עבד דכנאס נ. נידאל דפראוי

6 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 7862/22 ע"א 8025/22 ע"א 8142/22 ע"א 8248/22 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופטת י' וילנר המערער בע"א 7862/22: עבד דכנאס נ ג ד המשיבים בע"א 7862/22: 1. נידאל דפראוי 2. המוסד לביטוח לאומי 3. גזאל נאסר בע"מ 4. מנורה חברה לביטוח בע"מ המערער בע"א 8025/22: נידאל דפראוי נ ג ד המשיבים בע"א 8025/22: 1. המוסד לביטוח לאומי 2. עבד דכנאס 3. גזאל נאסר בע"מ 4. מנורה חברה לביטוח בע"מ המערערות בע"א 8142/22: 1. גזאל נאסר בע"מ – בפירוק 2. מנורה מבטחים לביטוח בע"מ נ ג ד המשיבים בע"א 8142/22: 1. נידאל דפראוי 2. המוסד לביטוח לאומי 3. עבד דכנאס 4. רמא ר.מ. טכנולוגיות אחזקה ושירותים בע"מ המערער בע"א 8248/22: המוסד לביטוח לאומי נ ג ד המשיבים בע"א 8248/22: 1. נידאל דפראוי 2. עבד דכנאס 3. גזאל נאסר בע"מ 4. מנורה חברה לביטוח בע"מ 5. קבוצת הרכישה של המקרקעין הידועים כגוש 6526 חלקה 157, הרצליה 6. חברת פליטמן רייך בע"מ 7. רמא ר.מ. טכנולוגיות אחזקה ושירותים בע"מ ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 30.9.2022; על החלטה משלימה מיום 1.10.2022 ועל פסק דין משלים מיום 4.11.2022 בת"א 6747-10-15 שניתנו על ידי כב' השופט י' אברהם תאריך ישיבת קד"מ: י"א בסיון התשפ"ג (31.5.2023) בשם המערער בע"א 7862/22: עו"ד ג'מאל עלושי בשם המערער בע"א 8025/22: עו"ד עבד אלמונעם קסום בשם המערערות בע"א 8142/22: עו"ד ארז בלוך בשם המערער בע"א 8248/22: עו"ד ארנון קליר; עו"ד נועה דיין בשם המשיבה 4 בע"א 8142/22: עו"ד ביאטה חודיאק פסק-דין השופט י' עמית: 1. ארבעה ערעורים מאוחדים שכולם נסבים על תאונת עבודה. המערער בע"א 8025/22 (להלן: המערער), יליד חודש יולי 1977, נפגע בתאונת עבודה ביום 1.5.2013 (להלן: התאונה), שעה שעבד אצל המערער בע"א 7862/22 (להלן: המעביד או הקבלן) אשר שימש כקבלן השלד עבור המערערת בע"א 8142/22 (להלן: החברה), שהיא חברת הבניה שבנתה באתר שבו נפגע המערער, וחברת מנורה מבטחים לביטוח בע"מ היא מבטחתה (להלן: מנורה). המערער הגיש תביעת נזקי גוף נגד המעביד, החברה ומנורה, אליה הצטרף המערער בע"א 8248/22 (להלן: המל"ל). החברה ומנורה הגישו הודעת צד ג' כנגד הקבלן שאף הוא הגיש הודעת צד ג' כנגד החברה ומנורה. פסק דינו של בית משפט קמא 2. מישור האחריות: כמקובל באירועים כגון דא, נחלקו הצדדים על אודות נסיבות התאונה. בית משפט קמא, לאחר ששמע עדים ובחן את הראיות שהובאו בפניו, הגיע למסקנה הבאה (פסקה 34 לפסק הדין): "לאור גרסת התובע אותה מצאתי מהימנה, כי התאונה אירעה כאשר הוא עסק בפירוק תבנית וקשירתה לשרשרת מנוף ועת עבר מצד אחד לצד שני שלה לצורך קשירתו גם כן ונתקל בקוץ ברזל. בשל כך איבד את שיווי משקלו ונפל מגבה של 3 מטרים במקום שלא היה מגודר. בעת הנפילה לא היה התובע מצויד בריתמה שתמנע נפילתו מגובה". בהתאם לכך מצא בית משפט קמא כי הקבלן התרשל כמעסיק לדאוג לבטיחות המערער, תוך הפרה של הוראות תקנות הבטיחות בעבודה (עבודה בגובה), התשס"ז-2007 (להלן: תקנות עבודה בגובה), והוראת סעיף 50 לפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], התש"ל-1970, וכי אחריות החברה חלה מכוח היותה "מבצע הבניה" לפי תקנה 6 לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה), התשמ"ח-1988 (להלן: תקנות עבודות בנייה). בית המשפט חילק את האחריות בין הקבלן לחברה בחלקים שווים כלפי המערער; נקבע כי אין לייחס למערער אשם תורם; ונדחתה טענת החברה כי יש לחייב את הקבלן במלוא הנזק בשל תניית שיפוי בהסכם ביניהם. 3. מישור הנזק: המל"ל העמיד את נכותו הרפואית המשוקללת של המערער על 60% והפעיל את תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן: תקנות המל"ל) במלואה, כך שנכות המערער הועמדה על 90% לצמיתות. בית משפט קמא מינה בהסכמה ארבעה מומחים רפואיים כלהלן: בתחום האורטופדי, העמיד המומחה את נכותו של המערער על 30% לפי סעיף 37(7)ג לתקנות המל"ל, אך ייחס שיעור של 10% מהנכות למצב קודם לתאונה וקבע כי רק 20% מהנ"ל נובעים מן התאונה. בתחום האורולוגי, המומחה העמיד את נכותו של המערער על 50% לפי סעיף 23(2)(א)(IV) לתקנות המל"ל. בתחום הנוירולוגי העמיד המומחה את נכותו של המערער על 20% לפי סעיף 29(2)(א) לתקנות המל"ל, וציין בחוות דעתו כי הלה האדיר את הסימפטומים בעת בדיקתו. בתחום הנפשי העמיד המומחה בחוות דעתו את נכותו של המערער על 15% לפי סעיף 34(ב)(2) ו-(3) לתקנות המל"ל, אך בעקבות חקירתו הנגדית, שבמהלכה הוצג למומחה, בין היתר, סרטון ממנו נחזה כי המערער מגיע ברכב בכוחות עצמו עם הליכון, נכנס לרכב בכוחות עצמו ונוהג בו לבדו, קבע המומחה כי יש להעמיד את הנכות על 5%. הנכות הרפואית המשוקללת הועמדה אפוא על 69.6% ובמעוגל – 70%. 4. בית המשפט הגיע למסקנה לפיה יש להעמיד את נכותו התפקודית של המערער על 70%, כשיעור נכותו הרפואית: "לאחר ששקלתי את טענות הצדדים מכאן ומכאן ולאור הראיות הוצגו בפניי מחד מפי המומחים על ניסיונות התובע להאדיר את נזקיו ומאידך הראיות בדבר תפקוד טוב יותר מזה הנטען על ידי התובע (לאור התמונות נ/12 והראיות המלמדות כי התובע יכול להתנייד חלקית אף במדרגות באופן יומיומי עם עזרה קלה ואינו מרותק לכיסא גלגלים), שוכנעתי אמנם כי התובע אינו מסוגל לעבוד עבודה פיזית כלל, אך נוכח השכלתו בעבר כמורה ואיש שיווק, הוא יכול להשתכר במישרה חלקית בשיעור מוערך של 30% מכושר השתכרותו. אני מעמיד על כן את נכותו התפקודית של התובע על 70% המורכבת מנכותו האורטופדית, נכותו הנוירולוגית וכן שיעור של 30% מנכותו האורולוגית המתבטאת בדחיפות להטלת שתן שיש בה כדי לפגוע ביכולתו לעבוד באופן סדיר לטעמי גם כן, יחד עם יתר הנכויות (אורטופדית ונוירולוגית) הנ"ל". את בסיס השתכרותו לעבר של המערער העמיד בית משפט קמא על 6,000 ש"ח, ולעתיד על 8,000 ש"ח, מתוך הנחה שהמערער היה מצליח ברבות השנים להשביח את שכרו בעבודתו בבניין. 5. בהתאם לנתונים אלה חישב בית המשפט את הפיצוי המגיע למערער כלהלן (לאחר תיקון טעויות סופר כאמור בהחלטתו מיום 4.11.2022): שכר עבר: הפסד מלא למשך 43 חודשים – 306,491 ש"ח; שכר עבר עד ליום פסק הדין למשך 69 חודשים לפי 70% מהשכר – 343,987 ש"ח; שכר עתיד עד לגיל 67 לפי 70% משכר בסך 8,000 ש"ח – 876,469 ש"ח; הפסד פנסיה בשיעור 12.5% מהפסד השכר לעבר ולעתיד – 190,868 ש"ח; כאב וסבל – 400,000 ש"ח; התאמת דיור – 200,000 ש"ח; ניידות – 200,000 ש"ח; עזרת צד ג' לעבר ולעתיד וטיפולים רפואיים לעבר ולעתיד – 450,000 ש"ח. בסך הכל נפסק לזכות המערער הסך של 2,967,815 ש"ח, ובניכוי תגמולי מל"ל בסך של 2,617,867 ש"ח, הועמד הפיצוי על 349,948 ש"ח. במחציתו של סכום זה חויב הקבלן-המעביד, ובמחצית השנייה חויבו החברה ומנורה, כאשר החיוב הוא לחוד (קרי, מהקבלן 174,794 ש"ח ומהחברה ומנורה 174,794 ש"ח). לאור הוראת סעיף 330(א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: חוק הביטוח הלאומי), הקובע כי המל"ל לא יהיה זכאי לסכום העולה על 75% מסך כל הפיצויים המגיעים מהצד השלישי (החברה) למוסד ולניזוק כאחד, והניזוק (המערער) יהיה זכאי ליתרה, נקבע כי החברה ומנורה-מבטחתה ישלמו למל"ל את הסך של 1,112,930 ש"ח (= 75% X 1,483,907= 2: 2,967,815), מאחר שהמל"ל זכאי לתבוע מהחברה ומנורה אך מחצית מהאחריות, נקבע כי ההפרש בין מחצית תגמולי המל"ל (סך של 1,308,933 ש"ח) לבין 75% "מסך כל הפיצויים המגיעים מהצד השלישי למוסד ולזכאי לגמלה כאחד" (סך של 1,112,930 ש"ח), הוא "היתרה" לה זכאי המערער, כך שסכום זה עומד על הסך של 1,308,933-1,112,930= 196,003 ש"ח. לכן, בנוסף לסכום של 174,794 ש"ח, נקבע כי מנורה והחברה ישלמו למערער את "היתרה" לה זכאי "הזכאי לגימלה" פי סעיף 330(א) לחוק הביטוח הלאומי בסך של 196,003 ש"ח, כך שסך הכל ישלמו למערער הסך של 370,797 ₪ (=174,794 +196,003). הקבלן, החברה ומנורה חויבו בתשלום האגרה ששילם המערער, וכן בהוצאות משפט בסך כולל של 15,000 ש"ח, ושכ"ט עורך דין בשיעור של 20% בצירוף מע"מ מהסכום שנפסק לזכותו, כאשר מחצית הסכומים ישולמו על ידי הקבלן, ומחצית על ידי מנורה, שחויבה לשלם לקבלן בגין דחיית הודעת צד ג' שכ"ט עורך דין בסך של 20,000 ש"ח בצירוף מע"מ. בנוסף לסכומים אלה, חייב בית משפט קמא את מנורה לשלם למל"ל הוצאות בסך כולל של 10,000 ש"ח ושכ"ט עורך דין בסך של 80,000 ש"ח בצירוף מע"מ. 6. על פסק דינו של בית משפט קמא הוגשו ארבעת הערעורים המאוחדים שבפנינו. לאחר שנערך דיון מקדמי בפניי, ולאחר שהצדדים הגישו תשובה לערעורים, מצאנו לדון בערעורים בהתאם לתקנה 138(א)(3) ו-(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. אקדים ואומר כי אין בדעתי להתערב בממצאי עובדה ומהימנות הנוגעים לדרך התרחשות התאונה, ובהיעדר טעות בולטת על פני הפסק, אין מקום להתערב בגובה הפיצוי בראשי הנזק השונים. אדון להלן בנפרד ובקצרה בכל אחד מהערעורים. ערעור המערער (ע"א 8025/22) 7. המערער הלין על כך שנקבע כי האחריות של הקבלן ושל החברה/מנורה אינה יחד ולחוד. לא מצאתי תשובה של ממש אצל המשיבים לטענה זו של המערער, ודינה להתקבל. ככלל, החיוב של מעוולים הוא ביחד ולחוד, כאמור בסעיף 11 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (וראו בהרחבה ע"א 7008/09 אל רחים נ' אל קאדר, פסקה 47 (7.9.2010); רע"א 3089/16 מועד נ' עזבון ראדי חרבאוי ז"ל, פסקה 14 (9.8.2016); ע"א 2901/22 מיקוד שמירה אבטחה שירותים וניקיון בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי (18.6.2023) (להלן: עניין מיקוד)). 8. המערער הלין על כך שנקבע כי הפוליסה של מנורה לא מכסה גם את הקבלן-המעביד. דין הטענה להתקבל ועל כך אעמוד להלן במסגרת ערעור הקבלן. 9. המערער הלין על כך שבית המשפט העמיד את שכרו לעתיד על הסך של 8,000 ש"ח, והתעלם מכך שהוא בעל תואר ראשון בתקשורת ושיווק ובעל תעודת הוראה בחינוך מיוחד. ברם, כפי שציין בית משפט קמא בפסק דינו, המערער לא מצא עבודה בתחום השכלתו ועבד בבניין מזה תקופה עוד לפני התאונה, שאז השתכר 6,000 ש"ח בלבד כעוזר טפסן. לכן, איני רואה להתערב בהערכת בית משפט קמא את השתכרותו של המערער בעתיד. עם זאת, צודק המערער כי נפלה טעות חישוב על פני הפסק, באשר חישוב הפסד ההשתכרות לעתיד נעשה על פי 4,550 ש"ח לחודש, בעוד שבית המשפט מציין כי הפסד השכר הוא 70% מתוך 8,000 ש"ח, קרי, החישוב צריך היה להיעשות לפי 5,600 ש"ח לחודש. תיקון טעות זו מזכה את המערער בסכום נוסף של 202,000 ש"ח בגין הפסד השתכרות לעתיד, ובצירוף 12.5% הפסדי פנסיה = 227,000 ש"ח (במעוגל). לאור זאת, יש להעמיד את נזקו של המערער על 3,195,000 ש"ח (במעוגל) חלף הסך של 2,967,219 ש"ח שנפסק, ובהתאם לכך יש לערוך את ההתחשבנות בין הצדדים בהתאם לפסק הדין. טעות נוספת היא אי פסיקת ההוצאות עבור חוות הדעת שהוגשו על ידו, תוספת של 26,000 ש"ח לסכום ההוצאות של 15,000 ש"ח שנפסק על ידי בית משפט קמא. 10. המערער הלין על מיעוט הפיצוי שנפסק לזכותו בגין התאמת דיור וניידות אך לא ראיתי להתערב בכך. ערעור הקבלן–המעביד (ע"א 7862/22) 11. הקבלן הלין על כך שנקבע כי אחריותו ואחריות החברה/מנורה אינה יחד ולחוד. דין הטענה להתקבל, ועל כך עמדתי לעיל בדיון בערעור המערער. 12. לטענת הקבלן, הפוליסה שהופקה על ידי מנורה עבור החברה מכסה גם את חבותו, ושגה בית משפט קמא כאשר דחה את תביעתו נגד מנורה. דין הטענה להתקבל. למעשה, מנורה לא הכחישה כי קיים כיסוי ביטוחי לקבלן. החברה ביטחה באמצעות מנורה גם את הקבלן ועובדיו, בהתאם לנספח 14ד להסכם בין החברה לקבלן, שם נכתב כי: "סוכם לפני חתימת החוזה כי הקבלן הראשי מבצע עבור האתר והעובדים כל הביטוחים הנדרשים למעט ביטוחים הקשורים לביטוח לאומי ובתמורה מקזז לקבלן המשנה 0.5 אחוז עבור השתתפות בפרמיית הביטוח בגין הפוליסה הקיימת. אי לכך אישור זה מעדכן ומחליף סעיף 8 הנקרא 'ביטוחים' שבעמוד מספר 7". כפי שציין בית משפט קמא בפסק דינו, החברה לא טענה מאומה כנגד נספח 14ד הנ"ל ומנורה לא הכחישה את אחריותה כמבטחת החברה. בית המשפט קבע כי הקבלן זכאי לכאורה לתבוע את החברה בגין הפרת ההסכם לבטחו, ברם, מאחר שהקבלן לא הגיש הודעת צד ג' כנגד החברה, לא ניתן לחייבה. אלא שבית משפט קמא טעה, ונעלם מעיניו כי הקבלן שלח הודעת צד ג' הן לחברה והן למנורה, וכי בהחלטתו מיום 23.8.2016 בית המשפט התיר את הגשתה. החברה ומנורה לא הגישו כתב הגנה להודעה זו, כך שניתן לקבל את הערעור אך ורק מטעם זה. 13. למעלה מן הצורך, דין הערעור להתקבל גם לגופו. מנורה לא צרפה משום מה את הפוליסה על נספחיה לכתב הגנתה, ויש לזקוף זאת לחובתה ולהסיק מכך שהדין עם הקבלן. מה עוד, שמנורה והחברה לא הכחישו כי אכן קיים כיסוי ביטוחי לקבלן. מכל מקום, אני נכון לאשר הצגת הפוליסה במסגרת בקשת הקבלן להבאת ראיות נוספות, ומהפוליסה עולה כי הכיסוי הביטוחי שניתן לחברה על ידי מנורה כולל גם את הקבלן. לכן, בשורה התחתונה, על מנורה לשפות את הקבלן על כל סכום בו חויב על פי פסק הדין, וכפי שתוקן בסעיף 9 לעיל. ערעור המל"ל (ע"א 8248/22) 14. ערעור המל"ל נסב בעיקרו על שכר הטרחה. לטענת המל"ל, החברה ומנורה חויבו לשלם לו 1,112,930 ש"ח, ומשכך, לא היה מקום לפסוק לזכותו שכר טרחה בשיעור של כ-7% בלבד. נטען כי על דרך הכלל ועל פי הפרקטיקה הנוהגת בערכאות הדיוניות, בתי המשפט נוהגים לפסוק לזכות המל"ל בתביעות שיבוב, בנסיבות דומות, שכ"ט עורך דין בשיעור של 20% בצירוף מע"מ, כפי שנהוג לפסוק לזכות תובעים בתביעות נזיקין. המל"ל הפנה בערעורו לכשלושים פסקי דין בערכאות הדיוניות שבגדרם נפסק לזכות המל"ל שכר טרחה בשיעור 20% בצירוף מע"מ (ראו למשל, ת"א (מחוזי חי') 67084-01-18‏‏ פלוני נ' סורה, פסקה 31 (18.3.2022); ת"א (מחוזי חי') 35966-09-19 פלוני נ' אלאנדלוס השקעות בע"מ, פסקה ז (9.12.2021); ת"א (מחוזי מרכז) 17339-03-19 פלוני נ' עמירם סיון בע"מ, פסקה 27 (3.7.2021); ת"א (שלום הרצ') 48541-08-18‏ פלוני נ' זרוע הזהב כח אדם בע"מ, פסקה 69(ג) (10.11.2022); ת"א (שלום י-ם) 33135-02-16‏ פלוני נ' עירית ירושלים, פסקה 59 (27.8.2020); ת"א (שלום טב') 56515-02-16 פלוני נ' סאבר שבאיטה בע"מ, פסקה 132(ב) (9.2.2020)). 15. ככלל, איני רואה להבחין בין הניזוק לבין המל"ל שנכנס בנעלי הניזוק בתביעת סוברוגציה, והמל"ל נדרש להוכיח את חבות המזיק-המעוול כפי שהניזוק צריך להוכיח זאת – החל מההתרשלות, היעדר אשם תורם, חלוקת האחריות בין המעוולים, היקף הנזק וכיוצא בזאת (ראו עניין מיקוד, פסקאות 25-24 והאסמכתאות שם). ודוק: אין מדובר בכפל תשלום של שכר טרחה על ידי המזיק, שהרי הניזוק זכאי אך להפרש בין הנזק לבין תגמולי המל"ל. אשר על כן, אני מקבל ערעור המל"ל בנקודה זו, ויש להעמיד את שכר הטרחה על 20% בצירוף מע"מ מהסכום הכולל שנפסק לזכות המל"ל בערכאה קמא ועל פי התיקון בסעיף 9 לעיל. 16. המל"ל הלין על מיעוט הפיצוי שנפסק לזכות המערער בגין עזרת צד ג' וניידות אך לא ראיתי להתערב בכך. ערעור החברה/מנורה (ע"א 8142/22) 17. אקדים ואציין כי החברה נמצאת כיום בהליכי פירוק כך שהערעור מוגש למעשה על ידי מנורה כמבטחתה, והיא שנושאת בנטל הפיצוי שנפסק לזכות המערער והמל"ל מכוח הפוליסה. מנורה תקפה את פסק דינו של בית משפט קמא לכל אורך החזית. בערעור חרטה מנורה על דגלה את פסק הדין בע"א 765/18 חיון נ' חיון (1.5.2019) (להלן: עניין חיון), וטענה כי מאחר שהמערער שיקר בנוגע למצבו וטען כי הוא נזקק לכיסא גלגלים ולחיתולים, יש בכך כדי להשליך על מהימנותו בכל המישורים, לרבות במישור האחריות, ובהתאם לכך יש לדחות את תביעתו. במישור האחריות נטען כי התאונה לא התרחשה כפי שנקבע על ידי בית משפט קמא, ולמצער, כי צריך היה לייחס למערער אשם תורם. במישור הנזק נטען כי עקב שקריו של המערער יש להפחית את הנכות הרפואית; כי בית המשפט שגה בקביעת הנכות התפקודית, בין היתר בשל "תרגום" לא נכון של הנכות בתחום האורולוגי; וכי יש להפחית את הסכומים בכל אחד מראשי הנזק. ביחסים שבין החברה לקבלן נטען כי בהסכם ביניהם קיימת תניית שיפוי ולכן על הקבלן לשפות את החברה. 18. דין הערעור להידחות. אפתח בטענה בעניין תניית השיפוי, וטוב היה לטענה זו משלא נטענה. בית משפט קמא דחה טענה זו, לאור לשון סעיף 6 להסכם, שכותרתו "אחריות לנזקים", הקובע כי "הקבלן מקבל על עצמו את האחריות בגין כל נזק ואובדן שייגרמו ..... עקב רשלנות או מחדל של הקבלן, עובדיו, שלוחיו, או כל מי שבא מכוחו או מטעמו תוך כדי ביצוע הסכם זה". וסעיף 7 להסכם שכותרתו "שיפוי" קובע בדומה כי "הקבלן מתחייב לשפות את המזמין (החברה – י"ע), לפצותו, ולשלם למזמין כל דמי נזק ו/או תביעה ו/או כל דרישה הנובעים ממעשה ו/או מחדל של הקבלן...." (הדגשות הוספו – י"ע). מכאן, שסעיף השיפוי מחייב את הקבלן בשל מחדליו שלו ולא בשל מחדלי החברה, ואין לי אלא להצטרף למסקנה נכוחה זו של בית משפט קמא. במאמר מוסגר אציין כי אם חובת השיפוי הייתה מנוסחת באופן גורף, ככוללת גם מעשים או מחדלים של המזמין/הקבלן הראשי, אזי ייתכן כי היה מקום לפסול תניה זו כתניה מקפחת בחוזה אחיד או כתניה הנוגדת את תקנת הציבור, ולא אאריך בנושא זה (להרחבה ראו רע"א 3740/07 זוגלובק בע"מ נ' נג'אר בע"מ (16.1.2008); ע"א (מחוזי חי') 2114/05 עראבי נ' נג'אר (26.3.2007)). 19. איני רואה להתערב בכך שבית המשפט לא מצא לייחס למערער אשם תורם. נושא זה לא נעלם מעיני בית משפט קמא שקבע כי "לא מצאתי בנסיבות לעיל, בהן לתובע לא סופקו ציוד בטיחות וסביבת עבודה בטוחה, להפחית מחבות הנתבעים כלפיו, בגין אשם תורם". לכן, איני רואה לסטות מנקודת המוצא לפיה "ככלל, ערכאת הערעור לא תתערב בשיעור האשם התורם שנקבע, שהוא עניין להערכתה של הערכאה הדיונית, אלא כאשר נדרש שינוי עקרוני בהערכה" (ע"א 2813/06 קופת חולים לאומית נ' זליג, פסקה 37 והאסמכתאות שם (11.7.2010)). הדברים נכונים גם מקום שבו לא מצאה הערכאה הדיונית לייחס כל אשם תורם לתובע. 20. אף איני רואה מקום להתערב בקביעות בית משפט קמא באשר לנסיבות אירוע התאונה, באשר מדובר בממצאי עובדה ומהימנות מובהקים. בית משפט קמא נכנס לעובי הקורה באשר לאופן התרחשות התאונה, התרשם ישירות מהעדים שהופיעו בפניו, וקבע כי "לא מצאתי ליתן אמון בגרסת הקבלן [...] לעומת זאת עדות התובע היתה עקבית כמפורט לעיל [...]" (סעיף 33 לפסק הדין). אף איני סבור כי גרסתו של המערער הייתה בגדר הרחבת חזית כפי שנטען על ידי מנורה. 21. לממצאי המהימנות שנקבעו על ידי בית משפט קמא, השלכה על טענת מנורה כי עיקר האחריות לתאונה נופלת לפתחו של המעביד, וכי לא היה מקום לחלק את האחריות בחלקים שווים בינה לבין המעביד. דין הטענה להידחות. החברה העסיקה את מנהל העבודה ואת מנהל הפרויקט מטעמה, אך אלו לא הובאו לעדות על ידה. החברה, בהיותה מבצעת הבניה, אחראית על יישום ואכיפת הוראות הבטיחות על פי תקנות עבודות בניה (וראו לדוגמה, ע"א 3805/01 דואני נ' מלחי, פ"ד נז(3) 682 (2003)). די לקרוא את סעיף 5 לדו"ח הביקור של המפקח מטעם משרד העבודה והרווחה שביקר באתר בעקבות התאונה כדי להתרשם ממחדליה של החברה, שם נכתב "העובד בגובה אינו מאובטח במערכת מתאימה לבלימת או מניעת נפילה באמצעות רתמת בטיחות", בניגוד לתקנה 8(א)(1) לתקנות עבודה בגובה, כך שמדובר גם בהפרת חובה חקוקה. לאור כל זאת אין מקום לסטות מנקודת המוצא לפיה "אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בחלוקת אחריות בין מעוולים במשותף, וזו מסורה לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית המתרשמת ישירות מהעדים ומחומר הראיות וקובעת את החלוקה לפי מידת האשמה המוסרית של כל אחד מהם" (ע"א 7796/13 עיריית רהט נ' המוסד לביטוח לאומי, פסקה 4 והאסמכתאות שם (28.7.2014)). 22. כאמור, מנורה תלתה יהבה בעניין חיון, ובדברים הבאים שנאמרו שם: "התרופה הנכונה נגד מסירת עדות שקר על ידי בעל דין – כאשר העדות מתייחסת לעניין מהותי להתדיינות ונמסרת ביודעין מתוך כוונה להטות את תוצאת המשפט – היא מתן פסק דין לחובת השקרן (בנוסף לענישה פלילית ופסיקת הוצאות, עניינים שאינם עומדים לדיון כאן)". לשיטתה של מנורה, משנמצא כי המערער משקר ומגזים לגבי מגבלותיו, יש בכך כדי להשליך גם על עדותו לגבי נסיבות אירוע התאונה. 23. איני סבור כך, ואנצל הזדמנות זו כדי להסתייג קמעא מהדברים הנחרצים שנאמרו בעניין חיון. ראשית, דומני כי האמירה הנחרצת שצוטטה לעיל, אינה מתיישבת עם הכלל הראייתי של "פלגינן דיבורא". כלל זה, כוחו יפה הן במשפט הפלילי והן במשפט האזרחי, הוא מבוסס על הגיון כללי, על ניסיון החיים והניסיון השיפוטי, והכל בהתחשב בנסיבות העניין ו"אותות האמת" שהלכו והתגלו במהלך המשפט (וראו, לדוגמה, ע"פ 5864/19 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 47 והאסמכתאות שם (22.8.2021)). לבית המשפט יש אפוא את הפררוגטיבה לפצל בין חלקי העדות ולברור את חלקי האמת, והדברים משתמעים גם מהוראת סעיף 57 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1970, הקובעת כלהלן: "סתירות בעדותם של עדים אין בהן, כשלעצמן, כדי למנוע את בית המשפט מקביעת עובדות שלגביהן חלו הסתירות". שנית, הניסיון השיפוטי מלמד כי עדים משקרים או טועים או סותרים את עצמם מכל מיני סיבות, ועל כך עמדתי בהרחבה במקום אחר (ראו פסקי דיני בע"פ 511/11 מריסאת נ' מדינת ישראל, פסקה 22 (14.3.2012); ובע"פ 5/10 מוסא נ' מדינת ישראל, פסקה 4 (2.5.2012)). 24. עד כאן ברמה העקרונית. ברם, גם לגופם של דברים, אני סבור כי מנורה הקצינה את טיעונה לגבי שקרי המערער. המערער לא הכחיש שהוא מסוגל לעלות ולרדת ב-47 המדרגות שהובילו לביתו, וכך עשה משך כשש שנים עד שעבר לדירה אחרת, והוא לא הכחיש כי הוא יכול ללכת מרחקים קצרים. טענתו הייתה כי הוא מתקשה בהליכה ממושכת ומתקשה בעליית מדרגות, וכלשונו (עמ' 22 לפרוטוקול): "ת. בסדר אבל אני אומר לך שוב – אני נאלץ, אין ברירה. אני נאלץ לעלות ואני נאלצתי לעזוב את הבית בו הייתי מתגורר בגלל שהיה קושי מאוד עליי לעלות ולרדת לבית ויש שם, בבית שהייתי מתגורר בו, יש שם בעיות חניה, שכונה מאוד צפופה והיה לי מאוד קשה, מאוד קשה". גם דו"ח החקירה שנערכה מטעם מנורה אינו סותר את ממצאי בית המשפט. במעקב שנערך אחר המערער לאורך יום שלם, נכתב כי המערער הגיע לסניף המוסד לביטוח לאומי, החנה את הרכב בחניית נכים, הוציא הליכון מהמושב האחורי והלך מספר צעדים לכיוון הכניסה לסניף. ודוק: המערער אכן שיקר והאדיר את נזקיו. כך, טען כי אינו נוהג ברכב, בעוד שמדו"ח החוקר עולה כי הוא הגיע לסניף המוסד לביטוח לאומי כשהוא נוהג ברכב. המערער הגיע לבית המשפט בכיסא גלגלים, בניסיון שקוף להראות כביכול שכך הוא מתנייד באופן קבוע. אכן, כעניין של מדיניות משפטית, רצוי כי השקרנים "ישלמו מחיר" על שקריהם, ועל בית המשפט להביא את הדברים לידי ביטוי הן בנושא ההוצאות והן בפסיקת הפיצוי על דרך ההמעטה ואף על דרך ההפחתה (השוו לעניין ההתחשבות ב"הכנסה בשחור" – ע"א 4351/13 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' וינטר, פסקה 5 (11.11.2013); ע"א 4816/20 לסקוב נ' פלונית, פסקאות 8-7 (10.3.2021)). אך אין להרחיק מכאן ועד לדחיית התביעה בשל "חזקת שקר" לגבי שאלת האחריות או לגבי כל אחד ואחד מראשי הנזק. 25. מנורה הלינה על הסכומים שנפסקו לזכות המערער בראשי הנזק של דיור וניידות, אך לא מצאתי ממש בטענותיה, כפי שלא מצאתי ממש בטענות המערער והמל"ל שהלינו על מיעוט הסכום שנפסק בראשי נזק אלה. 26. מנורה הלינה בערעורה על סכום ההוצאות בסך 40,000 ש"ח שנפסקו לחובתה לזכות המשיבה 4 (רמא ר.מ. טכנולוגיה אחזקה ושירותים בע"מ, צד ג' מספר 3 בערכאה קמא, ולהלן: רמא). איני רואה מקום להתערב בגובה ההוצאות שנפסקו, מה עוד שרמא ביקשה כבר בשלב המשפט להוציא אותה מהתמונה. מתשובת רמא בערעור דנן, עולה כי למרות פנייתה אל מנורה לפטור אותה מחובת התייצבות ומחובת הגשת תגובה בערעור דנן, היא לא קיבלה תשובה לפנייתה. משכך, תשא מנורה בהוצאות רמא בערכאה זו בסך 10,000 ש"ח. סוף דבר 27. ערעור החברה ומנורה (ע"א 8142/22) – נדחה. ערעור המערער (ע"א 8025/22) – מתקבל בכל הנוגע לחיוב המעביד והחברה ביחד ולחוד; כיסוי המעביד בפוליסה של מנורה; וכן הגדלת הפיצוי לאור הטעות החשבונאית ואי פסיקת הוצאות עבור חוות דעת שהוגשו על ידו. ערעור המעביד (ע"א 7862/22) – מתקבל בכל הנוגע לחיוב המעביד והחברה ביחד ולחוד ולשיפוי החברה מכוח ההסכם והפוליסה של מנורה. ערעור המל"ל (ע"א 8248/22) – מתקבל בכל הנוגע לשיעור שכר הטרחה. מנורה תשא בהוצאות המערער, המעביד, המל"ל ורמא, בסך 10,000 ש"ח כל אחד (סה"כ – 40,000 ש"ח). ש ו פ ט השופט דוד מינץ: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת יעל וילנר: אני מסכימה. ש ו פ ט ת לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית. ניתן היום, ‏ב' באב התשפ"ג (‏20.7.2023). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 22078620_E03.docx סח מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1