בנימין דורפמן נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 7826/98 בפני: כבוד השופט י' קדמי כבוד השופט י' טירקל כבוד השופט ע' ר' זועבי המערערים: 1. בנימין דורפמן 2. חברת סי. פי. בי. בע"מ 3. רון וינבאום נגד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב בת"פ 568/91 מיום י"ג בכסלו תשנ"ט (2.12.98) בפני כב' השופטת רוטלוי תאריך הישיבה: ג' באייר התשנ"ט (19.4.99) בשם המערערים: עו"ד שפטל יורם בשם המשיבה: עו"ד רבקה לוי גולדברג פסק-דין השופט י' קדמי: 1. פתח דבר המערערים הורשעו בבית המשפט המחוזי בתל-אביב (ת.פ.568/91) בעבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, שימוש במסמך מזויף, מסירת ידיעה כוזבת במטרה להתחמק מתשלום מע"מ, הוצאת חשבונית מס ללא עסקה במטרה להתחמק מתשלום מע"מ וניכוי ביודעין של מס תשומות במטרה להתחמק מתשלום מע"מ; הכל בקשר למסכת הונאה, שבעזרתה גבו המערערים מס ערך מוסף בסך של כ- 1.7 מליון ש"ח ושלשלו אותו לכיסם במקום להעבירו לשלטונות המס כחוק. לצד הרשעתם בעבירות האמורות, הורשעו המערערים מס' 1 ומס' 3 - בקשר לאותה פרשת הונאה - בעבירה של קשירת קשר לביצוע פשע; והמערער מס' 3 הורשע גם בעבירות של התחזות לאחר ובזיוף מסמך. בשל העבירות שבהן הורשעו כמפורט לעיל, נדון כל אחד מהמערערים לעונשים הבאים: המערער מס' 1 (להלן: דורפמן) והמערער מס' 3 (להלן: וינבאום) נדונו לעונש של ארבע שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן לקנס בסך 50,000 ש"ח כל אחד. ואילו המערערת מס' 2 (להלן: סי.פי.בי בע"מ) נדונה לקנס בסך 100,000 ש"ח. הערעור מכוון כנגד ההרשעה ולחילופין - כנגד חומרת העונש. הרשעתה של המערערת מס' 2 (סי.פי.בי בע"מ) נגזרת מהרשעתו של המערער מס' 1 (דורפמן). אשר על כן, ככל שמדובר בערעור כנגד ההרשעה, נבלע ערעורה של המערערת מס' 2 בערעורו של המערער מס' 1; ודין ההתייחסות בהקשר זה לעניינו של המערער מס' 1 כדין התייחסות לעניינה של המערערת מס' 2. 2. העובדות להלן, בתמצית, עיקרי העובדות שקבע בית המשפט המחוזי: א. דורפמן (המערער מס' 1) הינו דודו, אחי אימו, של וינבאום (המערער מס' 3); ואילו סי.פי.בי בע"מ (המערערת מס' 2), הינה חברה בע"מ, שהוקמה ונרשמה כעוסק מורשה על ידי דורפמן לצרכי הגשמתה של פרשת ההונאה העומדת בבסיס האישום (להלן: סי. פי. בי. בע"מ). ב. דורפמן ווינבאום קשרו קשר להונות את שלטונות מס ערך מוסף, על ידי גביית מס ערך מוסף מלקוחות להם מכרו זהב ואי העברתו לשלטונות המס ע"י קיזוזו במרמה כנגד מע"מ ששילמו, כביכול, לספקיהם. זאת - כאשר בפועל הם לא שילמו לספקיהם מע"מ ושלשלו את סכומי המע"מ שקיבלו מלקוחותיהם לכיסם. וכך פעל מנגנון ההונאה. וינבאום "יצר" עוסק מורשה פיקטיבי בשם "איגל רפמטל" בע"מ (להלן: רפמטל) המיוצג, כביכול, על ידי אחד איגליצקי, שהיגר לאנגליה כחמש שנים קודם לכן ולא חזר עוד לארץ (להלן: איגליצקי); כאשר הוא - וינבאום - מתחזה לאותו איגליצקי, ככל שהדבר דרוש לענין ההונאה. דורפמן היה קונה, כביכול, זהב מ"איגל רפמטל" באמצעות איגליצקי ומקבל ממנו חשבוניות לפיהן שילם מע"מ כחוק; ומוכר את הזהב לשתי חברות תמימות, להן היה נותן חשבוניות של סי.פי.בי בע"מ וגובה מהן מע"מ. את השיקים וההמחאות הבנקאיות שדורפמן היה נותן לאיגליצקי תמורת הזהב שרכש ממנו, היו הוא ווינבאום פודים; ואת המע"מ שהיה דורפמן גובה מהחברות שרכשו ממנו את הזהב היה מקזז כנגד המע"מ ששילם, כביכול, לאיגליצקי. התוצאה היא: שהכסף ששולם כביכול לאיגליצקי, חזר בתנועה סיבובית אל דורפמן ווינבאום; ואילו המע"מ שגבה דורפמן מלקוחותיו נשאר אצלו, כאשר על פי הניירת איגליצקי נשאר חייב לשלטונות המס את סכומי המע"מ שגבה כביכול מדורפמן. כאמור, איגליצקי ו"איגל רפמטל" אינם קיימים; ושלטונות המס לא קיבלו דבר מסכומי המע"מ שגבה דורפמן מלקוחותיו. ג. בדרך זו, גבו דורפמן ווינבאום, בכ59- פעולות מכירה וקניה, מע"מ בסך 1.7 מליון ש"ח, משתי החברות שרכשו מהם את הזהב, ושילשלו סכום זה לכיסם. הם פדו לעצמם את השיקים וההמחאות הבנקאיות שנמשכו לזכות איגליצקי; כאשר איגליצקי ורפמטל אינם קיימים, והספק האמיתי של הזהב לדורפמן ווינבאום נותר עלום עד היום. ד. בשלב הראשון של מסכת ההונאה, "שילם" דורפמן לאיגליצקי תמורת הזהב (בתוספת מע"מ) בשיקים שמשך על בנק הפועלים (להלן: השיקים). את השיקים הנ"ל פדה דורפמן על ידי הפקדתם - בחזרה - בבנק הפועלים, כשהם נושאים חתימת הסבה של איגליצקי כביכול. בדרך זו, נותרו הכספים הנקובים בשיקים ברשותו של דורפמן, כאילו לא נמשכו כלל. לאחר חודשים מספר, הודיע בנק הפועלים לדורפמן שאין הוא מוכן להמשיך ולפרוע את השיקים בדרך האמורה שגרמה לבנק הוצאות מבלי להביא לו תועלת. לנוכח הודעת בנק הפועלים שינה דופרמן את שיטת התשלום - כביכול - לאיגליצקי: הוא משך מחשבונו שלו בבנק לאומי המחאות בנקאיות לפקודת איגליצקי (להלן: ההמחאות הבנקאיות); ווינבאום פדה אותן בבנק לאומי כשהוא מתחזה לאיגליצקי. לצורך ההתחזות, השתמש וינבאום בתעודת זהות "חדשה", שהוציא משרד הפנים לאיגליצקי - לבקשתו של מאן דהוא שנותר עלום - בסמוך למועד שבו החלה פועלת "מכונת ההונאה" כמתואר לעיל. ה. למען השלמות: ובהתחשב בטענות שמעלה ב"כ המערערים בהקשר זה כנגד ההרשעה וכנגד מידת העונש - רואה אני לציין: כי בשעתו הושג הסדר טיעון בין המערערים לבין התביעה על פיו הודו המערערים בעבירות שיוחסו להם והתביעה היתה אמורה להגביל טיעונה לעונש שיגזר על המערערים לשנה וחצי מאסר לריצוי בפועל. ברם, מאוחר יותר, בקשו המערערים לחזור בהם מהודאתם ומהסדר הטיעון; בית המשפט נעתר להם והתביעה נדרשה להציג את ראיותיה. 3. הדיון בבית המשפט המחוזי א. וינבאום הכחיש כל קשר לקניה ולמכירה של הזהב; ואילו דורפמן הכחיש את המרמה המיוחסת לו. גירסתו של דורפמן היתה, כאמור: כי הזהב נקנה מאדם שהציג את עצמו כ"איגליצקי", עמו התקשר באמצעות מודעה בעתון שבעקבותיה נפגש עמו בבית מלון; וכי קיבל ממנו בפועל את הזהב במפגשים שקיימו לצורך זה מתחת לבנין הבורסה ברמת גן. לדבריו של דורפמן, גבה ממנו אותו איגליצקי מע"מ ונתן לו חשבוניות של רפמטל כדת וכדין. השיקים וההמחאות הבנקאיות שבאמצעותם שילם לאותו "איגליצקי" עבור הזהב, נפדו בחלקם על ידי "איגליצקי" ובחלקם על ידי דורפמן עצמו, לאחר ש"איגליצקי" חתם עליהם חתימת הסבה כחוק וקיבל את הסכומים הנקובים בהם. על רקע זה טען דורפמן שסכום המע"מ שגבה מהחברות שרכשו ממנו את הזהב נותר ברשותו, כדין; וזאת, בהתחשב בכך שהוא - דורפמן - היה זכאי לקזז את סכומי המע"מ שקיבל מלקוחותיו כנגד סכום המע"מ ששילם לאיגליצקי, כמפורט בחשבוניות רמפטל שנתן לו איגליצקי. ב. הדרך שבה הלכה התביעה על מנת להוכיח את אשמתם של המערערים, היתה בהבאת ראיות לעובדות הבאות: ראשית - לכך שוינבאום התחזה ל"איגליצקי" וחתם את שמו על מסמכים שונים, לרבות: חתימות ההסבה על השיקים, חתימות הפדיון של ההמחאות בנקאיות, החתימה ע"ג יפוי הכח שנמסר ליועץ המס עם רישומה של רפמטל כעוסק מורשה (להלן: יפוי הכח), החתימות ע"ג 7 דוחות מע"מ שהוגשו, כביכול, על ידי איגליצקי (להלן: דוחות המע"מ) והחתימה על הזמנת החדר במלון (להלן: ההזמנה), שבו נפגשו לראשונה, כביכול, דורפמן ואיגליצקי. שנית - לכך שוינבאום התייצב אישית בבנק לאומי כשהוא מתחזה לאיגליצקי, ופדה שם את ההמחאות הבנקאיות. לצורך הוכחת העובדות הנ"ל, הובאו מטעם התביעה ראיות בשני מישורים: האחד - עדויות של פקידי בנק לאומי, שזיהו את וינבאום על פי חזותו, כמי שהציג עצמו כאיגליצקי - באמצעות תעודת זהות שהחזיק ברשותו - כאשר פדה את ההמחאות הבנקאיות. והשני - עדותה של מומחית לכתב יד, לפיה וינבאום הוא זה שחתם את החתימות הנחזות כחתימותיו של איגליצקי על גבי השיקים, ההמחאות הבנקאיות, יפוי הכח, דוחו"ת המע"מ וההזמנה (כל המסמכים הנ"ל יחד, להלן: המסמכים המסבכים). ג. (1) לענין הזיהוי החזותי, העידו שלושה פקידים של בנק לאומי, שזיהו את וינבאום במסדרי זיהוי כמי שהתחזה לאיגליצקי, לצורך פדיון ההמחאות הבנקאיות: הפקידה טל - שזיהתה אותו ברמה של "אני לא אומרת 100%"; הפקיד גלדינור - שזיהה אותו ברמת וודאות של "זה הכי דומה לו", כאשר לשאלה אם הוא מזהה אותו בוודאות השיב: "הגובה מתאים, האזניים, השער השתנה, הוא היה אצלי 6-5 פעמים, אני חושב שכן"; והפקידה בועז - שזיהתה את וינבאום בוודאות, אך משום מה לא נותר תיעוד כלשהו בקשר למסדר הזיהוי שבו השתתפה לצורך זה. (2) בעדותה בבית המשפט, הבהירה הפקידה טל שלמעשה זיהתה את וינבאום במסדר הזיהוי באורח וודאי; וכי נקטה לשון של "אני לא אומרת 100%" בשל התרגשותה ובשל הפחד שתקף אותה. בית המשפט קיבל את הסברה זה של טל; ומצא חיזוק לדבריה בכך שבהודעתה במשטרה מסרה על קיומם של סימנים חיצונים מאפיינים בחזותו של וינבאום - כגון: שומה על פניו - וסימנים אלה התאמתו. לזיהויו של וינבאום על ידי הפקיד גלדינור, העניק בית המשפט משקל נמוך מזה שהוענק לזיהויו על ידי הפקידה טל; וזאת - בשל כך, שלא זכר את השומה שעל פניו, והיה בדעה כי הקלסתרון שהרכיבה טל עדיף על הקלסתרון שהרכיב בעצמו. ואילו לזיהוי על ידי הפקידה בועז נתן בית המשפט משקל משני בלבד; וזאת, בשל כך שלא נמצא תיעוד בדבר מסדר הזיהוי שבו השתתפה. (3) המשקל הראייתי המצטבר של הזיהוי שנעשה על ידי שלושת הפקידים, נמצא על ידי בית המשפט המחוזי מספיק לקביעה וודאית, כי היה זה וינבאום שפדה את ההמחאות הבנקאיות כשהוא מתחזה לאיגליצקי. ד. לענין זיהויו של וינבאום על פי כתב ידו, כמי שחתם ב"מקום" איגליצקי על גבי המסמכים המסבכים, השמיעה התביעה את הגב' איה שוחט, מומחית מז"פ להשוואת כתבי יד. בבדיקת ההשואה שערכה הגב' שוחט בין החתימות המתימרות להיות חתימותיו של איגליצקי על גבי המסמכים המסבכים, לבין דוגמאות כתב ידו של וינבאום, מצאה הגב' שוחט זהות בין החתימות לבין כתב היד ברמות וודאות שונות, כמפורט להלן: (1) חתימתו של "איגליצקי" על גבי יפוי הכוח, שנתפס במשרד יועץ המס - נעשתה על ידי וינבאום ברמת וודאות משולבת, שבין הרמה השניה והשלישית בסולם מז"פ; כאשר מילולית משמעותה של רמה זו היא: זהות "במידה שאינה מותירה בי ספק של ממש", שהחתימה נעשתה על ידי וינבאום (ההדגשה שלי - י.ק.). בהקשר זה יצויין עוד: כי הפקידה של יועץ המס, שטיפלה ביפוי הכח הנ"ל - הגב' לוזון - ידעה לספר, כי וינבאום מסר לה את פרטיו האישיים ללא הצגת תעודת זהות; וכי והדבר מתישב עם העובדה שתעודת הזהות שנתבקש משרד הפנים להנפיק ל"איגליצקי", נופקה רק כשלושה חדשים לאחר מועד החתימה על גבי יפוי הכח. (2) חתימות ההסבה של "איגליצקי" על גבי 14 השיקים שנפדו בבנק הפועלים - נעשו על ידי וינבאום ברמת וודאות של "אפשרות סבירה", שהיא הרמה הרביעית בסולם הנ"ל. רמת וודאות זו, אמנם אינה מספקת לביסוס הרשעה; אך יחד עם זאת, כוחה עמה להצטבר לראיות אחרות באותו הקשר. (3) חתימותיו של "איגליצקי" על גבי ההמחאות הבנקאיות שנפדו בבנק לאומי - נעשו על ידי וינבאום ברמת וודאות "שאינה מותירה בי ספק של ממש", לאמור: רמת וודאות המספקת בסיס מספיק לקביעת מימצא מרשיע בפלילים (ההדגשה שלי - י.ק.). (4) החתימות שעל גבי דוחות מע"מ שהוגשו על ידי "איגליצקי": על גבי דו"ח אחד - נעשתה החתימה על ידי וינבאום, ברמת וודאות של "במידה שאינה מותירה בי ספק של ממש"; ואילו על גבי שישה דוחות נוספים - רמת הוודאות שהחתימות נעשו על ידי וינבאום, היא רמה משולבת של הרמות השלישית והרביעית, לאמור: "קיימת אפשרות סבירה שששה דוחו"ת ... נכתבו על ידו" (ההדגשה שלי - י.ק.). רמת וודאות זו אינה מספקת - כאמור לעיל - בסיס להרשעה; אך יחד עם זאת - יש בכוחה להצטבר לראיות אחרות בהקשר זה. (5) החתימה שעל גבי טופס הזמנת החדר במלון - נעשתה על ידי וינבאום, ברמת הוודאות הגבוהה "שאינה מותירה ספק של ממש" (ההדגשה שלי - י.ק.); וכאמור, די בה כדי לשמש בסיס לקביעת ממצא מרשיע. מומחה ההגנה, מר יוני נפתלי, שלל את מסקנותיה של הגב' שוחט. ברם, לאחר ניתוח והערכה יסודיים, של שתי חוות הדעת, החליט בית המשפט המחוזי לדחות את חוות דעתו של מר נפתלי ולהעדיף על פניה את מסקנותיה של הגב' שוחט. ה. על בסיס הזיהוי במסדרי הזיהוי החזותי ולנוכח אימוץ חוות דעתה של הגב' שוחט בדבר זהותו של החותם על גבי המסמכים המסבכים - הכל כמפורט בפסקאות ג' ו-ד' לעיל - קבע בית המשפט המחוזי: ראשית - כי וינבאום התחזה ל"איגליצקי" והתייצב במקומו בבנק לאומי לצורך פדיון ההמחאות הבנקאיות; ושנית - כי הוא זה שחתם על כל אחד מן המסמכים המסבכים: על כל אחד מהשיקים שנפדו בבנק הפועלים, על כל אחת מההמחאות הבנקאיות שנפדו בבנק לאומי, לפחות על אחד משבעה דוחות המע"מ שהגיש איגליצקי, על טופס יפוי הכח שחתם איגליצקי אצל יועץ המס ועל טופס הזמנת החדר במלון. קביעה זו, עומדת בבסיס מסקנתו של בית המשפט המחוזי: כי וינבאום ודורפמן חברו יחד להונות את שלטונות מע"מ על ידי יצירת ספק-זהב בדוי (איגליצקי), לו שלמו כביכול מע"מ שאותו רשאים היו לקזז כנגד המע"מ שגבו מלקוחותיהם, להם מכרו את הזהב; וכי השניים הגשימו את מזימתם ושלשלו לכיסם את סכומי המע"מ - בסכום כולל של 1.7 מליון ש"ח - שקיבל דורפמן משתי החברות שרכשו ממנו את הזהב. על רקע זה, הורשעו דורפמן, חברת סי.פי.בי (שבשמה פעל דורפמן) ווינבאום בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום, למעט בעבירה של קבלת נכסים שהושגו בפשע (הזהב), לה לא נמצאו ראיות מספיקות (שהרי מקור הזהב נשאר עלום). 4. הטענות בערעור וההכרעה בהן א. טענות סף דיוניות בפתח הערעור הועלו שתי טענות סף בעלות אופי דיוני: האחת - השהיית מתן פסק הדין מעבר לתקופת 30 הימים הקבועה בתקנה 30א לתקנות סדר הדין הפלילי, ללא מתן הודעה מנומקת לנשיא; והשניה - מתן היתר לתביעה לחקור בחקירה שכנגד את דורפמן בדבר חזרתו מהודאתו בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. לשיטת ההגנה: השהיית מתן פסק הדין כאמור משקפת פגיעה בזכות "חוקתית-על-חוקית" של נאשם בפלילים, שתרופתה זיכוי-טכני-בדין; ואילו התרת חקירה של נאשם בדבר המניעים לחזרתו מהודאה - מחייבת ביטול ההליכים, והחזרת הדיון לבית המשפט המחוזי בהרכב אחר. עמדת ההגנה אינה מקובלת עלי. אין לראות את ההוראה הקבועה בתקנה 30א לתקנות סדר הדין הפלילי כמבטאת זכות יסוד חוקתית. מקומה של זכות כזו, מטבע הדברים, בחוק או בחוק יסוד ולא בתקנות סדרי הדין; ובנסיבות הענין, אין לומר כי הגנתם של המערערים התקפחה קיפוח-של-ממש בשל פרק הזמן שחלף עד למתן פסק הדין. אכן, הנחיית מחוקק המשנה היא: ליתן פסק דין תוך התקופה שנקבעה לענין זה בתקנה 30 הנ"ל; ובמקום שהדבר אינו מיושם, מתחייבת הודעה מנומקת לנשיא בית המשפט. מצב דברים זה מלמד, כי אין המדובר בקביעת מועד "נוקשה" וכי מלכתחילה נצפתה חריגה אל מעבר לאותו מועד. תכלית התקנה ההיא להבטיח "פיקוח" מטעם נשיא בית המשפט על מועדי מתן פסה"ד; ואין אחיזה לגישה האומרת, כי אי מתן הודעה מנומקת לנשיא בית המשפט מקימה חזקה חלוטה, שההשהיה מקפחת את הנאשם בהגנתו ועל כן מצדיקה את זיכויו, כמתחייב מטענותיו של הסניגור. הוא הדין באשר להתרת חקירתו של דורפמן בדבר הרקע לחזרתו מהודאתו בבית המשפט. אכן, צודק ב"כ המערערים שאין להתיר חקירה בענין זה; ודין מי שהותר לו לחזור מהודאתו כדין מי שלא הודה מלכתחילה. ברם, בנסיבות הענין, אין לומר שבשל התרת החקירה התקפחה הגנתו של דורפמן במידה המצדיקה את ביטול ההליכים. ב. הקביעה בדבר אי הימצאותו של איגליצקי בארץ לשיטת ההגנה, שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו הנחרצת, שאיגליצקי לא חזר לישראל מאז שעזב אותה כחמש שנים קודם לכן. קביעה זו נעוצה בעיקרה בעדותו של אביו של איגליצקי; וטענת ההגנה היא, שדבריו אינם מספקים תשתית מוצקה לקביעה האמורה. בין אביו של איגליצקי לבין בנו קיים נתק מוחלט מזה שנים רבות; והעובדה שהשניים לא נפגשו מאז שהבן עזב את הארץ, אינה מוכיחה - במידת הוודאות הנוהגת בפלילים - שהוא לא ביקר מאז בארץ. גם העובדה שאין למשטרת הגבולות רישום, המצביע על כך שאיגליצקי נכנס לארץ מאז שיצא ממנה לאנגליה, אינה שוללת - לשיטת הסניגור - את האפשרות שהגיע לארץ באמצעות דרכון זר; ומכל מקום, אין בה, לטענתו, להשלים את משקלה החסר של עדות האב בענין זה. לא אוכל לקבל את עמדת ההגנה. העדר רישום של כניסה לארץ מקים חזקה שבעובדה שאכן לא היתה כניסה כזאת; ועדותו של האב, לפיה בנו יצא לחו"ל ולא חזר אליה עוד, תומכת בחזקה האמורה. המשקל המצטבר של שני גורמים אלה, הטיל על המערערים חובה להביא ראיות לסתור, ולו כדי הקמת ספק בלבד. ראיות כאלה לא הובאו; והטענה כי אפשר שהיתה תקלה ברישום הנכנסים לישראל אינה יכולה לבוא במקומן. חומר הראיות מלמד, כי איגליצקי אכן עזב את הארץ כחמש שנים לפני ההתרחשות נושא האישום; ולא זו בלבד, שאין שמץ של ראיה התומכת באפשרות שחזר אליה, אלא שבחירתם של המערערים ב"איגליצקי" דווקא לצורך ביום ספק הזהב, תומכת בכך שהיתה להם ידיעה על כך שלא חזר לארץ. ג. זיהויו החזותי של וינבאום כמי שהתחזה לאיגליצקי בפי ב"כ המערערים שורה של השגות כנגד היכולת לסמוך על זיהויו של וינבאום על ידי פקידי הבנק, כמי שהתחזה בפניהם כאיגליצקי. הטענה המרכזית היא, כי קיימת אפשרות - ודי לספק בהקשר זה - שהמזהים ראו את תמונתו של וינבאום לפני מסדר הזיהוי. טענה זו נסמכת על דברים שאמר בעדותו איש המשטרה שדה, לפיה הוא נתקל ברישום שממנו ניתן ללמוד, שבעקבות הרכבת הקלסתרון של איגליצקי - על פי התיאור שמסרו פקידי הבנק בהודעותיהם - הצליחה מז"פ ל"שלוף" את תמונתו של וינבאום מן המאגר המשטרתי (שם היתה בשל עברו הפלילי). לשיטה זו, מקימה "שליפת" התמונה בסיס לאפשרות שהתמונה הגיעה לידי המזהים לפני מסדר הזיהוי. בית המשפט המחוזי בחן טענה זו בחון היטב והגיע לכלל מסקנה כי אין בדבריו של שדה כדי להקים אותו ספק לו טוען הסניגור; ואנכי לא מצאתי מקום להתערב בקביעתו זו. אכן, אין בחומר הראיה - ולו גם ברמז - דבר המקים בסיס לאפשרות לה טוען הסניגור: שדה אינו טוען כי ראה את התמונה או כי ידוע לו שהתמונה הוצגה בפני עדי הזיהוי בטרם נערך מסדר הזיהוי; וטענת הסניגור בענין זה, נותרת בגדר השערה נטולת-אחיזה-של-ממש בחומר הראיות. גם אם אכן הצליחו אנשי מז"פ ל"שלוף" את תמונתו של וינבאום ממאגר התמונות המשטרתי בעקבות הרכבת הקלסתרון וגם אם הגיעה התמונה לרשות החוקרים, אין שמץ של הוכחה שהתמונה הוצגה בפני המזהים עובר למסדרי הזיהוי. איש מן המזהים אינו תומך בדרך כלשהי ב"אפשרות" כזו; ואין די במידע המדבר בשליפת התמונה מן המאגר המשטרתי, כדי להקים ספק בוודאות הזיהוי. לצד הטענה האמורה טוען ב"כ המערער, כי ההערכה שהעריכו עדי הזיהוי עצמם, את רמת הוודאות של הזיהוי שנעשה על ידם, שוללת את היכולת לסמוך על עדותם בענין זה מימצא וודאי. הפקידה טל - ציינה בעדותה, כי אינה "בטוחה ב- 100%"; ובחקירתה התברר שזכרונה אינו מן המעולים. הפקיד גלדינור - נפגש עם וינבאום מספר קטן של פעמים בלבד לפרקי זמן קצרים ביותר; והוא הסכים שהקלסתרון שהורכב על פי תיאורו הולם אותו פחות מזה שהורכב על ידי תיאורה של טל. ואילו לזיהוי על ידי הפקידה בועז - אין כל תיעוד; ודי בכך כדי לשלול מעדותה - שנותרה עומדת בפני עצמה - כל משקל ראייתי. זאת גם זאת - התיאור המילולי של הגב' לוזון בהודעתה במשטרה בדבר "חזותו" של האדם שחתם על יפוי הכח, משקף דמות שונה מזו של וינבאום. גם טענה זו אינה מקובלת עלי: המשקל המצטבר של עדויותיהם של הפקידה טל והפקיד גלדינור מקים תשתית מספיקה לזיהוי וודאי; ועדותה של הפקידה בועז אינה חסרת משקל לחלוטין והיא מצטרפת ומצטברת לעדויותיהם של טל וגלדינור. בית המשפט המחוזי, היה רשאי, איפוא, לקבוע - על פי עדי הזיהוי החזותי - כי וינבאום התחזה ל"איגליצקי". ד. זיהויו של וינבאום מכח החתימות על גבי המסמכים המסבכים ב"כ המערערים טוען, כי בית המשפט המחוזי שגה בהקשר זה משגה כפול פנים: מחד גיסא - שגה בדחותו את חוות דעתו של מומחה ההגנה, מר נפתלי; ומאידך גיסא - שגה במשקל הראייתי שהעניק למסקנות שהסיקה הגב' שוחט לגבי כל אחד מהמסמכים שנבדקו על ידה. הטיעון האמור, על שני פניו, אינו מקובל עלי. בית המשפט המחוזי קבע את עמדתו בענין זה לאחר שבחן באורח יסודי את חוות דעתה של הגב' שוחט על רקע הפירוט שמסרה באשר לדרך עבודתה, לרבות השיטה שעל פיה קבעה את רמת הוודאות של ייחוס החתימות וכתבי היד המסבכים לוינבאום; ופרט להתרשמותו הישירה מהסבריה - במסגרתם הוצגו "ניירות העבודה" שליוו את פעילותה - מצא בית המשפט המחוזי בספרות מקצועית אחיזה ובסיס לעמדתה של הגב' שוחט בנושאים שבהם נתגלעה מחלוקת בינה לבין מומחה ההגנה. מאידך גיסא, התרשם בית המשפט לשלילה מעדותו של מומחה ההגנה מר נפתלי; ואף כאן לא מכוחה של התרשמות בלבד, אלא על בסיס ניתוח מפורט של הטעמים שהציג לשלילת משקלה של חוות דעתה של הגב' שוחט. הסניגור המלומד, לא הצביע על משגה "מקצועי" - או על פגם של מהימנות - המעמיד ספקות-של-ממש בדבר אמינות המסקנות שאליהן הגיעה הגב' שוחט. במצב דברים זה, לא מצאנו עילה להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי לאמץ את מסקנותיה של הגב' שוחט ולהפכן בסיס לקביעת מימצאים מרשיעים, כפי שעשה בפועל. לצד תקיפת מסקנותיה של הגב' שוחט, טען הסניגור: כי גם אם מאמצים את חוות דעתה, לא ניתן לקבוע על פיה שוינבאום הוא זה שחתם על כל המסמכים המסבכים שנבדקו על ידה; וכי על בית המשפט המחוזי היה לצמצם את קביעותיו בענין זה, לאותם מסמכים שלגביהם קבעה הגב' שוחט רמת זיהוי וודאית. טענה זו של הסניגור היתה במקומה אילו נבחנה רמת הוודאות של זיהוי כתב ידו של וינבאום על גבי כל מסמך מן המסמכים המסבכים בנפרד ועל פי חוות דעתה של הגב' שוחט בלבד. ברם, אין לה בסיס כאשר רמת הוודאות של זיהוי כתב היד על גבי מסמכים אלה נקבעת - כפי שעשה בית המשפט המחוזי - על רקע כלל הראיות שבאו בפני בית המשפט להוכחת העובדה שוינבאום "מילא את מקומו" של איגליצקי. "כלל הראיות" בהקשר זה, הן: הראיות המזהות את וינבאום כמי שהתחזה לאיגליצקי לצורך פדיון ההמחאות הבנקאיות; והעובדה שלגבי חלק מהמסמכים נקבע בוודאות כי כתב היד המצוי עליהם הינו כתב ידו של וינבאום. בית המשפט המחוזי קבע כי כל המסמכים המסבכים נושאים את כתב ידו של וינבאום על בסיס כלל הראיות שבאו בפניו בהקשר זה; ואנכי לא מצאתי עילה להתערב בקביעתו זו. ה. העדר בסיס נאות להרשעה כוללת כמות שהיא לשיטת הסניגור, גם אם נותרת על כנה הכרעתו של בית המשפט המחוזי בדבר זיהויו של וינבאום כמי שהתחזה ל"איגליצקי" וחתם במקומו על המסמכים המסבכים, אין בכך כדי לבסס במידה הדרושה בפלילים את הרשעת השניים באחריות לפרשת ההונאה כולה כ"מבצעים בצוותא". עמדה זו של הסניגור אינה מקובלת עלי. אין מחלוקת, כי דורפמן מכר את כל כמויות הזהב נושא האישום לשתי חברות-תמימות וגבה מהן מע"מ כחוק, כמפורט בחשבוניות שהנפיק מטעם חברתו סי.פי.בי בע"מ. כן אין מחלוקת: כי דורפמן - בשם סי.פי.בי בע"מ - קיזז את סכומי המע"מ שקיבל מרוכשי הזהב ממנו, כנגד סכומי המע"מ ששילם לטענתו לאיגליצקי - שפעל בשם רפמטל בע"מ - כאשר רכש ממנו, לטענתו, את כמויות הזהב שמכר לשתי החברות כאמור; וכי התשלום עבור הזהב - לרבות המע"מ - ששילם כביכול לאותו איגליצקי, נעשה תחילה בשיקים שמשך דורפמן בבנק הפועלים ולאחר מכן בהמחאות בנקאיות שרכש דורפמן בבנק לאומי. עד כאן, מתישב התיעוד הפורמלי עם גרסתו של דורפמן, לפיה מדובר בסידרת עסקאות כשרות מבחינתו: הוא רכש זהב מאחד איגליצקי ומכרו לשתי החברות; כאשר בעת הרכישה שילם מע"מ ו"קיבל" אותו בחזרה בעת המכירה. ברם, באה החקירה והפכה את הקערה על פיה, כאשר השמיטה את הבסיס מתחת לעמודי היסוד של הגירסה האמורה. ראשית - התברר כי אותו איגליצקי שבו מדובר, עזב את הארץ כחמש שנים קודם לכן ולא חזר אליה עוד; וכי וינבאום חתום "במקומו" על יפוי הכח שניתן ליועץ מס לצורכי רישום חברתו של איגליצקי כביכול - רפמטל בע"מ - כעוסק מורשה לענין תשלום מע"מ. שנית - התברר כי הסכומים ששילם דורפמן לאיגליצקי תמורת הזהב בשיקים של בנק הפועלים, נפדו באותו בנק על ידי דורפמן עצמו וחזרו אליו בתנועה סיבובית, כאשר "איגליצקי" - קרי: וינבאום - הסב את השיקים בהסבה "סתמית" ודורפמן פדה אותם; וכי וינבאום היה זה שפדה בבנק לאומי את ההמחאות הבנקאיות שבאמצעותן שילם דורפמן לאיגליצקי עבור הזהב בעסקאות הנותרות. למימצאים הבסיסיים הנ"ל, מתווספים גם אלה: ראשית - סמוך לפני תחילת ביצוע עסקאות הזהב, הנפיק משרד הפנים ל"איגליצקי" תעודת זהות חדשה, שבאמצעותה הזדהה וינבאום כאיגליצקי בפני פקידי בנק לאומי לצורך פדיון ההמחאות הבנקאיות; שנית - דורפמן רשם את חברת סי.פי.בי בע"מ והפכה לעוסק מורשה, עובר לתחילת ביצוע הרכישות והמכירות של הזהב; ושלישית - אין בפיו של דורפמן הסבר סביר לעובדה, שהוא היה זה שפדה בבנק הפועלים את השקים שמשך לזכותו של איגליצקי - כשחתימות ההסבה נעשו על ידי וינבאום - ולעובדה שפדיון ההמחאות הבנקאיות בבנק לאומי, נעשה על ידי וינבאום שהתחזה לאיגליצקי. התמונה הכוללת המצטיירת מן האמור לעיל, מקימה תשתית מוצקה למסקנה חד משמעית והיא: שדורפמן ווינבאום פעלו בצוותא חדא; וכי שניהם יחד נושאים באחריות כ"מבצעים בצוותא" של מסכת ההונאה כולה, שהותירה בכיסם כ- 1.7 מליון ש"ח ששולמו להם כמע"מ לצורך העברה לשלטונות המס. חומר הראיות אינו מותיר מקום לספקות - להן טוען הסניגור - לפיהן: אפשר שדורפמן ווינבאום לא פעלו בעצה אחת: ואפשר שהיו מעורבים במסכת ההונאה אנשים נוספים, באופן שניתן לייחס לדורפמן ולוינבאום את האחריות לחלק מסדרת מעשי ההונאה בלבד. כאמור, המדובר במסכת אחת של סדרת פעילויות הונאה השלובות האחת ברעותה, בנסיבות ובתנאים המחייבים את המסקנה כי השניים פעלו יחד כגוף אחד והשוללים מעורבות של אנשים נוספים. דורפמן טוען כי כל הרכישות נעשו מאותו "איגליצקי" ואין על כן מקום לספק שלא היה מעורב בענין "איגליצקי" נוסף; ובנסיבות הענין, די בכך שוינבאום התחזה ל"איגליצקי" אצל יועץ המס בתחילת הדרך ובבנק לאומי בסופה של הדרך - כדי לקבוע שהשניים נושאים בלעדית באחריות למסכת ההונאה כולה. כן אין מקום להנות את וינבאום מן הספק, שמא פעל כ"מסייע" בלבד לדורפמן כפי שטוען הסניגור; וכי יש מקום לזכותו מעבירת הקשר. ראשית - וינבאום עצמו לא טען זאת; ושנית - אופי מעורבותו של וינבאום מלמד על קיומו של קשר עם דורפמן ושולל את ראיית המעורבות כ"סיוע" בלבד. וינבאום השתתף בפועל בביצוע מסכת ההונאה; ואופים של ה"מעשים" שעשה מלמד בעליל שהוא אחד ממבצעיה. ו. לאור כל האמור לעיל הנני מציע לחברי לדחות את הערעור כנגד ההרשעה. 5. הערעור כנגד מידת העונש טענתו המרכזית של ב"כ המערערים היא: כי עונשי המאסר לריצוי בפועל שנגזרו על דורפמן ווינבאום, חורגים באורח קיצוני לחומרה מעונשים שנגזרו בעבר בשל פרשיות בעלות אופי דומה לשיטתו - וביניהן פרשיות בזל (ת.פ. 849/95, בית משפט השלום תל אביב) והורוביץ (ת.פ. 55/96, בית המשפט המחוזי, ירושלים) - בהן היו מעורבים נאשמים בעלי מעמד חברתי וציבורי נכבד; וכי על כן יש לראות בעונשים שנגזרו עליהם משום הפליה קיצונית לחומרה המחייבת התערבות של ערכאת הערעור. לצד טענתו הכללית האמורה, מוסיף וטוען ב"כ של דורפמן ווינבאום: ראשית - אין מקום לגזור על שולחיו עונשי מאסר לריצוי בפועל, בהתחשב בפרק הזמן הארוך שחלף מאז גילוי הפרשה והגשת כתב האישום ועד למתן גזר הדין; שנית - כי אין לגזור על שולחיו עונשי מאסר לריצוי בפועל לתקופה העולה על מחצית העונש שעליו הוסכם בשעתו בהסדר טיעון עם התביעה - שנה וחצי מאסר לריצוי בפועל - ממנו חזרו בהם המערערים; ושלישית - כי יש להתחשב לקולה בעובדה שהמערערים זוכו מהעבירה של קבלת נכסים שהושגו בפשע, שלשיטת הסניגור עמדה בבסיס החלטתם לחזור בהם מעסקת הטיעון. עמדתו של ב"כ המערערים אינה מקובלת עלי. המדובר בפרשת מרמה מתוחכמת, שבאמצעותה גנבו המערערים - פשוטו כמשמעו - מאוצר המדינה כ1.7- מיליון ש"ח, שהופקדו בידם על מנת שימסרו לשלטונות מע"מ. העבירה המרכזית בה הורשעו המערערים היא עבירת המרמה, הנעוצה בקבלת כ1.7- מליון ש"ח על רקע מצג כוזב שהסכום מתקבל כמע"מ; כאשר העבירות האחרות - לרבות עבירות המע"מ - נלוות אליה ולמעשה "נבלעות" בתוכה. במצב דברים זה אין בהרשעת המערערים גם בעבירות מע"מ, כדי לשוות למעשה המרמה - השקול, כאמור, כנגד מעשה של גניבה על ידי נפקד - אופי "מקל" של השתמטות מתשלום מס (ראו: רע"פ 4737/94 אליהו אפרתי נ' מדינת ישראל). בדין, איפוא, ראה בית המשפט המחוזי במערערים שולחי יד בכספים שהופקדו בידם לשם העברתם לקופת האוצר. לטרוניית הסניגור, על כך שהמערערים לא הועמדו לדין בעבירות מע"מ בלבד - אין יסוד; וכפי שציין בית המשפט המחוזי, בדין ייחסה התביעה למערערים עבירת מרמה המשקפת נכונה את המעשים שעשו המערערים על רקע עבירות המס. למערערים ניתנה ההזדמנות לסיים את הדיון בענינם בעסקת טיעון, שהתייחסה גם לעונש. ברם, המערערים בחרו לחזור בהם מעסקת הטיעון. בכך נמחקה העסקה כאילו לא היתה כלל; והמערערים אינם יכולים ליהנות ממנה, משנכשלה הגנתם ופרשת ההונאה הוצגה בפני בית המשפט לפרטי פרטיה. המערערים לא הגבילו את חזרתם מהסדר הטיעון לעבירה של קבלת נכסים שהושגו בפשע, המתיחסת לדרך שבה השיגו את הזהב שקיבלו כביכול מאיגליצקי; וזיכוים מעבירה זו אינו נוטל כהוא זה מחומרתו של מעשה המרמה העומד בבסיס הרשעתם. אכן, ההליכים בעניינם של המערערים נמשכו כשבע שנים; וכשלעצמה זוהי תקופה ממושכת עד למאוד, המצדיקה לכאורה התחשבות משמעותית לקולה. ברם, כפי שציין בית המשפט המחוזי, המערערים בחרו בדרך התגוננות שתרמה תרומה נכבדה להתארכות ההליכים; ואף שלא חרגו מן המותר ופעלו במסגרת שמתווה החוק להגנתו של נאשם - אין הם רשאים להצביע על ה"התארכות" כגורם המצדיק הקלה בדין. כפי שצוין בעבר לא אחת, התמשכותם של הליכים מצדיקה הקלה בעונש במקום שהיא שקולה כנגד "עינויי דין"; וכפי שציין בית המשפט המחוזי, אין מקום לדבר על "עינויי דין", כאשר אלה נעוצים - במידה לא מבוטלת - בהתארכותם של הליכים בשל דרכי ההתגוננות שנבחרו על ידי הנאשם. עם זאת, בית המשפט הביא בחשבון גם את התמשכות ההליכים, לאחר ניפוי תרומתם של המערערים להתמשכותם; והדבר בא לידי ביטוי בכך, שהעונש שנגזר על המערערים בסופו של דבר, אינו מחמיר עמם יתר על המידה המתחייבת מאופי המעשים שעשו. עוד הדגיש הסניגור את נסיבותיהם האישיות המכבידות של דורפמן ווינבאום ואת מצב בריאותו הקשה של דורפמן, כגורמים שיש להביאם בחשבון לענין העונש. בית המשפט המחוזי לא התעלם מגורמים אלה, אך בדין לא ייחס להם משקל מכריע, לנוכח ההלכה הפסוקה, לפיה: בעבירות מסוג זה, נסוגות נסיבות אישיות מפני הצורך בהרתעתם של עבריינים בכח, תוך הבלטה מודגשת של חומרת המעשים העומדים בבסיס הרשעתם. במקרה דנא, יש למדוד את מידת החומרה של מעשי המרמה באמת מידה של גניבת כספים, שהופקדו בידי המערערים עבור אוצר המדינה. שליחת יד בכספי ציבור בסכום כה גדול - 1.7 מליון ש"ח - על ידי אלה שהכסף הופקד ברשותם לשם מסירתו לאוצר המדינה, מחייבת הטלת עונש שיש בכוחו לתת ביטוי מודגש לחומרת המעשה ולהרתיע אחרים מלחזור עליו. עונש המאסר שנגזר על דורפמן ווינבאום אינו חורג לחומרה מן המידה המתחייבת מתכליתו. ולבסוף, לא נעלמו מעמנו העונשים שנגזרו בפרשיות שאליהן היפנה אותנו ב"כ המערערים, לרבות אלו שנגזרו בפרשיות בזל והורוביץ (בעניינן הוגשו ערעורים מטעם המדינה). אנו לא מצאנו בפסה"ד שניתנו בפרשיות הנ"ל בסיס ועילה המצדיקים התערבות מצדנו בעונש שנגזר על המערערים בשל מעשה המרמה המתוחכם העומד בבסיס הרשעתם. סוף דבר לאור כל האמור לעיל, הנני מציע לחברי לדחות את הערעור הן כנגד ההרשעה והן כנגד מידת העונש. ש ו פ ט השופט י' טירקל: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ע' ר' זועבי: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט, כאמור בפסק דינו של השופט י' קדמי. ניתן היום, ו' באב תשנ"ט (19.7.99). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 98078260.H06