פלוני נ. בית הדין הרבני האזורי תל אביב

פסק-דין בתיק בג"ץ 7855/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 7855/08 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן העותרת: פלוני נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הרבני האזורי תל-אביב 2. בית הדין הרבני הגדול בירושלים 3. פלוני עתירה למתן צו על-תנאי בשם העותר: עו"ד כרמית שמש בשם המשיבים: עו"ד שמואל אלטלף פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: עניינה של העתירה שבפנינו בבקשת העותרת כי נורה למשיבים 1-2 ליתן טעם מדוע לא יבוטלו פסק דינו של המשיב 1, בית הדין הרבני האזורי בתל אביב מיום 7.5.2006 ופסק דינו של המשיב 2, בית הדין הרבני הגדול, מיום 4.3.2008. מרכזה של העתירה בשאלה האם פסיקת המשיב 1 אשר נגעה גם בענייני חלוקת הרכוש בין העותרת למשיב 3 נעשתה בסמכות וכדין. המשיב 3 שהיה בעלה של העותרת הגיש נגדה תביעה לגירושין ולקביעת מזונות בבית הדין הרבני האזורי בתל אביב. בשלב מאוחר יותר הוסיף, ככל הנראה, המשיב 3 בקשה חלופית להיתר נישואין ועל פי גרסתו אף את ענין הרכוש אשר הוסף בכתב יד לתביעה המתוקנת. העותרת טוענת לפנינו כי כתבי התביעה המתוקנים זויפו או לכל הפחות לא הובאו לידיעתה. קיימת מחלוקת בין הצדדים בשאלה האם התקיים דיון לגופו של ענין בסוגית הרכוש. לשיטת המשיב 3 נושא זה עלה בדיון לגופו תוך שאף הוצע לעותרת כי תסכים לקבלת הגט תמורת פיצוי בחלוקת הרכוש. העותרת אינה מכחישה כי היה ניסיון "לשדל" אותה כדבריה לקבל את הגט תמורת חלוקת רכוש מיטיבה, אך טוענת כי לא היה דיון ממשי על חלוקת הרכוש משלא הסכימה להצעה זו, וכי להבנתה לא היה נושא הרכוש כלל חלק מהתביעה שנידונה. ביום 7.5.2006 ניתן פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי בתל אביב (תיק 65193245-21-1, כבוד הדיינים הרב א' שיינפילד, הרב א' ריגר והרב ד' דומב). בגדר פסק הדין נעתר בית הדין לבקשת המשיב 3 בענין הגירושין וחייב את העותרת להתגרש מבעלה. אין לנו הצורך להידרש לנימוקיו של בית הדין בענין זה. כמו כן קבע בית הדין כי כל הרכוש המשותף של הצדדים, פרט לחפצים אישיים, יחולק ביניהם בחלקים שווים וכי על כל צד לערוך רשימת רכוש משותף והצעה לחלוקתו, ולהעבירה לבית הדין ולצד השני, כך שבית הדין יכריע במחלוקות בענין זה ככל שיעלו. על פסק הדין, ועל היתר נישואין שניתן למשיב 3 ביום 22.2.2007 לאחר שהעותרת סירבה לקבל את הגט, הגישה היא ערעור בפני בית הדין הרבני הגדול. יצוין כי בערעור לא נטען שהכרעת בית הדין הרבני בענייני הרכוש היתה בחוסר סמכות. בתחילה לא נשמע הערעור מטעמים פרוצדוראלים אולם, בהחלטת נשיא בית הדין הרבני הגדול מיום 13.5.2007 (כבוד הנשיא הרב ש' עמאר) הוחלט בהסכמת המשיב 3 כי הערעור יישמע לגופו. ביום 4.3.2008 ניתן פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול. בפסק הדין נדחה ערעורה של העותרת על חיובה בקבלת גט ועל מתן היתר הנישואין למשיב 3, וכמו כן צוין כי ענייני הרכוש נידונים בבית הדין הרבני האזורי. לאחר דברים אלו, פנתה העותרת לבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב בתביעה לחלוקת רכוש. שם טענה היא כי נושא חלוקת הרכוש לא נכרך כדין בבית הדין הרבני ומכאן שהכרעתו בענין היתה בחוסר סמכות. כן נטען כי לא התקיים בפועל דיון לגופו של ענין בנושא הרכוש וכי בית הדין היה מוטה לטובת המשיב 3 מתחילת ההליך. המשיב 3, בתגובתו לתביעה, טען כי יש לדחות את התביעה על הסף היות והנושא נידון בבית הדין הרבני לאחר שנכרך כדין ומכל מקום העותרת לא העלתה את סוגיית הסמכות בפני בית הדין או אף בערעור שהגישה לבית הדין הרבני הגדול ומכאן שעבר זמנה של טענה זו. ביום 1.9.2008 ניתן פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בגדרו נדחתה על הסף תביעתה של העותרת לאחר שבית המשפט קיבל את טענתו המקדמית של המשיב 3 וקבע כי נושא חלוקת הרכוש מצוי בטיפולו של בית הדין הרבני האזורי. לא הוגש ערעור על פסק דין זה. מכאן, העתירה שבפנינו בגדרה שבה העותרת ושוטחת את טענותיה לגבי פסקי הדין של בית הדין הרבני ושל בית הדין הרבני הגדול. לטענתה נושא הרכוש לא נכרך בשום שלב בתביעה בבית הדין הרבני ומכל מקום לא היתה היא מודעת לכך, לא היה לכך זכר במסמכים שהוגשו לבית הדין ואף לא נתקיים דיון בענין זה לגופם של דברים. מכאן, לשיטתה שנושא זה נחרץ ללא שהיה לה יומה בבית הדין בענין ותוך חוסר תום לב מוחלט של המשיב 3. עוד נטען כי המשיב 3 זייף את כתבי התביעה שצרף לבקשת המחיקה שהגיש לבית המשפט לענייני משפחה. כמו כן נטען כי הותרת המצב על כנו עלולה לפגוע שלא כדין בקניינה של העותרת היות ובית הדין נוטה לטובתו של המשיב 3 וכן אינו מכיר ב"הלכת השיתוף" האמורה לחול בעניינם, כך שעלולה היא להיות מקופחת בכל הנוגע לזכויות ונכסים שונים הקיימים למשיב 3. מנגד טוען המשיב 3 כי יש לדחות את העתירה. לשיטתו המשיבה לא העלתה טענה זו בפני בית הדין הרבני או אף בערעורה בבית הדין הרבני הגדול ומכאן שהחמיצה היא את המועד להעלותה. עוד עולה מתגובתו כי נושא חלוקת הרכוש עוד לא הוברר סופית, וכי צפויים להתקיים דיונים בבית הדין הרבני באשר לטענותיה של העותרת בענין זה, כך שטענותיה של העותרת כי תקופח אין להן על מה להישען. לאחר עיון בעתירה ובתגובת המשיב 3, נראה כי דין העתירה להידחות על הסף. כידוע, בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על בתי הדין הרבניים, אלא במקרים חריגים בלבד של חריגה מסמכות, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, סטייה מהוראות חוק המכוונות לבית הדין הדתי, או כאשר נדרש סעד מן הצדק מקום שהענין אינו בסמכותו של בית משפט או בית דין אחר (ראו למשל, בג"ץ 1842/92 בלויגרונד נ' בית הדין הרבני הגדול, פד"י מו(3) 423 (1992); בג"ץ 4118/08 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול (טרם פורסם, 26.5.2008)). יתרה מכך, בית משפט זה, בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק, אינו דן גם בערעורים על החלטות הניתנות בהליכים אזרחיים בערכאות שיפוטיות מוסמכות (ראו למשל בג"צ 4828/05 פלוני נ' כב' השופטת א' פרוקצ'יה (לא פורסם, 15.6.2005)). בפועל, מהווה העתירה שבפנינו מעין ערעור על החלטתו של בית המשפט לענייני משפחה לדחות את תביעתה של העותרת על הסף וגם זאת אין לקבל. אומנם, הטענה כי בית הדין הרבני פעל בחוסר סמכות יכול ותצדיק את התערבות בית משפט זה, אך בנסיבות הענין אין בנימוקי העותרת כדי לשכנע שכך הוא בענייננו. מבלי להידרש לשאלה האם נושא הרכוש נכרך כדין במסגרת ההליך בפני בית הדין הרבני, נראה כי אין מנוס מהמסקנה שבמועד בו העלתה העותרת את הטענה לא ניתן היה עוד להידרש אליה. אף אם אקבל, לצורך הדיון, את טענת העותרת כי לא הבינה שנושא הרכוש נכרך בתיק עד למועד פסק דינו של בית הדין הרבני, הרי שהיה עליה לעורר שאלה זו מייד כשקיבלה לידה את פסק דינו. לא כך נעשה. בערעור אותו הגישה העותרת לבית הדין הרבני הגדול לא בא זכרה של טענה זו ולמעשה עלתה היא לראשונה רק עת פנתה העותרת לבית המשפט לענייני משפחה. בנסיבות אלו בדין דחה בית המשפט לענייני משפחה את תביעתה ואין מקום גם כי בית משפט זה יושיט לה את הסעד המבוקש על ידה (ראו בג"ץ 6334/96 אליהו נ' בית הדין הרבני האזורי, פ"ד נג(2) 153 (1998)). טרם אסיים אוסיף, כי לא נראה גם שטענות העותרת בענין החשש כי תקופח בבית הדין הרבני מבוססות הן ויש בהן כדי להצדיק את התערבותנו. בסופו של יום, כל שקבע בית הדין הרבני בפסק דינו הוא כי הרכוש המשותף יחולק כולו בין בני הזוג ללא הידרשות לפרטי הרכוש אשר, על פי העולה מתגובת המשיב 3, צפויים להתברר בהמשך. בנסיבות אלו אין יסוד לטענות העותרת לפחות בשלב זה. אשר-על-כן, דין העתירה להדחות על הסף. בנסיבות הענין כל צד ישא בהוצאותיו הוא. ניתן היום, י"א בטבת התשס"ט (7.1.2009). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08078550_H02.doc שצ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il