יהושע ולדהורן נ. שלמה נרקיס

פסק-דין בתיק ע"א 7858/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 7858/06 בפני: כבוד הנשיאה ד' ביניש המערער: יהושע ולדהורן נ ג ד המשיב: שלמה נרקיס ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופט א' שילה), מיום 17.9.2006, שלא לפסול עצמו מלדון בע"א 2230/04 בשם המערער: עו"ד אלברט בן פורת בשם המשיב: עו"ד ערן שפילמן פסק-דין ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט א' שילה) מיום 17.9.2006, שלא לפסול עצמו מלדון בע"א 2230/04. 1. ראשיתם של ההליכים בין הצדדים בתביעה שהגיש המשיב כנגד המערער לבית משפט השלום, לתשלום חוב בסך 2,480,000 ₪. לאחר הגשת התביעה הגיעו הצדדים להסכם, במסגרתו הודה המערער בחוב נשוא התביעה, והתחייב לשלמו, בתוספת של שכר טרחת עורך-דין בסכום של 500,000 ₪. עוד הסכים המערער כי צו עיכוב היציאה מן הארץ, שהוצא נגדו לבקשת המשיב, יישאר בתוקפו עד להחלטה אחרת, עקב קיומו של צו עיכוב יציאה מן הארץ שניתן נגדו בהליך אחר. תובענה שהגיש המערער לביטול הסכמת הצדדים והודאתו במסגרתה, בטענה שהופעל עליו לחץ בעת מתן הסכמתו וההודאה בחוב, נדחתה (פסק דין מיום 14.3.2004). על כן, התקבלה תביעת המשיב, והמערער חויב בתשלום החוב בו הודה, ושכר הטרחה (פסק דין מיום 11.5.2004). על פסקי הדין האמורים, הוגשו ערעורים לבית המשפט המחוזי. עם הגשת הערעורים הגיש המערער בקשה לביטול צו עיכוב היציאה מן הארץ שניתן כנגדו. את הבקשה נימק המערער בטענות לבטלותן של ההודאה וההסכמה שניתנו בשל האיומים שהפעיל עליו המשיב, ובצורך הדחוף שלו לצאת מהארץ לשם עריכת עסקה כלשהי. בהחלטה שניתנה בבקשה על ידי השופט שילה, בתפקידו כרשם בית המשפט המחוזי, ביום 9.5.2005, צוין כי יתכן ובעקבות כתב האישום החמור שהוגש כנגד המשיב היה מקום לבחון מחדש את טענותיו של המערער. ואולם, לשאלת בית המשפט השיב בא-כוח המערער שכתב האישום אינו מזכיר את העניינים שהיו בין המערער לבין המשיב. נקבע כי בנסיבות אלו, בהן ישנו פסק דין המיוסד על הודאתו והסכמתו של המערער, שאין לומר שסיכויי המערער להופכו גבוהים, ומנגד, אין נימוקים של ממש להתיר למערער לצאת את הארץ בדחיפות לצורך עסקה שאין יודע דבר על רצינותה, המערער לא הציע בטחונות כלשהם לשובו לארץ, ולאור נסיון העבר, הן ביציאתו של המערער את הארץ בניגוד לצו, והן בהעברת רכושו לאשתו ולבתו כדי להימלט מחשש הנושים, עולה ספק של ממש אם אפשר להתיר למערער לצאת מהארץ. על כן, נדחתה הבקשה לביטול הצו. 2. ביום 14.9.2006 הגיש המערער בקשה לפסילת השופט שילה מלשבת בהרכב שנקבע לשמיעת הערעורים. את הבקשה ביסס המערער על התבטאות השופט בהחלטה מיום 9.5.2005, לפיה "אין לומר שסיכויי המערער להופכו גבוהים", ממנה עולה, לטענת המערער, כי השופט הביע דעתו בצורה החלטית ונחרצת, באופן שהופך את ההליך ל"משחק מכור". המערער טען כי מהקביעה האמורה עולה, עוד בטרם החל הדיון בתיק לגופו של עניין, שההליך לא יהיה ניטרלי, וכי עומד להיגרם למערער עיוות דין. המשיב התנגד לבקשה. בית המשפט, בהחלטה מיום 17.9.2006, דחה את בקשת הפסלות, מהטעם של העדר עילת פסילה. נקבע כי דברי בית המשפט בהחלטה מיום 9.5.2005 לא היו משום הבעת דעה. בית המשפט הביע תמיהה על הגשת בקשת הפסלות במועד המאוחר בו הוגשה. 3. על החלטה זו הוגש הערעור שבפניי. בערעור חוזר המערער על טענותיו בבקשת הפסלות ומוסיף כי הבקשה הוגשה במועד בו הוגשה כיוון שתשומת ליבו של המערער הופנתה להתבטאות האמורה של בית המשפט בהחלטה מיום 9.5.2005 רק בבקשת המשיב מיום 7.9.2006 לסילוק על הסף של הערעורים, אשר נסמכה בין היתר על אותה התבטאות. לחלופין, טוען המערער כי שיהוי כשלעצמו אינו מונע העלאת טענת פסלות אלא משליך על משקלה. נטען כי בהחלטה מיום 9.5.2005 התעלם בית המשפט מהעובדות החמורות של שיטות הסחיטה והאיומים שנהג המשיב לנקוט כנגד לווים ומשפחותיהם, העולים ממכתב האישום שהוגש כנגד המשיב, ואשר לטענת המערער הופעלו גם כלפיו וכלפי בני משפחתו, ונאחז בהודאה וההסכמה כדי לקבוע כי סיכויי המערער להפוך את פסקי הדין אינם גבוהים. קביעה זו נועדה, לטענת המערער, לבסס את החלטת השופט שלא להיעתר לבקשה לביטול צו עיכוב היציאה מן הארץ, ולא מדובר ב"סברה" או התבטאות כוללנית או מסויגת. מדובר בהבעת דעה החלטית ונחרצת, המעידה על כך שדעתו של השופט ננעלה. עוד טוען המערער כי בנסיבות העניין מראית פני הצדק דורשת כי השופט יפסול עצמו מלדון בערעורים. המשיב טוען כי יש לדחות את הערעור. הובהר כי בקשת המשיב לסילוק הערעור על הסף היתה מהטעם שעיקרי טיעון לא הוגשו כדין, כאשר ההתייחסות להחלטה מיום 9.5.2005 היתה רק בשולי הדברים. צוין כי זימון לדיון, המציין במפורש כי השופט שילה יושב בהרכב שידון בערעורים, נשלח לצדדים ביום 3.1.2006. לכן, כבר אז היה על המערער להגיש את בקשת הפסלות. 4. דין הערעור להידחות. ראשית, דינן של טענות המערער להידחות בשל השיהוי בהעלאתן. הלכה היא כי טענת פסלות יש לטעון מיד לאחר היוודעה, ולא להשאירה נצורה לעת מצוא (תקנה 471ב לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; ע"א 7158/97 בטון רמות בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (לא פורסם)). עילת הפסלות הנטענת מקורה בהחלטה מיום 9.5.2005. על שיבוצו של השופט בהרכב ידעו הצדדים מהזימון לדיון שנשלח ביום 3.1.2006. הטעם שהעלה המערער להגשת הבקשה במועד שהוגשה (שימוש המשיב בהתבטאות בבקשתו לסילוק הערעורים על הסף), אינו מצדיק הגשתה באיחור. 5. גם לגופו של עניין, דין הערעור להידחות. לא פעם מביע שופט דעה באשר לסיכויי ההליך שבפניו. אם דעה זו היא "לכאורית" בלבד, תוך שהשופט פתוח לאימוצה של דעה שונה, אין בעצם הבעת הדעה כדי לפסול את השופט מלשבת בדין. לא די בכך שלשופט יש דעה בעניין נשוא המשפט. לשם פסילת שופט צריך שתהא לו דעה קדומה, וצריך להראות כי אין כל סיכוי שדעתו זו תשתנה במהלך המשפט (בג"ץ 2148/94 גלברט נ' כבוד נשיא בית המשפט העליון, פ"ד מח(3)573; יגאל מרזל דיני פסלות שופט (תשס"ו-2006) 192). במקרה הנוכחי, השופט שילה, במסגרת החלטתו בבקשה לביטול צו עיכוב היציאה מן הארץ הביע את עמדתו הראשונית בדבר סיכויי הערעור, בטרם נשמעו טענות הצדדים בערעור לגופו. מדובר בהבעת עמדה לכאורית, שאין בה משום הבעת עמדה לגופו של עניין, והיא נקבעה לצורך הכרעה בבקשה לביטול צו עיכוב היציאה (השוו: ע"א 7349/06 בן שטרית נ' פריאל (קלפון) (לא פורסם)). אין מדובר בהבעת עמדה מגובשת בלתי ניתנת לשינוי בערעור לגופו, אלא משום התייחסות לסיכויי הערעור ככל שהדבר נדרש לצורך החלטה בבקשה לביטול עיכוב היציאה. אין הכרח שקביעה זו תיוותר על כנה גם במסגרת הדיון בערעור לגופו (ע"א 8234/02 אפרתי-מדפיס ניהול פרויקטים בע"מ נ' חתוכה (לא פורסם); ע"א 9346/02 עזבון המנוח יוסף שלום ז"ל נ' מינהל מקרקעי ישראל (לא פורסם)). בנסיבות אלה, לא ניתן לומר כי הדיון בערעור לגופו הוא בבחינת "משחק מכור", וכי דעתו של בית המשפט "ננעלה", כך שגורל הערעור נחרץ. 6. ככל שבקשת המערער נובעת מחוסר שביעות רצונו מהחלטת בית המשפט מיום 9.5.2005, הרי אפילו אתעלם מהשיהוי המונע העלאת הטענות כעת, הלכה היא כי אי שביעות רצונו של צד להליך מהחלטות בית המשפט מקומה בהליכי ערעור רגילים, על פי סדרי הדין, ולא במסגרת הליכי פסלות (ע"א 7186/98 מלול נ' ג'אן (לא פורסם); ע"א 10619/02 בן עמי נ' קידר (לא פורסם); מרזל בעמ' 178-174). אפשר שבראייתו של המערער נוצר חשש, כי התבטאות בית המשפט בהחלטה מיום 9.5.2005 מצביעה על קיום משוא פנים כלפיו. עם זאת, חשש זה אינו יוצא מכלל חשש סובייקטיבי גרידא, שאינו מקים עילת פסלות (ע"א 3484/01 באן נ' באן (לא פורסם); ע"א 7857/04 צ'רטוק נ' וינקלר (לא פורסם); מרזל, בעמ' 115). לבסוף, יש לדחות את טענתו של המערער בדבר פסילה מכוח מראית פני הצדק. לא אחת נפסק, כי אין מקום להרחיב את השימוש בטענת מראית פני הצדק, אם וככל שיש לה מקום, לכל מקרה בו נטענת טענת פסלות שאין לה ביסוס אובייקטיבי ממשי, שאם לא כן, נמצאנו מרוקנים מתוכן את הלכות הפסלות שפותחו בבית משפט זה (ע"פ 28/98 אסרף נ' בן דורי (לא פורסם)). בשולי הדברים יצויין כי ביום 14.6.2007 הוגשה על ידי המשיב בקשה לדחיית הערעור מהטעם שלא הופקד עירבון במועד, ואולם בדיקה בתיק העלתה כי העירבון הופקד במועד, ועל כן דינה של בקשה זו להידחות. אשר על כן, הערעור נדחה. המערער ישא בהוצאות שכר טרחת עורך-דין המשיב בסכום של 3,000 ₪. ניתן היום, ט"ז באב התשס"ז (31.7.2007). ה נ ש י א ה _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06078580_N04.doc דז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il