מיכאל אקווה נ. היועץ המשפטי לממשלה

בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים ע"פ 7840/01 בפני: כבוד השופט א' מצא כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופטת ד' ביניש המערער: מיכאל אקווה נגד המשיב: היועץ המשפטי לממשלה ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי בירושלים מיום 11.9.01 בב"ש 2397/01 שניתנה על-ידי כבוד השופט ד"ר ע' חבש תאריכי הישיבות: ו' באדר תשס"ב (18.2.02); ל' בסיוון תשס"ב (10.6.02) בשם המערער: עו"ד שחר פריזט; עו"ד אסף ברם; עו"ד גיל דחוח בשם המשיב: עו"ד יצחק בלום; עו"ד נילי גסר פסק-דין השופטת ד' דורנר: העובדות, ההליכים והטענות 1. המערער, אזרח ישראלי שהתגורר מאז שנת 1989 בארצות-הברית, שבה גם נישא לאזרחית אמריקנית ובה נולדו ילדיו, הואשם בשנת 2000 בניו-יורק בעבירות של מירמה בניירות-ערך תוך שימוש במידע-פנים, וכן בעבירה של קשירת קשר לביצוע מירמה בניירות-ערך. בכתב-האישום, שהוגש כנגד המערער וכנגד אחד, רוברט פריקר, לבית-המשפט של המחוז הדרומי של ניו-יורק, נטען, כי במהלך השנים 2000-1997 קיבל לידיו המערער מידע מאדם בשם ג'ון ג' פרימן, שהועסק באותה התקופה בשתי חברות-השקעה גדולות - תחילה בחברת Goldman Sachs & Co. ולאחר-מכן בחברת Credit Suisse First Boston. עיסוקו של פרימן בחברות-השקעה אלו היה בהכנת מסמכים הנוגעים לעיסקות מיזוג ורכישה שעתידות היו להיערך בין חברות, שקיבלו ייעוץ מחברות-ההשקעה שבהן הועסק, ובתוקף תפקידו הייתה לו נגישות למידע אודות העיסקות הללו. עוד נטען בכתב-האישום, כי המערער השקיע בניירות-ערך בהתבסס על המידע שקיבל מפרימן, ולאחר שהמידע שוחרר לציבור הרחב, שווי ניירות-הערך עלה בצורה ניכרת, והמערער הרוויח סכום של כ104,000- דולר. מתוך סכום זה שילם המערער לפרימן - בתמורה למידע שהלה מסר לו - סכום שנע בין 8,000 ל10,000- דולר וכן מימן את חשבון הטלפון הסלולרי שלו. בכתב-האישום נטען עוד, כי בשנת 1998, הציג המערער בפני פרימן את פריקר, ובין השלושה סוכם כי פרימן יעביר למערער, או לפריקר ישירות, מידע-פנים שישיג במהלך עבודתו, ומן הרווחים שיגרוף פריקר מהשקעה בניירות-ערך על בסיס המידע, ישלם כעשרה אחוזים למערער ולפרימן. על סמך המידע שקיבל מפרימן הרוויח פריקר כמיליון דולר ממסחר בניירות-ערך, ואולם העביר למערער ולפרימן סכום של כ40,000- דולר בלבד. 2. בחודש מרץ 2000, לאחר שהוגש כנגדו כתב-האישום, נעצר המערער בארצות-הברית, אך שוחרר בערבות של כ150,000- דולר, וזאת לאחר שנדרש להפקיד את דרכונו. ברם, בחודש ספטמבר 2000 הפר המערער את תנאי השחרור בערובה, ותוך שימוש בדרכון גרמני נוסף שהיה ברשותו, ואשר הוצא על שם “Mikael Kopperburg”, עזב את ארצות-הברית והגיע לישראל. בחודש מאי 2001, כתשעה חודשים לאחר שהגיע המערער לישראל, הגישה ממשלת ארצות-הברית, באמצעות השגרירות האמריקנית בישראל, בקשה להסגיר את המערער לידיה, וזאת בהתאם לאמנה שנכרתה בין ישראל לבין ארצות-הברית בדבר הדדיות בהסגרת עבריינים. אמנה זו קובעת בסעיף 2: Persons shall be delivered up according to the provisions of the present Convention for prosecution when they have been charged with ... any of the following offences: 1. ... ... 13. Embezzlement. 14. Obtaining money, valuable securities or goods by false pretenses... ... 18. Fraud by a[n] ... officer of any company. ... המערער נעצר איפוא בישראל מכוח סעיף 6 לחוק ההסגרה, תשי"ד1954- (להלן: חוק ההסגרה). לבקשת ההסגרה צורף תמליל עדות של פרימן, שהסכים להצעת רשויות התביעה האמריקניות לשמש כעד-מדינה כנגד המערער וכנגד פריקר. על יסוד הסכמה זו, העיד פרימן במשפטו של פריקר, שהורשע בעבירות שייוחסו לו בכתב-האישום המשותף שהוגש כנגדו וכנגד המערער. כן צורפו לבקשת ההסגרה תמלילי שיחות שנערכו בין המערער לבין פרימן, ואשר הוקלטו על-ידי פרימן, וכן תצהיר של סגן התובע הפדראלי במחוז הדרומי של ניו-יורק ומסמכים נוספים. על רקע זה הגישה המדינה לבית-המשפט המחוזי בירושלים עתירה להכריז על כי המערער הוא בר-הסגרה לארצות-הברית. בעתירה נטען, כי אילו ביצע המערער בישראל את המעשים המיוחסים לו, ניתן היה להעמידו לדין בעבירות של קשירת קשר לפשע, שימוש במידע פנים, תרמית בקשר לניירות ערך וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. 3. עיקר טענת המערער בפני בית-המשפט המחוזי היה, כי המעשים המיוחסים לו אינם מהווים עבירה כלשהי בישראל, ואילו בוצעו מעשים אלו בישראל, לא ניתן היה להעמידו לדין כאן. בהקשר זה טען המערער, כי המידע שעשה בו שימוש אינו מידע-פנים, משום שהמידע כלל אינו שייך לחברה שניירות-הערך שלה נסחרים בבורסה, אלא לחברות-ההשקעה שבהן הועסק פרימן; כי המערער לא היה איש-פנים, ועל-כן לא ניתן להעמידו לדין בישראל לפי סעיף 52ג לחוק ניירות ערך, תשכ"ח1968- (להלן: חוק ניירות ערך), שעניינו עבירה של שימוש במידע בידי איש פנים; וכי גם פרימן עצמו לא היה איש-פנים, ועל-כן אף לא ניתן להעמיד את המערער לדין לפי סעיף 52ד לחוק ניירות ערך, שעניינו עבירה של שימוש במידע שמקורו באיש פנים. עוד טען המערער, כי העבירות שבגינן נתבקשה הסגרתו אינן עבירות הסגרה בהתאם לאמנה שנכרתה בין ישראל לבין ארצות-הברית; וכי הראיות שהוצגו על-ידי המדינה, ובמרכזן עדותו של עד-המדינה פרימן, היו חלקיות וסלקטיביות, ואין בהן כדי לבסס כתב-אישום. המערער ציין, כי לעתירה לא צורפה הודעתו של פרימן בפני חוקרי המשטרה שחקרוהו, או תמליל חקירתו הנגדית במשפטו של פריקר, וצורפו רק חלקים מתוך תמלילי השיחות המוקלטות. לחלופין טען המערער, כי יש לקבוע כי הוא תושב ישראל, ועל-כן אין מדינת ישראל יכולה להסגירו מבלי לקבל תחילה את הסכמת ארצות-הברית להחזיר את המערער לישראל לשם ריצוי עונשו, אם יורשע בדין. המערער ציין לעניין זה, כי הוא אזרח ישראלי ואינו מחזיק באזרחות אמריקנית, כי עתה אין לו עוד כל קשר לארצות-הברית, כל משפחתו וחבריו נמצאים בישראל, וכי בארצות-הברית נתונים חייו בסכנה אם ייכלא, עקב ניסיונותיה של כנופיית פשע שהעיד כנגדה בעבר להתנכל לו. 4. בית-המשפט המחוזי (השופט ד"ר עוני חבש), בפסק-דין מפורט, קבע כי חומר הראיות שהוגש על-ידי המדינה בתמיכה לבקשה להכריז על המערער בר-הסגרה, מלמד כי יש אחיזה לאישומים שהוגשו בארצות-הברית כנגד המערער, אף בהתחשב בכך שמדובר בחלק מחומר הראיות בלבד שיש בידי רשויות התביעה בארצות-הברית; וכי אילו רצה בכך, המערער עצמו יכול היה להגיש חומר ראיות נוסף, כפי שאומנם עשה לגבי עמודים מסוימים מתוך תמלילי השיחות, שאותם ביקש לצרף. עוד קבע בית-המשפט המחוזי, כי אם היה המערער מבצע את מעשיו בישראל היה ניתן להאשימו בפלילים בעבירות של קשירת קשר לעשיית פשע, שימוש במידע פנים, תרמית בקשר לניירות ערך וקבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות. בהקשר זה קבע בית-המשפט המחוזי, כי המידע שהעביר פרימן למערער היה "מידע פנים" כהגדרתו בסעיף 52א לחוק ניירות ערך, שכן מדובר היה במידע סודי ביותר, אשר היה בו פוטנציאל להעלאה ניכרת של שוויים של ניירות-ערך שאליהם נגע, ופרימן אף וידא כי מדובר במידע שלא פורסם לציבור בטרם מסר את המידע למערער ולפריקר. עוד נקבע, כי פרימן עצמו, שהייתה לו מתוקף תפקידו בחברה גישה למידע-פנים, היה "איש פנים בחברה" כמשמעות הצירוף בסעיף 52א לחוק ניירות ערך, וכי אף שהוחתם על-ידי מעסיקיו על הסכם סודיות, ניצל את נגישותו לשולחנותיהם של עמיתיו לעבודה, ולסלי-ניירות במשרד, והצליח לפענח את שמות הקוד שהוענקו מטעמי סודיות לחברות-הלקוחות שעמדו להשתתף בעיסקות רכישה או מיזוג, ולהפיק רווחים מעסקות בניירות-ערך על יסוד המידע שאסף. בית-המשפט המחוזי הוסיף וציין, כי בין אם העבירה המיוחסת למערער היא עבירה לפי סעיף 52ג לחוק ניירות ערך או לפי סעיף 52ד לחוק ניירות ערך, אין ספק כי די בכך כדי לבסס את הדרישה להכריז על המערער שהוא בר-הסגרה. בית-המשפט המחוזי קבע עוד, כי מחומר הראיות שהוגש עולה, כי למערער היה חלק מרכזי בתכנית שנועדה לרמות את מי שמכרו לו ניירות ערך שברשותם מבלי שידעו על המידע שבידי המערער, והמערער אף היה מודע לאיסור שאותו הפר פרימן בהעבירו את המידע, כמו גם לאיסור שאותו הפר בעצמו בעשותו שימוש במידע זה. בית-המשפט הוסיף, כי המערער אף עודד את פרימן להשיג מידע נוסף, ואת פריקר להמשיך ולהשתמש במידע, וכאשר החליט פרימן לעזוב את חברת-ההשקעות של Goldman Sachs & co., ניסה המערער להניאו מכך והציע לו תשלום אם יישאר. כן נקבע, כי המערער אף ניסה לטשטש את עקבות מעשיו על-ידי רכישת ניירות-הערך ומכירתם באמצעות חשבון הבנק של אשתו, וגם התחייב בפני פרימן שלא לשתף פעולה עם המשטרה אם ייחשפו מעשיהם. עוד נקבע, כי העבירות שבגינן ניתן להגיש כתב-אישום כנגד המערער הן עבירות הסגרה לפי האמנה, המגדירה לעניין זה עבירות של "מעילה", "קבלת כספים בטענות שווא", ו"תרמית על-ידי פקיד של החברה"; ובעניין זה יש להעניק ללשון האמנה פירוש רחב, שיתחשב בשוני הקיים בהגדרת עבירות בקרב מדינות שונות, ויגשים את המטרה של שיתוף פעולה בינלאומי לצורך מלחמה בפשע. לבסוף קבע בית-המשפט המחוזי, כי המערער אינו תושב ישראל, שכן שהה בארץ תקופה קצרה בלבד, ולא הוכח, כעניין שבעובדה, כי התכוון לחזור לישראל. המערער הוכרז איפוא כבר-הסגרה. 5. מכאן הערעור שבפנינו, שבגידרו חזר המערער על הטענות שהעלה בפני בית-המשפט המחוזי. ואולם, בדיון בפנינו התמקד המערער בטענה, כי בית-המשפט המחוזי שגה בקובעו כי פרימן היה "איש פנים", וזאת מכיוון שלפרימן לא היה כל קשר לחברות שניירות-הערך שלהן נרכשו במסגרת התכנית להשתמש במידע הפנים - להבדילן מחברות שהיו לקוחות של חברות-ההשקעה שבהן הועסק - ועל-כן פרימן אינו יכול להיחשב "איש פנים" ביחס אליהן. המערער הוסיף והטעים, כי בית-המשפט המחוזי שגה בהימנעו מלהכריע בשאלה, אם ניתן היה להעמיד את המערער לדין בישראל לפי סעיף 52ג לחוק ניירות ערך - הקובע עבירה של שימוש במידע בידי איש-פנים, שעונשה עד חמש שנות מאסר - או רק בעבירה לפי סעיף 52ד לחוק ניירות ערך, המגדיר עבירה של שימוש במידע שמקורו באיש-פנים, שעונשה עד שנת מאסר בלבד. לטענת המערער, בית-המשפט המחוזי לא נתבקש להכריז על המערער בר-הסגרה לעניין העבירה של סעיף 52ד לחוק ניירות ערך, ועל-כל-פנים - והוא העיקר - עבירה זו אינה מאפשרת להסגירו, מכיוון שעל המערער חל הדין שלפני חוק ההסגרה (תיקון מס' 7), תשס"א2001- (להלן: תיקון מס' 7). טענת המערער הייתה, כי תיקון מס' 7 נכנס לתוקפו רק לאחר שהוגשה העתירה בעניינו של המערער, ועל-פי הדין שקדם לתיקון מס' 7, ניתן להסגיר אדם בגין עבירות שהעונש עליהן הוא שלוש שנות מאסר ומעלה בלבד. עוד טען המערער, כי לא ניתן לקבוע את היותו בר-הסגרה בהתבסס על הטענה כי היה שותף לעבירות שביצע פרימן, מכיוון שטענת השותפות לא הופיעה בבקשה להכריז על המערער בר-הסגרה, וכי ממילא גם לא הובהר מה היה מעמדו של המערער בעיני המדינה - מבצע בצוותא, משדל או מסייע. כן נטען, כי לא ניתן היה להעמיד את המערער לדין על יסוד דיני השותפות, מכיוון שהמחוקק בישראל נמנע מפורשות מלהגדיר עבירות שותפות בהקשר לעבירה לפי סעיף 52ג לחוק ניירות ערך. מנגד, המדינה תמכה בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, בהדגישה, כי על-פי העובדות שנקבעו, ניתן היה להעמיד את המערער לדין בישראל גם בעבירה על סעיף 52ג לחוק ניירות ערך, שכן המערער פעל כשותף מלא של פרימן, ומעשיו של המערער לא הסתכמו אך בקבלת מידע הפנים ורכישת ניירות-ערך על-פי המידע. המדינה הפנתה בעניין זה לעתירתה להכריז על המשיב בר-הסגרה, שבה נטען כי המערער ביצע את המעשים המיוחסים לו כשותף של פרימן. המדינה הוסיפה, כי הטענה שפרימן לא היה איש פנים ביחס לחברות שניירות-הערך שלהן נרכשו על-ידי המערער ופריקר אינה נכונה משפטית, ועל-כל-פנים גם אין לה בסיס בעובדות המקרה, שכן מרבית האישומים כנגד המערער מתייחסים לפרשות שבהן הופקו הרווחים מניירות-ערך של חברות שהיו לקוחות ישירים של חברת-ההשקעות שבה עבד פרימן, או מניירות-ערך של חברות שניהלו משא-ומתן לקראת מיזוג באמצעות חברת-ההשקעות שבה עבד פרימן. המדינה טענה עוד, כי אף שהחלטת בית-המשפט המחוזי לא הושתתה על תחולת תיקון מס' 7 לחוק ההסגרה על עניינו של המערער, עדיין תיקון מס' 7, שנכנס לתוקפו עוד לפני הדיון הראשון בעניינו של המערער שנערך בפני בית-המשפט המחוזי, חל על המערער, וזאת משום שתחולתו לגבי המערער היא אקטיבית ולא רטרואקטיבית. עם זאת, המדינה סייגה את טענתה, והסבירה כי התיקון לסעיף 1א לחוק ההסגרה, שלגביו נקבע במפורש בתיקון מס' 7 כי יחול רק על בקשות הסגרה שהוגשו לפני כניסת תיקון מס' 7 לתוקף - אינו חל על המערער. ביחס לטענת המערער כי הוא תושב ישראל לצורך חוק ההסגרה טענה המדינה, כי המערער נמנע מלדווח לרשויות האמריקניות שעבורן העיד על חששו מפני נקמת הכנופיה שהזכיר. לבסוף ציינה המדינה, כי לאחר שהגיע לישראל התגרש המערער מאשתו הגם שהמשיך לחיות עימה תחת קורת גג אחת, נמנע מלרכוש בית בישראל, לא מצא עבודה ואף המשיך לשמור על אזרחותו הגרמנית. דיון 6. השאלות המתעוררות במקרה שבפנינו הן, ראשית, אם קיימות ראיות מספיקות להעמדת המערער לדין, כנדרש בסעיף 9(א) לחוק ההסגרה. שנית, אם לצורך סעיף 2(א) לחוק ההסגרה יש לקבוע כי ניתן להעמיד את המערער לדין בישראל בעבירה של שימוש במידע-פנים לפי סעיף 52ג לחוק ניירות ערך, וזאת על יסוד דיני השותפות. שלישית, אם העבירות שבהן מואשם המערער הן עבירות הסגרה על-פי האמנה שנכרתה בין ישראל לבין ארצות-הברית. ורביעית, אם המערער הוא תושב ישראל לצורך סעיף 1א לחוק ההסגרה. אדון בשאלות אלו כסידרן. ראיות מספיקות 7. סעיף 9(א) לחוק ההסגרה קובע: הוכח בשעת הדיון בעתירה [להכריז שהמבוקש הוא בר-הסגרה], כי ... יש ראיות שהיו מספיקות כדי להעמיד [את המבוקש] לדין על עבירה כזאת בישראל, וכי נתמלאו שאר התנאים הקבועים בחוק להסגרתו - יכריז בית המשפט, כי המבוקש הוא בר-הסגרה. נוכח פגיעתה בזכויותיו של מי שנתבקשה הסגרתו (להלן גם: המבוקש), החלטה להכריז על המבוקש כבר-הסגרה, מצריכה הכרעה שיפוטית בשאלת דיות הראיות כנגדו. כעולה מסעיף 9 לחוק ההסגרה, אמת-המידה שנקבעה לעניין זה - אף שענייננו הוא בהעמדת המבוקש לדין פלילי במדינה אחרת - היא זו הקבועה במשפטנו לעניין העמדה לדין פלילי, של קיום ראיות לכאורה לאישום. ראו ש"ז פלר, דיני ההסגרה (תש"ם), 354; ע"פ 308/75 פסחוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(2) 449, בע' 460. אלא פשוט הוא, שיש להבחין בין שאלת דיות הראיות לבין שאלת אופן הבאת הראיות בפני בית-המשפט. בעניין אופן הבאת הראיות נקבעו הוראות בתקנות ההסגרה (סדרי דין וכללי ראיות בעתירות), תשל"א1970-, כגון הדרישה כי מסמך או מוצג יאומתו בדרך שנקבעה באמנת ההסגרה או בפקודת העדות. כן נקבע בפסיקתנו, כי, ככלל, יש לצרף לבקשת ההסגרה את כל חומר הראיות הרלוואנטי המצוי בידי המדינה המבקשת, ולא רק קטעים סלקטיביים ממנו, וזאת על-מנת שבפני בית-המשפט הנדרש לשאלת היות המבוקש בר-הסגרה יוצג המכלול הראייתי השלם. ראו ע"פ 508/89 רובין נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(4) 340, בע' 345; ע"פ 4388/00 וייץ נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם; ניתן בתאריך 5.10.00). ברם, הדרישה לצירוף מכלול חומר הראיות הרלוואנטי, שיש ליישמה על-פי אמת-המידה המוגברת של הוגנות הנדרשת מן המדינה, איננה מיועדת לחייב את המדינה להציג, כעניין טכני, את כל המסמכים שנאספו על-ידי המדינה-המבקשת לקראת משפטו של המבוקש, כתנאי לכך שניתן יהיה להכריז שהמבוקש הוא בר-הסגרה. אלא, דרישה זו עניינה בהצגת אותם מסמכים שישקפו נאמנה את תמונת התשתית הראייתית הקיימת כנגד המבוקש, ללא מניפולציות אסורות, שיש בהן כדי לעוות תשתית זו. 8. במקרה שבפנינו, כאמור, עדותו בחקירה הראשית של פרימן, ולצידה הראיות התומכות, שבמרכזן תוכן שיחות הטלפון שקיים המערער עם פרימן, יוצרים מארג ראייתי, המבסס לכאורה את האישומים כנגד המערער. ואילו חומר הראיות שהמערער טען כי לא הוצג לבית-המשפט המחוזי אפשר שישפיע על הערכת מהימנותו של פרימן, שצפוי להעיד במשפטו של המערער, אך אין בחומר נוסף זה כדי לשנות את עובדת קיומן של ראיות לכאורה כנגד המערער, המצדיקות להכריז כי המערער הוא בר-הסגרה. אכן, המערער אינו טוען כי תוכן עדותו של פרימן שונה מכפי העולה מתמליל העדות שהוגש לבית-המשפט המחוזי, אלא כי פרימן מסר גירסה שונה בפני חוקרי-המשטרה, שיש להעדיפה על-פני גרסתו במשפטו של פריקר. זאת ועוד, כאמור, בפני המערער פתוחה הייתה הדרך לדרוש כי יוצג חומר ראיות נוסף, כפי שאף עשה לגבי חלק מן הראיות. נמצא, כי כנגד המערער קיימות ראיות שהיו מספיקות כדי להעמידו לדין בישראל. שותפות לעבירה של שימוש במידע-פנים בידי איש-פנים 9. סעיף 2(א) לחוק ההסגרה מגדיר עבירת הסגרה ככל עבירה שאילו נעברה בישראל היה דינה מאסר לתקופה שלא תפחת משלוש שנים (על-פי הדין שקדם לתיקון מס' 7) או לתקופה שלא תפחת משנה (על-פי הדין שלאחר תיקון מס' 7). כאמור, טענת המדינה הייתה, כי בין אם תיקון מס' 7 חל על עניינו של המערער, ובין אם לאו, ניתן להכריז על המערער שהוא בר-הסגרה מכיוון שניתן להעמידו לדין בישראל בעבירה על סעיף 52ג לחוק ניירות ערך, אשר קובע: איש פנים בחברה העושה שימוש במידע פנים, דינו - מאסר חמש שנים או קנס בשיעור פי חמישה מן הקנס הקבוע בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין, תשל"ז1977-... עמדת המדינה בעניין זה, שבניגוד לטענת המערער אף פורטה בכתב העתירה שהגישה, הייתה, כי המערער היה שותפו של פרימן, שהיה המבֵצע העיקרי, בביצוע העבירה על סעיף 52ג הנ"ל. ואילו טענת המערער הייתה, כי פרימן לא היה איש-פנים ביחס לחברות שניירות-הערך שלהן נרכשו במסגרת עשיית השימוש במידע שסיפק פרימן. טענה זו של המערער יש לדחות. 10. סעיף 52א לחוק ניירות ערך מגדיר "איש פנים" כך: (1) מנהל, מנהל כללי, בעל מניות עיקרי בחברה או אדם אחר שמעמדו או תפקידו בחברה או קשריו עמה נתנו לו גישה למידע פנים ביום הקובע או תוך ששת החדשים שקדמו לו... (2) בן משפחה של אחד המנויים בפסקה (1); (3) תאגיד בשליטתו של אחד המנויים בפסקאות (1) ו(2) ההגדרה הרחבה שבסעיף 52א לחוק ניירות ערך מחייבת כאמור לראות כ"איש פנים" כל אדם "שמעמדו או תפקידו בחברה או קשריו עמה נתנו לו גישה למידע פנים..." (להלן גם: האדם האחר). ברע"פ 5174/97 קרן נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(2) 177, הובהר, כי לצורך סעיף 52ג לחוק ניירות ערך שאלת סיווּגו כאיש-פנים של אדם שאיננו איש-פנים מובהק - במובחן מבעלי תפקיד או מעמד בחברה שאין עוררין כי הם אנשי-פנים - אינה מותנית במבחנים שעניינם הקֶשר המשפטי הפורמאלי בין האדם האחר לבין החברה שבמידע-הפנים שלה נעשה שימוש. אלא, שאלה זו "תלויה בכך אם המידע הושג עקב נגישות ייחודית של אותו אדם למידע. כן תלוי הסיווג בעיתוי השימוש במידע" (שם בע' 187). על-כן נקבע באותו עניין, כי הנאשם, ששימש כמזכיר-חברה של חברה פלונית, שהייתה שותפה במיזם של חיפושי נפט, נחשב איש-פנים גם ביחס לחברה אחרת שהייתה שותפה באותו מיזם - ושאת מניותיה רכש הנאשם על יסוד מידע-פנים - וזאת מן הטעם שקשריו עם החברה האחרת, שעניינם היה קידום מטרת המיזם, העניקו לו גישה למידע-פנים שלה. 11. בספרות הובעה הדעה, כי על-מנת להגיע למסקנה כי האדם האחר עשה שימוש אסור במידע-פנים - להבדיל משימוש מותר במידע, שהושג לאחר השקעת מאמץ רצוי שיש בו תרומה חיובית ליעילות שוק ההון והפירמות הפועלות בו - יש לבחון אם השימוש במידע נעשה אגב הפרת חובת אמון כלפי החברה שניירות-הערך שלה נסחרו. ראו עמרי ידלין, "גבולות האיסור על שימוש במידע-פנים", עיוני משפט כה (תשס"א) 143, בע' 187-167. מבחן זה לתחימת היקף האיסור הפלילי על שימוש במידע-פנים דרוש מכיוון שהוא משקף איזון בין התועלת החברתית שניתן יהיה להפיק אם יינתנו תמריצים להשקעה בהשגת מידע, שכשלעצמו, על-פי רוב, משכלל את שוק ההון ומקדם את יעילות הפירמות, לבין ההשפעה השלילית הנגרמת כתוצאה משימוש שנעשה במידע-פנים. על-פי גישה זו, כל מי שהחברה מעבירה אליו מידע על יסוד אמון שניתן בו, נכנס לקטגוריה של "איש פנים" כהגדרת המונח בסעיף 52א לחוק ניירות ערך. ראו ידלין, שם בע' 168. גישה זו משקפת גם מגזר מסוים מעמדת המשפט האמריקני, שקבע כי איש-פנים (להבדילו גם מאיש-חוץ המשתמש במידע-פנים) הוא כל אדם, שלמצער באורח זמני, ניתן בו אמונהּ של החברה שניירות-הערך שלה נסחרו, אשר הציבוֹ בעמדה של עדיפות על-פני מחזיקי ניירות-הערך של החברה בכל הקשור להשגת מידע הנוגע לחברה. ראו Dirks v. SEC, 463 U.S. 646, 655 (1983); Unites States v. O’Hagan, 521 U.S. 642, 652 (1997). 12. יהיה הדבר כאשר יהיה, במקרה שבפנינו, ממילא אין יסוד לטענה כי פרימן לא היה איש-פנים. שכן, בניגוד לטענת המערער, שלפיה לפרימן לא היה כל קשר לחברות שניירות-הערך שלהן נסחרו במסגרת השימוש במידע-הפנים, מעיון בכתב-האישום עולה, כי מרבית האישומים כנגד המערער נוגעים לאירועי רכישת ניירות-ערך של חברות שהיו לקוחות ישירים של חברות-ההשקעה שבהן הועסק פרימן. אשר ללקוחות אלו, הרי שלא זו בלבד שפרימן ניצל את נגישותו המיוחדת במסגרת תפקידו למידע שלהם, אלא שבמעשיו הייתה אף הפרה של חובת האמון שחב כלפיהם. שכן, הלכה למעשה, לקוחות חברות-ההשקעה שבהן הועסק, היקנו לפרימן - כמו גם לכל העובדים האחרים בחברות-ההשקעה הללו - גישה למידע זה, מתוך ציפייה כי פרימן, שהוחתם על-ידי מעסיקו על הסכם סודיות, לא ינצל את נגישותו לרעה. ואומנם, בניצול זה של פרימן את פער המידע שבינו לבין ציבור המשקיעים יש אף כדי לפגוע בציפיות לכללי משחק הוגנים בשוק ניירות-הערך. 13. אף קביעת בית-המשפט המחוזי, כי ניתן להאשים גם את המערער כשותף לעבירה על סעיף 52ג לחוק ניירות ערך, בדין יסודה. אכן, על-פי הראיות שהובאו, המערער, שאף היה זה שאיתר את פריקר והכיר בינו לבין פרימן, עודד את פרימן להשיג מידע שבו יוכלו להשתמש, שילם לו עבור המידע שהלה סיפק, ובשלב מסוים אף ניסה להניא את פרימן מלעזוב את חברת-ההשקעות שבה הועסק, וזאת על-מנת שיוכלו להמשיך ולהשתמש במידע שמשיג פרימן. מעשים אלו חורגים מגדר עבירה על סעיף 52ד לחוק ניירות ערך, שעניינה עשיית שימוש במידע-פנים שמקורו באיש-פנים, ועולים למצער כדי שידול לבצע עבירה של שימוש במידע בידי איש-פנים, לפי סעיף 52ג לחוק ניירות ערך. במצב דברים זה, כידוע, דינו של המערער יהיה זהה לדינו של המבצע העיקרי, לרבות לעניין העונש, שכאמור בגין העבירה על סעיף 52ג לחוק ניירות ערך עשוי להגיע עד חמש שנות מאסר. ראו סעיף 34ד לחוק העונשין, תשל"ז1977-. עבירות הסגרה לפי האמנה 14. בטענת המערער כי העבירה של שימוש במידע-פנים אינה עבירת הסגרה על-פי האמנה, אין כל ממש. תנאי להסגרת מבוקש הוא כי העבירה תיכלל ברשימת העבירות שלגביהן הוסכם בין מדינת ישראל לבין המדינה המבקשת כי יהיו הן עבירות הסגרה. ראו סעיפים 2א ו21- לחוק ההסגרה. ברי, כי את האמנה הרלוואנטית שנכרתה בין ישראל לבין ארצות-הברית, ואשר מכוחה נתבקשה הסגרת המערער, אין לפרש אך על-פי לשונה, שכן האמנה מציינת עבירות שכלל אינן רשומות בספר החוקים הישראלי, כגון עבירת "מעילה", ויש לפרשה על-פי תכליתה. וכך הסביר זאת השופט אהרן ברק: בפירוש אשר נותנים לאמנת הסגרה יש לשאוף להגשים את המטרה אשר לשמה נכרתה האמנה, דהיינו, קיומו של מכשיר משפטי לשיתוף פעולה בינלאומי למלחמה בפשיעה ... מכאן הנטייה הברורה של בתי-משפט להעניק לאמנות הסגרה פירוש ליברלי שיש בו כדי להגשים מטרות אלה... שמה של העבירה, כפי שהוא מופיע באמנת ההסגרה, אינו מכריע... המבחן העיקרי הוא מבחן מהותי-עניני ולא מבחן פורמלי-מיכני. [ע"פ 318/79 אנגל נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3) 98, בע' 103]. במקרה שבפנינו, הסגרת המערער נתבקשה על יסוד העבירות המצוינות באמנה של "מעילה", "קבלת כספים בטענות שווא", ו"תרמית על-ידי פקיד של החברה". גרעין עבירות אלו טמון ביסוד של מירמה או הפרת אמון בהקשר לקבלת נכסים. המערער ופרימן עשו שימוש במידע-פנים, שכידוע, נחשב כנכס של החברה שמידע-הפנים נוגע לה. ראו, למשל, סעיף 52ח לחוק ניירות ערך. ואומנם, השימוש שעשו המערער ופרימן במידע-הפנים היה נגוע, לכאורה, ביסוד של מרמה, למצער כלפי החברות שמידע-הפנים היה שייך להן, ואשר העניקו לפרימן גישה למידע זה אך לא התירו לו, כמובן, לנצלו למטרותיו. נמצא, כי במקרה שבפנינו העבירה של שימוש במידע-פנים היא עבירת הסגרה על-פי האמנה שבין ישראל לבין ארצות-הברית. תושבות 15. לבסוף, יש לדחות אף את טענת המערער כי הוא תושב ישראל לעניין סעיף 1א לחוק ההסגרה. המדינה הסכימה, כי סעיף 1א לחוק ההסגרה, כנוסחו לאחר תיקון מס' 7, אינו חל על המערער, ואין בו כדי להרע את מצבו של המערער. לפיכך אין המדינה נדרשת להוכיח אך כי המערער לא היה תושב ישראל במועד ביצוע העבירות המיוחסות לו, אלא גם כי הוא לא היה תושב ישראל במועד הגשת בקשת ההסגרה. כידוע, שאלת התושבות לעניין חוק ההסגרה נקבעת על-פי מבחן משולב, הכולל רכיב סובייקטיבי, הבוחן את כוונות ההשתקעות של המבוקש, ורכיב אובייקטיבי, שעניינו בבחינת הזיקות העובדתיות שנוצרו בין המבוקש לבין ישראל. ראו דנ"פ 8612/00 ברגר נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נה(5) 439, בע' 461. הנסיבות האובייקטיביות מלמדות, כי המערער - אשר, כאמור, עד שהואשם בעבירות פליליות בארצות-הברית קִבֵּע את מקום מושבו בארצות-הברית - הגיע לישראל תוך שימוש בדרכון גרמני שברשותו. המערער הגיע עם אשתו, שהיא אזרחית ארצות-הברית, ועם ילדיו, שנולדו בארצות-הברית, וזאת במטרה להימלט מאימת הדין שם; שהה בישראל תקופה קצרה של מספר חודשים בטרם נעצר, ובמהלך תקופה זו לא ביצע פעולות משמעותיות כלשהן שהיה בהן כדי להשלים תהליך של השתלבות במדינת ישראל. ראו והשוו ע"פ 3025/00 הרוש נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5) 111, בע' 125-124. על רקע זה, בית-המשפט המחוזי קבע, כעניין שבעובדה, כי לא הוכח שכוונת המערער הייתה להעתיק את מרכז חייו לישראל. בקביעה זו אין עילה להתערבותנו. אשר-על-כן, אני מציעה לדחות את הערעור. ש ו פ ט ת השופט א' מצא: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ד' ביניש: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת דורנר. ניתן היום, ח' באב תשס"ב (17.7.02). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________ העתק מתאים למקור 01078400.L03 נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח. רשם בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444 בית המשפט פתוח להערות והצעות: [email protected] לבתי המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il