיים את הדיון" (בג"ץ 54321-03-25 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ממשלת ישראל (8.4.2025)). על כן, לדעתי, אף אם סעיף 72(ב) לחוק בתי המשפט אינו מעגן, "ברחל בתך הקטנה", את סמכותו של בית המשפט להגביל, מראש, את הנוכחות באולם בית המשפט תוך שידורו בשידור ישיר במקביל; יש בו כדי ליתן ביטוי לכך שבמקרים מסוימים, ראוי לו לעקרון פומביות הדיון שייסוג לאחור בפני האינטרס בשמירת האפשרות לקיים את הדיון עצמו (ראו, בהקשר זה, פסקה 6 להחלטה מושא העתירה דנן). על רקע האמור לעיל, בשים לב לאינטרס הציבורי בשמירה על תקינות ההליך המשפטי עצמו, ולפגיעה השולית, אם בכלל, שנגרמת לעקרון פומביות הדיון מההסדר שנקבע בהחלטה מושא העתירה דנן, סבורני כי סמכותו של בית משפט זה לקבוע את ההסדר הנדון, נובעת מסמכותו הטבועה של בית המשפט "ליצור, במקרים יוצאי דופן, כלים שהם חיוניים לצורך מילוי התפקיד שלמענו הוא קיים" (עניין גלפנבויים, פסקה 12 לפסק דינו של הנשיא א' גרוניס). אשר על כן, סבורני כי דין טענת העותרות כי הסדר זה נקבע תוך חריגה מסמכות – להידחות. לבסוף, אשר לטענת העותרות כי ההסדר שנקבע בהחלטה מושא העתירה דנן אינו מידתי – תחילה אציין כי נוכח אמת המידה המחמירה להתערבות בית משפט זה בהחלטותיו שלו עצמו, עליה עמדתי לעיל, לא כל שכן כאשר עסקינן בהחלטה אשר ניתנה על-ידי הרכב מורחב, ספק בעיני אם טענה כי יש מקום לבטל החלטה של בית משפט זה בהיותה בלתי מידתית, היא טענה שניתן, כעניין עקרוני, לקבלה. מכל מקום, במסגרת ההסדר שנקבע בהחלטה מושא העתירה דנן, נקבע כי ההחלטה האם ואיך להחיל את המתווה מסורה לשיקול דעתו של המותב בכל תיק ותיק, בהתאם לנסיבותיו הפרטניות (ראו שם, בפסקה 10). בהתאם, סבורני כי שאלת מידתיות ההסדר הנדון תלויה, מטבעה, באופן יישומו של ההסדר בכל הליך שבו יוחלט לעשות כן, כך שממילא לא ניתן לבחון את מידתיות ההסדר בשלב זה. יחד עם זאת, חזקה על בית המשפט כי ישתמש בסמכותו בהתאם להחלטה רק במקרים המצדיקים זאת. סיכומו של דבר: מהטעמים המפורטים לעיל, סבורני כי דין העתירה להידחות על הסף. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות. ניתן היום, כ"ה ניסן תשפ"ו (12 אפריל 2026). יעל וילנר שופטת יחיאל כשר שופט רות רונן שופטת