הקרן הפלסטינית לפיצוי נפגעי ת.ד נ. פלוני

פסק-דין בתיק ע"א 7841/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 7841/09 לפני: כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט י' עמית כבוד השופטת ד' ברק-ארז המערערת: הקרן הפלסטינית לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ ג ד המשיבים: 1. פלוני (פורמלי) 2. קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (פורמלית) 3. עזה אלאהלייה חב' לביטוח 4. עיריית דיר אלבלח 5. מוסא מוחמד סלימאן 6. אבופטייר אבו רכאב ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ע' ברון) מתאריך 11.8.2009 ב-ת"א 1523/97 בשם המערערת: עו"ד אוסאמה סעדי, עו"ד עאמר יאסין בשם המשיבה 3: עו"ד יגאל אלון פסק-דין השופט ח' מלצר: 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו ב-ת"א 1523/97 (כב' השופטת ע' ברון), בגדרו התקבלה תביעתו של המשיב 1 דכאן, ונקבע כי המערערת תשלם למשיב 1 פיצויים בגין נזקים שנגרמו לו בתאונת דרכים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: הפלת"ד, או החוק). ההתפתחויות בתיק והסוגיות שנותרו להכרעה בו – מפורטות בפיסקה 8 שלהלן. אפתח בהבאת הנתונים הרלבנטיים להכרעה. רקע 2. המשיב 1 במכלול שלפנינו (להלן: המשיב), הוא יליד 1990 ולו 12 אחים ואחיות מבוגרים ממנו. עד שנת 1994 התגוררו כל בני משפחתו של המשיב בדיר אל-בלח, שברצועת עזה. בשנת 1994 עבר אביו של המשיב (להלן: האב) להתגורר בישראל. עם עזיבתו של האב את רצועת עזה נבצר ממנו לשוב אליה, אך רעייתו הוסיפה להתגורר בביתם שברצועת עזה יחד עם ילדיהם (בחופשים ביקרו הילדים את אביהם בארץ). כשסיימו הבנים במשפחה את לימודיהם בעזה הם הצטרפו לאביהם בישראל ומצאו את פרנסתם כאן בתחום השמירה. כיום האב הוא המנהל והבעלים של חברת אבטחה פרטית, ורוב בניו עובדים עמו. 3. בתאריך 14.10.1995, כשהיה המשיב בן חמש, הוא נדרס על ידי משאית לאיסוף אשפה בדרכו מגן הילדים אל ביתו בדיר אל-בלח. המשאית היתה בבעלות עיריית דיר אל-בלח, היא המשיבה 4, אשר בוטחה בביטוח חובה על ידי חברת הביטוח "עזה אלאהלייה", היא המשיבה 3 (להלן בהתאמה: העירייה וחברת הביטוח, או: המשיבה 3). במועד התאונה – המשאית היתה בחזקתו של מוסא אבו רכאב (להלן: אבו רכאב), אשר עבד בעירייה כנהג משאית במועד התרחשות התאונה, ונפטר בעיצומו של ההליך בבית המשפט המחוזי. כאן המקום לציין כי המשיב 6 בהליך שלפנינו, אבופטאייר אבו רכאב, נטען להיות בנו של אבו רכאב, ואולם במהלך שמיעת הראיות בבית המשפט קמא הנכבד, התברר כי לא זו בלבד שהוא איננו בנו, אלא שייתכן כי כלל אין אדם העונה על השם: אבופטייר אבו רכאב (ראו סעיף 12 לפסק דינו של בית המשפט הנכבד קמא, מושא הערעור). יוער כבר עתה כי המחלוקת המרכזית, אשר נתגלעה בין הצדדים בהליך בבית המשפט המחוזי הנכבד, וממשיכה לעמוד אף במוקד הערעור שלפנינו, נוגעת לשאלה האם אבו רכאב הוא שנהג במשאית במועד התאונה, אם לאו. 4. בעקבות התאונה – המשיב הובהל לבית החולים שיפא, שם נותח, ונקטעה רגלו השמאלית (מעל הברך). כן אובחנה קטיעה טראומתית של הגפה העליונה השמאלית העליונה, כ-5 ס"מ מתחת לכתף, ואף בוצעה השתלת עור באזור כתף שמאל. המשיב שוחרר מבית החולים לאחר כחודש ימים והועבר לבית אביו בישראל. רק לאחר הסדרת הביטוח הרפואי בישראל – אושפז המשיב בתאריך 26.5.1996, למשך כשלושה חודשים, בבית החולים אלי"ן בירושלים לצורך שיקום; הותאמה לו פרוטזה והוא למד לבצע פעולות יומיומיות. 5. המשיב הגיש תביעה לבית המשפט המחוזי, במסגרתה טען כי הוא זכאי לפיצוי מכוח הפלת"ד. מאחר שנתגלעה מחלוקת בשאלה מי נהג במשאית, הוגשה התביעה גם נגד קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, היא המשיבה 2 (להלן: קרנית), ולאחר מכן גם נגד הקרן הפלסטינית לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (להלן: הקרן הפלסטינית, או: הקרן, או: המערערת) – מקבילתה של קרנית בכל הנוגע לתאונות דרכים שאירעו בשטחי הרשות הפלשתינית. 6. היועץ המשפטי לממשלה התייצב לדיון והביע עמדתו כי לבית המשפט המחוזי מסורה הסמכות הבינלאומית לדון בתביעה, וכי בנסיבות המקרה בית המשפט האמור הוא אף הפורום המתאים לכך. נוכח עמדה זו בית המשפט המחוזי הנכבד נדרש לתביעה והחליט להתמקד בשאלה מי חב בנזקי המשיב ומהו שיעור הנזק. פסק הדין של בית המשפט המחוזי 7. בית המשפט המחוזי הנכבד ניתח את הראיות והעדויות שהוצגו בפניו, וקבע כי כפות המאזניים נוטות לטובת גרסת חברת הביטוח, שלפיה לא אבו רכאב הוא שנהג במשאית בעת התאונה, כי אם חברו – אדם אלמוני שלא היה ברשותו רישיון נהיגה. בית המשפט הסתמך בקביעתו זו, בין היתר, על עדותו של עיסאם פטאיר (להלן: פטאיר), ששימש כעוזרו של אבו רכאב במועדים הרלוונטיים. פטאיר הצהיר בעדותו הנ"ל כי עובר לתאונה, אבו רכאב איפשר לחברו הנזכר לעיל לנהוג ברכב במקומו. נקבע כי במצב דברים זה – חברת הביטוח הרימה את הנטל לסתור את החזקה העובדתית שלפיה בר הרשות לנהוג ברכב, הוא אף זה שנהג בו ברשלנות, ובענייננו: כי מי שניתנה לו הרשות לנהוג במשאית מטעם העירייה – היה הנהג שפגע במשיב. מאחר שפוליסת הביטוח של המשאית לא כיסתה תאונת דרכים שנגרמה על ידי מי שאיננו מורשה לנהיגה בה, ומאחר שזהות הנהג לא היתה ידועה, נקבע כי הקרן הפלסטינית נושאת באחריות לפיצוי המשיב בגין הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מהתאונה. כן נקבע כי הדין הרלוונטי לקביעת שיעור הפיצוי הוא הדין הישראלי ובית המשפט פסק לפיו את סכום הפיצוי המגיע למשיב בגין מכלול נזקיו. 8. על פסק-דין זה הגישה הקרן הפלסטינית את הערעור שלפנינו. בתחילה, הערעור נסוב הן על שאלת עצם החבות בנזיקין, והן על שאלת סכום הפיצוי שהושת על הקרן בגדר פסק דינו של בית המשפט קמא הנכבד. בהמשך, הושגו הבנות שונות בין הצדדים, על פיהן הערעור כנגד המשיבים 1 ו-2 יידחה, בעקבות פשרה שהושגה בעניין הנזק, וההליך ימשיך להתנהל אך ורק בין המערער לבין המשיבה מס' 3 סביב השאלה מי יישא בחבות כלפי המשיב 1. בקשה לעניין זה הוגשה לבית המשפט ובהחלטתו של כב' הרשם של בית משפט זה ג' שני, מתאריך 14.7.2010, נקבע בהתאמה כי הערעור נגד המשיבים 1 ו-2 נדחה ללא צו להוצאות, ואילו הערעור כנגד המשיבה 3 יימשך כסדרו. בעקבות ההחלטה הנ"ל – הקרן הפלסטינית הגישה כתב ערעור מתוקן (להלן: הערעור המתוקן) נגד המשיבים 6-3 בלבד, שבגדרו צומצמה יריעת המחלוקת בין הצדדים לשאלת מיהות בעל הדין שעליו תושת החבות בנזיקין, ובמלים אחרות: מי זו האחראית לפצות את המשיב בגין הנזקים שנגרמו לו – הקרן הפלסטינית, או שמא חברת הביטוח. כאן המקום להבהיר כי סכום הפיצוי כבר שולם בפועל למשיב על ידי הקרן. מכאן שהמחלוקת היחידה שנותרה במכלול זה, מצויה במישור היחסים שבין הקרן לבין חברת הביטוח בלבד (ראו גם סעיף 13 לבקשה מטעם הקרן להוספת ראיות, מתאריך 11.9.2011 (להלן: הבקשה להוספת ראיות)). עתה אפנה לתיאור טענות הצדדים ביחס למחלוקת. טענות הקרן הפלסטינית 9. לטענת הקרן הפלסטינית, שגה בית המשפט קמא כשקבע כי חברת הביטוח הרימה את הנטל להוכיח שחברו של אבו רכאב הוא זה שנהג ברכב שפגע במשיב. לדעתה, היה מקום לקבוע כי עדותו של פטאיר היא עדות "כבושה" שאין לה כל ערך ראייתי, וכי נעשתה פה הרחבת חזית אסורה. הקרן מציינת עוד בהקשר זה, כי בעדותו של פטאיר נתגלו סתירות מרובות, אשר בית המשפט קמא היה ער להן. לשיטתה, די היה בסתירות אלה כדי לדחות את גרסתו של פטאיר, ולקבוע כי החזקה שהנהג הפוגע במשיב היה אבו רכאב – מתקיימת. כאן המקום להדגיש כי במסגרת הבקשה להוספת ראיות שהוגשה מטעם הקרן הפלסטינית לאחר הגשת כתב הערעור המתוקן, טענה הקרן כי התברר לה שהעד, פטאיר, שוחד כדי למסור גרסה שקרית בפני בית המשפט קמא הנכבד. לשיטתה – פטאיר היה עד מוטה, שמסר עדות שקר ביודעין לאחר שהובטחו לו טובות הנאה. הקרן הפלסטינית ביקשה, למעשה, להגיש תצהיר חדש, של פטאיר, שנמסר, לדבריה, בבית המשפט ברצועת עזה, אשר בגדרו הוא הודה מפורשות, לגרסתה, כי הובטחו ושולמו לו כספים על ידי חברת הביטוח ונציגיה כדי להעלות את הגירסה השקרית שאכן הציג בבית המשפט קמא הנכבד. הקרן הפלסטינית טוענת כי בנסיבות הנ"ל, יש לבטל את קביעותיו של בית המשפט קמא, אשר התבססו על עדותו של פטאיר. 10. הקרן הפלסטינית טוענת עוד בגדר כתב הערעור המתוקן, כי היא הציגה בבית המשפט המחוזי כתב אישום, שהוגש בעזה נגד אבו רכאב בגין הרשלנות שיוחסה לו בתאונה ובו רשימה של עדים לתאונה, כמו גם את פסק הדין המרשיע שהוצא בעזה נגד אבו רכאב וכן את הודאתו. הקרן מוסיפה בהקשר זה כי קביעותיו של בית המשפט קמא הנכבד, לפיהן לאבו רכאב היה, כביכול, אינטרס ברור להודות כי הוא הנהג הפוגע (אף שבפועל הוא לא נהג) – אינן מעוגנות בראיות. הקרן הפלסטינית גם טענה כי בית המשפט המחוזי הנכבד טעה בכך שלא התחשב במצב הביטחוני שמנע את כניסתם של המצהירים מטעמה לישראל. לדבריה ניתן היה לשקול, בנסיבות הענין, לקיים דיון באמצעות שיחת ווידאו. כמו כן נטען כי עמידתו העיקשת של המשיב לנהל את תביעתו בבית משפט בישראל ולא בבית המשפט המוסמך בעזה תרמה להערמת הקשיים ולהתמשכות ההליך למעלה מעשר שנים, בפרט כשמדובר במשיב שהיה בעת פגיעתו תושב רצועת עזה, וכאשר כל העדים לתאונה הם תושבי עזה ובמיוחד שזהות הנהג הפוגע שנויה במחלוקת. לטענת הקרן הפלסטינית, בית המשפט המחוזי התעלם גם מהטענה כי אף אם מקבלים את גרסת פטאיר, הרי שניתן לראות באבו רכאב כנהג משתמש במשאית, שכן לפי עדות פטאיר, השליטה במשאית היתה משותפת הן לאבו רכאב והן לאותו אלמוני. לשיטתה – מעמדו של אבו רכאב זהה למעמדו של מורה נהיגה. לבסוף, וכפי שכבר בואר בפיסקה 8 שלעיל, הקרן הפלסטינית מציינת כי המשיב קיבל כבר את סכום הפיצויים שנפסק לזכותו, ועל כן, הסוגיה היחידה שעומדת כעת להכרעה נוגעת לחלוקת החבות בינה לבין חברת הביטוח. טענות חברת הביטוח 11. חברת הביטוח טוענת כי יש לדחות את הערעור, שכן, לדבריה, לא נפל כל פגם בפסק הדין של בית המשפט קמא. לדעת חברת הביטוח, אין להתערב בקביעות העובדתיות ובהכרעות המהימנות של בית המשפט המחוזי, שכן הקרן הפסלטינית לא הצביעה על טעות היורדת לשורשו של עניין, המצדיקה התערבות בפסק הדין. לטענת חברת הביטוח, בית המשפט ניתח את הראיות שהצביעו על כך שאבו רכאב לא נהג ברכב בעת התאונה, ואין לאפשר לקרן הפלסטינית לעשות כעת "מקצה שיפורים". חברת הביטוח טוענת עוד כי נסיבות הרשעתו של אבו רכאב בבית המשפט בעזה, והודאתו שם, לא הוכחו בפני בית המשפט הנכבד קמא, שכן אבו רכאב נפטר טרם שהחל שלב ההוכחות בתביעה . חברת הביטוח מזכירה בהקשר זה, כי במועד שבו מסר פטאיר את עדותו, אבו רכאב כבר לא היה בין החיים, ולכן לא יכול היה להינזק עוד מעדותו של פטאיר. חברת הביטוח מציינת עוד כי הטענה שזהות הנהג הפוגע איננה ידועה הועלתה כבר עם הגשת כתבי הטענות בתביעה, ועל כן עדותו של פטאיר איננה יכולה להיחשב לעדות "כבושה", או לכזו שיש בה הרחבת חזית אסורה. אשר לסתירות בעדותו של פטאיר – חברת הביטוח טוענת כי בית המשפט התייחס להן, וקבע כי אין בהן כדי לפגוע באמינותה של הטענה המרכזית של פטאיר, לפיה חברו של אבו רכאב נהג במשאית בעת התאונה. 12. באשר לבקשת הקרן הפלסטינית להוספת ראיות – חברת הביטוח שוללת את הדבר מכל וכל, פרוצדורלית ועניינית כאחד, ומציגה טיעונים מטיעונים שונים ביחס לעיתוי הגשת הבקשה והמניעים העומדים, לכאורה, מאחוריה, אשר יש בהם כדי לפגום, לשיטתה של חברת הביטוח, במהימנותן של טענות הקרן הפלסטינית. לגופו של עניין, חברת הביטוח טוענת כי בית המשפט קמא הנכבד לא נתן משקל מכריע לעדותו של פטאיר, כי אם שקל את מכלול הראיות שעמדו לנגד עיניו, לרבות תצהיריהם של עדים, שאת חלקם מבקשת הקרן הפלסטינית עצמה לצרף לערעור זה (הגם שהמצהירים לא נחקרו בבית המשפט המחוזי הנכבד בשל הקושי להביאם מרצועת עזה לישראל). חברת הביטוח מדגישה עוד כי ההכרעה בתיק ניתנה לאחר ניתוח פרטני שהוביל למסקנה כי הנהג הפוגע לא היה מורשה לנהוג ברכב. בהקשר זה חברת הביטוח גם מציינת כי לא מתקיימות כאן נסיבות מיוחדות, אשר מצדיקות את התערבותה של ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים, לא כל שכן, בממצאי מהימנות. לפיכך, חברת הביטוח טוענת כי אין לשעות לבקשתה של הקרן לצרף ראיות נוספות לערעור. הדיונים בערעור 13. בערעור התקיים דיון מקדמי בפני חברי, השופט י' עמית. במהלך הדיון הוצעה הצעה לצדדים, אשר נדחתה והדיון הועבר להרכב. 14. בתאריך 31.12.2012 קיימנו דיון בערעור. בתום הדיון קבענו כי בעקבות הערותינו – הקרן הפלסטינית תודיע אם היא עומדת על ערעורה, או חוזרת בה הימנו, תוך שמירת זכויות וטענות הצדדים, היה ותחליט לתבוע את חברת הביטוח בעזה. הוספנו וציינו כי הקרן הפלסטינית מסרה לנו את התצהיר (ותרגומו) שבדעתה להגיש במסגרת בקשתה להגשת ראיות נוספות – זאת לצורך עיון בבקשה והחלטה בה. קבענו כי לחברת הביטוח תינתן זכות להגיב בקצרה על הודעת הקרן הפלסטינית וכי לאחר שהחומר יאסף – יינתן פסק דין. הודעות הקרן הפלסטינית 15. לאחר שהתקיים האמור בפיסקה 14 שלעיל – הקרן הפלסטינית הודיעה לבית המשפט בתאריך 07.02.2013 כי היא נוטה לקבל את הצעתנו מבחינה עקרונית, במובן זה שהתיק אכן ראוי שיתברר, לשיטתה, ברצועת עזה, ואולם בשל קשיים העלולים לעמוד בפניה שם, לאור הוראות הדין המקומי בשטחי הרשות הפלסטינית – היא איננה יכולה לקבל את ההצעה במתכונתה הנוכחית. לכן, הקרן ביקשה לקיים ישיבת תזכורת. בהחלטתנו מתאריך 24.2.2013 קבענו כי אין בידינו להיעתר לבקשה, ואולם לנוכח הודעתה של הקרן הפלסטינית כי היא נוטה לקבל את הצעתנו העקרונית, ניתנה לה, לפנים משורת הדין, הרשות למסירת הודעה נוספת, או לפרט את קשייה. 16. הקרן הגישה הודעה נוספת, כאמור, ובגדרה הבהירה כי אין ביכולתה לקבל את הצעתו של בית המשפט כפשוטה, שכן לפי הדין הפלסטיני החל ברשות הפלסטינית, במידה שהקרן הפלסטינית תמשוך את ערעורה, ותגיש תביעה חדשה נגד חברת הביטוח בעזה – חברת הביטוח תוכל להתגונן בטענה של מעשה בית דין. הקרן הפלסטינית הבהירה כי על פי הדין הפלסטיני, קיימים שלושה מצבים חלופיים, שבהם פסק דין הופך חלוט: האחד, כאשר ניתן פסק דין סופי בערכאת ערעור; השני, כאשר ניתן פסק דין בערכאה המבררת מבלי שהוגש עליו ערעור; השלישי, כאשר הוגש ערעור והמערער חזר בו ממנו בפני ערכאת הערעור. 17. הקרן הפלסטינית ממשיכה וטוענת בהודעתה, כי על פי הדין הפלסטיני ניתן להגיש תביעה כנגד חברת הביטוח (לרבות השתתפות) בשטחי הרשות הפלסטינית רק בהתקיים שני תנאים: א) ניתן פסק דין בבית משפט בשטחי הרשות הפלסטינית לגבי האחריות, והוא חלוט. ב) נתגלו ראיות חדשות שלא ניתן היה לגלותן קודם לכן. הקרן הפלסטינית טוענת כי אם היא תחזור בה מערעורה בפני בית משפט זה, והערעור יידחה בפסק דין סופי – עלולה איפוא להיחסם בפניה הדרך להגיש תביעה חדשה נגד חברת הביטוח בבית המשפט בעזה. בשל כך אין בידיה, לדבריה, לקבל את הצעות בית המשפט הנ"ל. הקרן הטעימה עם זאת כי אם ניאות לקבל את ערעורה, במובן זה שייקבע כי שאלת החבות תתברר בבית המשפט המוסמך בשטחי הרשות הפלסטינית, בהיותו הפורום הנאות לכך – הרי שמבחינה מעשית, תוגשם תכליתו של הפתרון, אשר הוצע על ידינו. דיון והכרעה 18. הסוגיה העומדת לפתחנו בערעור זה היא מורכבת: מחד גיסא, טענות המערערת מתמקדות, רובן ככולן, בהשגה על ממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי בית המשפט קמא הנכבד לגבי זהות הנהג שפגע במשיב. הלכה פסוקה היא כי, ככלל – אין בית משפט זה נוטה להתערב בקביעות עובדתיות, אלא במקרים חריגים, שבהם מסקנות הערכאה הדיונית אינן עומדות במבחן ההיגיון והשכל הישר, או שנעלמו מבית המשפט עובדות מהותיות, שעשויות היו לשנות את פסיקתו (ראו למשל: ע"א 4750/12 כהן נ' עזבון המנוחה עדה גלילי (2.10.2014); ע"א 9927/06 פלוני נ' מדינת ישראל (18.1.2015)). עוד יש לזכור כי בית המשפט קמא הנכבד דן בשאלת זהותו של נהג המשאית הפוגעת לעומק ובהרחבה, על יסוד העדויות והראיות שהוצגו בפניו, וקבע כי הספקות הנוגעות לאמיתות הודאתו של אבו רכאב (בגינה הוא הורשע בבית המשפט ברצועת עזה), בעינם עומדים, ולכן אין לסמוך על הודאה זו לצורך קביעת זהותו של הנהג הפוגע. בית המשפט קמא בדק ובחן גם את עדותו של פטאיר והתרשם כי לא היה לו כל עניין בתוצאות התביעה. לעדות זו, חרף הסתירות בה, נמצאו חיזוקים, אשר הביאו את בית המשפט קמא למסקנה כי חברו (האלמוני) של אבו רכאב היה הנהג הפוגע. הנה כי כן, לאחר ניתוח מעמיק של הראיות, נקבע כי חברת הביטוח עמדה בנטל לסתור את החזקה העובדתית, שלפיה אבו רכאב היה הנהג הפוגע. מאידך גיסא, לא ניתן להתעלם כיום מהראיות החדשות ובעיקר מהתצהיר החדש של פטאיר, שאותו ביקשה הקרן הפלסטינית להגיש בגדר הערעור שבפנינו. מהתצהיר שנמסר לנו בדיון, עולה כי פטאיר מודה כעת כי שיקר בעדותו בבית המשפט המחוזי הנכבד, שכן סבר שיקבל בתמורה לכך סך של 70,000 ש"ח. מובן, כי לא ניתן לתת יד לפסק דין שהושג, כביכול, במרמה, ויש לברר ולמצות את הדין בעניין זה עד תום. 19. במצב הדברים הנ"ל – בשל הנסיבות החדשות שהתעוררו, לכאורה, ובהתחשב באמור בהודעת הקרן הפלסטינית, בנוגע לאפשרות לברר את התביעה בשטחי הרשות הפלסטינית – דומה עלי כי יש לקבל את הערעור כאמור בפיסקה 23 שלהלן, כך שהיריבות בין הקרן הפלסטינית לבין חברת הביטוח, בנוגע לשאלה: על מי מהן מוטל, ביחסים ביניהן, לשאת בסכום הפיצוי שנפסק ושולם למשיב 1 בגין נזקיו, תובא לדיון מחודש, אך זאת – בבית המשפט המוסמך בשטחי הרשות הפלסטינית, בהיותו הפורום הנאות לכך. אביא בקצרה את הנימוקים למסקנתי זו. 20. הלכה היא כי בית המשפט הישראלי, המוסמך לדון בתובענה פלונית, רשאי שלא להפעיל את סמכותו הבינלאומית באם שוכנע כי קיים פורום אחר, זר, המהווה את הפורום ה"טבעי" לדון בתובענה. שאלת נאותות הפורום הישראלי תוכרע בשים לב לזיקותיהם של בעלי הדין והעניין, מושא התובענה, לכל אחד מן הפורומים המוסמכים (ראו: רע"א 7205/12 אקולין טכנולוגיות (98) בע"מ נ' EAZ PRODUCTS INC DRI, בפיסקה 18 (11.9.2014); וכן: ע"א 9725/04 אשבורן חברה לסוכנויות ומסחר בע"מ נ' CAE Electroics Ltd, בפיסקה 18 (4.9.2007) וההפניות שם. ראו גם: רע"א 3144/03‏ אלביט הדמיה רפואית בע"מ נ' ‏Harefuah Serviços de Saude S/C Ltda.‎‏‏, פ''ד נז(5) 414 (2003) (להלן: פרשת אלביט), וראו גם: ע"א 2705/91 אבו-ג'חלה נ' חברת החשמל מזרח ירושלים בע"מ, מח (1) 554 (1993); וכן רע"א 2705/97 הגבס א' סיני (1989) בע"מ נ' The Lockformer Co., נב(1) 109 (1998)). ההכרעה בשאלה זו תושפע אף משיקולים של מאזן הנוחות ושל יעילות דיונית, במסגרתם תיבחנה ציפיותיהם הסבירות של הצדדים כי הנושא יידון בישראל, ומידת העניין של שיטת המשפט הישראלית בתובענה (ראו לאחרונה פסק-דיני בעניין: 2706/11 SYBIL GERMANY PUBLIC CO. LIMITED נ' הרמטיק נאמנות (1975) בע"מ (4.9.2015), במיוחד שם בפיסקה 98). 21. כפי שכבר בואר לעיל, השאלה היחידה שנותרה במחלוקת בין הצדדים בערעור זה, נוגעת לשאלת מיהות הגוף הפלסטיני שנדרש לשאת בנטל תשלום הפיצויים למשיב 1, וזאת לאחר שסכום הפיצוי כבר שולם בפועל למשיב, על ידי המערערת, כך שהמשיב למעשה "יצא כבר מן התמונה". כלומר עניין לנו בסוגיה שמגלמת יריבות בין בעלות דין פלסטיניות, ביחס לשאלה, אשר ההכרעה בה כרוכה בשמיעת עדים המצויים כולם ברשות הפלסטינית (שכן היא נגזרת באופן ישיר משאלת זהות הנהג הפוגע). יתרה מכך, הראיה החדשה שצירופה התבקש על ידי המערערת בענייננו, קרי, תצהיר שנמסר לבית המשפט בעזה, ואשר עשוי להיות לו משקל מכריע בהחלטה בשאלה הנתונה במחלוקת – קשורה קשר מהותי לערכאה מוסמכת ברשות הפלסטינית, ומן הראוי, לפיכך, שבירור הסוגיה כולה ייעשה שם. סוף דבר 22. לנוכח כל האמור לעיל, דומה עלי כי מירב הזיקות של השאלה שנותר להכריע בה, בין השאר לנוכח הנסיבות החדשות שנתגלו, לטענת המערערת – הן לבתי המשפט של הרשות הפלסטינית. אשר על כן, ובשים לב גם לשיקולים של יעילות דיונית (המתבטאים בעיקר בקושי הניכר בהבאת עדים פלסטינים לשטחי ישראל, קושי אשר הכביד גם על ניהול שלב ההוכחות בבית המשפט המחוזי הנכבד) – אני סבור כי הפורום הנאות לדיון בשאלה האמורה, הוא בית המשפט המוסמך ברשות הפלסטינית. 23. אציע, איפוא לחברי ולחברתי, לקבל את הערעור במובן זה שהקביעה כי הקרן הפלסטינית ולא חברת הביטוח היא זו שאמורה לשאת בתשלום ששולם למשיב על ידי המערערת תתבטל, ככל שהיריבות בין המערערת לבין המשיבה 3, לעניין מיהות הגוף שצריך לשאת בפיצוי נזקי המשיב 1 – תתברר בערכאה המוסמכת לכך ברשות הפלסטינית. למעלה מן הצורך, יובהר כי אין בפסק דין זה, או בכל הכרעה עתידית שתתקבל על ידי ערכאה פלסטינית בשאלה האמורה, כדי לשנות מהקביעות המהותיות בפסק דינו של בית המשפט קמא הנכבד, לעניין עצם זכאותו של המשיב לפיצוי לפי הפלת"ד, או לעניין סכום הפיצוי שכבר שולם לו. ש ו פ ט השופט י' עמית: אני מסכים. אכן, אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בממצאי עובדה ומהימנות, אך הבקשה לראיות נוספות שהוגשה על ידי המערערת, רק מחזקת את התמיהות לגבי הגרסה כי מי שנהג ברכב היה פלוני, שזהותו לא ידועה. גרסה זו תמוהה כשלעצמה, לא ברור מה היה הקשר בין אותו פלוני לבין אבו רכאב ומדוע אבו רכאב נזקק או נדרש לאפשר לו לנהוג ברכב במקומו. לכך יש להוסיף כי כנגד אבו רכאב הוגש כתב אישום, הכולל שמות של עדים לאירוע. אבו רכאב הורשע, וככל הנראה אף שילם דמי סולחה (עטוה) למשפחתו של המשיב. על רקע כל אלה, אני מצטרף למסקנתו של חברי, השופט ח' מלצר, כי יש לקבל את הערעור בכל הנוגע למחלוקת בין הקרן לבין חברת הביטוח, כך שיתאפשר לצדדים אלה לברר את הסכסוך ביניהם בערכאה הפלסטינית. ש ו פ ט השופטת ד' ברק-ארז: אני מסכימה לפסק דינו של חברי השופט ח' מלצר בשים לב למאפייניו המיוחדים של ההליך שבפנינו בשלב הנוכחי. ככלל, הטענה של פורום לא נאות היא טענה מקדמית שאמורה להיבחן בשלביו המוקדמים של ההליך. כאשר הפורום המקומי "אינו נאות" משמעות הדברים היא שקיימת סמכות לדון בתיק, אך טעמים שעניינם יעילותו של ההליך ונוחיותם של הצדדים תומכים בכך שיתברר בפני ערכאה אחרת. משנשמעו טענות הצדדים והובאו הראיות בפני בית המשפט – ההצדקה התומכת בקבלת הטענה הולכת ודועכת. על כן, בנסיבות רגילות, בשלב דנן, שבו כבר התקיים הליך שיפוטי בכל הנוגע להכרה באחריות כלפי נפגע התאונה, לכאורה לא היה מקום להימנע מהשלמת ההליך במערכת המשפט הישראלית. עם זאת, במקרה המיוחד שבפנינו השתכנעתי כי יש מקום לקבל את הטענה – בכל הנוגע למערכת היחסים שבין שני הגורמים שעשויים לחוב בגין הפיצויים שקיבל הנפגע ובעניין זה בלבד – בהתחשב בבירור העובדתי שנדרש ובשים לב לראייה החדשה שהוצגה, מבלי לגרוע מזכויותיו של הנפגע. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ח' מלצר. ניתנה היום, ‏ט"ו בחשון התשע"ו (‏28.10.2015). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09078410_K29.doc מה מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il