אליהו אלפי נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 7860/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 7860/10 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט צ' זילברטל המערער: אליהו אלפסי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין מיום 25.2.2010, גזר הדין מיום 14.9.2010 והחלטה מיום 6.8.2012, שניתנו בת"פ 8051/07 בבית המשפט המחוזי בבאר שבע על ידי כבוד השופט י' צלקובניק תאריך הישיבה: כ"ב בכסלו התשע"ג (6.12.2012) בשם המערער: עו"ד שרון דניאלי; עו"ד יצחק פרץ בשם המשיבה: עו"ד עידית פרג'ון פסק-דין השופט צ' זילברטל: 1. ערעור על הכרעת דינו מיום 25.2.2010 של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע בת"פ 8051/07 (כב' השופט י' צלקובניק; להלן: הכרעת הדין), בגדרה הורשע המערער בעבירות הקשורות בגניבת רכב; ועל החלטתו מיום 6.8.2012 (להלן: ההחלטה), שלפיה נותרה הכרעת הדין על כנה, לאחר שבמסגרת ערעור זה הוחזר אליו הדיון לשמיעת ראיות נוספות. לחלופין, ערעור על גזר הדין מיום 14.9.2010 בגדרו נדון המערער, בין היתר, לתקופת מאסר כוללת של 17 חודשים. ברקע הפרשה, כפי שיפורט להלן, קשירת קשר וגניבתה של מונית. השאלה אשר נדונה בפנינו עניינה בזהותו של אחד מחבורת הגנבים, ובמוקדה – האם הוכח ברמה הנדרשת בפלילים, כי מדובר במערער. רקע והליכים קודמים 2. כעולה מהכרעת הדין, במועד התרחשות האירועים נשוא כתב האישום, שימש המערער – אליהו אלפסי (להלן: אלפסי) כמפעיל עצמאי של מונית מסוג סקודה פאביה הנושאת את מספר הרישוי 59-628-25 (להלן: המונית), אשר היתה שייכת למר שאול שהי אמיר (להלן: הבעלים). אלפסי שילם לבעלים דמי שימוש קבועים עבור המונית בסך של 1,500 ש"ח לשבוע. על פי הנטען בכתב האישום, במהלך שנת 2006 ערכה המשטרה מבצע למיגור פשיעה בתחום עבירות הרכב. במסגרת זו היא הפעילה סוכן סמוי ושוטר סמוי (להלן: הסוכן והשוטר) שהתחזו למתווכים ואשר עמדו בקשר עם סוחרים בכלי רכב גנובים. במסגרת האישום השלישי בכתב האישום (הוא האישום היחיד בו הואשם) יוחס לאלפסי, כי קשר קשר עם נאשם אחר, אלעד חזיזה (להלן: חזיזה) לגנוב את המונית. לשם ביצוע הגניבה, נטען, מסר אלפסי לחזיזה או למי מטעמו את המונית, יחד עם מפתח המונית ומסמכיה. במסגרת הקשר המתואר, פנה חזיזה ביום 27.11.2006 לסוכן, אשר הפנה אותו לשוטר, לו הציע חזיזה לרכוש מידיו את המונית. בהמשך, באותו היום בשעה 18:11 או בסמוך לה, לאחר תיאום טלפוני מוקדם בין השניים, נפגשו חזיזה והשוטר בחניון קניון אשדוד. במעמד זה, מסר חזיזה לידי השוטר את המונית, את מסמכיה, את הצופן ל"קודן" שמותקן בה, את השלט האלקטרוני שלה ואת המפתח. בתמורה מסר השוטר לחזיזה סכום של 7,000 ש"ח. כן סוכם בין השניים, כי השוטר ידאג להעביר את המונית לשטחי הרשות הפלסטינית ולמוכרה שם, וכי לאחר מכן ישיב לחזיזה את מפתח המונית ומסמכיה. עוד באותו ערב השיב השוטר לחזיזה את המסמכים ואת המפתח – אשר כפי שיפורט בהמשך, אין חולק כי סומן על-ידי המשטרה בסימון סמוי. הלה, כך נטען, העבירם חזרה לאלפסי, שמסרם לבעלים. מאוחר יותר באותו היום, בשעה 22:27 או בסמוך לכך, מסר אלפסי בתחנת המשטרה באשדוד הודעה כוזבת לפיה המונית נגנבה ממנו במהלך אותו ערב ממקום חניה באשדוד. לפיכך הואשם אלפסי בקשירת קשר לפשע, לפי סעיף 499(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); במסחר ברכב גנוב, לפי סעיף 413יא לחוק; בגניבת רכב, לפי סעיף 413ב לחוק; ובמסירת הודעה כוזבת לפי סעיף 243 סיפא בצירוף סעיף 29(ב) לחוק. 3. בבית המשפט המחוזי כפר אלפסי באישומים, ואילו חזיזה, במסגרת הסדר טיעון, הודה במיוחס לו והורשע. לטענת אלפסי, הוא לא היה מעורב כלל בגניבה, לא ידע על מעשיו של חזיזה ועל מכירת המונית לשוטר, וודאי שלא נטל בהם חלק. לדבריו, ביום הגניבה החנה את המונית בסמוך למגרש כדורגל והלך לצפות במשחק. במהלך המשחק נגנבה המונית והוא הבחין בכך בגמר המשחק, מששב למגרש החניה. (א) המסכת הראייתית שנפרשה בפני בית המשפט המחוזי כללה את הראיות והעדויות הבאות: סימון המפתח – לאחר שחזיזה מסר את מפתח המונית לשוטר, סומן המפתח על-ידי המשטרה (המפתח והשלט - מוצג ת/33; צילומם - מוצג ת/40; מזכר ביצוע הסימון - ת/31; צילום ביצוע הסימון - מוצג ת/15). אותו מפתח מסומן, הוא המפתח שהועבר על-ידי הבעלים לחברת הביטוח, וממנה – למשטרה. פירוט שיחות – הוגש פירוט השיחות מהטלפון הנייד של חזיזה (מוצג ת/36), ממנו עולה כי ביום הגניבה בשעה 15:59:11 התבצעה שיחה מחזיזה לאלפסי – משך השיחה 49 שניות. בשעה 16:06:14 התבצעה שיחה מחזיזה לשוטר (להלן: השיחה הראשונה) – משך השיחה 49 שניות אף היא. בשעה 16:07:31, התבצעה שיחה מחזיזה למספר 057-7864450 (להלן: המירס) - משך השיחה 24 שניות (להלן: השיחה האמצעית). שיחה נוספת מחזיזה לשוטר התקיימה בשעה 16:08:17 (להלן: השיחה השניה) – משכה של זו 33 שניות. תמליל השיחות – השיחות שהתקיימו בין חזיזה לבין השוטר תומללו והוגשו אף הן לבית המשפט (מוצג ת/39). מן התמליל עולה שבשיחה הראשונה נשאל חזיזה האם במונית מותקנים אמצעי איתור, לכך השיב חזיזה: "אני שואל אותו [נראה שהכוונה לבעל השליטה במונית, צ.ז.] עכשיו, אני חוזר אלייך". בשיחה השניה משיב חזיזה לשוטר, כי לא מותקן במונית אמצעי איתור, ובנוסף, לשאלת השוטר עד מתי יש להשיב את המפתח עונה חזיזה: "עד איזה שמונה בערב ככה תוכל להחזיר לי". מטבע הדברים השיחה שהתקיימה בין שתי השיחות הנ"ל ("השיחה האמצעית") לא הוקלטה. דו"ח הפעולה של מפעילו של השוטר– בדו"ח שרשם מפעילו של השוטר מר דני בן-דוד (להלן: המפעיל) מיום 28.11.2006 (מוצג ת/25), הוא מציין, כי ביום הגניבה בשעה 15:30 יצר חזיזה קשר עם הסוכן והציע לו לקיים את ה"עיסקה". הסוכן הפנה את חזיזה לשוטר. בהמשך הוא מציין, כי בשעה 16:07 התקשר חזיזה אל השוטר וביקשו שייצא אל נקודת מפגש מוסכמת, השוטר שאל את חזיזה האם מותקנים במונית אמצעי איתור, והלה הבטיח להשיבו דבר. בשעה 16:08 יצר חזיזה קשר בשנית והודיע שלא מותקנים אמצעי איתור, וכי הוא צריך לקבל חזרה את המפתח עד לשעה 21:00, כיוון שהנהג יצטרך אז להתלונן במשטרה על הגניבה. כאמור, שיחות אלו תומללו והוגשו לבית המשפט; אל מהותן ותזמונן של שיחות אלו ושל שאר השיחות שקיים חזיזה, ובפרט השיחה אל המירס ("השיחה האמצעית"), נידרש בהמשך. חקירת הבעלים ועדותו – בעימות שנערך במשטרה ביום 30.1.2007 (מוצג ת/42) בין הבעלים לבין אלפסי, העיד הבעלים, כי למונית היה מפתח אחד בלבד בו החזיק אלפסי. לדבריו, העותק השני של המפתח אבד בשנת 2005. על גרסה זו שב הבעלים בעדותו בבית המשפט המחוזי (פרוטוקול הדיון מיום 16.6.2009, עמ' 10 ועמ' 30). עוד העיד הבעלים, כי קודם לאלפסי נהגו במונית נהגים אחרים אחדים, וכי אלפסי עבד על המונית כחודשיים-שלושה טרם הגניבה (שם, בעמ' 10). חקירותיו של אלפסי במשטרה – בחקירתו במשטרה מיום 30.1.2007 (מוצג ת/41) הכחיש אלפסי היכרות מעמיקה עם חזיזה וטען כי זו היתה שטחית ביותר. כן טען, כי לא היה בקשר עם חזיזה ביום הגניבה. משעומת עם פירוט השיחות לא הכחיש כי ייתכן שאכן קוימה שיחה ביניהם באותו הזמן. בחקירתו מיום 6.3.2007 (מוצג ת/43) הוצג בפני אלפסי המפתח המסומן והוא נשאל האם הוא מזהה אותו, תגובתו היתה: "זה מפתח של סקודה. נראה לי שזה המפתח של המונית שנגנבה לי" (שם, בשורה 3). עדות אלפסי בבית-המשפט – בעדותו בבית המשפט (פרוטוקול הדיון מיום 22.10.2009) שב אלפסי על הגרסה אותה השמיע במשטרה. ביחס לזיהוי המפתח בחקירה המשטרתית, העיד כי דבריו במשטרה עוותו וכי תשובתו לשאלת זיהוי המפתח הסתכמה באמירה לפיה מדובר במפתח של סקודה, וכי לא אמר שמדובר דווקא במפתח שלו. כמו כן טען אלפסי, כי זיהוי המפתח נעשה באמצעות תצלומו שהוצג לו על-גבי צג מחשב ולא באופן ישיר. באשר לשאלה כיצד ידע חזיזה כי בכוונתו לצפות במשחק כדורגל השיב, כי יתכן שמסר לו את הדברים אקראית במסגרת נסיעה או במסגרת שיחת טלפון. עדות השוטר – בעדותו בבית המשפט (פרוטוקול הדיון מיום 11.6.2009) העיד השוטר, כי חזיזה אמר לו שבעליה של המונית אינו קשור בעניין, וכי נהג המונית הוא המעורב בקשירת הקשר. בנוסף, לפי עדות השוטר, ציין חזיזה שצריך להשיב את המפתח לנהג המונית עד לסיום המשחק, וכי הנהג צופה במשחק באותו הזמן שבו שוחחו (שם, בעמ' 5-4). עוד הוסף, שבעת מסירת הרכב היה עם חזיזה אדם נוסף שלא נודע מי הוא (שם). (ב) אלפסי לא חלק על כך שהמונית נגנבה על-ידי חזיזה; כי מפתח המונית שנמסר על ידי חזיזה לשוטר סומן בסימון סמוי על ידי המשטרה, ללא ידיעת חזיזה, והוחזר לידיו של חזיזה; כי אותו מפתח מסומן הגיע לידי הבעלים, אשר העבירו לידי חברת הביטוח, וממנה - לידי המשטרה. המחלוקת בין הצדדים התייחסה לזהותו של האדם שאיפשר לחזיזה לקחת את המונית ולמוסרה לשוטר. לטענת אלפסי, לא הוכח מעבר לספק סביר, כי היה זה הוא אשר מסר את המפתח והמסמכים לידי חזיזה. אלפסי העלה את הסברה לפיה היה זה הבעלים אשר עשה כן, וזאת, על מנת להונות את חברת הביטוח. (ג) המדינה טענה מנגד, כי ניתן לבסס את האישום נגד אלפסי על יסוד עדויותיהם של הסוכן והשוטר, בדבר הקשר שיצר עימם חזיזה על-מנת למכור את המונית; על הודאתו של חזיזה בעובדות כתב האישום, בו נאשם גם אלפסי; על כך שלפי עדות הבעלים המפתח המסומן נמסר לו מאת אלפסי, וכי קיים רק מפתח אחד למונית; על פירוט השיחות מהטלפונים הניידים של חזיזה ושל אלפסי המעיד על קיום שיחה ביניהם ביום האירוע; וכן על דבריו של חזיזה לשוטר, לפיהם ידע מראש היכן תהיה המונית ביום האירוע, וכי יש להשיב את המפתח לידי הנהג, עד למועד סיום המשחק. כאן יודגש כי חזיזה כלל לא העיד בבית המשפט, כך שלא ניתן להסתמך על עדויות בנוגע לתוכנם של דברים שאמר לאחרים, על הודאתו וכו'. 4. בהכרעת דינו מיום 25.2.2010, הרשיע בית המשפט המחוזי את אלפסי במיוחס לו. בית המשפט ביסס הרשעה זו על הקביעות הבאות: קיימות עדויות בדבר שיתוף פעולה בין אדם בעל נגישות למונית לבין חזיזה; יש לשלול אפשרות של מעורבות הבעלים במעשה; התקיימו שיחות בין אלפסי לבין חזיזה במקביל לתיאום מסירת המונית מול השוטר; וישנה הקבלה בין לוח הזמנים של אלפסי למועדי הגניבה. להלן יפורטו הדברים: (א) נקבע, כי הנסיבות מוכיחות שחזיזה פעל בשיתוף פעולה עם מי שבידיו נגישות למונית ולמפתח. דבר זה נלמד מיצירת הקשר המוקדמת עם השוטר והסוכן; מהיעדר סימני פריצה למונית; מהעברת המונית, המסמכים והמפתח לשוטר; ומהעברת המפתח המסומן מידי הבעלים לחברת הביטוח. בית המשפט המשיך וקבע, כי מכלול הנסיבות הנ"ל יחד עם עדות הבעלים, לפיה היה קיים עותק אחד בלבד של המפתח, "עשויים להיות ראיה נחרצת לכך כי [אלפסי] שבידו היתה השליטה במפתח הוא שהעביר את [המונית] לידי [חזיזה]". (ב) נקבע, כי אין בסיס לטענה לפיה הבעלים היה מעורב בעניין. נקבע, כי הבעלים העלה את דבר קיומו של עותק אחד בלבד של המפתח כבר בעת חקירת הביטוח, וטרם שהחלה החקירה המשטרתית הגלויה; וכי הוא מסר גרסה ברורה בדבר נסיבות איבוד העותק הנוסף של המפתח, וגרסה זו לא עורערה על-ידי ההגנה. עוד נקבע, כי אלפסי, אשר בתחילה טען כי הוא מזהה את המפתח המסומן כמפתחו שלו, חזר בו מגרסתו רק לאחר שהבין את המשמעות של הודאה שכזו. הודגש, כי המפתח בעל מאפייני זיהוי בולטים וכי קשה להלום את הטענה לפיה אפשר שאלפסי בלבל בין המפתח שלו לבין מפתחות אחרים. תימוכין נוספים שהובאו היו הקביעה לפיה דמי הביטוח שקיבל הבעלים היו לא גבוהים, וכי במשך הזמן שבין הגניבה לבין קבלת דמי הביטוח (כ-50-40 יום) הפסיד את דמי השימוש השבועיים, כך שהמוטיבציה הכלכלית שלו כביכול מוטלת בספק. (ג) עוד נקבע, כי בין אלפסי לבין חזיזה התקיימה שיחת טלפון בנקודת זמן סמוכה ביותר לשיחות התיאום שנעשו בין חזיזה לבין הסוכן והשוטר; וכי קיומה בעיתוי זה תומך בכך שידו של אלפסי במעשה הגניבה. נקבע, כי הסבריו של אלפסי לפשר השיחה אינם ראויים לאמון, שכן בתחילה טען שלא היה בינו ובין חזיזה כל קשר באותו היום, ואילו מאוחר יותר "בדרך של עדות כבושה ותמוהה מאוד" הסכים כי היה קשר כזה אך ניסה לשוות לו אופי מזדמן ושגרתי. (ד) לבסוף נקבע, כי קיימת הקבלה בין לוחות הזמנים של אלפסי למועדי הגניבה, וכי זו תומכת אף היא במסקנה לפיה היה מעורב בה. נקבע, כי פרק הזמן שחלף בין מועד העברת המפתח מידי חזיזה לידי השוטר (בסביבות השעה 18:00), ועד מועד החזרתם לידי חזיזה (בסביבות השעה 22:00) – תואם באופן כללי את הזמן בו שהה אלפסי במגרש הכדורגל. הוסף, כי משך זמן שהייתו של אלפסי – 4 שעות – במגרש הכדורגל ארוך כמעט כפליים מן הזמן הנדרש דרך כלל לצרכי צפייה במשחק, כשעתיים. עוד נפסק, כי השוטר העיד שחזיזה דחק בו להשיב לידיו את המפתח במהירות, שכן מסגרת הזמנים להשבת המפתח לידי מי שמסר לו אותו מוגבלת, וכי הדבר מהווה אף הוא ראיה המשתלבת עם מועדי שהות אלפסי במגרש. בית המשפט אף ציין, כי אין הוא נדרש לראיה נוספת, אמירה שאמר לכאורה חזיזה לשוטר, לפיה מוסר המפתח צופה במשחק כדורגל, וזאת משום שאין הוא נזקק לה כדי לבסס את אשמת אלפסי, הגם שהיה יכול לקבלה חרף היותה עדות שמיעה בשל הלכת גולדשטיין (ע"פ 129/54 גולדשטיין נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד י 505 (1956)). נוכח ראיות אלו, ומשלא ניתן אמון בגרסתו המכחישה של אלפסי, קבע בית המשפט כי הוכחה קשירת קשר בינו לבין חזיזה לצורך גניבת המונית, כי הוכח שאלפסי היה מעורב במעשה הגניבה וכי דיווח לאחר מכן דיווח כוזב למשטרה. משכך, הורשע אלפסי בכל המיוחס לו. 5. ביום 14.9.2010 נחתם גזר הדין. בשיקולים לקולא ציין בית המשפט, כי ניתן ביטוי מסוים לנסיבות האישיות של אלפסי, כמו גם לבעיה רפואית ממנה הוא סובל. עם זאת צוין, כי אין מקום לסבור שחלקו של אלפסי במעשה הגניבה שולי כיוון שפעילותו היא זו אשר איפשרה לגניבה להתרחש. עוד צוין, כי אלפסי אינו לוקח אחריות על מעשיו, ומגולל את האחריות להם לאחרים, דבר הנשקף אף מתסקיר שירות המבחן שניתן לגביו. על אלפסי הושתו עשרה חודשי מאסר בפועל, ועוד עשרה חודשי מאסר על תנאי. בנוסף, הופעלו שני מאסרים מותנים שנגזרו על אלפסי בת"פ 7409/04 (שלום תל-אביב), כשהאחד, בן שבעה חודשים, מצטבר למאסר בפועל, ואילו השני, בן שלושה חודשים, חופף את המאסר שהופעל, כך שסך-הכל נגזרו על אלפסי 17 חודשי מאסר בפועל. בנוסף, הושת על אלפסי קנס בסך 10,000 ש"ח. 6. על הכרעת הדין הוגש הערעור דנא. במסגרת הערעור הועלו טענות שונות, אשר תפורטנה בהמשך. בנוסף, הוגשה בקשה להוספת ראיה חדשה, במסגרתה נתבקש כי יינתן צו לפיו ייחשפו פרטי הבעלים והמחזיק של מכשיר המירס אליו התקשר חזיזה ביום הגניבה, כמפורט לעיל ("השיחה האמצעית"). בבקשה נטען, כי מדובר בראיה מרכזית שבכוחה להביא לזיכויו של אלפסי. נטען, כי השיחה אל המירס שנעשתה בשעה 16:07:31, התרחשה בין מועד השיחה הראשונה (שנעשתה, כאמור, בשעה 16:06:14), שבה מציין חזיזה באוזני השוטר כי ידבר עם בעל השליטה במונית, לבין השיחה השניה (שנעשתה, כאמור, בשעה 16:08:17), בה מוסר חזיזה לשוטר את תשובתו של בעל השליטה במונית. נטען, כי מכשיר המירס הנושא את המספר האמור אינו של אלפסי ולא היה בשימושו, וכי בעצם קיומה של השיחה אל המירס ברגע כה קריטי של תהליך הגניבה, כמו גם במועדים נוספים במשך אותו היום, וכן נוכח תוכנה המשוער (שהרי לכאורה היא בוצעה כדי לברר עם מוסר המונית את הפרטים שחזיזה נשאל עליהם, לעניין אמצעי האיתור), יש כדי להעיד כי במעשה מעורבת ידו של אחר, ולא ידו של אלפסי. בהחלטה מיום 28.3.2011, קיבל בית משפט זה (המשנה לנשיאה א' ריבלין והשופטים ס' ג'ובראן ו-ע' פוגלמן) את הבקשה, והורה על החזרת הדיון לבית המשפט המחוזי על מנת שיבחן את הראיה החדשה ויחליט אם בעקבותיה יש צורך לשנות מן הקביעות שבהכרעת הדין. הראיות החדשות 7. בעקבות החלטתו האמורה של בית משפט זה, נגבו ראיות נוספות בפרשה. במוקדן – הנסיון לברר את זהותו של המשתמש במירס, וחקירת הקשר האפשרי בין המשתמש לבין אירועי כתב האישום. אלו הן עיקרי הראיות החדשות: הודעת המפעיל הסלולרי של המירס, לפיה מדובר במכשיר במסלול תשלום מראש (Prepaid), וכי המכשיר מנותק מאז חודש אפריל 2011 (מוצגים במ/1, במ/2). בהחלטה מציין בית המשפט המחוזי, כי משמעות היות המכשיר במסלול זה היא שלא ניתן להתחקות אחר הבעלים או המשתמש בטלפון. פירוט השיחות של חזיזה – הגם שפירוט השיחות של חזיזה הוצג בפני בית המשפט בגלגולו הקודם של התיק (מוצג ת/36, כאמור), הפעם נבדק קיומו של קשר בין המירס וחזיזה. על-פי הממצאים, בוצעו שיחות למירס ממכשירו של חזיזה פעמים נוספות במהלך אותו יום, בשעות: 16:24, 17:41, 18:17, ו-20:26. השלמת פירוט השיחות של חזיזה – נמסר פירוט השיחות ממכשירי הטלפון הניידים של חזיזה (שניים במספר, מוצגים במ/4 ו-במ/5) בין התאריכים 15.11.2006 -25.11.2006. מהפירוט עולה, כי ביום 19.11.2006 בשעה 13:23:35 יצאה שיחה מהטלפון של חזיזה אל מכשיר הטלפון של הסוכן; בשעה 13:43:40 יצאה שיחה אל מכשיר הטלפון של אלפסי; בשעה 13:49 בוצעו שני נסיונות התקשרות אל הבעלים, ובשעה 14:06:06 בוצעה אליו שיחה שמשכה 1:54 דקות. פירוט שיחות המירס משלהי חודש נובמבר 2011 (מוצג במ/12; יוער, כי המוצג מכיל רק את השיחות מיום 20.11.2006 ועד ליום 30.11.2006). מן הפירוט עולה, כי במהלך התקופה האמורה בוצעו מהמירס והתקבלו אליו שיחות מחזיזה, מאלפסי, מהבעלים וכן מן הגב' עפרה פרץ (להלן: עפרה) – גרושתו של אלפסי, מאימו של אלפסי – ריקה אלפסי (להלן: ריקה), וממיודע של אלפסי – מר אוליביה סיטבון (להלן: סיטבון; וביחד – אנשי הקשר) ואליהם. חקירת אנשי הקשר – כעולה מהאמור בהחלטה, גבתה המשטרה הודעות מעפרה, מסיטבון, מהבעלים ומשלושה אחרים אשר טענו שאינם מכירים את אלפסי. הודעות אלו לא הוגשו, ובנוסף ריקה לא זומנה לעדות אף היא. חקירת הבעלים – בחקירותיו מיום 8.12.2011 ומיום 21.12.2011 (מוצג במ/6) מסר הבעלים, כי הוא אינו מכיר את חזיזה ואינו מזהה את מספר המירס, זאת אף לאחר שהוצג בפניו המידע לפיו קיים שיחה עם חזיזה ביום 19.11.2006. עדות הבעלים – גם בעדותו הנוספת בבית המשפט הכחיש הלה היכרות עם מספר המירס ועם חזיזה (עמ' 43 לפרוטוקול מיום 17.1.2012) והשיב כי אינו זוכר מה היתה פשר השיחה למספר הטלפון הנייד שברשותו, שכן מאז חלפו שנים. עוד באותו עניין ציין, כי אין זה מן הנמנע שאדם אחר השתמש במכשיר הטלפון הנייד שלו על-מנת לבצע שיחות (שם, בעמ' 50-52). הוא אף ציין, כי במקרים בהם לא הצליח ליצור קשר עם אלפסי, כשזה פיגר בתשלומי השכירות, יצר "פעמים בודדות" קשר עם עפרה או עם ריקה (שם, בעמ' 53). עדות אלפסי – אלפסי הכחיש כל קשר למירס, הוא הציע גרסה לפיה המכשיר היה שייך לבעלים וכי השיחות למקורביו יכולות להיות מוסברות בכך שהבעלים ניסה להשיגו דרכם (פרוטוקול הדיון מיום 21.2.2012, בעמ' 58-61). עוד ציין אלפסי כי סיטבון הוא נהג מונית מוכר באשדוד, אשר עבד עם הבעלים בתחנה (שם, בעמ' 62). דו"ח פעולה של הסוכן מיום 26.12.2006 – בדו"ח מציין הסוכן, כי חזיזה "הציע סקודה אוקטביה שנת 2005 מונית ואמר ש[מי שהציע לחזיזה את המונית הנוספת] זה אותו נהג מונית של הסקודה פאביה שלקחתי ממנו" (מוצג במ/9). נוכח הראיות החדשות טען אלפסי, כי נוצר ספק סביר בכך שידו היתה במעל. לטענתו, לבעל המירס זיקה קרובה למונית והוא היה מעורב בגניבתה. אלפסי הצביע על האפשרות לפיה הבעלים הוא זה שהחזיק במירס. לחיזוק סברתו זו, טען, בין היתר, כי הבעלים הציג עדות בלתי אמינה בדבר פשר הקשר בינו לבין מספר המירס. בנוסף נטען, כי נוכח מחדלי החקירה – כגון בירור זהות רוכש המירס; העדר ביצוע חקירה צולבת ומעמתת לנתונים השונים ובייחוד לשיחות אל המירס וממנו – לא הופק, גם בשלב ההוא, מלוא המידע הדרוש לחקירה ושבנסיבות הללו נפגמה הגנתו ללא תקנה. המדינה טענה מנגד, כי אין בראיות הנוספות כדי לשנות מהמסקנה המרשיעה לפיה היה אלפסי מעורב בגניבה. נטען, כי לבעל המירס היה קשר מחשיד לאלפסי, וכי לא ניתן הסבר כלשהו לפשרו של קשר זה. באשר לקשר בין הבעלים לבין חזיזה נטען, כי קדם לכך קשר טלפוני עם אלפסי וכי אין בכך כדי להצביע על מעורבות הבעלים בתכנון הגניבה. לבסוף נטען, כי החקירה שהתנהלה בעקבות הבקשה להוספת ראיה היתה רחבה מאשר התבקש במסגרת הבקשה שהוגשה לבית משפט זה, וכי לא נפגמה הגנתו של אלפסי. 8. בהחלטה קבע בית המשפט המחוזי, כי אין בראיות החדשות כדי לשנות מהכרעת הדין וכי על-כן תיוותר הרשעתו של אלפסי על כנה. את החלטתו נימק בית המשפט באלו: (א) הקשר בין המשתמש במירס והגניבה - נקבע, שאין לפסוק כי המשתמש במירס בעת התקיימות השיחה האמצעית (והשיחות שלאחריה) היה בהכרח קשור לגניבה. בית המשפט ציין, כי תוכנה של השיחה האמצעית הוא בגדר השערה, וכי ייתכן שהמידע בדבר קיום מערכת איתור הגיע בשיחה פנים אל פנים מאלפסי שחבר אל חזיזה באותם רגעים לצורך העברת המפתח. הוסף, כי חזיזה עמד אותו ערב בקשר עם אותו אדם שזהותו עלומה וכי גם בכך יש כדי להטיל ספק בפסקנות הקביעה לפיה חזיזה התקשר בשיחה האמצעית דווקא עם בעל מידע על המונית. (ב) זהות המחזיק במכשיר המירס - נקבע, כי אופי השיחות מצביע על כך שהמחזיק במכשיר היה אדם שלישי, ולא אלפסי או הבעלים. זאת, נוכח נמעני השיחות (שכללו אף את אלפסי והבעלים עצמם). הוסף, כי השיחות הרבות מן המירס למקורביו של אלפסי מערערים את התיזה לפיה הבעלים חיפש את אלפסי באמצעות המירס, שכן נעשו שיחות רבות, בטווח זמן קצר מבלי שנעשה נסיון מקדים ליצור קשר עם אלפסי ובלא שניתן הסבר לשיחות הנכנסות מהטלפון של עפרה למירס. הודגש, כי הימנעות ההגנה מהעדת עפרה וריקה מחלישה את הטענה לפיה היה זה הבעלים אשר החזיק במירס. (ג) חקירת הבעלים במשטרה - נקבע, כי זו "עמדה בסימן דיווחי הסוכן והשוטר" לפיהם חזיזה – שידע להבחין היטב בין בעליה של המונית ומפעילה – חזר וציין, כי המדובר הוא במפעיל. משכך, נקבע, לא היתה סיבה לחשוד בנכונות דברי חזיזה לפיהם היה זה המפעיל שמסר את המפתח, וכי לבעלים לא היה קשר לעניין. לכן אין לסבור שהיו מחדלי חקירה בכל הנוגע למעורבות הבעלים בגניבה. עוד הוסף, כי הבעלים שיתף פעולה באופן מלא לכל אורך ההליך ונידב מידע מיוזמתו. הוסף, כי לא הופרכה הטענה לפיה הבעלים אינו מכיר את חזיזה, והודגש שהגם שהתקיימה שיחה אחת בין הטלפון הנייד של חזיזה ובין זה של הבעלים, עדיין אין מדובר בשיחה ביום הגניבה וכי היא שיחה אחת מני רבות שקיבל הלה בתור נהג מונית. נקבע, כי אמינות גרסתו לאירועים לא נפגעה. (ד) העדר שינוי בנסיבות העומדות לרועץ לאלפסי - נקבע, כי גם לאחר הבאת כלל הראיות החדשות, הרי שעדיין לא השתנו הנסיבות האחרות שהביאו להרשעת אלפסי: ראשית, קשריו עם חזיזה. שנית, התנהגות חזיזה לפיה אצה לו הדרך להשיב את מפתח המונית תוך זמן מוגבל, לידי מי שמסרם לו. הודגש בהקשר זה, כי לו היה הבעלים מעורב בעניין, אזי לא היה חזיזה כה נחפז לקבל חזרה לידיו את המפתח מהשוטר, שהרי ממילא היה לכאורה בידי הבעלים מפתח (אותו קיבל מאלפסי) שניתן היה להציג כמפתח המונית הגנובה. הודגש שהדברים אמורים על אחת כמה וכמה שעה שאין חולק שלא אלפסי ולא הבעלים ידעו על הסימן שהטביעה המשטרה על המפתח. שלישית, דברי הבעלים לחוקר מטעם הביטוח לפיהם היה בידיו רק מפתח אחד למונית, טענה שלא היה מעלה ביוזמתו אלמלא היתה נכונה, שכן יש בה כדי לפגוע בסיכוייו לקבל את דמי הביטוח. רביעית, ידיעת נוטל המונית בדבר מקום הימצאה של המונית – תוך שלא נשמעה מאלפסי טענה לפיה סיפר לבעלים היכן הוחנתה. לבסוף, צוין כי יש בהימנעות מהעדת חזיזה כדי לעורר סימני שאלה נוספים בדבר אמינות גרסתו של אלפסי. הערעור 9. מכאן לערעור שבפנינו (החתום מטה צורף להרכב נוכח פרישתו לגמלאות של המשנה לנשיא א' ריבלין). עיקר טענתו של אלפסי בערעור היא, כי מערכת הראיות הנסיבתיות בפרשה מלמדת, לפחות ברמה של יצירת ספק במיוחס לאלפסי, על מעורבותו של אדם אחר – הבעלים – בגניבה, באופן השולל את מעורבותו של אלפסי. טענה זו מבסס אלפסי על שלושה אדנים עיקריים: ראשית נטען, כי שגה בית המשפט המחוזי בקובעו, כי ניתן להטיל ספק בכך שתוכן השיחה האמצעית נגע לקיומו של אמצעי איתור במונית וכי המחזיק במכשיר המירס בשיחה האמצעית לא היה בהכרח קשור לגניבה. נטען, כי המסקנה הלוגית האפשרית היחידה נוכח חלון הזמנים ופירוטי השיחות היא שחזיזה שאל את מחזיק המירס אודות מערכת האיתור, וממילא היה זה בעל זיקה למונית המעורב בגניבתה. הוסף, כי אין כל ראיה המבססת את הסברה שהעלה בית המשפט לפיה יתכן שהמידע בדבר מערכת האיתור ניתן לחזיזה על-ידי אלפסי, וכי הראיות מצביעות על היעדר קשר שכזה. שנית נטען, כי עיתוי ומשך השיחה שבין הבעלים לבין חזיזה מעלים אפשרות סבירה ביותר שהבעלים היה מעורב בגניבת המונית. נטען, כי ממכלול הראיות עולה שיצירת הקשר של חזיזה ושל המחזיק במירס עם הבעלים נעשתה תמיד בעיתוי מכריע לעסקת הגניבה. כן צוין, כי משכי השיחות שבין חזיזה לאלפסי (אשר היו קצרים ביותר), מול משך השיחה עם הבעלים (אשר נמשכה כשתי דקות תמימות) מובילות למסקנה שהיה זה הבעלים דווקא אשר היה מעורב בגניבה. הוסף, כי ראיות נסיבתיות נוספות מצביעות על כך – הרווח הכספי שהיה טמון בכספי הביטוח שהשתלמו לבעלים וזאת בניגוד לכך שלא נטען ולא נקבע שאלפסי קיבל כספים כלל; וריבוי הטלפונים הניידים שהיו ברשות הבעלים. שלישית, נטען כי בדיקה בהצלבה של רישומי השיחות של הבעלים מעלה כי קיים קשר אפשרי בין מכשיר המירס למכשיר הטלפון הנייד של הבעלים (באופן המעורר חשד ששני הקווים פעלו במקביל ממכשירו האחד). 10. בדיון בפנינו חזר המערער על עיקרי טענותיו דלעיל. בא-כוח המערער, עו"ד ש' דניאלי, הדגיש, כי קיומו של מכשיר המירס והשיחות שקשורות אליו מלמדים על אפשרות קיומה של מסכת עובדתית אחרת מזו שנקבעה בבית המשפט המחוזי. הוסף, כי קיים קושי לגבי התנהלותו של הבעלים – נטען, כי זה ציין שברשותו מכשיר טלפון נייד אחד, הגם שאחז בכשבעה-שמונה מכשירים; וכי היה בקשר עם חזיזה וכי ההסבר שסיפק לקשר זה אינו מניח את הדעת. הודגש, כי בחינת מכלול הראיות מעלה אפשרות סבירה ביותר, כי יד הבעלים היתה במעל. מנגד טענה באת-כוח המדינה, עו"ד ע' פרג'ון, כי אין בטענות המערער כדי לסדוק את קביעות בית המשפט המחוזי. נטען, כי פלט השיחות של מכשיר המירס דווקא מסבך את אלפסי ומעמיק את מעורבותו בגניבה. כן נטען, ודומה שעיקר, כי השתלשלות העניינים סביב המפתח היא "מעגל סגור" ומהווה ראיה נחרצת למעורבות אלפסי. הודגש בהקשר זה, כי טענות אלפסי לעניין זה אינן מתיישבות עם ההיגיון הבריא, שכן הבעלים לא ידע אודות סימון המפתח; קיומו של מפתח אחד דווקא היה עשוי להיות בעוכריו מול חברת הביטוח; וכי הפסיד את דמי השכירות השבועיים בזמן שבין הגניבה למועד קבלת ההחזר מחברת הביטוח. דיון והכרעה 11. המארג הראייתי שהוביל להרשעתו של אלפסי נשען על שלוש קביעות עיקריות: המפתח – הקביעה שהוא זה אשר העביר לחזיזה את המפתח ששימש לגניבה; ראיות התקשורת – הקביעה לפיה התקשורת הטלפונית שלו עם חזיזה מעידה על היותו חלק מהקשר, ושלילת משמעות דומה לתקשורת שהתקיימה בין הבעלים לבין חזיזה; התנהגותו של חזיזה – הקביעה לפיה דברי חזיזה והתנהגותו מעידים כי אלפסי שותף למעשיו. קביעות אלה מבוססות על שני אדנים ראייתיים: (א) ראיות נסיבתיות שהובילו לקביעות האמורות; ו-(ב) קבלת גרסתו והסבריו של הבעלים בכל הנוגע לקורותיו סביב האירוע. ואולם חשוב להדגיש, כפי שיפורט, כי דומה שבאותם מקומות בהם נתקבלו הסברי הבעלים – הדבר נעשה על בסיס היסקי הגיון והנחות שהניח בית המשפט ביחס אליו, ולאו דווקא על סמך קביעות מהימנות ברורות וחד-משמעיות אשר נובעות מהתרשמותו מכנות גרסתו, כפי שיפורט. 12. כאמור, במקרה דנא הורשע אלפסי, בין היתר, על סמך ראיות נסיבתיות. בטרם נדון בהן לעומקן נזכיר, כי ראיה נסיבתית, שלא כמו ראיה ישירה, אינה מוכיחה במישרין את הטעון הוכחה, אלא היא מוכיחה נסיבה, דהיינו, מצב עניינים מסוים. מצב עניינים זה יכול לשמש בסיס לקביעת קיומו של הטעון הוכחה, זאת, על דרך של מסקנה הנובעת מן השכל הישר, נסיון החיים והיגיון (ע"פ 1888/02 מדינת ישראל נ' מקדאד, פ"ד נו(5) 221, 227 (2002); יעקב קדמי על הראיות חלק שני 790 (מהדורה משולבת ומעודכנת, 2009), להלן: קדמי). מלאכתו העיקרית של בית המשפט בבוחנו ראיה נסיבתית היא לקבוע את המסקנה המתחייבת ממנה (ע"פ 90/81 גולדשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(1) 610, 612 (1982), להלן: עניין גולדשטיין; קדמי, בעמ' 793). הואיל ועסקינן במסקנה כאמור, קבעה הפסיקה כי התנאי לקבלתה הוא היותה של אותה מסקנה – מסקנה הגיונית אחת יחידה, והעדר כל תזה חלופית סבירה אחרת (ע"פ 7052/06 יגאלי נ' מדינת ישראל (27.4.2009); עניין גולדשטיין, בעמ' 612; קדמי, בעמ' 795-796). לא למותר לציין, כי הלכה עימנו שאין צורך לבחון את כוחה הראייתי של כל ראיה וראיה נסיבתית בגפה ובאורח עצמאי, אלא יש לבחון את התצרף הראייתי כולו (שיכול לכלול ראיות נסיבתיות בלבד או שילוב של ראיות נסיבתיות וראיות ישירות), שכן, לא אחת, חד-משמעותה של המסקנה עולה מתוך התמונה המתגבשת מן המקבץ הראייתי כולו, בה בעת שבחינת כל פריט בנפרד חסרה כוח זה (ע"פ 470/85 בן גל נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3) 133, 154 (1989); ע"פ 334/02 סיבוני נ' מדינת ישראל (13.01.03); קדמי, בעמ' 700). שומה עלינו, אם כך, לבחון את מכלול הראיות שעל בסיסו הורשע אלפסי ולשאול כלום המסקנה אליה הגיע בית המשפט המחוזי היא מסקנה יחידה אפשרית. נזכיר, כי גם אם לגבי כל ראיה וראיה ניתן להציג מסקנה חלופית, עדיין יש לשקול האם התמונה העולה מצירופן של כלל הראיות מובילה למסקנה האחת שידו במעל, אם לאו. כפי שיפורט להלן, בחינת התמונה הכוללת העולה מחומר הראיות מובילה למסקנה לפיה לא ניתן לקבוע ברמת הודאות הנדרשת לשם הרשעה בפלילים, כי אלפסי ביצע את המיוחס לו (אם כי, אין לכחד, החשד כלפיו כבד עד מאד). 13. עניין נוסף שעלינו להידרש אליו טרם ייבחן המכלול הראייתי, נוגע לקביעות בית המשפט המחוזי ביחס לגרסת הבעלים. בית המשפט המחוזי מציין בהחלטה, כי "לא התערערו ממצאי המהימנות שנקבעו בהכרעת הדין". ואולם, עיון בהכרעת הדין מעלה, כאמור, כי לא נקבעו בה ממצאי מהימנות ברורים ביחס לעדות הבעלים, אלא נקבע כי הגיונה של עדותו מוביל למסקנה לפיה אין מקום להטיל ספק בגרסתו. על כן לא נראה כי מדובר בקביעות הנשענות על התרשמות בית המשפט המחוזי מכנות גרסתו של הבעלים, אלא על קביעות הנשענות על הנחות היגיון שהניח בית המשפט ביחס למוטיבציה של הבעלים לשלוח ידו במוניתו שלו, כפי שיפורט להלן. בידוע, שגדרי התערבותה של ערכאת הערעור בממצאיה של הערכאה הדיונית מצומצמים (9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד (4) 632 (2000)), ואולם נפסק, כי כאשר אותם ממצאים מתבססים על שיקולים שבהיגיון או על סבירותה של העדות ביחס למכלול הראיות, הרי שיש מקום נרחב יותר לביקורתה של ערכאת הערעור ביחס לממצאי העובדה (ע"פ 2977/06 פלוני נ' מדינת ישראל (17.3.2008), בפסקה 4 לפסק דינו של השופט א' לוי, והאסמכתאות שם; ע"פ 2887/07 ברק נ' מדינת ישראל (28.9.2008); קדמי, בעמ' 1918-1919), יפים לעניין דברי השופט חשין בע"א 53/89 נוטס נ' בעל טכסא (20.12.1992): "מקום שבית-משפט קמא מייסד ממצאים שבעובדה על דברי עדים שהוא מאמין להם, בית-משפט שלערעור לא יושיב עצמו – על דין הכלל – על כיסאה של ערכאה קמא, ולא יתערב בממצאים שהיא עושה. לא כן במקום שגרסאות בעלי הדין נמדדות במאזני ההיגיון והסבירות; במקרה מעין זה אין לערכאה קמא זכות בכורה והרי בית-משפט שלערעור יכול ורשאי, ככלל, להתערב בממצאים שהיא עושה". נוכח האמור, ככל שיקבע כי ממצאי בית המשפט המחוזי אכן התבססו על הנחות ומסקנות בדבר הגיונה וסבירותה של גרסתו של הבעלים, הרי שיהיה מקום לבחון ממצאים אלה גם בגדר הערעור, שכן הלכה למעשה מדובר בבחינת שיקולי היגיון וסבירות, בחינה שיכולה להיעשות גם על ידי מי שלא התרשם מהעד באופן בלתי אמצעי. כאמור, סבורני כי ערעור זה נמנה על אותם חריגים בהם מתחייבת התערבותנו בממצאים שקבע בית המשפט המחוזי, כפי שיפורט להלן. 14. נבחן אפוא את הקביעות העיקריות ששימשו להרשעת אלפסי. אלו, כאמור, היו "גלגוליו" של המפתח, התקשורת הטלפונית והתנהגותו של חזיזה בעת העברת המפתח. המפתח 15. גלגוליו של המפתח והקביעות אודותיו מהווים, כך דומה, את המסד העיקרי להרשעתו של אלפסי. אין חולק, כי לחזיזה נמסר מפתח על-ידי שותף לקשר; כי מפתח זה סומן על-ידי המשטרה; וכי מפתח זה הועבר על-ידי הבעלים אל חוקר הביטוח וממנו – למשטרה. בית המשפט המחוזי קבע, כי אלפסי הוא האדם שהעביר את המפתח לחזיזה, וזאת על-סמך: (א) קבלת טענתו של הבעלים, כי היה רק מפתח אחד, אשר היה מצוי בידיו של אלפסי; (ב) אופן זיהוי המפתח על-ידי אלפסי בחקירתו מיום 6.3.2007 (מוצג ת/43); (ג) חוסר אמון בגרסתו המכחישה של אלפסי בעדותו בבית המשפט לפיה זיהה מפתח של סקודה ולא את המפתח של הסקודה (המונית). קביעות אלה תיבחנה עתה כסדרן, אך נשוב ונזכיר, כי אף אם תציג ההגנה מענה לכל אחת מן הקביעות – הרי שאין משמעות הדברים שהכרח הוא לקבוע כי אלפסי לא ביצע את המיוחס לו. החשוב לעניין זה הוא העולה מן התמונה הכוללת של הדברים. ולהיפך, אף אם לא לכל אחת מקביעותיו של בית המשפט המחוזי יינתן מענה, עדיין תתכן תמונה לפיה חרף הקביעות השונות מצטיירת אפשרות שלא ידו של אלפסי במעל. (א) קבלת טענתו של הבעלים, כי היה רק מפתח אחד, אשר היה מצוי בידיו של אלפסי – ככל שייקבע ממצא לפיו למונית היה רק מפתח אחד, הרי שנוכח גרסתו החד-משמעית של אלפסי - לפיה המפתח היה ברשותו לאורך כל שלבי האירוע עד שמסר אותו לבעלים – לא ייוותר מנוס מלקבוע שידו היתה במעל. כפי שטענה באת-כוחה של המדינה, זהו "מעגל סגור" המהווה ראיה נחרצת לשותפות אלפסי בגניבה. על כן "שאלת המפתח" (תרתי משמע) היא – ההיו שני מפתחות או רק אחד? בית המשפט המחוזי קבע, כאמור, כי היה רק מפתח אחד, וזאת בקבלו את גרסתו של הבעלים לפיה איבד את המפתח הנוסף זמן רב יחסית לפני האירוע. זאת ביסס בית המשפט על ההנחה שידו של הבעלים לא היתה במעל – ועל כן אין לו סיבה לשקר; ועל ההנחה – כי לא היתה לבעלים מוטיבציה כלכלית לגניבת הרכב. שתי הנחות אלו בהחלט אפשריות. עם זאת, לא ניתן לומר שאי אפשר לגרוס אחרת: ראשית, הקביעה שלבעלים – אשר אין חולק שלא ידע על סימונו של המפתח – לא היתה סיבה לשקר אודות קיומו של מפתח אחד בלבד, מבוססת על ההנחה שלבעלים אין סיבה לשקר מפני שלא היה שותף לגניבה, ויתרה מזאת – קיומו של מפתח אחד דווקא עשוי היה לפגוע בסיכוייו לקבל פיצוי מחברת הביטוח. אם נניח הנחה מקבילה – לפיה היה שותף לגניבה, הרי שבהחלט היתה לו סיבה לשקר בדבר קיום מפתח נוסף – הרחקת עצמו מהחשדות ומחקירות המשטרה וכיוון אור הזרקורים כלפי אלפסי (שכן אלפסי טען, וזאת הבעלים ידע באותו שלב, שהמפתח היה עימו לאורך כל הערב). אמת, קיומו של מפתח אחד עשוי היה לפגום בסיכוייו לקבל בחזרה את דמי הביטוח, עם זאת סיכון זה 'נקנה' במחיר הרחקת המשטרה. מהאמור עולה שקביעתו הראשונה של בית המשפט בהקשר של מעורבות הבעלים, התבססה על הנחה. הנחה אפשרית, אך לא בלבדית. שנית, הקביעה לפיה לבעלים לא היתה מוטיבציה כלכלית שהרכב ייגנב נשענה אף היא על הנחה – ההנחה שלא משתלם לבעלים להסתכן בדיווח כוזב המהווה עבירה פלילית נוכח הערך הנמוך שקיבל מחברת הביטוח (23,500 ש"ח), ושלא משתלם לו שהרכב ייגנב נוכח ההפסד הכספי שבאבדן דמי השכירות בתקופה שעד לקבלת דמי הביטוח. הנחה חלופית אפשרית היא, שגם לאחר 'קיזוז' הסיכונים סבר הבעלים כי המעשה משתלם עבורו – הוא חסך לעצמו את הזמן והטרחה שבהעמדת רכבו למכירה, ומשך ההמתנה לקבלת דמי הביטוח בו נמנעו ממנו דמי השכירות עשוי להתקזז עם הרווח שבקבלת מלוא שווי הרכב מחברת הביטוח (בניגוד להפחתה אפשרית במחירו, לו נמכר בשוק). באשר לסיכון שייתפס, יתכן והבעלים סבר שהסיכוי הוא כה נמוך עד שהוא מצדיק את הסיכון. עוד יוער, כי ההנחה שלאלפסי כן 'משתלם' לגנוב את המונית היא עוד פחות סבירה. החשש מהסתבכות עם החוק קיים גם ביחס אליו, ובהקשר של מוטיבציה כלכלית הרי שהתקבול עבור הרכב במקרה שלו היה נמוך משמעותית – 7,000 ש"ח אותם היה אמור לחלוק עם חזיזה ועם הסוכן. עוד נוסיף, כי גרסתו של הבעלים ביחס לאבדן המפתח אינה נקייה מספקות ומתהיות, וכאשר היא נבחנת על רקע ההנחה החלופית לפיה היה לו מניע להסתיר קיומו של עותק נוסף, הרי שאף היא סודקת את הנחות ההיגיון שהניח בית המשפט המחוזי ביחס לגרסתו. נזכיר, כי מלכתחילה היו למונית שני מפתחות (כך אף לדברי הבעלים – פרוטוקול הדיון מיום 16.6.2009, בעמ' 10). לגרסת הבעלים, המפתח אבד בתקופה בה הוא ונהג נוסף (בשם אמיר) השתמשו במונית במקביל, כשכל אחד נוסע בה במשמרת אחרת. ואולם, הבעלים לא סיפק הסבר מניח את הדעת לשאלה מדוע עת הוא ונהג נוסף השתמשו במונית במקביל לא שכפל מפתח נוסף מיד עם האובדן, על-מנת שיוכלו להמשיך להשתמש בה בדרך האמורה: "ש (שאלת בית-המשפט): המפתח שלך אבד. למה התעסקת עם מפתח הנוסף של הרכב, יש לך ארבע מונית למה איבדת דווקא את המפתח הזה? ת: כי אני עבדתי עם עוד נהג, אחד לי אחד לו. נהגנו שני נהגים על האוטו הזה. נהג בשם אמיר, הוא עם סט ואני עם סט. התחלפנו בנהיגה. לדוגמא, כשהוא עובד לילה הוא סוגר לי את האוטו בבוקר בחניה והולך הביתה ואני מניע והולך לעבודה. הוא ממשיך לביתו עם מונית. ש (בא-כוח אלפסי): אמרת שאתם שניים שעובדים על הרכב, ההגיוני שאם אובד המפתח, כי הגיוני מאחר ואמיר עדיין עובד אצלך. למה לא דאגת לעוד מפתח? ת: מה היה אז אני לא זוכר. תשאל אותי מה היום. אני לא עבדתי כל יום על המונית. פעם עבדתי פעם לא עבדתי, ואמיר נהג על הרכב בעיקר" (שם, בעמ' 15) אמנם, כפי שציין בית המשפט המחוזי, אפשר לסבור שבתקופה בה עבד אלפסי לבדו על המונית, לא נתעורר (לכאורה) צורך בשכפול המפתח, אך לא כך הם פני הדברים עת עבדו על המונית במקביל הבעלים והנהג הנוסף אמיר, בתקופה בה אבד המפתח, לכאורה. הסבר לכך שהמפתח לא שוכפל, כאמור, לא ניתן. הדברים מתחדדים נוכח כך שאין מדובר באובדן של המפתח אגב הנחתו במקום נשכח עקב אי-שימוש, אלא דווקא בתקופה בה הבעלים עבד, כאמור, בצמוד לנהג הנוסף אמיר. על דרך ההיגיון סביר להניח, כי כל אדם דואג שיהיו לו שני עותקים של מפתחותיו, שמא יאבד אחד מהם; אדרבה, הדעת נותנת, כי דווקא אובדן של אחד מן העותקים ידרבן לשכפל מפתח נוסף; לא כל שכן אמורים הדברים עת אחד העותקים מצוי בידי אדם שלישי; ועל אחת כמה וכמה, עת המפתח הנוסף אובד בתקופה בה בעלי המפתח והאדם השלישי נצרכים למפתח בצורה תדירה. אין בכוחה של טענתו של הבעלים לפיה אובדן מפתח הוא אירוע נדיר שארע לו רק פעם אחת בחייו (שם, בעמ' 15) כדי להסביר מדוע אחרי שכן איבד מפתח (אף אם לראשונה), כשהמפתח הנוסף מצוי בידי אדם שלישי אשר משתמש ברכב במקביל, לא שכפל מפתח נוסף. סימן שאלה זה, כאמור, מצטרף לשאר סימני השאלה שהועלו לעיל בכל הנוגע לסבירות לפיה למונית היה רק מפתח אחד. זאת ועוד, הבעלים, לדבריו, העלה את הטענה לפיה איבד את המפתח הנוסף כבר בעת מסירת המפתח לחוקר הביטוח. בעימות שנערך במשטרה בין הבעלים לבין אלפסי, מעלה הבעלים גרסה זו פעם נוספת; ואולם, את הגרסה אודות נסיבות אבדן המפתח, מעלה הבעלים לראשונה בעדותו בבית המשפט, ורק בחקירתו הנגדית: "ש: על המונית הזו, כמה נהגים עבדו? ת: כש[אלפסי] עבד רק [אלפסי] ש: אני לא מדבר על החודש ש[אלפסי] עבד בו אלא לפני כן ת: לפני כן עבד עוד בחור בשם גבי. אני עבדתי קצת ו[אלפסי]. ש: במשך שנתיים בעצם אתה, עוד אדם ו[אלפסי] עבדו על המונית? ת: אני נזכר שעוד אדם בשם אמיר ש: מתי עבד אמיר, בערך, ביחס לזמן שעבד [אלפסי]? ת: דרך, אגב [ע]ם אמיר קרה לי שהמפתח השני אבד, כי אמיר הסיע אותי הביתה ושמתי את המפתח על הגג. אמיר הסיע אותי הביתה. ש: אתה שמת את המפתח על הגג לפני שהתחלת את הנסיעה? ת: כן. ... ש: ביקשת ממנו לחזור לבדוק? ת: כן ש: וכשהוא חזר ובדק הוא מסר לך שלא מצא? ת: לא שאלתי אותו, אמיר חזרת לבדוק, זאת אומרת הסיכוי למצוא איפה שנפל, כי מהבית של[ו] עד הבית שלי, זה בערך 5 ק"מ אז צריך לנסוע את כל החמישה ק"מ, זאת אומרת שידעתי שאיבדתי וזהו" (שם, בעמ' 11-10; וכן בעמ' 27; ההדגשה הוספה). בהמשך חקירתו, כאמור, מציין הבעלים, כי איבד מפתח פעם אחת ויחידה משך 40 שנה. אם כך, הדעת נותנת, כי אירוע זה ייחרת היטב בזכרונו של הבעלים, לא כל שכן עת נסיבות האבדן אינן שגרתיות. תמוה שהבעלים לא העלה את הגרסה עוד קודם לכן, במשטרה. תמוה מכך שאין הבעלים מציין על-אתר ומיידית מי היה האדם שעבד על המונית עת אבדו המפתחות כשנשאל על כך – שהרי זה בריח התיכון של גרסתו – ונזכר בכך בדרך אגב. אם כן, גרסתו של הבעלים לאופן אבדן המפתח, והמועד בו הועלתה לראשונה מעוררים אף הם סימן שאלה המצטרף לסימני השאלה שהועלו עד כה ביחס לקביעה בדבר קיומו של מפתח אחד בלבד למונית. ודוק – היה וייוותר ספק באשר לגרסת הבעלים בדבר אבדן המפתח, הדבר יערער את היסוד שעליו מבוססת ההרשעה, שכן פירוש הדבר שלא נשללה האפשרות לקיומם של שני עותקים של מפתח המונית כך שגרסת אלפסי אינה עוד חסרת יכולת ליצור ספק סביר. (ב) ו-(ג) זיהוי המפתח על-ידי אלפסי בחקירתו, וחוסר אמון בגרסתו המכחישה בבית המשפט – כאמור, בחקירתו מיום 6.3.2007 (מוצג ת/43) הוצג בפני אלפסי המפתח המסומן והוא נתבקש לזהותו. כאלו היו חילופי הדברים: "ש: אני מציג בפניך מפתח עם שלט שנמצא בתוך שקית נייר חומה ... האם אתה מזהה מפתח זה? ת: זה מפתח של סקודה. נראה לי שזה המפתח של המונית שנגנבה לי. את המפתח של המונית מסרתי לשאול אמיר כדי שימסור לביטוח. כשהרכב נגנב המפתח היה איתי ולא עבר לאיש. אני הייתי במשחק כדורגל ... ". בבית המשפט העיד אלפסי: "ת: הוא מראה לי במחשב את המפתח ולא בתוך השקית כמו שאת אומרת. אמרתי לו שכל מפתח של סקודה נראה כמו שאמרתי לך. ש: אתה טוען שאמרת שכל מפתח הוא של סקודה? ת: לא משנה. הוא יראה לי מפתח, למה כל מפתח של סקודה זה אותו דבר. ש: למה לא אמרת – אני לא יכול לזהות, כי כל המפתחות של הסקודה נראים אותו דבר? ת: אני נשבע בילדים שלי שאמרתי את זה יותר מזה. ש: אתה חותם על ההודעה שלך, זה לא נראה לך עניין מהותי? ת: אצלם זה משחק מילים, הוא שאל שאלה אמרתי לו, אם הוא רשם בקצרה או איך שהוא רוצה זה לא עניין שלי" (פרוטוקול הדיון מיום 22.10.2009, בעמ' 38-37). בית המשפט המחוזי מציין, כי הגרסה שהשמיע בעדותו הועלתה באיחור "בדרך מתחמקת ושקרית" ורק נוכח הבנת חשיבות הזיהוי. בית המשפט מדגיש, כי קשה שלא לזהות את המפתח אשר מחובר לשלט האזעקה בשלוש טבעות, וכי בשלט האזעקה סדק ניכר לעין. אכן, אמירתו של אלפסי לחלוטין אינה פשוטה ובהחלט אומרת דרשני. עם זאת, קריאה מדוקדקת של הדברים מעלה ספק בדבר פסקנות הקביעה לפיה אלפסי זיהה את המפתח בוודאות כמפתחו שלו. אלפסי מציין כי מדובר במפתח של סקודה, אשר נראה לו ששיך לו. הפתיחה בתיאור כללי לפיו מדובר במפתח של יצרן מסוים, בצד הוספת ההיגד "נראה לי", מעלים ספק בדבר ודאות הזיהוי שנערך, זאת ללא קשר לשאלה אם הזיהוי נעשה על-ידי צפייה בתצלום או במפתח גופו. הדברים מתחזקים על רקע בחינת המפתח – אכן, המפתח מחובר לשלוש טבעות, והללו לשלט בו קיים סדק, ואולם איני שותף לקביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה מראה הצרור כה ייחודי ומובחן, עד כי אין להבין אחרת את אמירתו של אלפסי אלא כזיהוי וודאי. לו היה מדובר בצרור בעל מאפיינים מובהקים יותר (כגון – רצועה צבעונית ייחודית או מחזיק מפתחות מקושט ולא רק טבעות) אזי מסקנת בית המשפט המחוזי היתה היחידה המתבקשת. בהינתן שמאפייני הצרור אינם כה ניכרים, ובהינתן שמשך ההתבוננות בצרור אפשר שהיה חטוף, ובהינתן שאמירתו של אלפסי אינה חד-משמעית – כל אלו מובילים לקביעה שיתכן והזיהוי אינו ודאי, וכי אלפסי אכן כיוון בדבריו לזיהוי המפתח כמפתח של סקודה, לא בהכרח כמפתחותיו שלו. די בכך, אף מבלי להידרש לשאלה כלום צפה אלפסי במפתח גופו או מבעד למסך המחשב, כדי להטיל ספק בקביעה לפיה המפתח ששימש לגניבה היה מפתחו של אלפסי. מן האמור לעיל עולה, כי הקביעה לפיה המפתח המסומן הוא המפתח שהיה ברשות אלפסי, הגם שהיא בהחלט סבירה ביותר, אינה נקיה מספקות. סבורני, כי ספקות אלו עולים כדי כרסום בקביעה לפיה הוכח ברמה הנדרשת בפלילים כי היה רק מפתח אחד ו/או כי מפתחו של אלפסי הוא זה אשר בוודאות הועבר לחזיזה. נזכור, כי מהראיות עולה כי מלכתחילה היו למונית שני מפתחות. האפשרות שמפתח אחד נותר בידי הבעלים, ועל כן גרסתו בדבר אובדנו אינה אמת ונועדה להרחיקו מהגניבה, הגם שהיא אולי פחות סבירה, לא נשללה. על-פי אפשרות זו, המפתח שהוחזק על-ידי הבעלים הוא זה שנמסר לחזיזה, ממנו למשטרה, וסומן על ידה. בהנחה זו, המפתח הוחזר על-ידי חזיזה, לאחר שסומן, לבעלים (ולא לאלפסי) וזה העבירו לביטוח (כשאינו יודע אודות הסימון), כשבידי הבעלים נותר המפתח שקיבל מאלפסי לאחר שזה סבר שהמונית נגנבה. נדמה כי חזיזה היה יכול לשפוך אור על השתלשלות העניינים, אך הוא לא העיד. איני סבור שיש לפקוד על אלפסי את מחיר אי-העדתו של חזיזה. בייחוד אמורים הדברים עת המדינה הסכימה עם דברי בא-כוחו של חזיזה לפיהם לא יעיד נגד הנאשמים האחרים במשפטם (פרוטוקול מיום 13.5.2008, בעמ' 13). כאן יודגש, כי האפשרות האמורה (של קיום שני עותקים של המפתח) אינה מוסקת, כאפשרות שבכוחה ליצור ספק, רק מניתוח הראיות המתייחסות ישירות ל"גלגוליו" של המפתח, כמפורט לעיל, אלא גם מהנתונים הנוספים, שיפורטו להלן, המטילים צל של חשד על הבעלים, ובכך מקימים ספק, גם אם לא יותר מכך, באשמתו של אלפסי. ראיות התקשורת 16. התקשורת הטלפונית שהתנהלה בין חזיזה לבין אלפסי, היוותה אף היא מסד מרכזי בהרשעת אלפסי. נפסק, כי גם על בסיס מסד ראייתי זה, יש לקבוע שאלפסי היה שותף בגניבה, וזאת על סמך: (א) תזמון השיחה בין חזיזה ואלפסי – שהתקיימה ב"מועד חם" דהיינו במקביל לשיחות קריטיות של חזיזה עם הסוכן והשוטר; (ב) זהות המשתמש במירס – נשללה האפשרות שהמירס שייך לבעלים (או לאלפסי); (ג) תוכן השיחה האמצעית – הקביעה לפיה קיימת אפשרות סבירה שתוכנה של השיחה האמצעית אינו בהכרח בדיקה מול הגורם המעורב בגניבה בדבר קיומם של אמצעי איתור, הובילה לקביעה לפיה אין הכרח לסבור כי המשוחח במירס הוא מקושרי הקשר. נבחן אפוא קביעות אלה כסדרן תוך שנשוב על "הערת האזהרה" דלעיל, לפיה אין הכרח ליתן מענה על כל תהיה, וכי אף אם כל תהיה תיענה – אין משמעות הדברים בהכרח שידו של אלפסי אינה במעל. (א) תזמון השיחה בין חזיזה ואלפסי, וחזיזה והבעלים – כאמור, ביום הגניבה, בשעה 15:59 – דקות ספורות לפני מועד נטילת הרכב על-ידי חזיזה, התקשר הלה אל אלפסי וקיים עימו שיחה בת 49 שניות. בית המשפט המחוזי קבע, כי שיחה בתזמון כה קריטי, כשאליה נלוות ראיות נסיבתיות נוספות – כגון ידיעתו של חזיזה אודות מיקום חניית המונית, ושהייתו של אלפסי באזור באותו הזמן, מובילים למסקנה כי ידו של אלפסי בגניבה. בתחילה טען אלפסי להיכרות שטחית עם חזיזה, ולשאלה האם דיברו ביניהם ביום הגניבה הגיב בשלילה. אולם משהוצג בפניו פלט השיחות הסכים שאכן התקיימה שיחה (חקירתו במשטרה מיום 30.1.2007, מוצג ת/ 41), ההסבר שנתן לכך בבית המשפט היה "אני נהג מונית ומתקשרים ... יכול להיות, דיברנו. אני לא יודע". בית המשפט המחוזי קבע, כי אלפסי "לא מסר הסבר עקבי ואמין לגבי נסיבות קיומה של שיחה זו". אכן, צודק בית המשפט ששיחה בתזמון כה קריטי וכה קרוב למועד הגניבה מעוררת חשדות כבדים ביותר נגד אלפסי. עם זאת, מסקנתו לפיה הדבר מעיד בוודאות על מעורבותו אינה המסקנה היחידה האפשרית. כך, מתקבל על הדעת, כי חזיזה שוחח עימו דווקא אז, כי בהינתן שידו של אחר במעל – חשוב היה לחזיזה לברר שאכן ברגע קריטי זה אלפסי אינו נמצא בסמוך למונית וכך ניתן לגונבה מבלי להיתקל בבעיות. חזיזה לא צריך היה למצוא תירוץ מיוחד ליצירת הקשר, שכן כפי שאלפסי ציין – הוא נהג מונית שרבים עשויים להתקשר אליו בכל זמן נתון. יצוין, כי הסבר דומה שהשמיע הבעלים ביחס לשיחה שקיבל בנסיבות דומות התקבל כסביר על דעת בית המשפט. כך, ביום 19.11.2006, בשעה 13:26 יצר חזיזה קשר עם הסוכן והציע לו לבצע את העיסקה. והנה, באותו יום בשעה 13:49 מבצע חזיזה שני נסיונות חיוג לבעלים; ובשעה 14:06 מבצע חזיזה שיחה עם הבעלים שנמשכה 1:55 דקות. לנתון זה משמעות לא מבוטלת בהעדר הסבר תמים לו. בית המשפט, כאמור, קיבל את גרסת הבעלים לפיה הוא מקבל שיחות רבות מדי יום ואינו יכול לזכור את פשרה של שיחה זו אחרת, והדגיש כי ביום הגניבה עצמו דווקא לא התקיימה שיחה בין חזיזה והבעלים, וכי לא הוכח, כפי שידון להלן, שהבעלים קשור למירס (יוער, כי מעיון בקבצי תעבורת השיחות עולה שחזיזה אף התקשר לאלפסי באותו יום בשעה 13:43 אך כי שיחה זו ארכה 5 שניות, מה שמוביל למסקנה לפיה סביר שלא נאמר בה דבר). מן האמור עולה אם כן, כי הקביעה שלפיה השיחה שקיים אלפסי עם חזיזה מובילה למסקנה ברורה לפיה היה חלק מן הקשר – אינה חד משמעית, וניתן בהחלט להציע גרסה חלופית המתקבלת על הדעת. באשר לשתי הראיות הנסיבתיות הנוספות – הידיעה היכן חונה המונית ושהייתו של אלפסי באזור, הרי שיתכן הסבר מתקבל על הדעת ביחס לשתיהן. באשר לשהייתו באזור – מטבע הדברים אדם חונה בקרבת מקום ליעד שלו, דווקא חניה במקום מסוים והתרחקות ניכרת ממנו היא אשר מעלה סימני שאלה, ולא להיפך; באשר לידיעתו של חזיזה היכן חונה המונית – חזיזה ידע שאלפסי צופה במשחק, ומן הסתם – חונה במגרש החניה הסמוך. באשר למציאת הרכב הספציפי דווקא – הרי שרכב מונית ניתן לזיהוי בקלות יחסית, בשל מאפייניו הניכרים לעין והניתנים לזיהוי בקלות יחסית בתוך מגרש חניה. (ב) ו-(ג) זהות המשתמש במירס ותוכן השיחה האמצעית – כאמור, עניינו של המירס לא עלה אלא לאחר שנתקבלה הבקשה להוספת ראיה והדיון הוחזר לבית המשפט המחוזי. במסגרת הדיון טען אלפסי שהשיחה האמצעית שבוצעה בין חזיזה לבין המירס מעלה סימן שאלה משמעותי לפיו המחזיק במכשיר המירס קשור לגניבת הרכב. זאת, משום שהשתלשלות הדברים היא כזו שבשיחה הראשונה – זו שמיד לפני השיחה האמצעית – נשאל חזיזה לקיומו של אמצעי איתור, ובשיחה השניה – זו שמיד לאחריה – הוא משיב שאין, מה שלסברתו מוביל למסקנה החד משמעית שהמחזיק במכשיר המירס הוא שסיפק את התשובה ועל כן הוא קשור לגניבה. ואולם, כאמור, לא ניתן היה לאתר את בעליו של המכשיר או המחזיק בו. זאת ועוד, מקבצי תעבורת השיחות עולה, כי מן המירס בוצעו שיחות לחזיזה, לאלפסי, לבעלים ולמספר מיודעים נוספים של אלפסי, במועדים שונים. בית המשפט קבע, כי הטענה לפיה הבעלים או אלפסי – בעלי העניין האפשריים בגניבה – היו המחזיקים במירס "אינה מתיישבת לכאורה עם פלט שיחות הטלפון" כיוון שמן המירס יצאו שיחות אל אלפסי ואל הבעלים. הוסף, כי לא מתיישבת אף הטענה לפיה הבעלים יצור קשר בתדירות כה גבוה עם קרובי אלפסי או שעשה שימוש מתוחכם בשני המכשירים. ביחס לשיחה האמצעית נקבע, כי "הטענה הנחרצת שמעלה ההגנה, כי בעל [המירס] עלום השם, מעורב בגניבת המונית הינה טענה נטולת בסיס ממשי, כשלעצמה" וזאת משום שהיא מתבססת על השערה אודות תוכן השיחה האמצעית, וכי אין לשלול שאת המידע אודות אמצעי האיתור קיבל חזיזה מאלפסי שחבר אליו על מנת למסור את המפתח (ההדגשות במקור). בכל הנוגע לזהות המחזיק במכשיר המירס – צדק בית המשפט המחוזי בכך שריבוי ההתקשרויות אל אלפסי ואל מקורביו מעורר חשד, חשד המתגבר נוכח אי העדתם של אותם קרובים על-ידי אלפסי. עם זאת, חשד דומה (גם אם בעוצמה פחותה) יכול להיות מופנה כלפי הבעלים, אשר אף אליו התקיימו שיחות מהמירס ושאישר כי מדי פעם היה יוצר קשר עם עפרה וריקה. נוכח כך אין לקבוע חד משמעית שהדבר מנקה את הבעלים או מסבך את אלפסי באופן שבו הסברה לפיה הבעלים הוא המחזיק במירס אינה סברה אפשרית. יתרה מזאת, עיון בפירוט השיחות היוצאות ממכשיר הטלפון הנייד של הבעלים מראה כי ביום 20.11.2006 בשעה 15:26 יצאה ממכשירו שיחה אל המירס, עיון בפירוט שיחות נוסף (של אותו קו) מראה כי אותה שיחה בדיוק יצאה מהטלפון של הבעלים – אל הטלפון של הבעלים. דבר זה מעלה את החשד, לפיו יתכן שהתקיים מצב של מכשיר טלפון "כפול", דהיינו, מכשיר ששני קווים פועלים ממנו במקביל, האחד – הקו הרגיל של הבעלים, והשני - המירס. באשר לתוכן השיחה האמצעית, ברי כי הוא בגדר השערה – אך שומה עלינו לבחון כלום ההשערה היא בגדר מסקנה הגיונית אחת יחידה, ואין כל תזה חלופית סבירה אחרת, או שמא ניתן להציע סברה חלופית מתקבלת על הדעת. דומני כי המסקנה לפיה השיחה האמצעית נועדה לברר האם קיימים ברכב אמצעי איתור היא המסקנה ההגיונית היחידה, וכי כל תזה אחרת – כולל זו שהציע בית המשפט המחוזי – בכל הכבוד, אינה סבירה. סמיכות הזמנים וסמיכות הנושאים מוליכים למסקנה הברורה לפיה השיחה האמצעית קשורה בבירור לשיחה שלפניה ולזו שלאחריה. נזכיר, כי סמיכות הזמנים היא כזו: בשעה 16:06:14 התבצעה השיחה הראשונה, משכה היה 49 שניות; בשעה 16:07:31, התבצעה השיחה האמצעית משך השיחה – 24 שניות; השיחה השניה התקיימה בשעה 16:08:17 – משכה של זו 33 שניות. סמיכות הנושאים היא כזו שבשיחה הראשונה נשאלה שאלה, ובשיחה השניה ניתן לה מענה – קשה להלום סברה לפיה השיחה שהתקיימה באמצע איננה החוט המקשר בין השאלה והתשובה. סברת בית המשפט המחוזי לפיה יתכן ואלפסי נמצא בסמוך לחזיזה אינה סבירה, שכן לו היו כך פני הדברים – אזי לא היתה לחזיזה סיבה לנתק את השיחה הראשונה והוא יכול היה לפנות ישירות לאלפסי שעומד בצמוד אליו. ברם גם אם נניח שהעדיף לנתק ולשאול את אלפסי את הדברים באופן כמוס, הרי שאז לא ברור מדוע נדרש להוציא שיחה נוספת לאדם אחר דווקא באותם רגעים קריטיים. משכך, המסקנה הסבירה היחידה היא שהשיחה האמצעית היא החוליה המקשרת בין שתי השיחות, וכי המחזיק במירס באותו זמן קשור בגניבה. דבר זה אף מתחזק נוכח קיומן של שיחות נוספות עם המירס באותו יום. אין לשלול, כמובן, שאלפסי הוא המחזיק במירס, אך קיימת גם אפשרות סבירה אחרת, כאמור, והיא – שאין הוא המחזיק במכשיר. נוכח האמור לעיל, הקביעה לפיה התקשורת שהתקיימה בין אלפסי לחזיזה מובילה למסקנה ברורה לפיה הוא מעורב בוודאות בגניבה אינה חד משמעית. בהחלט יתכן שהיה מעורב, אך הדעת נותנת שישנה אפשרות סבירה שאין הדבר כן. התנהגותו של חזיזה 17. נותר אפוא מסד נוסף ששימש כבסיס להרשעתו של אלפסי, והוא – התנהגותו של חזיזה והדברים שהשמיע לשוטר בזמן האירוע. ביחס לכך פסק בית המשפט המחוזי, כי התנהגותו של חזיזה והיגדיו השונים במהלך הערב מתיישבים המסקנה שאלפסי, דווקא, היה מעורב בקשר. זאת משום, שבשיחות ובמפגש עם השוטר ציין חזיזה כי על כל תהליך הגניבה להיעשות בחפזון, שכן אצה לו הדרך להשיב את המפתח למוסרו תוך זמן קצוב ומצומצם. (א) חפזונו של חזיזה בהשבת המפתח – בית המשפט המחוזי קבע, כי קשרי אלפסי וחזיזה, יחד עם התנהגותו של חזיזה אשר הפגין לחץ רב להשבת המפתחות תוך זמן קצר – במהלך השעות החופפות את שהותו של אלפסי במשחק הכדורגל עובר להגשת התלונה במשטרה על ידיו "קושרת את [אלפסי] בקשר אמיץ למעורבות במעשה". הובהר, כי לו היה קשור הבעלים במעשה – הרי שאז אין לחפזון ששידר חזיזה כל הסבר הגיוני שכן ממילא המפתח שברשות אלפסי היה מועבר לבעלים, ללא קשר למפתח אשר הועבר לחזיזה. נוכח האמור נקבע, כי לחץ הזמנים בו היה חזיזה נתון "עולה בקנה אחד רק עם הצורך להחזיר את המפתח לידי [אלפסי]" (ההדגשה הוספה, צ.ז.). בעדות השוטר בבית המשפט (מיום 11.6.2009) הוא אכן מציין שחזיזה ביקש שהמפתח יושב לו בתוך סד זמנים מצומצם ביותר, הדבר עולה גם מתמליל השיחה השניה (מוצג ת/39) ומדו"ח הפעולה של המפעיל (מוצג ת/25; אם כי יוער שבתמליל דובר על השבת המפתח עד השעה 20:00 ובדו"ח נאמר שההשבה נתבקשה עד 21:00 – אך אין לכך חשיבות מכרעת בעניינינו). מסקנה הגיונית היא שהדבר עשוי להצביע על כך שאלפסי מעורב בגניבה וכי הוא דרש שהמפתח יושב לו כל עוד סיפור ה"אליבי" שלו – נוכחות במשחק הכדורגל – שריר. ואולם, ניתן בהחלט לסבור שאצה לחזיזה הדרך לקבל לידיו חזרה את המפתח מטעמים אחרים. כך למשל, אם הבעלים היה מעורב יתכן שרצה לוודא שכל העניין הסתיים טרם הגשת התלונה – שכן כאשר העניין עדיין בעיצומו המשטרה עשויה ללכוד את הגנב עם המפתח השייך לבעלים, ואולם אם המפתח מושב לו טרם הגשת התלונה, אזי באפשרותו להעלימו לפני שהמשטרה "בתמונה" ולפני שניתן יהא להתחקות אחר עקבותיו. האמור לעיל מוביל למסקנה שאף שייתכן שהתנהגות חזיזה וחפזונו מעידים על כך שהמפתח נמסר לידיו על-ידי אלפסי, הדבר אינו מתחייב ואפשרות סבירה אחרת היא שהמפתח נמסר לו על-ידי אחר. במצב דברים כזה, גם קביעה זו לא הוכחה ברמה הנדרשת להרשעה בפלילים. 18. נוכח האמור לעיל, ניתן לקבוע, כי כל אחת משלושת הקביעות עליהן התבססה הרשעתו של אלפסי אינה חד משמעית, ובהחלט, לגבי כל אחת מהן בנפרד, ישנה אפשרות סבירה לקבוע אחרת. ואולם, כאמור, על בית המשפט לבחון את התמונה הכוללת שיוצר תצרף הראיות. יתכן ולמרות שיש תשובה קונקרטית לכל אחת מן הקביעות עדיין תצטייר תמונה המצביעה על אשמו של הנאשם, מעבר לכל ספק סביר. עם זאת, סבורני כי במקרה דנא סימני השאלה שהועלו, כמו גם ראיות נוספות, שתפורטנה בקצרה להלן, יוצרות לדידי תמונה ראייתית אשר התבוננות בה כמכלול אינה מותירה מנוס מלקבוע שלא ניתן לפסוק בוודאות מספקת שאלפסי הוא מוסר המפתח או שידו היתה בגניבה. בשונה מבית המשפט המחוזי, אני סבור כי אין מקום ליתן משקל מלא לגרסת הבעלים, באופן שייאמר עליה שלא נותר לגביה ספק. ביקשתי להראות כי סימני שאלה לא מעטים אופפים גרסה זו והם לא התפוגגו. נוסף על הספק שנוצר ביחס לכל אחת מן הקביעות, יש לציין, כי נוכחותו של אותו "זר מסתורי" בעת העברת המונית מחזיזה לשוטר; חוסר היכולת להתחקות אחר המירס; קיום השיחה למכשיר המירס ב"תזמון החם" ביותר – השיחה האמצעית; קיומם של מכשירי טלפון נייד רבים ששימשו את הבעלים באותה תקופה; ופלטי השיחות של המירס שהצביעו על קשר הן עם הבעלים והן עם אלפסי ומיודעיו – מוסיפים אף הם לתצרף הראייתי היוצר תמונה המעלה ספק בכך שידו של אלפסי בוודאות בגניבה. אין הדברים אומרים שלא ביצע את המיוחס לו או שהבעלים היה מעורב בגניבה, אלא שקם ספק ביחס לכך. על הספק הסביר 19. בידוע, שלשם הרשעה בפלילים נדרשת התביעה להוכיח את כל יסודות העבירה נושא כתב האישום, במידה שלמעלה מספק סביר. אותו ספק סביר הוא אפשרות ממשית – העומדת במבחן השכל הישר, נסיון החיים וההיגיון – שיש לה אחיזה בחומר הראיות, להבדיל מ"השערה" או אפשרות תיאורטית או תלושה (ע"פ 10943/05 לוי נ' מדינת ישראל (3.3.2008), והאסמכתאות דשם; קדמי, בעמ' 1674), כדברי השופטת פרוקצ'יה בע"פ 2132/04 קייס נ' מדינת ישראל (28.5.2007): "ספק המותיר, על פי מבחני שכל ישר, הגיון וניסיון חיים, שאלה אמיתית באשר לאשמת הנאשם. לא כל ספק שהוא, ויהא המרוחק והדמיוני ביותר, עונה למבחן הספק הסביר. כדי שיתהווה ספק סביר, עליו להעלות תהייה אמיתית ביחס לאשמת הנאשם על רקע מכלול הראיות נגדו" (שם, בפסקה 11). במקרה שלפנינו מתקיימות שתי אפשרויות, ושתיהן, כפי שנדון לעיל, עומדת במבחני השכל הישר, ההיגיון ונסיון החיים, ואינן מופרכות או תלושות. במצב דברים כזה, מצווים אנו לבכר את הגרסה הנוחה יותר לנאשם, כך הם דברי השופט ד' לוין בע"פ 281/82 אבו חצירא נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(3) 673 (1983): "כלל הוא, כי כאשר ניצבות לפני בית המשפט שתי אפשרויות עובדתיות, האחת המובילה אלי הרשעה ואחרת המצדיקה זיכוי, ושתיהן סבירות הן ומתקבלות על הדעת, על-פי חומר הראיות, תועדף האפשרות הנוחה יותר לנאשם" (שם, בעמ' 694). בהחלט יתכן כי אלפסי היה חלק מן הקשר ומן הגניבה, עם זאת הספקות עליהם עמדנו הם אשר תוחמים את המסגרת המשפטית, והספק, אף אם אינו נטול ספקות כשלעצמו, מכריע במקרה דנא את הכף לטובת אלפסי. וכבר אמרו חכמים, כי בכגון דא "לזכות אלף חוטאים יותר טוב ונכסף מהרוג זכאי אחד יום אחד" (רמב"ם ספר המצוות, לא תעשה, מצווה ר"צ). סוף דבר 20. סוף דבר, כל אחד מסימני השאלה שהועלו, כשלעצמו, לא בהכרח מוביל למסקנת הזיכוי. ואולם, התצרף שנוצר מאותם סימני שאלה – מצייר תמונה אשר יש בה כדי להטיל ספק סביר באשמתו של אלפסי. משכך, יש לדידי לקבוע, כי גרסת המדינה לא הוכחה מעבר לכל ספק סביר באופן הנדרש על מנת לגבור על החשש מפני הרשעת חף מפשע, ואין מנוס מזיכויו של אלפסי מחמת הספק. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ע' פוגלמן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט צ' זילברטל. ניתן היום, כ"ה בשבט התשע"ג (‏5.2.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10078600_L07.doc הג מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il