פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 7843/05 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 7843/05 בפני: כבוד השופטת ד' ביניש כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופטת ד' ברלינר המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בירושלים מיום 4.7.05 בתפ"ח 736/04 שניתן על-ידי כבוד השופטים צ' סגל, י' צבן וח' בן עמי תאריך הישיבה: ל' בסיון התשס"ו (26.6.06) בשם המערער: עו"ד חיים אוחנה בשם המשיבה: עו"ד יאיר חמודות בשם שירות המבחן: עו"ד ג'ודי באומץ פסק-דין השופטת ד' ברלינר: 1. ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בירושלים בו הורשע המערער בעבירות של אינוס ומעשה סדום במתלוננת, שהיא קטינה, וזוכה מחמת הספק מעבירה של מעשה מגונה באישום נוסף שיוחס לו בכתב-האישום. על המערער נגזרו חמש שנות מאסר, אשר מתוכן מחצית השנה חופפת למאסר אחר אותו מרצה המערער. כמו-כן, הוטל עליו מאסר על-תנאי של שנה אחת למשך שלוש שנים מיום שחרורו. הערעור הוא על הכרעת-הדין, ולחלופין על גזר-הדין. 2. העובדות בקצרה המתלוננת בתיק זה היא אחות חברתו לחיים של המערער, ובזמן האירועים נושא כתב-האישום הייתה כבת 14.5. המערער התארח, ביחד עם חברתו לחיים ובתו התינוקת שנולדה ימים ספורים קודם לכן, בבית-אביה של חברתו לחיים בקרית ארבע (אביה ואמה של המתלוננת גרושים זה מזו). הדירה בקרית ארבע קטנה וסידורי הלינה כללו את שהותם של המערער, חברתו לחיים, המתלוננת, וכן אחותה החורגת של המתלוננת, באותו חדר למשך הלילה. המערער וחברתו לחיים ישנו על המיטה. המתלוננת והאחות החורגת ישנו למרגלות המיטה. על-פי הנטען, במהלך הלילה הכניס המערער את ידו לתוך מכנסיה של המתלוננת, ואחר כך החדיר אצבעו לאיבר-מינה ולפי הטבעת שלה. באישום הנוסף ממנו זוכה המערער נטען כי המערער (בתאריך אחר) שכב בין חברתו לחיים לבין המתלוננת, משך במכנסיה והניח ידיו ורגליו על גופה לשם סיפוק מיני. המערער הכחיש את המיוחס לו מכל וכל, הגם שאישר עובדות בסיסיות, כגון סידורי הלינה בשני האירועים הנזכרים בכתב-האישום. 3. ממצאיו של בית משפט קמא בפני בית-המשפט קמא, העידו המתלוננת, אמה, האחות החורגת, חברה לחיים של האם וכן אשת אביה של המתלוננת שבביתה בקריית ארבע התארחו. בית משפט קמא נתן אמון בגירסת המתלוננת, תוך שהוא מנתח גם את כל התמיהות לכאורה שעליהן מצביע הסניגור. ממצאיו של בית משפט קמא באשר לאמינותה של המתלוננת מבוססים הן על התרשמותו, והן על בחינה חיצונית, קרי: השתלבות גרסתה בעדויות ובראיות האחרות שהיו בפניו, לרבות התנהגותו ודבריו של המערער. בלשונו של בית משפט קמא: "גירסת המתלוננת היא אמינה אולם בכך לא די שכן בנוסף לבחינה הפנימית יש לבדוק הגירסה גם מברה האם היא משתלבת גם בראיות אחרות" (פסקה 16 בפסק הדין). 4. באשר למתלוננת התרשם בית המשפט כי מדובר ב"נערה פשוטה, לא מתוחכמת, לשונה דלה, עניינית, כנה ותיאור המקרים מפיה היה ברור ועיגון הפרטים בסיטואציה הגיוני ועקבי". בית המשפט התרשם כי המתלוננת חשפה גם פרטים שלא היו נוחים לה, למשל היחסים הרעועים בין המערער לאמה. המערער טען כי גירסת המתלוננת נגדו היא פרי תכנונה של האם, וככלל מדובר בקונספירציה נגדו. האם, כך לטענת המערער לא היתה שבעת רצון מיחסיו עם בתה הגדולה (אחות המתלוננת) ועל רקע זה נרקמה כאמור הקונספירציה נגדו שבה נטלה המתלוננת חלק, והעלילה עליו עלילת שוא. בית משפט קמא קבע כי "גירסת הנאשם אינה אמינה, מרחיקה, הסבריו סתמיים ואין בדבריו די כדי ליצור בקיע בעדויות התביעה" (עמ' 13 בפסק הדין). 5. תמיכה לגירסת המתלוננת מצא בית המשפט בעדות האחות החורגת לה סיפרה המתלוננת למחרת האירוע על כך שהמערער שלח ידיו לגופה הגם שלא חשפה בפניה את מלוא הסיפור. תמיכה נוספת נמצאה בדברי האם, שסיפרה על הלך נפשה של המתלוננת בעת שחשפה את האירוע, וכן דברי המערער בפני האם שבהם הודאה חלקית, והתנהגותו בארוע השני שממנו זוכה מחמת הספק. 6. אלה הפירכות ההגיוניות אליהן מפנה הסנגור בקביעותיו של בית המשפט: 1. המעשה בוצע בחדר ובו אנשים נוספים: אחות המתלוננת ואחותה החורגת. בחדר הסמוך היו בני משפחה נוספים; המתלוננת לא פצתה פה ולא הזעיקה איש מהם הגם שמדובר במעשים שלצד עבירת המין שבהם, גרמו לה גם כאב פיזי. 2. גם מאוחר יותר לא חשפה את סודה, ומשכבר עשתה זאת, חשפה חלקים שונים מהגירסה בפני אנשים שונים, כאשר עיקר הגירסה - נעיצת האצבעות - התגלתה רק בשיחת האם עמה ימים רבים לאחר מכן. 3. תגובותיה של המתלוננת סמוך לאחר מעשה לא הסגירו את הטראומה שעברה. שאר הטענות שהעלה הסנגור הן וריאציות על טענות אלה. 7. לא מצאנו כי נפלה שגגה מאת בית משפט קמא המחייבת את התערבותנו. באשר לממצאי המהימנות - ככלל, לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בממצאי מהימנות, הדברים הם בבחינת מושכלות יסוד שזכו לפסיקה רבה ועקבית ואיננו רואים להרחיב בנושא זה. בגדר אי ההתערבות בממצאי המהימנות זכו עבירות המין למעמד מיוחד: "... הדבר נכון במיוחד כאשר, ע"פ הנטען, מדובר בקרבן עבירות מין. במקרה כזה, מעצם טיבו, עוסקת העדות בנושא שהוא טראומטי ואינטימי כאחד, ולפיכך מתעורר, לעיתים, קושי במתן עדות ברורה ורהוטה. בנסיבות כאלה, הטון, אופן הדיבור, שפת הגוף, וכל אותם גורמים שאינם שייכים ישירות לעולם התוכן, מקבלים משקל חשוב עוד יותר" (ע"פ 6375/02 בבקוב נ' מדינת ישראל פ"ד נח(2) 419, 425-426). מקובל עלינו כי גם ממצאי מהימנות – אינם מחסום בלתי עביר, ובמקרה המתאים כאשר מדובר בשגיאה מובהקת של הערכאה הדיונית – תאמר ערכאת הערעור את דברה. אלא שלא זה המקרה. התרשמותו של בית משפט קמא מבוססת גם על מראה עיניו וגם על בחינה כוללת של הנפשות הפועלות, מרקם היחסים ביניהן, מניעיהן (אם יש כאלה) לרצות ברעתו של המערער, ושאר המאפיינים המרכיבים יחד את הממצאים באשר לאמינותו של עד. 8. באשר לטענה בדבר הימצאות אנשים נוספים בחדר עבירות מין, במיוחד עבירות מין במשפחה מבוצעות לעיתים קרובות בתנאים לא אופטימאליים, כאשר בני בית נוספים שוהים במרחק אפסי מהעבריין והקורבן ועדיין העבירות מבוצעות. במקרה הנוכחי – המערער הודה כאמור בסידורי הלינה, שעליהם העידה המתלוננת, והסיטואציה אותה היא מתארת אפשרית ובת ביצוע. 9. באשר לתגובותיה של המתלוננת המציאות והידע הרב שהצטבר בנושאים אלה מצביעים על כך כי אין "מתלוננת סבירה", כל מתלוננת ותגובותיה, וקשת התגובות מניינה כמניין הקורבנות לעבירות המין. בע"פ 599/02 פרי נ' מדינת ישראל (לא פורסם) נאמר בנושא זה : "אכן, יכול שהתנהגותה של מתלוננת בעבירת מין (ואולי גם התנהגותו של מתלונן אחר הנתון במצוקה) תיראה למשקיפים עליה ממרחק של זמן וממרומי יישוב הדעת ושיקול הדעת של המשקיפים, מוזרה, בלתי הגיונית, בלתי נבונה ואולי אף מטופשת. יכול שאנו, היום, כאן, היינו נוהגים אחרת. אולם, אין לשכוח שאדם – אפילו הוא נבון ומיושב מטבעו – עלול להידחף על ידי תחושה של לחץ ומצוקה להתנהגות שאינה מתיישבת, לכאורה, עם תבנית אישיותו. עוד אין לשכוח, כי בבואנו להסיק מסקנות מן ההתנהגות, אין אנו עושים זאת בגדר 'ביקורת התבונה', שבה, אלא בגדר ניסיון לקבוע אם נעברה עבירה. לעניין זה יש לבחון את מכלול הפרטים של ההתנהגות על רקע נסיבות הפרשה כולן, כדי לאתר ולזהות את ההסבר הנכון והאמיתי להתנהגות". וכן ע"פ 2606/04 בינבידה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 26/4/06), שם נאמר: "אין לשפוט בכלים של סבירות ורציונאליות את התנהגותו של אדם, השרוי במצוקה ופחד; לעיתים אוחז בו השיתוק ולעיתים חששו שיבולע לו עוד יותר אם יביע התנגדות מביא אותו לאי החצנת אי הסכמתו כליל". ראה גם ע"פ 6809/04 מדינת ישראל נ' מקסים בלאוסוב (לא פורסם); ע"פ 5938/00 אזולאי נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3) 873. במקרה הנוכחי – תגובותיה של המתלוננת אפילו אינן מעוררות סימני שאלה של ממש. המתלוננת היתה כאמור כבת 14.5. במהלך לינה תמימה בבית אביה היא מצאה עצמה בסיטואציה מפתיעה ובלתי אפשרית. ההלם הראשוני, די בו כדי לשתק אותה ולהביא לכך שלא תגיב מידית, עד אשר התעשתה – אולי היה כבר מאוחר מדי. לא ניתן גם לצפות מילדה בגילה שתיקח על עצמה את האחריות המיידית להרס המשפחה, תוצאה חד משמעית מגילוי וזעקה מיידית בזמן מעשה. לא מצאנו ממש גם בטיעונו של הסניגור באשר לפרק הזמן הארוך שבו התמשך המעשה לדבריה, שמכתיב בפני עצמו תגובה מצדה. ספק אם המתלוננת בתנאים שבהם התרחש המעשה יכלה לאמוד נכונה את הזמן. הדעת נותנת כי כל דקה בסיטואציה כזו נראית כנצח נצחים, וכך יש להתייחס לדברים. 10. באשר לשיהוי בחשיפת התלונה התנהלותה של המתלוננת בנושא זה מהוה כמעט "קלסיקה" של חשיפת עבירות מין. העובדה שקורבנות עבירות מין חושפות את סודן רק זמן רב לאחר הארוע, הפכה זה מכבר לידע שהכל שותפים לו, גם המחוקק נתן לכך דעתו כשהאריך את תקופת ההתיישנות לעניין הגשת התלונה. סעיף 354(א) לחוק העונשין תשל"ז-1977. החשיפה כאן, נעשתה זמן קצר לאחר האירוע, כאשר האירוע השני ממנו זוכה המערער, מהוה טריגר -"זרז" לכך. יש בנסיבות הגילוי הגיון, כמו גם בחוסר התלונה המיידית. אין גם כל רבותא בכך שהמתלוננת חשפה את סודה טיפין טיפין ולא מיד סיפרה על החדרת האצבעות לאבריה האינטימיים. אף זוהי התנהגות אופיינית לקורבנות עבירות מין. על כך נאמר בע"פ 7874/04: "הקושי הנפשי הרב הכרוך בחשיפת האירוע, קושי ידוע במקרים מעין אלה, גורם להתפתחות הדרגתית של גרסת המתלוננת, תוך חוסר התאמה מלא בתיאור פרטי המקרה..." (ע"פ 7874/04 רוני חסיד נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(1), 1849). נסיבות החשיפה בפני אמה, ברגע של גילוי לב ואינטימיות המשותף להן במהלך נסיעה מהפנימייה בה שהתה המתלוננת הביתה, הן אותנטיות ועל כן משכנעות באמיתותן. 11. לא הוכח כל מניע מצדה של המתלוננת לרצות ברעתו של המערער. בית משפט קמא עמד על כך שגם אם משפחת המתלוננת לא אהדה מלכתחילה את הקשר בין המערער לאחות המתלוננת – הנה משנולדה בתם – קיבלו אותו והשלימו עימו. עובדה זו מאשר גם המערער. 12. חלק ממסקנותיו של בית משפט קמא מבוססות על התנהגות המערער בעימות בינו לבין המתלוננת, שבו חזר והתחנן בפני המתלוננת שתשנה את גירסתה. כמו כן נתן בית משפט קמא אמון בעדות האם שבפניה הודה המערער חלקית במעשה – והרי לך תמיכה של ממש. 13. סוף דבר – לא מצאנו ממש בערעור על ההרשעה ואנו דוחים אותו. באשר לעונש: בית משפט קמא הטיל על המערער 5 שנות מאסר. גם בנושא זה איננו רואים להתערב. לא בכדי הגדיר המחוקק את המעשים בהם הורשע המערער כאינוס ומעשה סדום. גילה של המתלוננת במיוחד אל מול גילו של המערער, הניצול הציני של השהות המשותפת ימים ספורים לאחר הולדת בתו, כמו גם הרשעותיו הקודמות של המערער – מצביעות על כך שהעונש מידתי. עיינו בתסקירי המבחן ובתסקיר קורבן שהוגש באשר למתלוננת. התסקיר ביחס למערער – רחוק מלדבר לשבחו וזאת בלשון המעטה, תסקיר הקורבן מצביע על כך שהמתלוננת עברה טראומה של ממש, והיא נתונה עדיין לטיפול. עבירות המין ככלל, ונסיבות התיק הנוכחי בפרט, מחייבות ענישה משמעותית ומכאיבה. אנו דוחים את הערעור. ניתן היום, ל' בסיון התשס"ו (26.6.06). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05078430_Z01.doc/אמ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il