מחאמיד רפיק נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 7847/01 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 7847/01 בפני: כבוד השופטת ד' ביניש כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט י' עדיאל המערער: מחאמיד רפיק נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, מיום 28.8.01, בת.פ. 401/00 שניתן על ידי כבוד הנשיא מ' לינדנשטראוס, וכבוד השופטים: ס' ג'ובראן ומ' נאמן תאריך הישיבה: ד' בטבת תשס"ה (16.12.2004) בשם המערער: עו"ד סעיד חדאד בשם המשיבה: עו"ד חובב ארצי פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. מבוא המערער, רפיק בן חאדר מחאמיד, הורשע בבית המשפט המחוזי בחיפה (הנשיא מ' לינדנשטראוס והשופטים ס' ג'ובראן ומ' נאמן), בביצועם של מספר עבירות - רצח, ניסיון לרצח, חבלה בכוונה מחמירה, איומים ועבירות בנשק - עבירות לפי סעיפים 300(א)(2), 305(1), 329(2), 192 ו-144(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בעקבות ההרשעה גזר בית משפט קמא למערער בגין עבירת הרצח מאסר עולם, ובגין העבירות האחרות 10 שנות מאסר. נקבע כי בשני העונשים ישא המערער במצטבר. הערעור שבפנינו מופנה כנגד ההרשעה, ולחלופין, כנגד העונש. 2. האישום המערער הוא קרוב משפחתה של פטמה בת חסן מחאמיד (להלן "המנוחה"), ובנו בכורו, תייסיר, נשוי לפתאן, אחותה של המנוחה. המערער, בנו וכלתו, גרים בשכונת אלמועלקה באום אל-פחם, בעוד שהמנוחה גרה עד למותה בבית הוריה הנמצא בפרדיס. על פי הנטען בכתב האישום, הטריד המערער את המנוחה ופגע בה במשך שנים רבות, ובשנה שקדמה למותה הוא דרש ממנה להינשא לו. כך עשה המערער גם ביום 11.11.00 כאשר עצר את המנוחה בעת שהיתה בדרכה לעבודתה, ומשסירבה להיענות להצעתו להינשא לו, הוא הכה אותה וגרם נזק לרכבה. בשעות הלילה של יום המחרת (2.11.00), שהתה המנוחה בביתה עם אחותה רנין (להלן: "רנין"), כאשר המערער טלפן וביקש לשוחח עמה, משאמרה לו רנין כי המנוחה אינה יכולה לשוחח עמו, הגיב המערער באיומים וקללות. בשעה 22.30 לערך של אותו לילה, הגיע המערער לדירת המנוחה שעה שזו שכבה בחדרה וצפתה בטלויזיה כשלידה רנין. המערער פרץ את דלת החדר, ומאקדח שהחזיק בידו ירה לעבר המנוחה מספר כדורים, ואחר כך כיוון את הנשק לעבר רנין וירה גם לעברה. כתוצאה מהירי נגרם מותה של המנוחה כתוצאה מפגיעתם של 5 קליעים, בראשה, בבית החזה, בגב, בזרוע ובכף היד. רנין נפצעה משני קליעים שחדרו לזרועה. לאחר שביצע את זממו, מיהר המערער להסתלק עם רכבו מהזירה. בשעה 23.15 לערך, כאשר הגיעה הידיעה על הירי לתייסיר ששהה אותה עת בחברתם של אשתו פאתן, אחיו מג'די וגיסו כמאל מחאמיד (אחיהן של המנוחה ופאתן), יצאו כל הארבעה לעבר ביתו של המערער במטרה לחפש רכב כדי לנסוע לפרדיס. בעודם עושים את דרכם לשם הם הבחינו במערער מגיע, ועם רכבו הוא ניסה לפגוע בכמאל. משזה הצליח לחמוק ולמנוע את הפגיעה בו, עצר המערער את הרכב, יצא ממנו, ואת האקדח שבידו כיוון לעבר כמאל ודרש ממנו להסתלק עם אחותו, פאתן מהמקום. המשיבה טענה כי המערער המית את המנוחה בכוונה תחילה, ניסה לרצוח את רנין, ניסה לגרום חבלה חמורה לכמאל או להטיל בו מום, וכן איים על כמאל ופתאן תוך שהוא נושא נשק שלא כדין. 3. ההליכים בפני בית המשפט המחוזי המערער התגונן בחקירתו ואחר כך במשפטו בטענה כי לא ביצע אף אחד מהמעשים המפלילים שיוחסו לו. הוא טען, כי בעת שהמנוחה נורתה הוא שהה בביתו, הרחק מהזירה. באשר לטענה לפיה עדותם של אחדים מעדי התביעה הפריכה את גרסת האליבי שלו, העלה המערער השערה שאת רצח המנוחה ביצע אחר, ככל הנראה קרוב שלה ואף מדרגה ראשונה, ומשפחתה החליטה, על רקע סכסוך בינה למשפחת המערער, להפלילו כדי לנקות את הרוצח האמיתי מחשד. גרסה זו של המערער לא קנתה אחיזה בלבו של בית משפט קמא, אשר קבע בזו הלשון: "אנו סבורים כי התביעה הוכיחה במידה שמעל לכל ספק סביר ... כי הנאשם הוא שרצח את המנוחה ופצע את אחותה (בעת נסותו לרצחה) וכן בעובדות הנזכרות בכתב האישום. אנו דוחים גרסת הנאשם ועדיו כבלתי מהימנות ...". בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע, כי במערער התקיימו כל רכיביה של ה"כוונה תחילה" בה עוסק סעיף 301 לחוק העונשין, לאמור, הוא החליט להמית את קורבנו, ועשה זאת מבלי שקדמה התגרות בתכוף למעשה, בנסיבות שבהן יכול היה לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו, ולאחר שהכין עצמו להמית את המנוחה, כאשר הגיע לזירה מזוין באקדח. 4. הערעור בא-כוחו המלומד של המערער, עו"ד סעיד חדאד, הניח על שולחננו מסמך רחב היקף בו פירט את נימוקי הערעור של שולחו ואת עיקרי הטיעון מטעמו. על כך הוא הוסיף בטיעון על-פה, כאשר במרכז השגותיו כנגד ההרשעה עמדה הטענה לפיה לא נשללה בראיות המשיבה האפשרות ששולחו נכלא על לא עוול בכפו, כתוצאה מקנוניה אותה רקמו אחדים מבני משפחתה של המנוחה. על פי השקפתו של בא-כוח המערער, אמינות עדויותיהם של עדי המשיבה מפוקפקת היא, הואיל נתגלו בהן סתירות רבות, ולפיכך לא נכון היה לבסס עליהן את הרשעת שולחו. יתרה מכך, גם אם לא פעלו עדים אלה מתוך כוונה להפליל את מי שלא חטא, קיים ספק באשר ליכולתם לזהות את המערער כמבצעו של הרצח עקב התאורה החלקית והלקויה שהיתה בזירה. כמו כן נטען, כי בית המשפט דחה ללא הנמקה של ממש את עדותם של עדים אשר הובאו לבית המשפט מטעם ההגנה כדי לתמוך בגרסת האליבי של המערער. 5. דיון ערעור זה מכוון רובו ככולו כנגד ממצאים של עובדה אשר נקבעו בערכאה הדיונית, ועל כן נדרש המערער לדלג מעל משוכה גבוהה, כמעט בלתי-עבירה, הנובעת מההלכה בדבר אי-התערבותה של ערכאת ערעור בממצאים מתחום זה. אכן, להלכה זו נקבעו חריגים, אולם, לאחר שהפכתי ושבתי והפכתי בנימוקי הערעור ובהכרעת-הדין, לא מצאתי כי בית המשפט המחוזי הגיע לתוצאה שגויה, אדרבא, להשקפתי ניצבת הרשעת המערער על בסיס איתן, ולהלן אביא את הנמקתי למסקנה זו: א) עדת הראיה היחידה לירי לעבר המנוחה, היתה מי שהיריות כוונו גם לעברה – רנין. עדה זו מסרה, כי בעת שהמתנקש פרץ לחדר דלקה הטלוויזיה, ולנוכח העובדה שעובר לירי הגיע המתנקש עד למיטתן של המנוחה והעדה, שוב אין ספק כי רנין יכלה לזהות את המתנקש ללא קושי, הואיל ופניו לא היו רעולים. מבית המשפט המחוזי לא נעלמה העובדה כי בגרסתה של רנין נתגלו סתירות, אולם אלו לא גרעו ממהימנותה, ובלשון הכרעת-הדין (בעמ' 5): "גם אם היו פה ושם סתירות או אי-דיוקים במהלך עדותה של העדה רנין במשטרה או בבית המשפט, היו אלה, לדעתנו, לאחר שבחנו את הדברים היטב, סתירות ואי-דיוקים שאינם משמעותיים, ואין בכוחם לקעקע את עיקרי עדותה ... ... העדה עמדה בחקירה יסודית וממושכת מעל דוכן העדים והעידה בפנינו עדות אמיתית וכנה. התרשמנו שלושתנו כאחד, שניתן להסתמך על עדותה של העדה רנין כמשקפת נאמנה את פני הדברים בזירת העבירה בעת ביצוע העבירות נשוא כתב האישום הנוגעות למנוחה ולעדה." ב) חסאן מחאמיד הוא אביהן של המנוחה ורנין. הוא שהה עובר לירי בחדר סמוך, וכאשר שמע את היריות שלוו בצעקות, הוא יצא מחדרו והבחין במערער אותו הוא זיהה, כהגדרתו, ב-100%. יותר מכך, העד אף פנה למערער ואמר לו "רפיק למה ירית בילדות", אך הוא לא זכה למענה מאחר והמערער מיהר להימלט על נפשו. גם עד זה נמצא כעד מהימן על ידי בית משפט קמא. ג) תאופיק ברייה גר בשכנות למשפחת המנוחה, ובעקבות היריות מיהר גם הוא לצאת מביתו. כאשר הגיע לחדר בו שכבה רנין פצועה, הוא שמע אותה חוזרת על השם "רפיק", שהוא כידוע שמו הפרטי של המערער. ד) שני עדים נוספים אשר נמצאו אמינים בעיני בית משפט קמא, היו פאתן מחאמיד (כלתו של המערער), ואחיה כמאל. כזכור, שני אלה יצאו מביתם שבאום אל-פחם והלכו לעבר ביתו של המערער לאחר שנודע להם על הירי. בעודם עושים את דרכם לשם הם ראו את המערער מגיע עם רכבו, ומשהבחין בהם הוא ניסה לפגוע בכמאל ואחר כך עצר, ירד מהרכב, והניף את האקדח לעבר כמאל תוך שהוא מקלל אותו וקורא לו להסתלק ביחד עם אחותו, פאתן. ה) מול עדותם של עדי התביעה שאת גרסתם הבאתי עד כה, ניצבה שורה של עדי הגנה אשר נקראו לתמוך בגרסת המערער לפיה הוא שהה בעת הירי הרחק מהזירה. את עדותם של עדים אלה דחה בית המשפט המחוזי כבלתי-ראויות לאמון, ולהשקפתי בדין נהג כך, הואיל וכפי שיפורט להלן, הובאו בפני בית המשפט ראיות נוספות מטעם המשיבה, אשר מהימנותן אינה מוטלת בספק, והמבהירות במידה הנדרשת בפלילים ואף מעבר לכך, כי החשד שדבק במערער כמי שירה והמית את המנוחה ופצע את רנין, לא היה חשד שווא. ו) בחדרה של המנוחה נמצאו 11 תרמילי אקדח, ותרמיל נוסף נתפס בחיפוש שנערך באדנית אשר היתה מוצבת על גג ביתו של המערער. בדיקה בליסטית העלתה שכל 12 התרמילים נורו מאותו נשק, ואם בכך לא די, בדיקה שנערכה ברכבו של המערער העלתה כי נמצא בה חלקיק של שרידי ירי. אכן, אם המשיבה היתה מבססת את עתירתה להרשעת המערער על שתי ראיות אלו בלבד, ספק אם הכף היתה מוכרעת לחובתו. אולם, שונה הוא המצב כאשר שתי הראיות נועדו לתמוך בעדותם של רנין ואביה חסאן מחאמיד, הואיל ועתה שוב אין ספק כי זיהוי המערער על ידי שני אלה לא היה בדוי ואף לא שגוי. ז) המערער הציג את מערכת יחסיו עם המנוחה כהכרות שטחית, אולם במהלך הדיון בערכאה הראשונה התברר כי לא זו בלבד שגרסה זו מופרכת מיסודה, אלא שגם התיאור שניתן למערכת יחסים זו בכתב האישום, לא שיקף אלא במעט את הקשר הממושך בין המערער לקורבנו. בפני בית המשפט העידו בזו אחר זו שלוש נשים, אשר גם ההגנה לא הצליחה לערער את מהימנותן, באשר על פני הדברים לא היה להן מניע למסור עדות כוזבת בבית המשפט. המדובר בנשים אשר העסיקו את המנוחה בביתן, ובפניהן היא חשפה את הסוד שהיה שמור עמה שנים רבות, לאמור, מאז היתה בת 14 נהג המערער להתעלל בה כאשר אנס אותה פעמים רבות, וכתוצאה מכך היא אף הרתה שלוש פעמים ונאלצה לבצע הפלות. גרסה דומה נשמעה גם מפיה של עדה נוספת הפועלת במסגרת עמותה לתמיכה בקורבנות של תקיפה מינית. עדה זו מסרה, כי טיפלה במנוחה לאחר שהופנתה אליה על ידי אחת ממעבידותיה בעקבות יחס אלים שגילה המערער כלפיה. היא הוסיפה ומסרה, כי שמעה מפיה של המנוחה שהמערער דרש ממנה להינשא לו, ומשסירבה איים עליה כי היא לא תהיה לאחר הואיל והוא יקדים ויהרוג אותה. ח) ואם נדרשה ראיה נוספת כדי לסלק כל ספק ביחס לטענת המשיבה לפיה מערכת יחסיו של המערער עם המנוחה היתה מורכבת בהרבה מזו שבה היה נכון להודות, היא מצויה בשיחות רבות שיצאו בחודש אוקטובר 2000 ממכשירי טלפון נייד שהיו בחזקת המערער לטלפון הנייד של המנוחה. מתוך פלט שיחות שהוצג לבית משפט קמא עולה, כי ביום בו נורתה המנוחה לבדו, טלפן המערער לקורבנו 32 פעמים, ועל כורחך אתה תוהה כיצד מתיישבת עובדה זו עם גרסת המערער בדבר קיומה של הכרות שטחית בלבד בינו למנוחה. הנה כי כן, בפני בית המשפט היתה מערכת שלובה של ראיות מהימנות, ומהן לא נפקד גם מקומו של המניע. אכן, זה האחרון אינו נמנה על יסודות העבירה, אולם מקום שמוכח קיומו, הוא מוסיף על משקלן של ראיות התביעה, וכך הוא המצב גם בערעור זה (ע"פ 728/84 חרמון נ' מדינת ישראל, פד"י מא(3), 617, 629; ע"פ 698/01 ג'באלי נ' מדינת ישראל, טרם פורסם, בסעיף 18 לפסק-הדין). ראיות אלו מפריכות מכל וכל את קו ההגנה בו בחר המערער, ומכאן מסקנתי כי בהרשעתו לא נפל פגם כלשהו, הן בכל הנוגע לעבירת הרצח והן ביחס לעבירות האחרות שיוחסו לו. 7. הערעור כנגד העונש השגותיו של בא-כוח המערער מופנות כנגד החלטתו של בית המשפט המחוזי לגזור לשולחו מאסר נוסף, אשר יצטבר למאסר העולם שהושת עליו בגין עבירת הרצח. להשקפתו, יש לראות בירי לעבר רנין כאחת מחוליותיו של מעשה רצוף אחד, הואיל ו"הניסיון לפגוע ברנין היה אינצידנטלי לרציחתה של פטמה". בא-כוח המערער סבור עוד, כי גם אם יוחלט כי לא היה פגם בגזירתו של עונש מאסר נוסף לשולחו, נכון היה בנסיבות המקרה להורות על חפיפה מלאה בין העונשים. אין בידי לאמץ השקפה זו, באשר היא עומדת בסתירה לממצאים אשר נקבעו על ידי בית המשפט המחוזי. פציעתה של רנין לא היתה מקרית, והיא לא נגרמה כתוצאת לוואי לירי אשר כוון לעבר פטמה. נהפוך הוא, לאחר שירה ופגע בפטמה, פנה המערער לעבר רנין ופתח לעברה באש, ואחר כך שב וירה בפטמה. בדרך פעולה זו ניתן אפוא להבחין במספר שלבים, כאשר בכל אחד מהם גילה המערער את דעתו שהוא חותר לגרום למותו של אחר (לעניין האבחנה בין מעשה אחד לרצף מעשים ראו ע"פ 1741/91 פופר נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(ז), 289, 301 ואילך; ע"פ 104/89 דרורי נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(1), 843; ע"פ 648/01 ביטון נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6), 794; ע"פ 9804/02 ש.ש. נ' מדינת ישראל, טרם פורסם). בנסיבות אלו היה בית המשפט המחוזי רשאי גם רשאי לגזור למערער עונשים מצטברים (ראו ע"פ 6535/01 קוזירוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(3) 562), וכאן המקום להוסיף ולהדגיש כי עונש המאסר הנוסף נגזר למערער לא רק בגן הירי לעבר רנין, אלא בגין "כל העבירות האחרות בהן הורשע" (בלשון גזר הדין), ובכלל אלו נשיאת נשק שלא כדין, והניסיון לפגוע בכאמל מחאמיד. 8. לסיכום, דעתי היא שהמערער לא הצליח להצביע על עילה כלשהי אשר תצדיק את התערבותנו בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי, ומכאן הצעתי לחברי לדחות את הערעור. ש ו פ ט השופטת ד' ביניש: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט י' עדיאל: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' א' לוי. ניתן היום, כ"ב בטבת התשס"ה (3.1.2005). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 01078470_O11.doc/שב מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il