הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ. פאן אל-א סחר בינלאומי פ

פסק-דין בתיק ע"א 7829/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 7829/04 ע"א 10999/04 ע"א 1911/05 בפני: כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופטת א' חיות המערער בע"א 7829/04: הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ המערער בע"א 10999/04 ובע"א 1911/05: עו"ד יוסף מולאור – כונס הנכסים של יש שם הפצה בע"מ (בכינוס נכסים ובפירוק) נ ג ד המשיבים בע"א 7829/04, בע"א 10999/04 ובע"א 1911/05: 1. פאן אל-א סחר בינלאומי פ.א. בע"מ (בפירוק) 2. כונס הנכסים הרשמי ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בת"א-יפו מיום 11.7.04 בבש"א 5844/04 שניתנה על ידי כבוד השופטת ו' אלשיך; ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בת"א-יפו מיום 13.10.04 בבש"א 3295/04 שניתנה על ידי כבוד השופטת ו' אלשיך; וערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בת"א-יפו מיום 5.1.05 בבש"א 23418/04 שניתנה על ידי כבוד השופטת ו' אלשיך בשם המערערים: עו"ד י' מולאור; עו"ד כ' דר בשם המשיבה 1: עו"ד ע' קאופמן; עו"ד א' קאופמן בשם המשיב 2: עו"ד צ' קויש פסק-דין השופט א' גרוניס: 1. לפנינו שלושה ערעורים על שלוש החלטות שונות שניתנו על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופטת ו' אלשיך) בימים 11.7.04, 13.10.04 ו-5.1.05. מאחר ששלושת הערעורים עוסקים באותה פרשה, נשמעו הם במאוחד. רקע עובדתי 2. בתחילת הדברים נציין, כי השתלשלות האירועים נשוא הערעורים שלפנינו הינה סבוכה ומייגעת. אנו נתייחס אך לאותם נתונים אשר רלוונטיים לענייננו. המשיבה 1 בע"א 7829/04 (להלן - פאן-אל) וחברת יש שם הפצה בע"מ (להלן - יש-שם) הינן חברות אשר פעלו במשותף בתחום של יבוא מוצרי חשמל והפצתם. ביום 3.2.98 הגיש המערער בע"א 7829/04 (להלן - הבנק) לבית המשפט המחוזי בתל אביב תובענה בסדר דין מקוצר על סך 10 מיליון ש"ח נגד פאן-אל, אשר ערבה לחובותיה של יש-שם, ונגד אחרים. ביום 18.3.98 ניתן פסק דין בהיעדר הגנה על הסכום הנזכר נגד פאן-אל ונגד שני נתבעים נוספים. עוד הגיש הבנק לבית המשפט המחוזי בתל אביב שתי תובענות נוספות: האחת לאכיפת שיעבוד צף אשר ניתן לטובתו על נכסיה של חברת יש-שם, והשנייה לאכיפת שיעבוד קבוע (משכון מופקד) אשר ניתן לטובתו על נכסים מסוימים של חברת פאן-אל. בית המשפט נעתר לשתי התובענות ומינה את עו"ד יוסף מולאור ככונס נכסים למימוש שני השיעבודים הנזכרים (להלן - הכונס). ביום 24.5.98 הוגשה לבית משפט קמא בקשה למתן צו פירוק נגד פאן-אל. ביום 27.1.99 ניתן צו פירוק כמבוקש. בעקבות מתן צו הפירוק, מונה עו"ד ערן קאופמן כמפרק קבוע (להלן - המפרק). 3. ביום 15.8.01 נעתר בית המשפט של הפירוק לבקשה אותה הגיש המפרק נגד הבנק, ופסק כי המשכון לטובת הבנק על נכסיה של פאן-אל בטל כלפי המפרק. בקשה לעיכוב ביצועה של ההחלטה האמורה נדחתה הן על ידי בית משפט קמא והן על ידי בית משפט זה. ביום 14.9.03 דחה בית משפט זה ערעור אשר הוגש על ההחלטה האמורה (ע"א 8160/01 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' פאן אל-א סחר בינלאומי פ' א' בע"מ (בפירוק), פ"ד נז(6) 597 (2003)). ביום 18.12.03 הגיש הבנק למפרק תביעת חוב על סך כ-12.8 מיליון ש"ח בגין חובה של פאן-אל על פי פסק הדין הכספי אשר ניתן נגדה. בד בבד הגיש הבנק למפרק בקשה להארכת מועד להגשת תביעת החוב. יוער, כי סכום תביעת החוב שהוגשה גבוה מהתמורה אשר התקבלה על ידי הכונס בעקבות מימושו של המשכון. ביום 27.1.04 דחה המפרק את בקשתו של הבנק להארכת מועד. הבנק ערער על החלטתו של המפרק לבית המשפט המחוזי בתל אביב. ביום 11.7.04 דחה בית המשפט המחוזי את ערעורו של הבנק. על החלטה זו הגיש הבנק את אחד הערעורים אשר לפנינו (ע"א 7829/04). יצוין כבר עתה כי ביום 10.9.06, לאחר שמיעת הערעורים, הורינו לבעלי הדין בערעור זה להגיש סיכומים משלימים ביחס לאופן ההשגה הנכון על החלטתו של בית משפט קמא, היינו - האם נתונה לבנק זכות ערעור או שמא היה עליו להגיש בקשת רשות ערעור. שאלה זו תידון בהמשך. 4. בעקבות החלטת בית המשפט שעל הפירוק בדבר בטלות המשכון על נכסי פאן-אל, השיב הכונס לקופת הפירוק סכום של כ-3.4 מיליון ש"ח. סכום זה היווה תמורה בגין מוצרי חשמל מסוימים אשר אוחסנו במחסני הערובה ומומשו על ידי הכונס עובר להחלטת הביטול (להלן - נכסי מחסני ערובה). בשנת 2002 עתר המפרק לבית המשפט של הפירוק בבקשה לחייב את הכונס להשיב לקופת הפירוק סכום של כ-1.1 מיליון ש"ח, שהיווה ריבית ביחס לסכום אשר הושב על ידי הכונס. בתשובתו לבקשה זו טען הכונס כי נכסי מחסני ערובה כלל לא היו שייכים לפאן-אל, אלא היו בבעלות יש-שם. על כן, כך נטען, יש להורות למפרק להשיב לכונס את הסכום אותו העביר לקופת הפירוק ולדחות את בקשת המפרק ביחס לריבית. ביום 14.4.03 קיבלה הערכאה הדיונית את בקשת המפרק (להלן - החלטת מחסני ערובה). בהחלטה נקבע, כי משלא הכחיש הכונס את דבר בעלותה של פאן-אל בנכסי מחסני ערובה בגדר הדיון בבקשה לביטול המשכון, הרי שקם מעשה בית דין ביחס לסוגיה זו. ממילא מנוע הכונס מלהעלות טענה זו בגדר ההליך המאוחר. יצוין, כי אין בפנינו ערעור על החלטת מחסני ערובה. 5. ביום 28.1.04 הגיש המפרק בקשה נוספת לבית המשפט של הפירוק, בגדרה עתר כי בית המשפט יחייב את הכונס להשיב לקופת הפירוק סכום של כ-2.6 מיליון ש"ח. סכום זה היווה תמורה בגין מימושם של מוצרי חשמל אשר אוחסנו במחסן במושב חגור ובאולם תצוגה בבני ברק (להלן - המחסן החופשי ונכסי המחסן החופשי, בהתאמה) ואשר היו שייכים, כך לשיטת המפרק, לפאן-אל. יצוין, כי אין חולק שמקורם של נכסי המחסן החופשי היה מחסני הערובה. הכונס, מצידו, טען כי נכסי המחסן החופשי היו בבעלותה של יש-שם ולפיכך נכללו בגדר השיעבוד הצף, ועל כן דינה של הבקשה להידחות. ביום 13.10.04 קיבלה הערכאה דלמטה את בקשת המפרק (להלן - החלטת המחסן החופשי). בהחלטה נפסק, בין היתר, כי החלטת מחסני ערובה מקימה מעשה בית דין בסוגית הבעלות בנכסי מחסני ערובה, ולפיו נכסים אלו היו בבעלות פאן-אל. משכך, מנוע הכונס מלטעון לבעלותה של יש-שם בנכסים אלו. בית המשפט המחוזי המשיך וקבע, כי מאחר שמקורם של נכסי המחסן החופשי היה במחסני הערובה, הרי שבהתאם לכלל העקיבה הקנייני יש לקבוע כי נותרו הם בבעלותה של פאן-אל, אף לאחר העברתם ממחסן הערובה למחסן החופשי. זאת, אלא אם היה הכונס מוכיח כי הבעלות בנכסים אלו הועברה ליש-שם בשלב ההעברה. בנטל זה, כך נפסק, לא עמד הכונס. על החלטת המחסן החופשי הגיש הכונס את אחד הערעורים אשר לפנינו (ע"א 10999/04). 6. ביום 16.11.04 שב המפרק ופנה לבית המשפט שלפירוק. בבקשתו עתר הוא כי בית המשפט יחייב את הכונס להשיב לקופת הפירוק סכום של כ-445,000 ש"ח. סכום זה משקף את הריבית אשר נצברה בידי הכונס עד ליום 30.11.01 בגין תמורת המכירה של נכסי המחסן החופשי. נזכיר, כי בהחלטת המחסן החופשי חייבה הערכאה הדיונית את הכונס להשיב לקופת הפירוק את תמורת המכירה של נכסים אלו. עם זאת, סכום הריבית לא נכלל בגדר החיוב האמור. הטעם לכך הוא, שסכום זה לא צוין במסגרת דו"ח ריכוז המימוש אשר הוגש על ידי הכונס. ביום 5.1.05 קיבל בית המשפט המחוזי את הבקשה. על החלטה זו הגיש הכונס ערעור לבית משפט זה, ואף הוא נדון בפנינו (ע"א 1911/05). יצוין, כי בדיון הסכימו בעלי הדין שתוצאתו של ע"א 1911/05 תיגזר מתוצאתו של ע"א 10999/04. כלומר, דחייתו של ע"א 10999/04 תוביל אף לדחייתו של ע"א 1911/05, ואילו קבלתו תוביל לקבלת ע"א 1911/05. אופן ההשגה על ההחלטה נשוא ע"א 7829/04 - בזכות או ברשות? 7. כזכור, ע"א 7829/04 נסוב על החלטת בית המשפט שעל הפירוק הדוחה ערעור מטעם הבנק על החלטתו של המפרק לדחות בקשה להארכת מועד להגשת תביעת חוב על ידי הבנק. השאלה המקדמית עליה נדרשים אנו ליתן את הדעת בהקשר זה עוסקת באופן ההשגה על החלטה מעין זו, היינו - האם ניתנת היא לערעור בזכות או שמא יש להשיג עליה על דרך של בקשת רשות ערעור. כאמור (פיסקה 3), לאחר שמיעת הערעורים הורינו לבעלי הדין להגיש סיכומים משלימים ביחס לסוגיה האמורה. ניפנה אם כן להכריע בשאלה זו. תחילה נתייחס לדין החל במסגרת דיני פשיטת הרגל, ולאחר מכן נעבור לדון בדין החל בגדר דיני הפירוק. 8. סעיף 71(ב) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן - פקודת פשיטת הרגל) קובע מגבלת זמן של שישה חודשים מיום מתן צו הכינוס, שבגדרה רשאי נושה להגיש תביעת חוב. עוד נקבע בסעיף, כי בנסיבות מסוימות רשאי הנאמן (או הכונס הרשמי בתפקידו כנאמן) להאריך את המועד האמור (בהקשר זה ראו אף תקנה 76(א) ו-(ג) לתקנות פשיטת הרגל, התשמ"ה-1985 (להלן - תקנות פשיטת הרגל)). החלטת הנאמן בנוגע לתביעת החוב לגופה, כמו גם החלטתו בבקשה להארכת המועד להגשתה, ניתנת לערעור בזכות לבית המשפט המחוזי (סעיף 150 לפקודת פשיטת הרגל). יוער, כי המועד להגשת ערעור על החלטת הנאמן בבקשה להארכת מועד הוא 15 ימים, בעוד שהמועד להגשת ערעור על החלטה המכריעה בתביעת החוב לגופה הוא 45 ימים (תקנות 76(ד) ו- 96(א) לתקנות פשיטת הרגל). 9. סוגית הערעור על החלטותיו של בית המשפט המחוזי בתחום דיני פשיטת הרגל, ובכלל זה החלטות הניתנות בגדר ערעור על החלטות נאמן ביחס לתביעות חוב, סבוכה למדי. זאת, מן הטעם שדיני הערעור בכל הנוגע להליכי פשיטת רגל אינם זהים לאלה הנוהגים, דרך כלל, בגדר הליכים אזרחיים. הכלל בהקשר זה הוא, כי החלטות הניתנות על ידי בית המשפט המחוזי כערכאה ראשונה והמסווגות כ"צו בפשיטת רגל", ניתנות לערעור בזכות בפני בית המשפט העליון. לעומת זאת, על החלטות של בית המשפט המחוזי אשר אינן מסווגות כ"צו בפשיטת רגל", ניתן לערער לבית משפט זה בהתאם לדיני הערעור הרגילים. רוצה לומר: כאשר עסקינן בהחלטה המהווה "פסק דין" יהא הערעור בזכות, ואילו כאשר מדובר בהחלטה המסווגת כ"החלטה אחרת", תהא ההשגה על דרך הגשת בקשת רשות ערעור (סעיף 182 לפקודת פשיטת הרגל; רע"א 4569/91 סבג נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד מו(3) 811 (1992); כן ראו, שלמה לוין ואשר גרוניס, פשיטת רגל (מהדורה שנייה, 2000), עמ' 38-36. באופן כללי לעניין ההבחנה בין פסק דין להחלטה אחרת ראו, יואל זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) (להלן - זוסמן), עמ' 774-753). על כך יש להוסיף, כי על פי ההלכה הנוהגת גם כאשר דן בית המשפט המחוזי בערעור על החלטת נאמן, המוגש מכוח סעיף 150 לפקודת פשיטת הרגל, נחשב הוא כפועל מכוח סמכותו השיפוטית המקורית. לפיכך, לצורך קביעת דרך ההשגה נחשבת החלטתו כהחלטה שניתנה בערכאה ראשונה, להבדיל מהחלטה הניתנת על ידי ערכאת ערעור (בש"א 998/92 בן ציון נ' בנק ארץ ישראל בריטניה בע"מ (בפירוק), פ"ד מו(2) 749 (להלן - פרשת בן ציון), 754-752 (1992)). 10. על רקע הכללים האמורים, נפנה לבחון את אופן ההשגה על החלטות בית המשפט של פשיטת רגל בערעור על החלטות נאמן שעניינן תביעות חוב. דרך ההשגה על החלטת בית המשפט המחוזי בערעור על החלטה של הנאמן המכריעה בתביעת החוב לגופה, הינה הגשת ערעור בזכות לבית המשפט העליון. זאת, שכן נהוג לראות בהחלטה כזו משום "צו בפשיטת רגל" הניתן בערכאה ראשונה (רע"א 2281/97 כיאל נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד נא(3) 559 (1997) וכן ע"א 8993/04 פלונית נ' פלוני (לא פורסם, 20.9.07), פיסקה 6; עוד השוו, בש"א 292/98 ג'רייס נ' המועצה לייצור ולשיווק של ירקות, פ"ד נג(2) 29, 37-34 (1999). להשלמת התמונה ראו אף, רע"א 11227/04 בן יונה נ' אינסל (לא פורסם, 20.4.05)). יוער, כי דומה שמסקנה זו הייתה נותרת על כנה אף לוּ היינו סוברים שהחלטת בית המשפט המחוזי אינה מהווה "צו בפשיטת רגל". זאת, שכן במקרה כזה היה עלינו לפנות לדיני הערעור הרגילים המבחינים, לעניין דרך התקיפה, בין "פסק דין" לבין "החלטה אחרת". החלטת בית המשפט המחוזי המכריעה בתביעת החוב לגופה (אשר נחשבת, כאמור, להחלטה הניתנת בערכאה ראשונה), מסיימת באופן סופי את ההליך בעניין תביעת החוב. לפיכך ראוי לסווגה כ"פסק דין" - אשר הערעור עליו הוא בזכות - ולא כ"החלטה אחרת". ומה באשר לאופן ההשגה על החלטת בית המשפט המחוזי בערעור על החלטה של הנאמן בבקשה להארכת מועד להגשת תביעת חוב? לאור אופייה הדיוני של החלטה זו, סבורני כי אין לומר שמהווה היא "צו בפשיטת רגל" (ראו והשוו: פרשת בן ציון, עמ' 755 וזוסמן, עמ' 783 ה"ש 114ב'; אולם ראו, רע"א 8398/05 בנק הפועלים בע"מ נ' כהן (לא פורסם, 19.3.06)). משכך, השאלה הנשאלת הינה האם, על פי דיני הערעור הרגילים, יש לסווג את ההחלטה כ"פסק דין" או שמא כ"החלטה אחרת". בחירה בחלופה הראשונה תוביל למסקנה כי ניתן לערער על ההחלטה בזכות בפני בית המשפט העליון, ואילו אימוץ החלופה השנייה תביא לכך שההשגה על ההחלטה תהא על דרך בקשת רשות ערעור לבית משפט זה. מאחר שבהליך שלפנינו נדרשים אנו להכריע בסוגית סיווגה של החלטה דומה בגדר דיני הפירוק, נותיר שאלה אחרונה זו להמשך הדברים. 11. סעיף 353 לפקודת החברות, התשמ"ג-1983 (להלן - פקודת החברות) מחיל, בגדר דיני הפירוק, את הכללים החלים בדיני פשיטת הרגל בשורה של תחומים, וביניהם "חובות הניתנים לתביעה". כמו כן, בהתאם לתקנה 53 לתקנות החברות (פירוק), התשמ"ז-1987 (להלן - תקנות החברות), חלות הוראות פרק ד' לתקנות פשיטת הרגל - העוסק בתביעות חוב והכולל, בין היתר, את תקנות 76 ו-96 - על תביעות חוב בפירוק. זאת, ככל שאין בהוראות אלה כדי לסתור את תקנות החברות ובשינויים המחויבים. מן האמור לעיל יוצא, כי המועד להגשת תביעות חוב בפירוק על ידי בית המשפט הינו שישה חודשים מיום מתן צו הפירוק (סעיף 354(ה) לפקודת החברות). בהתקיים תנאים מסוימים, ניתן מועד זה להארכה על ידי המפרק (או על ידי הכונס הרשמי). כמו כן, החלטת המפרק בנוגע לתביעת החוב לגופה, כמו גם החלטתו בבקשה להארכת המועד להגשתה, ניתנת לערעור בזכות לבית המשפט המחוזי. 12. בשונה מדיני הערעור על החלטות של בית המשפט של פשיטת רגל, דיני הערעור על החלטות של בית המשפט של פירוק הולכים בתלם דיני הערעור הרגילים החלים בהליכים אזרחיים. כזכור, מבחינים דינים אלה בין החלטות המהוות "פסק דין", אשר הערעור עליהן הוא בזכות, לבין החלטות המסווגות כ"החלטה אחרת", שההשגה עליהן הינה על דרך בקשת רשות ערעור (סעיף 291 לפקודת החברות; רע"א 627/88 סולל בונה בע"מ נ' אחים גולדשטיין חברה לשיכון ופיתוח בע"מ, פ"ד מב(4) 393 (1989)). כפי שצוין בהתייחס לדיני פשיטת רגל (פיסקה 10 לעיל), החלטת בית המשפט המחוזי בערעור על החלטה של המפרק המכריעה בתביעת החוב לגופה, נחשבת להחלטה הניתנת בערכאה ראשונה. כמו כן, מאחר שהיא מסיימת את ההליך הנוגע לתביעת החוב, מהווה היא "פסק דין". ממילא, אופן ההשגה עליה הינו הגשת ערעור בזכות לבית המשפט העליון (אולם ראו, אליעזר וולובסקי, כונס נכסים בדיני חברות (מהדורה שנייה, 2004), עמ' 564-561; למקרים בהם נדונו השגות על החלטות כאמור כבקשות רשות ערעור, ראו והשוו: רע"א 4809/00 הנאמן בהסדר הנושים, רו"ח יאיר רבינוביץ נ' שיכון עובדים בע"מ (לא פורסם, 10.3.02); רע"א 4644/92 נובל נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד מז(4) 866 (1993)). שאלה נוספת נוגעת לאופן ההשגה על החלטתו של בית המשפט המחוזי בערעור על החלטת המפרק בבקשה להארכת מועד להגשת תביעת חוב. שאלה אחרונה זו היא העומדת להכרעה בגדר ע"א 7829/04 אשר לפנינו. התשובה לשאלה תלויה, כמובן, בשאלה האם סיווגה הנכון של החלטה כאמור הינו "פסק דין" או שמא "החלטה אחרת". נפנה עתה לדון בסוגיה האמורה. דיוננו בהקשר זה יתייחס להחלטות ביחס להארכת מועד להגשת תביעת חוב הן בגדר דיני הפירוק והן בגדר דיני פשיטת הרגל (פיסקה 10 לעיל). יצוין, כי בעבר דן בית משפט זה לעתים בהשגות על החלטות כאמור על דרך ערעור בזכות, ואילו במקרים אחרים דן בהשגות דומות בגדר בקשת רשות ערעור: ע"א 3676/05 בנק הפועלים בע"מ נ' גרין אפל סחר בינלאומי בע"מ (לא פורסם, 31.7.06); רע"א 6610/97 בנק הפועלים בע"מ נ' כונס הנכסים הרשמי (לא פורסם, 7.1.98). 13. הכלל הנוהג זה מכבר בדיני הערעור בהליכים אזרחיים הוא, כי סיווגה של החלטה בבקשה להארכת מועד להגשת הליך הינו "החלטה אחרת", וכי על כן אופן ההשגה על החלטה כאמור הינו הגשת בקשת רשות ערעור. כך למשל, החלטה הדוחה בקשה להארכת מועד להגשת ערעור מהווה "החלטה אחרת". הטעם לכך נעוץ בהיותה של ההחלטה בבקשה להארכת מועד טפלה למחלוקת העיקרית. דחייתה של בקשה כאמור מביאה לכך, שההליך העיקרי כלל לא יובא בפני בית המשפט, וממילא לא יוכרע על ידו (ראו זוסמן, עמ' 768-766 והאסמכתאות הנזכרות שם). אכן, יש הרואים בסיווג זה משום חריג למבחן הרגיל, שעניינו בשאלה האם ההחלטה השיפוטית מסיימת את בירור המחלוקת ו"סוגרת את התיק", ואף מעלים תהיות שונות בדבר נכונותו (רע"א 10640/04 גיא המוביל באשדוד בע"מ נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נט(3) 189, 191 (2005); רע"א 6617/04 לוי נ' אבני מזרחי ביצוע עבודות בניה ואספקת חומרי בניין בע"מ (לא פורסם, 4.8.04); חמי בן-נון, הערעור האזרחי (2004), עמ' 190-191 ה"ש 173). כך או אחרת, במקרה דנא לא תקפו בעלי הדין את הכלל האמור, הנוהג בשיטתנו מזה שנים ארוכות, ואיני מוצא מקום להרהר בו מחדש. 14. ההלכה הנזכרת בעניין אופן סיווגן של החלטות בבקשות להארכת מועד צריכה להובילנו, על פני הדברים, למסקנה כי יש לסווג את ההחלטה נשוא דיוננו כ"החלטה אחרת", אשר תקיפתה הינה על דרך בקשת רשות ערעור. אולם, טרם הכרעה יש ליתן את הדעת לנתון מסוים המאפיין את ההחלטה בענייננו. כזכור, עוסקים אנו בסיווגה הנכון של החלטה שניתנה על ידי בית משפט מחוזי בערעור על החלטה של המפרק הדוחה בקשה להארכת מועד להגשת תביעת חוב. החלטתו של בית המשפט המחוזי בערעור על החלטת המפרק נחשבת, לצרכי ערעור, כהחלטה שניתנה על ידי ערכאה דיונית ולא על ידי ערכאת ערעור. יוצא אם כן, כי את החלטת בית המשפט שעל הפירוק בסוגית הארכת המועד יש להקביל להחלטה של ערכאה דיונית הדוחה בקשה של בעל דין להאריך את המועד להגשת הליך ראשוני (להבדיל מערעורי). זאת, בשונה מהחלטה של ערכאת ערעור הדוחה בקשה להארכת מועד להגשת הליך ערעורי. מה נפקותו של נתון זה לענייננו? 15. ניתן לטעון, כי דחייתה של בקשה להארכת מועד להגשת הליך ראשוני מהווה פגיעה חמורה יותר מדחייתה של בקשה דומה להגשת הליך ערעורי. זאת, מן הטעם שמדובר "בהגשת בקשת ארכה לצורך עצם הגישה לבית-המשפט עבור מי שטרם ניתנה לו הזדמנות להישמע ולא בבקשת ארכה למתן הזדמנות נוספת להישמע בפני ערכאת ערעור" (ע"א 4405/02 יורשת המנוחים בנימין ושולמית נפטי ז"ל נ' באר טוביה מושב עובדים להתיישבות שיתופית חקלאית, פ"ד נו(6) 385 (להלן - פרשת נפטי), 389 (2002)). שיקול זה עשוי לתמוך בסיווגה של החלטה בבקשה להארכת מועד להגשת הליך ראשוני כ"פסק דין", כך שניתן יהיה להשיג עליה בזכות בפני ערכאת הערעור. אף אם נניח כי יש אמת מסוימת בטענה האמורה, סבורני כי מכלול השיקולים מובילים למסקנה שההחלטה נשוא דיוננו מהווה "החלטה אחרת". ראשית, הגם שנפקותה העיקרית של ההלכה לפיה החלטות לגבי הארכת מועד מהוות "החלטה אחרת" הינה בהקשר של הליכים ערעוריים, דומה כי הוחלה היא אף ביחס להארכת מועד להגשת הליכים בעלי אופי ראשוני-דיוני (ראו והשוו, רע"א 3968/93 זפקו נ' פינקל (לא פורסם, 29.8.93); פרשת נפטי; אולם לגבי הארכת מועד להגשת עתירה מינהלית השוו, בר"ם 2805/06 מזרחי נ' עמידר החברה לשיכון ישראל בע"מ (לא פורסם, 12.7.06), אלא שבנושא זה מתעוררת בעיה מיוחדת, כמוסבר בפסק הדין). שנית, קיימת חשיבות רבה לכך שהכללים הדיוניים יהיו "ידידותיים למשתמש" ככל הניתן (בהקשר זה ראו, רע"א 8813/05 עמותת במות נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.8.06) (להלן - פרשת במות), פיסקה 6 והאסמכתאות הנזכרות שם). יצירת אבחנה, לצרכי דרך התקיפה, בין החלטות שעניינן הארכת מועד להגשת הליך ראשוני לבין החלטות שעניינן הארכת מועד להגשת הליך ערעורי, תקשה על בעלי הדין ותהפוך את הכללים הדיוניים בתחום זה לנפתלים עוד יותר מכפי שהם כיום. שלישית, שיקולי יעילות תומכים אף הם בסיווגה של ההחלטה נשוא דיוננו כ"החלטה אחרת". סיווג החלטתו של בית המשפט המחוזי כ"החלטה אחרת" תוביל לכך שההשגה עליה תהא על דרך בקשת רשות ערעור. זו תידון, דרך כלל, על ידי שופט יחיד של בית המשפט העליון. מאידך, אם תסווג ההחלטה כ"פסק דין", תקיפתה תיעשה באמצעות ערעור בזכות אשר יישמע על ידי שלושה שופטים של בית משפט זה. על רקע העומס המוטל על בתי המשפט וחשיבותו הרבה של משאב הזמן השיפוטי, נראה כי אין הצדקה לכך שהשגה שעניינה הארכת מועד תידון על ידי שלושה שופטים (באשר לשיקולים אלה ראו פרשת במות, פיסקה 6). רביעית, הגם שמתייחסים אנו להחלטת בית המשפט שעל הפירוק כהחלטה שניתנה בערכאה דיונית, יש לזכור כי קדמה לה החלטה מטעם המפרק באותו עניין. הכלל בהקשר זה הוא, כי כאשר דן המפרק ומכריע בתביעות החוב המוגשות לו, ממלא הוא תפקיד מעין-שיפוטי (ע"א 255/89 פרדו נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(5) 641, 655 (1992)). יוצא אם כן, כי הלכה למעשה נבחנה סוגית הארכת המועד פעמיים, וזאת אף אם הפעם הראשונה אינה מקבילה במלואה להליך שיפוטי בפני בית משפט. על רקע זה, הקושי לסווג את החלטת בית המשפט המחוזי כ"החלטה אחרת" קטן, ולוּ במעט, מהקושי המקביל כאשר סוגית הארכת המועד נבחנת על ידי גורם אחד בלבד, הוא הערכאה הדיונית. חמישית, מחוקק המשנה הבחין בין ערעור על החלטת הנאמן בבקשה להארכת מועד לבין ערעור על ההחלטה בתביעת החוב גופה. זאת, שעה שקבע מועדים שונים להגשת הערעור לבית משפט המחוזי (פיסקה 8 לעיל). 16. הגענו אם כן לכלל מסקנה, כי החלטה של בית משפט שעל הפירוק בערעור על החלטת מפרק בבקשה להארכת מועד להגשת תביעת חוב, מהווה "החלטה אחרת". מכך נגזר, כי דרך התקיפה של החלטה כאמור הינה הגשת בקשת רשות ערעור לבית משפט זה. נזכור ונדגיש, כי מסקנה זו יפה אף ביחס להחלטה הניתנת על ידי בית משפט של פשיטת רגל בערעור על החלטת נאמן בבקשה להארכת מועד להגשת תביעת חוב. נסכם בקצרה את כללי הערעור אותם הזכרנו בכל הנוגע להחלטות של בית המשפט המחוזי בערעור על החלטות המפרק (או הנאמן) לגבי תביעות חוב: (א) החלטה של בית המשפט המחוזי בערעור על החלטת המפרק או הנאמן אשר מכריעה בתביעת חוב לגופה, ניתנת לערעור בזכות לבית המשפט העליון; (ב) החלטה של בית המשפט המחוזי בערעור על החלטת המפרק או הנאמן בבקשה להארכת מועד להגשת תביעת חוב, ניתנת לתקיפה באמצעות הגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. 17. הערה לסיום: האבחנה בין כללי הערעור החלים בדיני פשיטת רגל לאלה החלים בגדר דיני הפירוק, מערימה קשיים מיותרים על בעלי הדין המבקשים להתמצא בתחום זה. סבורני, כי הגיעה העת לשנות את כללי הערעור בהליכי פשיטת רגל, על דרך התאמתם לכללים הרגילים החלים על ערעורים בהליכי פירוק ובהליכים אזרחיים אחרים. צעד זה יפשט את כללי הערעור ויהפוך אותם לידידותיים יותר. יוער, כי המלצה זו הושמעה בעבר הן על ידי בית משפט זה והן על ידי מלומדים שונים (פרשת בן ציון, עמ' 757; צפורה כהן, פירוק חברות (2000), עמ' 6-5 וההפניות הנזכרות שם). 18. מן האמור לעיל עולה, כי דרך התקיפה הנכונה של ההחלטה נשוא ע"א 7829/04 הינה הגשת בקשת רשות ערעור לבית משפט זה. משהגיש הבנק ערעור בזכות על ההחלטה, הרי שאין מנוס מדחייתו של הערעור מטעם זה בלבד. ממילא איננו נדרשים להכריע בסוגיות האחרות המתעוררות בגדר ערעור זה. ברי, כי הבנק רשאי לעתור להארכת המועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית משפט קמא, אם רצונו בכך. איני מביע כל עמדה באשר לתוצאתה של בקשה כאמור. ניפנה עתה לדון בשני הערעורים האחרים אשר לפנינו. ע"א 10999/04 וע"א 1911/05 19. הסוגיה המרכזית אשר מתעוררת בגדר ע"א 10999/04 הינה זהות הבעלים של נכסי המחסן החופשי. כאמור (פיסקה 5 לעיל), מקורם של נכסים אלה הינו במחסני ערובה. בהחלטה נשוא הערעור פסק בית משפט קמא, בין היתר, כי החלטת מחסני ערובה מקימה מעשה בית דין ולפיו בשלב בו אוחסנו נכסי המחסן החופשי במחסני ערובה, היו הם בבעלות פאן-אל. בגדר הסיכומים אשר הגיש הכונס לבית משפט זה, אין הוא תוקף באופן מפורש קביעה אחרונה זו. משכך, נקודת המוצא של דיוננו הינה כי נכסי המחסן החופשי אכן היו בבעלות פאן-אל עת אוחסנו במחסני ערובה. עיקר טענתו של הכונס בסיכומיו מופנית לשלב בו הועברו נכסי המחסן החופשי ממחסני ערובה למחסן החופשי. לשיטתו, בהעברה זו יש משום מסירה של הנכסים מפאן-אל ליש-שם. לפיכך, יש לקבוע כי במועד זה הועברה הבעלות בנכסים ליש-שם. זאת, בין היתר, על רקע הוראת סעיף 33 לחוק המכר, התשכ"ח-1968. אף אם צודק הכונס כי בעת העברת נכסי המחסן החופשי ממחסני ערובה למחסן החופשי אכן הועברה החזקה מפאן-אל ליש-שם, הרי שאין בכך כדי להועיל לו. אכן, חזקה במיטלטלין עשויה אמנם להעיד על בעלות בהם, אולם היא עשויה לנבוע אף מקיומה של זיקה אחרת (מיגל דויטש, קניין (כרך א', 1997), עמ' 131, 183). ממילא, מסירתם של מיטלטלין לחזקתו של אחר אינה בהכרח ביטוי להעברת בעלות. אכן, בסיכומיו הצביע הכונס על ראיות שונות אשר יש בהן כדי לתמוך בעמדתו לפיה הבעלות בנכסי המחסן החופשי אכן עברה מפאן-אל ליש-שם. עם זאת, דומה כי בסופו של יום נותרת אי בהירות מסוימת באשר לסוגיה זו. בנסיבותיו של המקרה שלפנינו, הנטל להוכיח שאכן אירעה העברת בעלות רבץ על כתפיו של הכונס. על רקע אי הבהירות האמורה, סבורני כי אין מקום להתערב בקביעתה של הערכאה דלמטה לפיה לא עמד הכונס בנטל המוטל עליו. משהגענו לכלל מסקנה כי דינו של ע"א 10999/04 להידחות, הרי שלאור הסכמת בעלי הדין (פיסקה 6 לעיל) יידחה אף ע"א 1911/05. 20. התוצאה היא כי הערעורים נדחים. המערערים יישאו בשכר טרחת עורך דין לזכות קופת הפירוק בסך 40,000 ש"ח. עותק מפסק דין זה יועבר לידי היועץ המשפטי לממשלה לעניין האמור בפיסקה 17 לעיל. ש ו פ ט השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' גרוניס. ניתן היום, י' בתמוז התשס"ח (13.7.2008). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04078290_S08.doc גק מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il