בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים
בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים
ע"פ 7832/00
בפני: כבוד
השופטת ט' שטרסברג-כהן
כבוד השופטת ד' דורנר
כבוד השופט א' א' לוי
המערער: בוריס
יעקובוב
נגד
המשיבה: מדינת
ישראל
ערעור
על פסק-דין בית-המשפט המחוזי בחיפה מיום 5.10.00 בת"פ 160/96 שניתן על-ידי
כבוד השופט א' רזי
תאריכי הישיבות: כ"א
בטבת תשס"א (16.1.01); ט' בסיוון תשס"א (31.5.01)
בשם
המערער: עו"ד אברהם איזמן; עו"ד אמיתי
קדם
בשם
המשיבה: עו"ד רבקה לוי-גולדברג
פסק-דין
השופטת ד' דורנר:
העובדות, ההליכים והטענות
1. בשעות אחר-הצהרים בתאריך 25.8.96, והיא אז כבת
31, קפצה גלינה יעקובוב אל מותה מחלון דירתה שבקומה הרביעית בבית בשכונת בן-גוריון
באור-עקיבא.
מוקדם יותר, בצוהרי אותו היום, התלוננה גלינה
בפני אסתר פרץ, מנהלת לשכת הרווחה במועצה המקומית באור-עקיבא, כי בעלה - הוא המערער
- היכה אותה באותו בוקר בשל סירובה למסור לו את משכורתה. היא הוסיפה, כי בעלה נוהג
בה באלימות מזה שנים, ואף פגע באוזניה והיא זקוקה לניתוח. פרץ הציעה לה לפנות
למעון לנשים מוכות או להתלונן במשטרה. להצעות אלה הגיבה גלינה בשתיקה.
משפחת יעקובוב - בני-הזוג, שלוש בנותיהם ובנה
של גלינה מנישואיה הראשונים, יורי - הייתה מוכרת לשירותי הרווחה. מפרנסת המשפחה
הייתה גלינה, שעבדה בעבודות ניקיון במועצה המקומית של אור-עקיבא. מזה שנים היה
ידוע כי המערער נוהג באלימות כלפי גלינה ומתעלל בה, כי גלינה נמנעת מלהתלונן וכי
בחרה במשך שנים להגיב בשתיקה למעשי בעלה בשל חששה לחשוף את היותה אישה מוכה.
תלונתה הפעם הייתה איפוא יוצאת-דופן, והגם שלא נענתה להצעות פרץ, הזעיקה האחרונה
את המשטרה.
שני השוטרים שהגיעו שכנעו את גלינה להגיש
תלונה כנגד בעלה, וליוו אותה לביתה. המערער קיבל את פניהם בחרפות ובגידופים,
וגלינה מסרה הודעה לשוטרים במעמדו. היא סיפרה, כי במהלך שמונה שנות נישואיהם מכה
אותה המערער דרך קבע, מתעלל בה וכי אף נזקקה לאשפוז בשל חבלה שחבל באוזניה. גלינה
גם הסבירה כי לא הגישה עד כה תלונה בשל פחדה מהמערער. השוטרים הורו איפוא למערער
להילוות אליהם. או אז פנה המערער לאישתו בקללות ובנאצות, ודרש ממנה לבטל את
התלונה. גם הפעם גלינה נכנעה לו, וחזרה בה מתלונתה. השוטרים הזהירו את המערער, שאם
יחזור וירים ידיו על אשתו הוא ייעצר. ברם, מיד לאחר צאת השוטרים מן הדירה התפרץ
המערער כלפי אשתו ואיים עליה כי יפרק את הבית. אמר ועשה: בסכין גדולה חתך המערער
לגזרים את הווילונות ואת ריפוד הרהיטים בחדר המגורים, והשליכם מבעד לחלון לחצר.
כל אותה עת ישבה גלינה בחדר-הילדים מכונסת
בתוך עצמה, ועמה יורי. שתי שכנות שראו את הרהיטים המושלכים מן החלון ומסכנים ילדים
ששיחקו בחצר, נכנסו לדירה וניסו להרגיע את המערער שהיה אז בחדר-המגורים. לפתע קרא
יורי לאחת השכנות ואמר לה כי אמו יושבת על אדן החלון. השכנה, שנענתה לקריאתו של
הילד, חזרה לחדר-המגורים וקראה למערער. המערער חש לחדר, אך טרם שהגיע לאדן-החלון
קפצה גלינה אל מותה.
2. נגד המערער הוגש כתב אישום בבית-המשפט המחוזי
בחיפה, ובו יוחסו לו עבירות הריגה, תקיפה בנסיבות מחמירות, איומים והיזק בזדון.
במשפטו הכחיש המערער כי נהג להכות את המנוחה,
וטען כי באותו יום היה מדובר במעשה אלימות יחיד. עוד טען המערער, כי אין להסתמך על
הראיות שהובאו להוכחת אלימותו בשל היותן עדויות-שמיעה, וכי, על-כל-פנים, כי הוא לא
צפה שאשתו תאבד עצמה לדעת ואף כי אדם סביר לא היה יכול לצפות זאת.
3. בית-המשפט המחוזי (השופט אריה רזי) דחה את
עדותו של המערער ככל שנגעה ליחסיו עם המנוחה, והסתמך על העדויות בדבר אלימותו
הרצופה שהתקבלו בהסכמה ללא הסתייגות מתוכנן. בית-המשפט המחוזי מצא, כי המנוחה שמה
קץ לחייה מתוך ייאוש, בתגובה לאלימותו הנמשכת של המערער, שהתפרצה באופן קשה במיוחד
דווקא לאחר שהעזה לפנות למשטרה. ברם, בית-המשפט היה בספק אם המערער, שחש ברגשות
כעס ועלבון כלפי המנוחה בשל תלונתה והיה מרוכז בעצמו, היה מודע לכך שהתנהגותו
עשויה לגרום למנוחה לשלוח יד בנפשה. בית-המשפט המחוזי זיכה איפוא את המערער מעבירה
של הריגה, אך נענה לבקשתה החלופית של המדינה, שהועלתה בסיכומיה, והרשיע את המערער
בעבירה של גרימת מוות ברשלנות. זאת, לאחר שדחה את התנגדות המערער, שטען כי לא
ניתנה לו הזדמנות להתגונן מפני עבירה זו.
בית-המשפט המחוזי ציין, כי היסוד העובדתי בשתי
העבירות זהה, וכי אישום בהריגה על בסיס יסוד נפשי של פזיזות כולל בחובו גם אפשרות
להרשעה בעבירה היותר קלה של גרימת מוות ברשלנות. בעניין זה מצא בית-המשפט המחוזי,
כי בנסיבות המקרה אדם מן היישוב יכול היה לצפות כי התנהגותו תוביל את המנוחה לאבד
עצמה לדעת.
המערער הורשע איפוא בעבירה של גרימת מוות
ברשלנות ובעבירות האחרות שיוחסו לו בכתב-האישום. נגזרו עליו שנתיים מאסר, ללא
ניכוי 43 ימי מעצרו.
הערעור הופנה כנגד הכרעת-הדין, ולחלופין כנגד
חומרת העונש.
הערעור כנגד ההרשעה בגרימת מוות ברשלנות
4. בערעורו כנגד הכרעת-הדין התמקד המערער בעיקר
בהרשעתו בעבירה של גרימת מוות ברשלנות. בעניין זה טען המערער, כי מלכתחילה שגה
בית-המשפט כאשר הרשיע אותו בעבירה זאת חלף עבירת ההריגה שהואשם בה, מבלי שהייתה לו
הזדמנות הולמת להתגונן מפני האשמתו בגרימת מוות ברשלנות. עוד נטען, כי העדויות על
דברי המנוחה ביום מותה בדבר התנהגות המערער במשך שנים אינן קבילות, בהיותן עדויות
מפי השמועה, כי התאבדות המנוחה הייתה מעשה רצוני המנתק את הקשר הסיבתי בין
התנהגותו של המערער לבין התוצאה הקטלנית, וכי, על-כל-פנים, בנסיבות המקרה אדם סביר
לא יכול היה לצפות את התאבדות המנוחה.
בתשובתה לערעור תמכה המדינה את יתדותיה
בנימוקי הכרעת-דינו של בית-המשפט המחוזי.
השאלות המתעוררות הן איפוא אלה: ראשית,
אם הייתה למערער ההזדמנות להתגונן מפני הרשעתו בעבירה של גרימת מוות ברשלנות. שנית,
אם העדויות על דברי המנוחה היו קבילות. שלישית, האם ההתאבדות שוללת את
אחריות המערער למוות. ורביעית, האם אדם מן היישוב היה צופה את התוצאה
הקטלנית. אדון בשאלות אלה כסידרן.
הרשעה בעבירה שלא הוזכרה בכתב-האישום
5. סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב],
תשמ"ב1982-, הקובע את סמכות בית-המשפט, אינו מתייחס לעבירה אלא למערכת
העובדתית. וכך, בין היתר, נאמר בסעיף:
בית
המשפט רשאי להרשיע נאשם בעבירה שאשמתו בה נתגלתה מן העובדות שהוכחו לפניו, אף אם עובדות
אלה לא נטענו בכתב האישום, ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן.
הוראה זו משקפת את שתי המטרות של סדרי-הדין -
גילוי האמת, והבטחת זכות הנאשם למשפט הוגן - ואת הזיקה בין שתי המטרות הללו. שכן,
מתן הזדמנות לנאשם להתגונן מפני הראיות המפלילות אף מאפשר בירור נאות של העובדות.
ראו ע"פ 4977/92, 5371 ג'ברין נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 690;
ע"פ 431/92 ויטמן נ' מדינת ישראל (לא פורסם; ניתן בתאריך 13.10.93).
הזכות להתגונן כוללת, ראשית, אפשרות
טכנית לנהל את ההגנה, כלומר, לחקור את עדי התביעה חקירה-שכנגד, להביא ראיות ולטעון
טענות; ושנית, זכות שלא להיות מופתע, כדי שיהיה סיפק בידי הנאשם להיערך
לקראת האישום החדש ולהכין את הגנתו. עמד על כך השופט אהרן ברק.
השאלה
היא אם הנאשם הופתע, והאם כתוצאה מכך נמנעה ממנו האפשרות לפתח קו הגנה חדש שיש בו
כדי להתגונן כנגד האישום בו הורשע, אף שזכרו לא בא בכתב-האישום.
[ע"פ
63/79, 76 עוזר נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3) 606, בע' 615.]
6. במקרה שלפנינו, היסוד העובדתי בשתי העבירות,
לרבות הקשר הסיבתי בין ההתנהגות האסורה לבין התוצאה הקטלנית, הוא זהה. השוני בין
העבירות הוא ביסוד הנפשי בלבד. בעוד שבעבירת הריגה נדרש כי הנאשם עצמו צפה את
התוצאה, הרי שבעבירה של גרימת מוות ברשלנות די בכך שבנסיבות המקרה אדם סביר היה
צופה תוצאה זאת. בהריגה, באין ראיה ישירה, צפיית הנאשם את אפשרות המוות נקבעת
על-יסוד ראיות נסיבתיות המספיקות, למצער, להוכחת מודעות-בכוח. ראו ש"ז פלר, יסודות
בדיני עונשין (כרך א, תשמ"ד), 629.
ואכן, בהתגוננו כנגד האישום בעבירת ההריגה
ביקש המערער לשלול את הטענה כי היה מודע לתוצאה. במסגרת זאת הוא טען, כי אדם סביר
לא היה יכול לחזות את התאבדות המנוחה. בנוסף, בסיכומיו, לנוכח בקשתה של המדינה
להרשיעו בעבירה של גרימת מוות ברשלנות, הייתה למערער הזדמנות ספציפית להתגונן מפני
הרשעה בעבירה זו. על-כן, יש לדחות טענתו בעניין זה.
קבילות עדויות על דברי המנוחה
7. כאמור, המערער לא התנגד להשמעת עדויות על דברי
המנוחה, להגשת ההודעה שנגבתה ממנה, ולתסקיר שהוכן על-ידי שירותי הרווחה. לפיכך,
טענת המערער בדבר העדר קבילות של ראיות אלה, שהועלתה לראשונה בסיכומיו, נדחתה
על-ידי בית-המשפט המחוזי.
8. ברם, יש לדחות את הטענה גם לגופה. שכן, העדות
על דברי המנוחה אודות אלימותו המתמשכת של המערער והתעללותו בה במשך שנים הינם
קבילים כראיה מכוח סעיף 10(2) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א1971- (להלן:
פקודת הראיות), שבו נקבע:
10.
עדות על אמרה שאמר אדם שנעשה בו, לפי הטענה, מעשה אלימות, והאמרה נוגעת לאותו מעשה
או לנסיבות-לואי שלו, תהא קבילה אף אם האדם שאמר אותה אינו נוכח כעד ואף אין
להביאו למשפט משום שהוא נפטר או תשוש או חולה או נעדר מן הארץ, ובלבד שנתקיימה
באותה אמרה אחת מאלה:
(1) ...
(2) היא
נוגעת למעשה האלימות לפי סדר האירועים עד כדי היותה חוליה בשלשלת הנסיבות הקשורות
במישרין לביצוע העבירה;
(3) ...
הדרישה שהאמרה תהווה חלק משרשרת האירועים מותנית
בהתייחסותה במישרין לאותם אירועים ובאמירתם בתקופת ההתרחשות, המשתרעת גם על אמירות
שנאמרו לפני המתרחש בלב האירוע וגם לאחריו. הסביר זאת השופט יעקב קדמי:
התנאי
בדבר "מועד האירוע"... מתאפיין ב"גמישות", באופן שהוא עשוי
לכלול גם אמירות הנאמרות בסמוך לתחילת התרחשותו של האירוע וגם כאלה הנאמרות
סמוך לאחר שהתרחשות האירוע הסתיימה...
[ע"פ
4004/93 יעקובוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(1) 133, בע' 148. ההדגשות
במקור.]
חריג זה מקיים את שני התנאים המכשירים עדות
שמיעה שנקלטו במשפטנו מן המשפט המקובל באנגליה ובארצות-הברית, והם חיוניות המידע
לבירור האמת, וקיום נסיבות המבטיחות את אמינותו. ראו, למשל, פסק-הדין של בית-המשפט
העליון במדינת ג'ורג'יה בארצות-הברית - Higgs v. State, 256 Ga. 606, 607, 351 S.E.2d 448, 450 (1987) - שבגידרו נפסק
כי ”the two underlying reasons for any
exception to the hearsay rule are a necessity for the exception and a
circumstantial guaranty of the trustworthiness of the offered evidence”.
כאמור, סעיף 10(2) לפקודת הראיות מתנה את
קבילות האימרה בכך שלא ניתן להביא לעדות את נותנה. החוק יוצא מתוך הנחה, כי מצבו
של קורבן האלימות מהווה ערובה נסיבתית לאמיתות דבריו. זאת, בהתקיים יתר התנאים
המפורטים בסעיף 10. ראו אליהו הרנון, דיני ראיות (חלק שני, תשמ"ה),
169.
9. בענייננו, דברי המנוחה על אלימותו המתמשכת של
המערער כלפיה ועל התעללותו בה במשך שנים נאמרו ביום שבו שלחה יד בנפשה, והם נמנים
עם שרשרת המעשים שהובילו אל מותה. לכן הם עומדים בתנאים הקבועים בסעיף 10(2)
לפקודה ומהווים חלק מן האירוע. זאת ועוד: המערער, ששמע את דברי המנוחה אשר נאמרו
בנוכחותו, לא הכחיש אותם מיד כפי שניתן היה לצפות מחף-מפשע, אלא דרש ממנה לבטל את
תלונתה. התנהגות זאת מחזקת את אמינות דבריה.
צפיות סבירה
10. סעיף 21(א) לחוק העונשין, תשל"ז1977-
(להלן: חוק העונשין), המגדיר רשלנות, קובע:
רשלנות
- אי מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות או לאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים
עם פרטי העבירה, כשאדם מן היישוב יכול היה, בנסיבות הענין, להיות מודע לאותו פרט,
ובלבד -
(1)
שלענין הפרטים הנותרים היתה לפחות רשלנות כאמור;
(2)
שאפשרות גרימת התוצאות לא היתה בגדר הסיכון הסביר.
הוראה זו כלולה בחוק העונשין (תיקון 39) (חלק
מקדמי וחלק כללי), תשנ"ד1994- (להלן: תיקון 39). תיקון 39 חוקק על-סמך הצעה
שהוכנה על-ידי ועדה בראשות נשיא בית-המשפט העליון, השופט שמעון אגרנט, שעובדה
והושלמה על-ידי פרופ' ש"ז פלר ופרופ' מרדכי קרמניצר.
הרשלנות הוגדרה כצורה של יסוד נפשי בעבירה
פלילית. עם זאת, בגידרה אומצה הגישה המקובלת בפסיקה בדבר צפיות סבירה הדרושה
להתהוות רשלנות, תוך הצמדתה לרכיבים העובדתיים של העבירה. ראו בעניין זה פלר,
בספרו הנ"ל בע' 629. בעניין זה נכתב בדברי ההסבר לסעיף זה, בהצעת חוק העונשין
(חלק מקדמי וחלק כללי), תשנ"ב1992- (ה"ח תשנ"ב 125), כי
"הרשלנות מתבטאת ביכולת של האדם מן היישוב להיות מודע ולא במודעותו בפועל,
בנסיבות הענין, לפרטי היסוד העובדתי שבעבירה".
ממכלול ההוראה אף עולה, כי השוני בין המונח
"אדם מן היישוב" לבין המונח המקובל בפסיקה עד אז של "האדם
הסביר", הוא סמאנטי בלבד. כך, גם בדברי ההסבר להצעה אין הבחנה בין שני מונחים
אלה, אלא נכתב בהם כי "מוצע לאמץ את המבחן של 'האדם מן היישוב', או האדם
הסביר". הרחיב בעניין זה פרופ' פלר:
קנה
מידה זה הוא הפוטנציאל והכושר של "האדם הסביר" או "האדם מן
היישוב" או "האדם הרגיל" או "האדם בר דעת" - שהם כינויים
נרדפים שנועדו ליתן ביטוי לדגם אבסטרקטי של אדם בעל פוטנציאל אינטלקטואלי וכושר
תפיסה ממוצע - אשר במקום העושה ותוך דאגה ראויה להיות שומר חוק, עשוי היה להיות
מודע לכל רכיבי היסוד העובדתי שבעבירה שנעברה על-ידי העושה.
[פלר,
שם בע' 622].
ואכן, השינוי במינוח אינו פותח פתח לקביעת
סטנדרט ההתנהגות הראוי על-פי ההתנהגות הנפוצה או המקובלת בחברה, שלמרבה הצער עשויה
להיות רשלנית. אין בביטוי "אדם מן הישוב", שהמחוקק השתמש בו כאמור
כביטוי נרדף לביטוי "אדם סביר", כדי לשנות את אמות-המידה המקובלות
לבחינת היכולת לצפייה סבירה של הסיכון.
על רקע זה, הוראת סעיף 21(א) לחוק העונשין
מוציאה מכלל רשלנות צפיות סבירה לסיכונים סבירים, כלומר, לסיכונים שבחיי יומיום
אין זה סביר לדרוש להימנע מהם, כגון הסיכון שבתעבורה מוטורית. זאת, להבדיל מצפייה
סבירה לסכנה קונקרטית הנובעת מן ההתנהגות בנסיבות הספציפיות. ראו והשוו דברי השופט
אלפרד ויתקון בע"פ 364/78 צור נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3) 626,
בע' 632.
11. הצפייה הסבירה בעבירה של גרימת מוות ברשלנות,
שהיא עבירה תוצאתית, משקפת את הזיקה בין היסוד הנפשי לבין היסוד העובדתי. שכן, היא
משמשת לקביעת שני היסודות.
כך, במישור העובדתי בנסיבות המקרה הקונקרטי,
התנהגות שאדם סביר יכול וחייב היה לצפות כי עשויה היא לגרום לתוצאה הקטלנית, היא
רשלנית. ואילו היסוד הנפשי מותנה בקיומה של יכולת סבירה להיות ער לטיבה של
ההתנהגות, לנסיבות האופפות אותה ולאפשרות כי תגרום לתוצאה הקטלנית. מכאן, שנאשם
שנמצא כי התרשל משום שהתוצאה הקטלנית שנגרמה בעטייה של התנהגותו הייתה בגדר
ציפייתו הסבירה, אחראי לתוצאה שאותה חייב היה לצפות. על הזיקה שבין היסוד הנפשי
ליסוד העובדתי בעבירה של גרימת מוות ברשלנות ראו גם מרדכי קרמניצר, "על
הרשלנות בפלילים, יסוד נפשי, יסוד עובדתי או שניהם גם יחד", משפטים כד
(תשנ"ד) 71, בע' 89-77.
12. במישור העובדתי, הקשר הסיבתי לא מתנתק גם אם
הגורם הישיר למוות היה מעשהו של אחר שנעשה ברשלנות חמורה, בפזיזות או אף במתכוון,
אם מעשה זה היה בגדר צפייתו הסבירה של העושה. ראו ע"פ 402/75 אלגביש
נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(2) 561 (להלן: ע"פ אלגביש), בע' 575;
ע"פ 119/93 לורנס נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(4) 1, בע' 37. מכאן,
שהתאבדות כשלעצמה אינה שוללת את הקשר הסיבתי אם העושה היה חייב לחזות כי התנהגותו
בנסיבות המקרה עשויה להביא לתוצאה זאת. כדברי השופט מאיר שמגר בע"פ אלגביש,
בע' 576: "יש נסיבות בהן נסיק כי ... צריך היה לצפות באופן סביר אפילו למעשה
התאבדות".
13. סבירות הצפיות נקבעת בסופו של דבר על-ידי
בית-המשפט. כך, בע"פ 196/64 היועץ המשפטי לממשלה נ' בש, פ"ד
יח(4) 568 (להלן ע"פ בש), הורשע נאשם בגרימת מותם של שני ילדים שנחנקו
למוות משנסגרה עליהם דלתו של מקרר ישן שהשאיר בחצר. זאת, הגם ששורה ארוכה של עדים
- כולם אנשים שומרי חוק - העידו כי לא היו צופים תוצאה זו. וכך כתב השופט חיים
כהן, בע' 572-571:
השאלה
מה ומה היו הסכנות הצפויות ממעשים ומחדלים שכאלה, אינה שאלה שבעובדות, כי אם שאלה
שבדין ... ובבוא בית-משפט לקבוע קנה-מידה [על-פי מידותיו של האדם הסביר] ... עשוי
הוא להקפיד ולהחמיר כדי שלא יקופחו חיי אדם.
ובד"נ 15/64 בש נ' היועץ המשפטי
לממשלה, פ"ד יט(1) 309, בע' 312, הסביר ממלא-מקום הנשיא שמעון אגרנט:
העדות
של האנשים, אשר העידו שהם לא צפו, לאחר שהעמידו את מקרריהם בחצרותיהם, לסכנה
כנ"ל ושזו לא היתה עולה אף פעם במחשבתם, היא חסרת חשיבות, שכן ההערכה של מה
שמחייבת "הצפיות הסבירה" בנסיבות המקרה, חייבת להיות ההערכה של
בית-המשפט ולא של אחרים.
אכן, הצפיות הסבירה משקפת את יכולת הצפייה של
אדם מן היישוב, להבדילה ממודעותו. שכן, גם אדם מן היישוב עשוי להיות רשלן ולא
להיות מודע לפרטי היסוד העובדתי של העבירה. יכולת הצפייה של האדם מן היישוב משקפת
את ערכי החברה ומטרותיה הרלוואנטיות בהקשר הנדון. עמד על כך הנשיא מאיר שמגר:
האדם
הסביר אינו תוצר של ממוצע סטטיסטי אלא מידגם, המורכב מתכונותיהם של יצורי-אנוש,
המשקפים את הערכים והתפיסות של חברתנו. דא עקא, מבחן משפטי, בו משתקפת, בין היתר,
גם מדיניותן המשפטית של הערכאות השיפוטיות, הופך בשל תכונתו האמורה למיוחד
בתחולתו; היינו, ככל שהדבר מתבטא בהיקף תחולתו נוצרת צמידות או הקבלה בינו לבין
המטרה המיוחדת, אותה באה המדיניות המשפטית האמורה לשרת. כאשר מדובר, למשל, על
עיצובה של אמת המידה, שעל-פיה נמדד הקיום של חובת הזהירות כלפי הזולת,
הרי... עשוי בית המשפט "להקפיד ולהחמיר כדי שלא יקופחו חיי אדם...".
[ע"פ
686/80 סימן-טוב נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(2) 253, בע' 264. ההדגשה
במקור].
ודוקו: הצפייה הסבירה, שהיא בסיס לקביעת
סטנדרט ההתנהגות, אינה מנותקת מיכולת הצפייה של העושה. הנחה משפטית היא, כי לעושה
יכולת של אדם מן היישוב, ובגידרה יכול הוא לחזות את הסיכון לחיי אדם שגורמת
התנהגותו, ולהיות מודע לצורך להימנע מן ההתנהגות או לנקוט צעדים סבירים למניעת
ההתממשות של הסיכון. משלא היה מודע הנאשם לאמור לעיל על אף יכולתו, הרי אחראי הוא
בפלילים לתוצאה הקטלנית. במקרה שבפנינו השאלה היא איפוא האם צריך היה המערער, אילו
נהג כאדם סביר, לצפות את הקשר הסיבתי, שהוא חלק מן היסוד העובדתי.
התאבדות המנוחה והצפיות הסבירה להתאבדות אישה מוכה
14. המנוחה שמה קץ לחייה מתוך ייאוש ותחושת
אין-מוצא. שמונה שנים התעלל בה המערער והיא שתקה - כנועה, נושאת בעול פרנסת המשפחה
וחוששת לגלות את אשר נעשה בביתה. אך מעשי האלימות וההתעללות של המערער לא היו סוד.
עובדי לשכת הרווחה בעיירת מגורי בני-הזוג ידעו עליהם היטב. אך הם לא עשו דבר, עד
אשר מלאה סאת סבלה של המנוחה והיא העזה, לראשונה בחיי נישואיה, לבקש עזרה. לרגע לא
נרתעה מן הנאצות שהטיח בה המערער בנוכחות השוטרים, ובמעמדו ולאוזניו מסרה הודעה על
אשר עשה לה. או אז, הצליח המערער להכניעה ולהביאה לביטול התלונה. די היה בהודעת
המנוחה כדי לפתוח בחקירה נגד המערער, ובביטולה לא היה כדי למנוע חקירה. אך
השוטרים, לאחר שהזהירו את המערער שלא לפגוע במנוחה, עזבו את הדירה בהשאירם בדירה
את המנוחה בחברת המערער. התפרצות המערער לאחר המאמץ האדיר שהשקיעה המנוחה לימדה
אותה, כי אין בפניה כל דרך לשים קץ לסבלה, והיא בחרה להתאבד.
15. תגובת המנוחה לא הייתה חריגה או מיוחדת לה. היא
אופיינית לאישה מוכה. מחקרים הראו כי אישה הסובלת מאלימות קשה ורצופה במשך שנים,
באין עזרה מסביבתה הקרובה וללא התערבות תקיפה מצד הרשויות, נתקפת ביאוש עמוק,
העשוי להובילה לשים קץ לחייה שלה או לחיי בן-זוגה האלים. על תופעת ההתאבדות
של נשים מוכות ראו Bo. Bergman & B. Brismar, “Suicide
Attempts by Battered Wives”, 83(5) Acta-Psychiatrica-Scandinavica (1991)
380; E. Stark, A. Flitcraft, & W. Frazier,
“Medicine and Patriarchal Violence: The Social Construction of a ‘Private
Event’”, 9(3) International Journal of Health Services (1979) 461.
הצפיות לפגיעת אישה מוכה בבעלה המכה אף באה
לביטוי בעילה להקלה בעבירה של רצח. ראו חוק העונשין (תיקון מס' 44),
תשנ"ה1995-, שבו הוסף סעיף 300א(ג) לחוק העונשין, הקובע שניתן להטיל עונש קל
מעונש החובה הקבוע בגין עבירה של רצח "כשהנאשם היה נתון במצב של מצוקה נפשית
קשה, עקב התעללות חמורה ומתמשכת בו או בבן משפחתו, בידי מי שהנאשם גרם
למותו". השוו גם ע"פ 5598/99 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד
נד(5) 1, בגדרו הורשע אב בהתעללות בבתו, זאת לאחר שהאב איים בשיחה טלפונית עם ידיד
של הבת כי יהרוג אותו, אותה או את שניהם, והבת עלתה על אדן החלון, נפלה ונחבלה.
המקרה אירע שבוע לאחר שהבת חזרה ממקלט חסוי לנערות שבו שהתה בשל אלימותו הקשה של
האב כלפיה. חברתי, השופטת טובה שטרסברג-כהן, הטעימה שם, בע' 8, כי "כשבוחנים
איום זה על רקע האירועים שקדמו לו, תחושת המצפון והרגש אינה מאפשרת להתייחס אליו
רק כאל איום גרידא, ויש לראותו - כשלעצמו - כמעשה התעללות".
16. אכן, בשנים האחרונות החברה בישראל ערה לתופעת
האישה המוכה, לתוצאותיה הקשות ולצורך לטפל בה. ראו דו"ח הוועדה בנושא מדיניות
חקירה, תביעות ומשפט בעבירות במשפחה, אלימות בין בני זוג (תש"ן); הדו"ח
השנתי של מבקר המדינה 42 (1992); דו"ח מבקר משרד המשטרה בנושא הטיפול המשטרתי
באלימות בין בני זוג (1993). הגם שהמודעות הגוברת לתופעה זו טרם חוללה שינוי מספיק
בטיפול באלימות על-ידי הרשויות - שנראה שעדיין מהססות להתערב באופן פעיל ונמרץ,
כפי שעולה מהתנהגות המשטרה במקרה שלפנינו - הרי גרמה היא לשינוי נורמטיבי בתפישת
החברה את האלימות נגד האישה ובהכרתה כי אלימות זו עשויה להסתיים, בין השאר, במות
האישה בהתאבדות. השינוי בתפישות החברה מלמד, כי לאדם מן היישוב בתקופתנו ישנה
יכולת לצפות כי התנהגותו האלימה והתעללותו בבת-זוגו עשויים להביא להתאבדותה.
מסקנתי היא איפוא כי הצפיות הסבירה משקפת לא רק את הנורמות המוסריות הנוהגות, אלא
גם מבוססת, עובדתית, על מציאות החיים.
נמצא, כי אין עילה להתערב בהרשעתו של המערער
בגרימת מות המנוחה.
הערעור כנגד ההרשעה ביתר העבירות
17. המערער טען כי יתר הרשעותיו בתקיפה, באיומים
ובהיזק בזדון נבלעות בעבירה העיקרית של גרימת מוות ברשלנות. בטענה זו אין ממש.
הרשעות המערער עומדות כל אחת בפני עצמה, ונתמכות היטב בחומר הראיות, שהמערער כלל
לא תקף.
הערעור כנגד חומרת העונש
18. בערעורו כנגד חומרת גזר-הדין טען המערער, כי
משהורשע בגרימת מותה של המנוחה ברשלנות, חלף העבירה החמורה של הריגה שבה הואשם
מלכתחילה, לא היה מקום לגזור עליו עונש מאסר לתקופה ממושכת, מבלי לנכות את תקופת
מעצרו ובלא התחשבות בתקופה הממושכת שבה היה נתון במעצר-בית ובהתמשכות ההליכים,
שהביאה למתן פסק-הדין כשלוש שנים לאחר הגשת כתב-האישום.
טענות אלה, בעיקרן, יש לדחות. אכן, יש להצטער
על התמשכות ההליכים, אך אין בה כדי לעמעם את חומרת מעשיו של המערער. המערער אומנם
הורשע בעבירה של גרימת מוות ברשלנות, אך המעשים שגרמו למוות נעשו בכוונה, וכאמור,
בגינם הורשע המערער בעבירות תקיפה בנסיבות מחמירות, איומים והיזק בזדון. ההרשעה
בעבירות אלה כשלעצמן מחייבת, על רקע תופעת האלימות במשפחה שלמרבה הצער היא חיזיון
נפרץ בחברתנו, הטלת עונש מאסר משמעותי.
במקרה שלפנינו ההתנהגות הפלילית אף הובילה
להתאבדות האישה ויש בכך כדי להצביע על חומרתה. עונש המאסר הולם איפוא את חומרת
מעשיו של המערער, גם אם מתחשבים בהתמשכות ההליכים ובמעצר-הבית שבו היה נתון. עם
זאת, ראוי היה לנכות מעונשו של המערער את 43 ימי מעצרו.
בכפיפות לאמור לעיל, אני מציעה לדחות את
הערעור על שני חלקיו.
ש
ו פ ט ת
השופטת ט' שטרסברג-כהן:
אני מסכימה.
ש
ו פ ט ת
השופט א' א' לוי:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת דורנר.
ניתן היום, ז' בשבט תשס"ב (20.1.02).
ש ו פ ט ת ש
ו פ ט ת ש ו פ ט
_________________
העתק
מתאים למקור 00078320.L06
נוסח
זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
בבית
המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444