הרב הלוי קרקובסקי נ. הועדה המקומית לתכנון ולבניה תל אביב

פסק-דין בתיק עע"ם 7859/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בענינים מנהליים עע"ם 7859/11 לפני: כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט י' עמית המערערים: 1. הרב הלוי קרקובסקי 2. שושנה סקלי 3. נחלת רבקה בע"מ נ ג ד המשיבות: 1. הוועדה המקומית לתכנון ולבניה תל אביב-יפו 2. עיריית תל אביב-יפו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב-יפו (כב' סגן הנשיאה ע' מודריק) בתיק עת"מ 1610/08 מיום 20.8.2011 תאריך הישיבה: י"ח בסיון התשע"ג (27.5.2013) בשם המערערים: עו"ד גיא הרמלין בשם המשיבות: עו"ד נעם ליובין פסק-דין השופט ע' פוגלמן: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב-יפו (כב' סגן הנשיאה ע' מודריק) שדחה את עתירת המערערים לביטול הפקעה והשבת בעלות במקרקעין שהופקעו מהם בשנת 1970. רקע עובדתי 1. המערערים 2-1 (להלן: המערערים) הם ילדי המנוח אברהם קרקובסקי ז"ל (להלן: קרקובסקי), אשר היה בעליה ומנהלה של המערערת 3, חברת נחלת רבקה בע"מ (להלן: החברה). המשיבות הן הוועדה המקומית לתכנון ולבניה תל אביב-יפו (להלן: הוועדה המקומית) ועיריית תל אביב-יפו (להלן: העירייה). עניינו של ההליך שהתנהל בבית המשפט קמא בחלקת מקרקעין בשכונת בבלי בתל אביב (להלן: המקרקעין או החלקה), שנרכשה בסוף שנות השישים על ידי החברה למטרת בניה למגורים. בשנת 1970 שונה ייעוד המקרקעין ממגורים לצרכי ציבור במסגרת תוכנית בניין עיר 1184 (להלן: התכנית). קרקובסקי הגיש התנגדות לתכנית, אולם הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה תל אביב-יפו דחתה אותה והתוכנית אושרה. בד בבד החלה העירייה במגעים עם קרקובסקי, ששימש בא-כוח החברה, לרכישת המקרקעין מידיה. בתום המשא ומתן חתמה החברה על "כתב ויתור", שבמסגרתו ויתרה על זכויותיה בחלקה והתחייבה שלא תהיה לה כל תביעה כספית או אחרת כלפי המשיבות בקשר להפקעת החלקה או לשימוש בה. בתמורה קיבלה החברה סך של 396,000 ל"י בצירוף כ-13,000 ל"י ריבית פיגורים. בשנת 1970 פורסמה הודעה לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 (להלן: פקודת הקרקעות), ובשנת 1971 נרשמו זכויות הבעלות בחלקה על שם העירייה. מטרת ההפקעה הייתה הקמת גן ילדים על גבי החלקה. בחודש יולי 1994 אושרה תוכנית מפורטת 2543, שאפשרה גם התקנת חניונים ציבוריים תת-קרקעיים בחלקה. הואיל והמשיבות לא מימשו את התכלית הציבורית של ההפקעה, פנו המערערים לעירייה בשנת 2004 בדרישה כי ההפקעה תבוטל והמקרקעין יושבו להם. העירייה השיבה כי החברה ויתרה על זכויותיה במקרקעין, ולפיכך רשאית העירייה לעשות בהם כרצונה; וכי על אף שטרם נעשה שימוש במקרקעין למטרות ציבוריות, הם עשויים לשמש לצרכים ציבוריים בעתיד. העתירה ופסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים 2. המערערים עתרו לבית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב-יפו בדרישה להשיב להם את הבעלות במקרקעין ולהורות על שינוי ייעודם למגורים. המערערים טענו כי השיהוי הבלתי סביר במימוש מטרת ההפקעה מעיד על זניחת המטרה הציבורית ומצדיק להיעתר לעתירה. בית המשפט לעניינים מינהליים (כב' סגן הנשיאה ע' מודריק) דחה את העתירה והותיר את ההפקעה על כנה, בקובעו כי עד כה לא התעורר צורך ציבורי קונקרטי במקרקעין, ומכאן שלא ניתן למדוד את התנהלות המשיבות במונחים של שיהוי בלתי סביר. בית המשפט קבע כי בתמורה לזכויותיה בקרקע קיבלה החברה פיצוי בגובה שווייה, ואולי אף מעבר לכך; וכי עובדה זו מקרבת את ההפקעה למכר מרצון, ולפיכך משקלה של סוגיית השיהוי במימוש מטרת ההפקעה מצומצם ממילא. לעניין נזקו של הציבור אם תבוטל ההפקעה, קיבל בית המשפט קמא את טענת המשיבות כי ייתכן שיתעורר צורך ציבורי במקרקעין בעשור הנוכחי, ודחה את טענת המערערים שאין לאפשר לרשות להפקיע קרקעות לצורך עתודה קרקעית. מכאן הערעור. עיקרי טענות הצדדים 3. טענתם העיקרית של המערערים היא שהמשיבות הפרו את חובתן לפעול בשקידה ראויה ובמהירות סבירה למימוש מטרת ההפקעה. הפרת חובה זו, כך נטען, מצדיקה את ביטול ההפקעה והשבת החלקה לבעלותם. לשיטתם, יש לבטל את ההפקעה בעטיו של השיהוי במימוש המטרה הציבורית, נוכח ההלכות שיצאו מלפני בית משפט זה. להלכות אלה תחולה בעניינם מאחר שמדובר בהפקעה שנכפתה על החברה ולא במכר מרצון. נטען כי מטרת ההפקעה חייבת להתקיים לאורך כל חיי ההפקעה; וכי היות שבמשך למעלה מארבעים שנה לא מומשה מטרת ההפקעה, יש להסיק שזו נזנחה. עוד הוסיפו המערערים כי המשיבות לא סיפקו הסבר מניח את הדעת לעיכוב בהקמת גן הילדים, כאשר לפי התכנית משנת 1964 היה הגן אמור לקום תוך שלוש שנים מיום אישורה. לגישתם, שגה בית המשפט קמא כשקבע כי הרשויות רשאיות להפקיע קרקעות כדי שיהוו עתודה קרקעית גם בהיעדר מטרה ציבורית קונקרטית להפקעה, וכי ייגרם נזק לציבור כתוצאה מביטול ההפקעה. לחלופין סבורים המערערים כי אם ייקבע שלא ניתן לבטל את ההפקעה בשל האינטרס הציבורי בה, על בית המשפט לפסוק להם פיצויים. נוסף על כך מעלים המערערים את האפשרות כי לבעלי חלקה סמוכה ובעלת מאפיינים דומים העבירו המשיבות קרקע חלופית לצד פיצוי כספי בשיעור גבוה בהרבה מהפיצוי שקיבלו עבור החלקה שלהם, וכי מדובר בהפליה פסולה. 4. המשיבות סבורות כי דין הערעור להידחות ולו משום שהעירייה שילמה תמורה מלאה עבור המקרקעין בעקבות משא ומתן, שבסופו חתמה החברה על כתב ויתור. כמו כן גורסות המשיבות שלא נגרם למערערים נזק מההפקעה, אלא הוטב מצבם. הן מדגישות כי מיום ההפקעה הן פעלו למימוש מטרתה – הקמת גן ילדים; כי גם עיכוב ממושך אינו גורר בהכרח את ביטול ההפקעה והשבת הקרקע לבעליה; וכי העובדה ששולמה תמורה מלאה עבור החלקה מקרבת את ההפקעה לעסקת מכר רצונית, ולפיכך שאלת מימוש מטרת ההפקעה אינה רלוונטית. מעבר לכך טוענות המשיבות כי חלוף הזמן גרם להיחלשות הזיקה של המערערים לחלקה, וכי יש להגביל בזמן את משך הזכות להשבת קרקע שהופקעה, בייחוד כאשר שולמו פיצויים והתאפשר לבעליה לרכוש קרקע חלופית. עוד מוסיפות המשיבות כי אם תבוטל ההפקעה ייגרם לציבור נזק כבד, שכן כעת נדרשים המקרקעין לבניית כיתות גן; וכי כיום נמצאים המקרקעין בהליכי מימוש. הבקשה לצירוף ראיות חדשות 5. ביום 27.5.2013 התקיים דיון בערעור והחלטנו לקבל את בקשת המשיבות להגיש ראיות חדשות, המעידות, לשיטתן, על המהלכים התקציביים והתכנוניים שנעשו למימוש מטרת ההפקעה בשנתיים וחצי האחרונות. בכלל זה הגישו המשיבות מסמכים וסיכומי דיונים מחודש אוקטובר 2010 עד חודש מרץ 2013, אשר עסקו בתוכניות להקמת מעון יום או גן לחינוך מיוחד במקרקעין, בשיתוף עם נעמ"ת; התכתבויות בין העירייה לבין משרד התמ"ת בנוגע לאופן מימון הקמת מעון היום או הגן האמור; הודעה לציבור בדבר הקצאת מקרקעין לצרכי ציבור לצורך הקמת מעון ילדים בחלקה נושא הערעור ופרוטוקולים של ועדת ההתנגדויות בעירייה. בהתייחסותם לראיות הללו ציינו המערערים כי המשיבות לא הציגו מסמך המעיד על מימוש קרוב או מציין לוח זמנים קונקרטי למימוש מטרת ההפקעה; כי לא הוצג היתר בניה, מכרז, מפרט או הזמנה להציע הצעות לבניה; וכי המסמך העדכני ביותר, מיום 5.3.2013, מציין אך כי "יש לסיים את התכנון בהקדם". מכך מסיקים המערערים כי התכנון עדיין בחיתוליו, וכי מימוש מטרת ההפקעה עלול להימשך עוד שנים רבות, אם בכלל ייצא לפועל. עוד גורסים המערערים כי עיתוי תחילת המימוש – לאחר הגשת הערעור – מצביע על חוסר תום לב מצד המשיבות; וכי גם אם תתקבל הטענה שעתה הבשיל הצורך הציבורי שלשמו הופקעה החלקה בשנת 1970, הרי שאין מקום לאפשר למשיבות לממשו בחלוף 43 שנים ממועד ההפקעה, בלא לפצות את המערערים בגין השיהוי הכבד. לאחר הגשת הראיות והתגובות המשלימות מטעם המערערים והמשיבות (בתאריכים 12.6.2013 ו-16.6.2013 בהתאמה), הגיעה עת ההכרעה. המסגרת הנורמטיבית – שיהוי במימוש מטרת ההפקעה 6. על התשתית הנורמטיבית הצריכה לעניין עמדנו בהרחבה בעע"ם 3202/05 עיריית רמת השרון נ' גנין (24.5.2010) (להלן: עניין גנין), ועל עיקרי הדברים אעמוד להלן אך בתמצית (ראו והשוו גם: עע"ם 9554/10 הוועדה המקומית לתכנון ובניה חדרה נ' עיזבון רויכמן, פסקה 7 (29.1.2013) (להלן: עניין רויכמן); עע"ם 10398/02 וייס נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה ראשון לציון, פסקה 8 (25.5.2005) (להלן: עניין וייס)). סמכותה של הוועדה המקומית לתכנון ולבניה להפקיע מקרקעין המיועדים לצרכי ציבור מעוגנת בסעיפים 188 ו-189 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. משהופקעו המקרקעין, מחויבת הרשות לפעול למימוש המטרה הציבורית שעמדה בבסיס ההפקעה תוך זמן סביר (שם). לשיהוי במימוש מטרת ההפקעה שני פנים: פן ראייתי, שלפיו שיהוי ממושך עלול להצביע על זניחת מטרת ההפקעה; ופן מהותי, שלפיו השיהוי עלול להוות הפרה של החובה המוטלת על רשות מינהלית לפעול בשקידה ראויה למימוש מטרת ההפקעה, ומעורר חשש שמא לא עמד צורך ציבורי אמיתי בבסיס ההפקעה (עניין רויכמן, פסקה 7; עניין גנין, פסקה 13; עניין וייס, פסקה 2 לפסק דינה של השופטת ע' ארבל). יצוין, למען השלמת התמונה, כי סעיף 7ב לפקודת הקרקעות (שנוסף במסגרת תיקון מס' 3 לפקודה משנת 2010) מגדיר לוחות זמנים ברורים לתחילת ביצוע מטרת ההפקעה, אולם אין חולק כי הוא לא חל בענייננו. שיהוי בלתי סביר במימוש יעדי ההפקעה עשוי להקים עילה לביטול ההפקעה ולהשבת המקרקעין לבעליהם הקודמים, אולם כפי שחזר והבהיר בית משפט זה, מדובר בסעד חריג שיינתן רק כאשר השתהתה הרשות באופן קיצוני במימוש תכלית ההפקעה (עניין גנין, פסקה 11; בג"ץ 3421/05 מח'ול נ' שר האוצר, פסקה 18 (18.6.2009) (להלן: עניין מח'ול)). ככלל, הטענה בדבר שיהוי במימוש מטרת ההפקעה תיבחן על רקע הפעולות שבוצעו ביחס למקרקעין המופקעים עד ליום הגשת העתירה. אולם, במקרים מתאימים ניתן לקחת בחשבון גם פעולות שבוצעו לאחר הגשתה (עניין גנין, פסקה 16; עע"ם 1369/06 הלביץ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה חדרה, פסקה 70 (9.7.2008)). מתי ייקבע כי שיהויה של הרשות במימוש יעדי ההפקעה חרג ממתחם הסבירות במידה שיש בה כדי להוות עילה לביטול מעשה ההפקעה? עתירות המכוונות לביטול הפקעה בהקשר שבו עסקינן, מפנות – מטבע הדברים – למשך השנים שחלף מאז ההפקעה כבסיס מרכזי לבקשת הסעד. אכן, מדובר בנתון בעל משקל, אולם חלוף הזמן כשלעצמו אינו הנתון היחיד, ואף לא הנתון המכריע המתווה את גבולות מתחם הסבירות לפעולת הרשות. לשאלה זו לא נקבעה בפסיקה אמת-מידה קשיחה, וככלל, יש לבחון כל מקרה על רקע נסיבותיו הפרטניות. ייתכנו מקרים שבהם אף שיהוי של עשרות שנים לא יגיע כדי סטייה ממתחם הסבירות המצדיקה את ביטול ההפקעה (עיינו והשוו: עניין גנין, פסקה 14; בג"ץ 10784/02 קרן קיימת לישראל נ' אתרים בחוף ת"א חברה לפיתוח אתרי תיירות בתל-אביב-יפו, פ"ד נח(3) 757, 768 (2004) (להלן: עניין קק"ל); עע"ם 319/05 בונשטיין נ' המועצה המקומית זיכרון יעקב, פסקה 13 (1.2.2007)). לעומת זאת, במקרה שבו הנסיבות הקונקרטיות הצביעו על כך שהרשות זנחה את מטרת ההפקעה, ראה בית המשפט להורות על ביטולה בחלוף 19 שנים (עניין הלביץ). 7. שאלת סבירות פעולת הרשות במימוש תכלית ההפקעה תיבחן אם כן על רקע נסיבותיו הקונקרטיות של כל מקרה. במסגרת בחינה זו, יתחשב בית המשפט, בין היתר, במשך הזמן שחלף מעת ביצוע ההפקעה; בנזק שנגרם לבעל המקרקעין עקב השיהוי במימוש תכליות ההפקעה; באופן התנהלותה של הרשות המפקיעה; בהיקפם של המשאבים העומדים לרשות הרשות המפקיעה לצורך מימוש יעדי ההפקעה; בהיקף השטח המופקע; במהותה של התכלית העומדת בבסיס ההפקעה; במורכבותם של הליכי התכנון הדרושים למימוש מטרת ההפקעה; בסיבות להשתהות במימוש מטרת ההפקעה; ובקצב מימושם של יעדי ההפקעה בחלקות אחרות במקרקעין המופקעים, הסמוכות לחלקה הנבחנת (עניין גנין, פסקה 14; עניין מח'ול, פסקה 20). אף אם ימצא בית המשפט שחל שיהוי בלתי סביר במימוש תכלית ההפקעה, עשוי הוא שלא להורות על ביטולה, אם מצא שהנזק הנשקף לאינטרס הציבורי כתוצאה מהביטול עולה על הנזק שייגרם לפרט כתוצאה מאי-ביטול ההפקעה (ראו, למשל: עניין רויכמן, פסקה 7; עניין גנין, פסקה 15; עניין וייס, פסקה 2 לפסק דינה של השופטת ע' ארבל). בגדר שיקוליו ייתן בית המשפט את דעתו גם להיתכנות של מימוש המטרה הציבורית בפרק זמן נראה לעין. תשתית נורמטיבית זו צריכה יישום בענייננו. מן הכלל אל הפרט 8. השאלה הראשונה המונחת לפתחנו היא אם החלקה הופקעה מהמערערים או שמא הבעלות בה הועברה בעסקת מכר רצונית. זאת, משום שאילו ניטלה החלקה בהעברה רצונית, לא היו המערערים זכאים לדרוש את השבת הקרקע מהטעם שהייעוד הציבורי שעמד בבסיס ההפקעה נזנח (ראו והשוו: עניין גנין, פסקה 9 וכן חוות דעתו של השופט י' עמית). במקרה דנא, קבע בית המשפט לעניינים מינהליים כי אכן מדובר בהפקעה, אך הוסיף כי "מבחינה עניינית-מעשית, העובדה ששולמה תמורה מלאה לנפקע מקרבת את המהלך וכמעט מדמה אותו למהלך של עיסקת מכר רצונית" ולפיכך מצטמצם משקלה של סוגיית השיהוי במימוש המטרה הציבורית. מוכן אני להניח לטובת המערערים כי מדובר בהפקעה. הקרקע הועברה לרשות בכפייה ולא מרצון. קרקובסקי התנגד הן לשינוי הייעוד הן להפקעה, והעובדה ששולם פיצוי מוסכם בגינה אינה מעלה ואינה מורידה לעניין זה. כמו כן, אין חולק כי בשנת 1970 פורסמה הודעה בהתאם לסעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות. קביעה זו מצריכה להידרש לסוגיית השיהוי במימוש מטרת ההפקעה. לכך נפנה עתה. האם השתהו המשיבות במימוש מטרת ההפקעה באופן המצדיק את ביטולה? 9. לעניין הפן הראייתי של השיהוי, יש לבחון אם ניתן ללמוד מן הפעולות שביצעו המשיבות, כמו גם ממחדליהן, כי הן זנחו את המטרה שלשמה הופקעה החלקה. במסגרת הפן המהותי, יש לבחון אם השיהוי הוא בלתי סביר באופן קיצוני, במידה המצדיקה את ביטול ההפקעה. בפתח הדברים יש לציין כי הדעת אינה נוחה מהתנהלות המשיבות בכל שאמור במימוש המטרה הציבורית. מאז שנרשמה החלקה על שם העירייה בשנת 1971, פעלה זו בעצלתיים לקידום המטרה הציבורית להקים מבנה ציבור במקרקעין. למעלה מארבעים שנה חלפו מאז שהופקעה החלקה ותכלית ההפקעה טרם מומשה. בפן הראייתי, התנהלות זו הייתה עלולה ליצור את הרושם שהמשיבות זנחו את מטרת ההפקעה. בפן המהותי, במהלך תקופה ארוכה זו לא עמדו המשיבות בחובת השקידה הראויה, באופן ובמידה המצופים מרשויות מינהל. בצד האמור, הציגו המשיבות ראיות ברורות ומשכנעות מן התקופה האחרונה המעידות על הצורך והכוונה לממש את מטרת ההפקעה, הן במישור התכנוני הן במישור התקציבי. כפי שהבהירו המשיבות לפי תחזיתן משנת 2006, עד סוף שנת 2013 יידרשו 3-2 כיתות גן נוספות ועד סוף העשור תדרש הקמתן של עשר כיתות גן נוספות. העירייה אכן נוקטת צעדים מעשיים למימוש צורך זה ולהקמת גן ילדים בחלקה האמורה ללא דיחוי. בכלל זה הוצג דו"ח של היחידה לתכנון אסטרטגי במינהל ההנדסה בעירייה וחוות דעת משלימה לדו"ח זה, המצביעים על צורך ציבורי בכיתות גן בשכונת בבלי. כמו כן, בא-כוח המשיבות הבהיר בדיון לפנינו כי נערך הליך של תמחור עבור ארגון נעמ"ת לו הוקצו המקרקעין, כי נערך תיאום הנדסי בעירייה, וכי בקשה להיתר בניה מצויה אף היא בשלבי הכנה. כמו כן, התקציב הנדרש לבניית 4 כיתות גן אושר. בהינתן תשתית ראייתית זו, אין אנו סבורים כי – לעת הזו – יש מקום להורות על ביטול ההפקעה. על נפקותה של התקדמות תכנונית מאוחרת במימוש מטרת ההפקעה עמד בית משפט זה בעניין מח'ול: "קביעה כי מקטע זמן אחד שבו נהגה הרשות בשקידה ראויה 'מכשיר' בהכרח מקטע זמן אחר בו השתהתה ללא הצדקה, קביעה מוקשה היא, לא רק בשל האפשרות שהנמרצות המאוחרת אינה מנותקת מהחשש מהתערבות שיפוטית, אלא אף משום שדי בהשתהות בשנים הקודמות כדי לגבש הפרה של חובת הנאמנות מצד הרשות. עם זאת, ביטול ההפקעה לא נועד 'להעניש' את הרשות על מחדלה, אלא להבטיח שייעשה שימוש במקרקעין לטובת האינטרס הציבורי, להגן על זכות הקניין של הפרט ולתמרץ את הרשות להפעיל את חובתה לפעול. כאשר מתקבל הרושם שהרשות מבצעת את הנדרש ממנה ופועלת במהירות ראויה להגשמת מטרות ההפקעה, הגם שבאיחור, נראה כי האינטרס הציבורי יצדיק, במרבית המקרים, כי לא תבוטל ההפקעה בשלב זה ויתאפשר לרשות להתקדם הלאה" (שם, בפסקה 22 לפסק דינה של השופטת ע' ארבל). דברים אלו יפים גם למקרה שלפנינו. אכן, מצב שבו הרשויות פותחות בפעולות נמרצות למימוש מטרת ההפקעה בעקבות פנייה לבית המשפט, לאחר שנים ארוכות של חוסר מעש בנושא, מעורר אי-נוחות (עניין גנין, פסקה 20). מן הראוי שרשויות מקומיות יפעלו למימוש מטרת ההפקעה בשקידה ראויה ובמהירות סבירה. עם זאת, אין די בשיהוי כשלעצמו – אפילו מדובר בשיהוי ניכר – כדי להוביל לביטול מעשה ההפקעה. בית המשפט נדרש לאזן בין אינטרס הציבור במימוש מטרת ההפקעה לבין הפגיעה בפרט בהתאם לאמות-המידה שנמנו לעיל. בענייננו, בנקודת הזמן הנוכחית חלה התקדמות והתכלית הציבורית עומדת לפני מימוש. כפי שנפסק, יש ליתן משקל להתקדמות זו, ואף ניתן להביא בחשבון פעולות שבוצעו לאחר הגשת העתירה (ענין גנין, פסקה 16). אבהיר כי לא מצאתי שפעולות אלה, למימוש הצורך הציבורי הקונקרטי שנחזה על ידי הרשות מלכתחילה, נגועות בחוסר תום לב. על רקע זה יש לבחון את מאזן הנזקים שבין הנזק הצפוי להיגרם למערערים עקב אי ביטולה של ההפקעה לבין הפגיעה שעלולה להיגרם לציבור אם תבוטל ההפקעה. הקמת גני ילדים נדרשת כתשתית של שירות ציבורי לבנייה למגורים בשכונה בהתאם לתכנון הקיים. מימוש מטרת ההפקעה – גם אם הדבר נעשה באיחור, אינו גורם לפגיעה בציפיות סבירות, שכן החלקה הופקעה על פי התכנון התקף, ושולם לבעלים פיצוי מלא בגין ההפקעה. לעומת זאת ביטול ההפקעה יגרום לפגיעה בציבור התושבים, שכן תימנע הקמת גני ילדים, בהתאם לתכנון התקף ולצורך המיידי שקיים בהקשר זה. במצב דברים זה ידו של האינטרס הציבורי על העליונה (השוו: עניין קק"ל, עמ' 768). לא שוכנעתי אפוא כי הנזק שייגרם למערערים אם לא תבוטל ההפקעה עולה במשקלו על האינטרס הציבורי במימוש מטרת ההפקעה. אשר על כן – על פי אמות המידה שנקבעו בהלכה הפסוקה – אין עילה להתערב בפסק דינו של בית המשפט קמא ולהורות על ביטול ההפקעה. תוצאה זו נגזרת במידה רבה מהתרשמותנו מהצעדים שננקטו למימוש מיידי של הצורך הציבורי, כפי שהצהיר עליהם בא-כוח המשיבים, ומהנחתנו כי המשיבות יעמדו בהצהרתן. בצד האמור אנו רואים להוסיף, בהינתן השיהוי הרב במימוש מטרת ההפקעה עד לזמן האחרון, כי אם תוך שנתיים ימים מהיום לא יינתן היתר בנייה ולא יוחל בביצוע הבנייה של גן הילדים, נראה בכך משום שינוי נקודת האיזון בין אינטרס הפרט לצורך הציבורי, שתוצאתו תהיה ביטול ההפקעה והשבת הקרקע למערערים. 10. המערערים טוענים כי מקום שבו אינטרס הציבור אינו מאפשר להשיב את המקרקעין חרף שיהוי בלתי סביר במימוש מטרת ההפקעה, יש לפסוק פיצויים לפרט כעילה עצמאית, ובנוסף לפיצוי ששולם בגין הפקעת הקרקע (ראו דברי השופטת ע' ארבל בעניין וייס, פסקה 3; עניין הלביץ, פסקה 85; עניין מח'ול, פסקה 35). להשקפתנו, במקרה שבו בית המשפט מגיע למסקנה, על יסוד המבחנים שעליהם עמדנו, כי אין עילה לביטול ההפקעה, הדין – במתכונתו הקיימת – אינו מקנה זכות לפיצוי נוסף מעבר לפיצוי המלא שכבר שולם בגין ההפקעה, מה גם שפסיקת פיצויים כאמור עלולה להביא לידי פיצוי-יתר של הפרט, אשר קיבל פיצוי מלא בגין הפקעת הקרקע ונהנה מפירותיו. 11. לבסוף, נציין שלא מצאנו כי לטענת ההפליה שהעלו המערערים בחלוף ארבעים שנה, ביחס לפיצוי שניתן לבעלי החלקה הסמוכה, יש השלכה על שאלת ביטול ההפקעה. סוף דבר 12. על יסוד מכלול הטעמים האמורים, אציע לחבריי לדחות את הערעור; זאת בכפוף לקביעה שככל שתוך שנתיים מהיום לא יינתן היתר בנייה ולא יוחל בבנייה לצורך ציבורי על הקרקע, ההפקעה תבוטל והחלקה תושב למערערים. בנסיבות העניין לא הייתי עושה צו להוצאות. ש ו פ ט השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט י' עמית: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ע' פוגלמן. ניתן היום, ‏ט"ו באב התשע"ג (‏22.7.2013). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11078590_M21.doc טח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il