אבנר אגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ נ. קופת חולים מכבי

בבית משפט העליון בירושלים רע"א 7817/99 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופט י' טירקל המבקשים: 1. אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ 2. יעקב חלבי נ ג ד המשיבים: 1. קופת חולים מכבי 2. הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ (בניהול מורשה) 3. קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 5.10.99 בע"א 316/98 שניתן על-ידי כבוד השופטים: י' גרוס, א' קובו ומ' רובינשטיין תאריך הישיבה: א' בכסלו תשס"א 28.11.00 בשם המבקשים: עו"ד הלוי יוסף, עו"ד דני מור, עו"ד רוית ארבל בשם המשיבה 1: בשם המשיבים 2-3: עו"ד שטרן עזגד, עו"ד ערן ספיר עו"ד אלון בלגה פסק-דין השופטת ט' שטרסברג-כהן: האם עומדת לקופת חולים, מכוח סעיף 22 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994 (להלן: חוק ביטוח בריאות), זכות להיפרע ממזיק בגין השירותים הרפואיים שסיפקה לניזוק, כאשר המזיק פיצה את הניזוק על-פי הסכם פשרה ביניהם במסגרת תביעה, בגין שירותים אלה, בטרם נכנס החוק לתוקף. זוהי השאלה המשפטית העומדת בפנינו. העובדות שאינן שנויות במחלוקת 1. בשנת 1990 נפגע מר ערן רזניקוב (להלן: הניזוק) בתאונת דרכים, פגיעה קשה ביותר. הנהג הפוגע (להלן: המזיק), בוטח ב"אבנר אגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ" וב"הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ", שהוחלפה על-ידי "קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים" (להלן: המבטחות). הניזוק הגיש תביעת פיצויים נגד המזיק והמבטחות בגין הנזקים שנגרמו לו בתאונה. ביום 10.2.94 הושג הסכם פשרה בין הניזוק והמבטחות לפיו שילמו המבטחות לניזוק פיצויים בסכום של 1,755,392 ש"ח, מעבר למקדמה בסך 300,000 ש"ח ששולמה קודם לכן, ובנוסף לכך שילמו המבטחות למוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל) בסך 335,319 ש"ח בגין החזר גימלאות ששילם המל"ל לניזוק. הניזוק חתם על כתב קבלה, ויתור ושחרור, לפיו מהווה הסכום "סילוק סופי וגמור ומלא של כל תביעותיו ודרישותיו מכל מין וסוג שהוא, בעבר, בהווה ובעתיד הנובעות במישרין או בעקיפין מהתאונה לרבות תביעות מיטיבים". כמו כן התחייב הניזוק "לפצות ולשפות את המבוטח, המבטחים או מי מהם מיד עם דרישתם הראשונה על כל תביעה שתוגש נגדם על כל סכום שהוא... הכרוכים או הנובעים במישרין או בעקיפין מהתאונה" (להלן: הסכם הפשרה). ביום 1.1.95 נכנס לתוקף חוק ביטוח בריאות שהתקבל בכנסת ביום 15.6.94. בעקבות החוק הגישה קופת חולים מכבי (המשיבה 1; להלן: קופת חולים) בשנת 1997 תביעה כנגד המזיק והמבטחות בגין שירותי בריאות שנתנה לניזוק מאז היכנס חוק ביטוח בריאות לתוקף, וזאת בהסתמך על סעיף 22 לחוק הקובע לאמור: "22. קופת חולים או נותן שירותים, שנתנו שירותי בריאות למי שחלה או למי שנפגע ממזיק זכאים להיפרע את הטבת הנזק מהמזיק או ממבטחו או מכל אדם אחר, בשל חבותם לפי כל דין או לפי כל חוזה ביטוח, בסכום ההוצאות אשר הוציאו בפועל למתן שירותי הבריאות למי שנפגע או שחלה כאמור". פסקי הדין של הערכאות הקודמות 2. בית משפט השלום (כבוד השופט עדי אזר) קיבל את תביעת קופת חולים וקבע, כי זכותה של קופת חולים לתבוע את הוצאותיה מהמבטחות, הינה זכות עצמאית, שאיננה נובעת מזכותו של הניזוק. לפיכך, לא היה הניזוק רשאי לוותר עליה במסגרת הפשרה. משכך, עומדת לקופת חולים הזכות לתבוע את הוצאותיה מן המזיק והמבטחות, על-פי סעיף 22 לחוק ביטוח בריאות. עוד קבע, כי המבטחות זכאיות לתבוע שיפוי מהניזוק, על כל מה שתשלמנה לקופת חולים. על-פסק דינו של בית משפט השלום הוגש ערעור על-ידי המזיק ואבנר. המבטחות, שהיו משיבות בערעור, תמכו בעמדת המזיק ואבנר. הערעור נדחה על-ידי בית המשפט המחוזי (כבוד השופטים י' גרוס, א' קובו ומ' רובינשטיין). בית המשפט צידד בעמדת בית משפט השלום, בקובעו, כי זכותה של קופת חולים איננה זכות תחלוף (סוברוגציה) אלא זכות עצמאית שמקורה בדין וכי הניזוק לא יכול היה לוותר עליה במסגרת הפשרה, באשר הפשרה חלה אך ורק על הצדדים לה ואין בכוחה לפגוע בזכויות צד שלישי - קופת חולים. בית המשפט קבע, כי הכרה בזכות החזרה של קופת החולים אל המזיק איננה מחילה את הוראת סעיף 22 לחוק באופן רטרוספקטיבי - כנטען על-ידי המבטחות - באשר ההוצאות אותן תובעת קופת חולים הוצאו לאחר כניסת החוק לתוקף. לשיטת בית המשפט, ראוי כעניין שבמדיניות משפטית, להטיל את הנשיאה בנטל ההוצאות הרפואיות על המזיק ולא על המיטיב - קופת חולים - מה עוד, שלדעת בית המשפט זכאי המזיק לחזור אל הניזוק ולגבות ממנו את הסכומים ששילם פעמיים, זכות שאינה עומדת לקופת חולים. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות ערעור לבית משפט זה על-ידי המזיק ואבנר, בה תמכו הסנה וקרנית. ניתנה רשות ערעור והבקשה נידונה על ידינו כערעור על-פי הרשות שניתנה. עיקר טיעוני הצדדים 3. טענתן העיקרית של המבטחות מכוונת כנגד הפרשנות שנתנו הערכאות הקודמות לסעיף 22 לחוק ביטוח בריאות. על-פי הטענה, פרשנות זו נוגדת כללי פרשנות בסיסיים בהיותה רטרוספקטיבית, באשר היא מחילה את הוראות הסעיף על הסכם שנחתם לפני היכנס החוק לתוקף, כאשר החבות פקעה קודם לכן. לטענתן, הזכות המוענקת על-ידי סעיף 22 היא זכות תחלוף, סוברוגטיבית במהותה ולא זכות עצמאית. לפיכך, משפקעה זכותו של הניזוק לא נותרה זכות למי שבא בנעליו - המיטיב. על-פי הטענה, יש בפרשנות שנתנו הערכאות הקודמות להוראות סעיף 22, פגיעה בזכויות יסוד ובעקרונות של שיטתנו המשפטית. יש בה פגיעה בזכות הקניין; יש בה כדי להביא לכפל חיוב של המזיק, כאשר הכלל הוא שהמזיק חייב רק בשיעור הנזק לניזוק והטבת נזק אינה יכולה לגרור חיוב של המזיק מעבר לשיעור זה; התפיסה המוצאת ביטוי בפסק דינן של הערכאות הקודמות, פותחת פתח לקופת חולים לתבוע מזיקים ומבטחים שלא נתבעו מעולם על-ידי הניזוק ושתקופת ההתיישנות חלפה לגביהם. כמו כן תיגרם פגיעה בסופיותם של דיונים המסתיימים בפשרות ובפסקי דין, עלולה להיגרם הצפה בהתדיינויות וייפגע עקרון מיצוי העילה. המזיק מעלה גם שיקולים של יעילות כלכלית, ביזור הנזק, חלוקת העושר וצדק חברתי. לשיטתו, מוליכים כל אלה למסקנה שיש להטיל את הנשיאה בהוצאות הרפואיות, בנסיבות כבענייננו על קופת החולים, מה עוד שקופת חולים יכולה לחזור אל הניזוק כמידת "התעשרותו". קופת החולים מצדדת בקביעותיהן של הערכאות הקודמות. לטענתה, הפרשנות שניתנה על-ידן להוראת סעיף 22, איננה מובילה לתחולה רטרוספקטיבית של החוק, מאחר והמועד הקובע הוא מועד מתן השירותים הרפואיים ולא מועד עריכת הסכם הפשרה, ומדובר בשירותים שניתנו לאחר היכנס החוק לתוקף. כן טוענת קופת חולים, כי הזכות המוקנית לה בסעיף 22 הינה זכות עצמאית ולא זכות תחלוף. עוד טוענת היא, כי אף שהחוק מחייב אותה במתן שירותים רפואיים למבוטחיה בלא תשלום, תכליתו היא כי המזיק הוא זה שיישא בעלויות הנזק ולא קופת חולים. מוסיפה קופת חולים וטוענת, כי אין בכוחו של הסכם הפשרה בין המבטחות והניזוק, להפקיע זכותו של צד שלישי - קופת החולים - שלא היה צד לו. מחמת חשיבות הסוגיה הוזמן היועץ המשפטי לממשלה על-ידי בית המשפט להביע את עמדתו. בחוות דעתו תמך היועץ המשפטי בקבלת הערעור. לשיטתו, השתכללה לטובתו של המזיק טענת "פרעתי", בין אם טענה זו יוצרת מחסום דיוני בפני תביעה ובין אם היא יוצרת מחסום מהותי. טענה זו קמה למזיק בטרם נכנס לתוקפו החוק שהעניק לקופת חולים זכות חזרה נגד המזיק והיא עומדת למזיק נגד קופת החולים לאחר היכנס החוק לתוקף. לשיטתו, החלת הוראת סעיף 22 על מקרים שהסתיימו בפשרה עם המזיק קודם לכניסת החוק לתוקף, פוגעת בזכות המוקנית של המזיק. דיון 4. השאלות המתעוררות בהקשר לפרשנותו של סעיף 22 לחוק הן רבות ומורכבות. אין פסק דין זה אמור להתמקד אלא בסיטואציה אחת שביחסי ניזוק-מזיק-קופת חולים, כאשר בין הניזוק והמזיק נכרת הסכם פשרה בטרם נכנס חוק ביטוח בריאות לתוקף. השאלה המרכזית היא, מה הן השלכותיו של הסכם הפשרה על זכותה של קופת החולים לחזור אל המזיק בגין שירותים רפואיים שניתנו לניזוק לאחר כניסתו של החוק לתוקף, כאשר הפשרה נערכה קודם לכן. קודם שנשיב על שאלה זו, ראוי לסקור בקצרה את המצב המשפטי ששרר ביחסי המשולש מזיק-ניזוק-קופת חולים, קודם לכניסת החוק לתוקף ואת השינוי שהביא בחובו החוק במערכת יחסים זו. בנושא זה זכינו ומלאכתנו נעשתה בידי אחרים, בפסק דינו המקיף והיסודי של חברי השופט אור בע"א 5557/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד דוד ואח', פ"ד נא(2) 724 (להלן: פסק דין אלחדד). פסק דין זה היה עמוד תווך בפסקי הדין של הערכאות הקודמות ושימש נדבך מרכזי בטיעוניהם של הצדדים לפנינו, כשכל אחד מהם מנסה למצוא בו תמיכה לעמדתו. אכן, אין להמעיט בחשיבותו של פסק הדין האמור ובהמשך נתייחס אליו ככל שענייננו יצריך זאת. אלא שפסק הדין לא נדרש לתת תשובה לשאלה שלפנינו ולא נתן תשובה לה. השאלה שעמדה בפני בית המשפט שם היתה שונה מזו שניצבת לפנינו. שם נפגע אדם בתאונת דרכים לפני כניסת חוק ביטוח בריאות לתוקף והגיש תביעה נגד המזיק, בה תבע - בין השאר - פיצויים בגין הוצאות רפואיות בעבר ובעתיד. בעוד עניינו תלוי ועומד בפני בית משפט בערעור, נכנס לתוקף חוק ביטוח בריאות והניזוק קיבל מכוחו שירותים רפואיים מקופת חולים. בית המשפט קבע, כי מאז נכנס חוק ביטוח בריאות לתוקף, זכאי כל נפגע בתאונה לקבל שירותים רפואיים חינם מקופת חולים בה הוא חבר. השאלה שעמדה בפניו היתה, האם לאחר חוק ביטוח בריאות זכאי הניזוק להפצות מהמזיק בגין טיפולים רפואיים אותם מקבל הוא מקופת חולים חינם. בית המשפט השיב על כך בשלילה, בקובעו, כי מאז תחולת החוק, אין לניזוק עילה לתבוע מן המזיק פיצוי בגין שירותים רפואיים שהוא מקבל חינם מקופת חולים במסגרת סל הבריאות. ואילו קופת חולים זכאית לתבוע שיפוי מהמזיק בגין השירותים שהיא מעניקה לנפגע חינם וזאת מכוח סעיף 22 לחוק. 5. ההבדל העקרוני והבסיסי בין עניין אלחדד לבין ענייננו, הוא, שבעניין אלחדד התביעה טרם נסתיימה בפסק דין סופי והיתה תלויה ועומדת בערעור בעת כניסת חוק ביטוח בריאות לתוקף. במצב זה נקבע, כי יש לנכות את הפיצויים שנתבעו עבור הוצאות רפואיות בעתיד מן הפיצויים שעל המזיק לשלם לניזוק, באשר מאז כניסת חוק ביטוח בריאות לתוקף אין לניזוק ולא תהיינה לו בעתיד הוצאות כאלה והזכות לתובען מהמזיק, עברה לקופת חולים. זה היה גם המצב בפסק הדין בע"א 2099/94 חיימס נ' אילון חברה לביטוח, פ"ד נא(1) 529, עליו מבקשת קופת חולים להסתמך. אלא שגם עניין זה שונה מענייננו באשר הוא טרם הסתיים והיה תלוי ועומד בערעור. בענייננו הסתיימה התביעה בהסכם פשרה קודם לחקיקת חוק ביטוח בריאות ובכך, לכאורה, נסתם הגולל על זכויות הצדדים לפי המשטר המשפטי שהיה קיים קודם לחקיקת חוק ביטוח בריאות, השונה מהותית מזה שקם לאחר חקיקת החוק. יש לבחון איפוא את המשטר המשפטי בעת עריכת הסכם הפשרה, קודם לחקיקת החוק. בחינה זו נעשתה אף היא בפסק דין אלחדד, בו נסקר המצב המשפטי שהיה קיים קודם לחקיקת חוק ביטוח בריאות והשינויים המרכזיים שהביא החוק בכנפיו. קודם לחקיקת החוק, לא היו חברי קופת חולים זכאים לשירותים רפואיים מטעם קופת חולים עקב פגיעתם בתאונה. על נפגע שקיבל שירות כזה, חלה חובה לשלם בגינו. בהיות הטיפולים וההוצאות הכרוכות בהם תולדה של הפגיעה, היה הניזוק זכאי לקבל פיצויים מן המזיק עבור הוצאות כאלה בעבר ובעתיד לרבות אלה שניתנו על-ידי קופת חולים, שלא היתה חייבת לתיתם. בעקבות מצב משפטי זה, התגבש הסדר בין הניזוק, המזיק וקופת חולים, לפיו התחייב הניזוק כלפי הקופה להעביר לה - מתוך סכום הפיצויים שיקבל מהמזיק - את המגיע לה או לאפשר לה לקבלו ישירות מהמזיק. המזיק - שהיה צפוי לתביעה מהניזוק - לא היו צפוי להיתבע על-ידי קופת החולים. המזיק לא היה זכאי לנכות מסכום הפיצויים שהגיע לניזוק את שווי הטיפולים הרפואיים שהניזוק קיבל ויקבל מקופת החולים. "הסדר זה הבטיח את קיומם של שני העקרונות בדיני הפיצויים על נזקי גוף: ראשית, שהמזיק לא יחויב בתשלום העולה על סך כל הנזק שנגרם לתובע; שנית, שהתובע הניזוק לא יזכה לכפל פיצוי. הסדר זה הבטיח גם שזכותו של המיטיב (הקופה) להיות משופה על הוצאותיו נשמרה, וכן נשללה על פיו זכותה של הקופה לתבוע את המזיק" (פסק דין אלחדד, עמ' 737-738) או כפי שנאמר במקום אחר "המזיק משלם את מלוא הנזק, ולא למעלה ממנו. אין מענישים אותו. הניזוק אינו מקבל פיצוי כפול. אין מעשירים אותו. המיטיב מקבל את הטבתו חזרה" (ד"נ 24/81 יעקב חונוביץ נ' אאידה כהן, פ"ד לח(1) 413, 431). שני עקרונות אלה הם עקרונות בסיסיים בשיטתנו המשפטית העוברים כחוט השני לאורך הפסיקה מימים ימימה (ראו לדוגמא: ע"א 61/55 מגן צ'טווד בע"מ נ' גרוסברג ואח', פ"ד י(1) 190, 194; ע"א 714/80 גולדברגר נ' בסה, פ"ד לז(3) 109, 114; ע"א 612/84 חיה מרגלית נ' אפרים מרגלית, פ"ד מא(3) 514, 523; ד' קציר פיצויים בשל נזק גוף (מהדורה רביעית, תשנ"ח) 939-938. מכאן לענייננו. הסכם הפשרה 6. על רקע המשטר המשפטי האמור, ובמסגרת תביעת פיצויים שהוגשה לבית המשפט על-ידי הניזוק, הגיעו הצדדים לידי הסכם פשרה כמפורט בסעיף 1 לעיל. לפי המשטר המשפטי דאז, לא היתה קופת חולים - ולא יכלה להיות - צד להליך שבין הניזוק והמבטחות ולפשרה שנערכה ביניהם, שכן, הניזוק לא היה זכאי לשירותים ממנה והזכות לפיצוי כנגד המבטחות בגין הוצאות רפואיות בעבר ובעתיד, היתה במלואה בידי הניזוק. המבטחות טוענות, והיועץ המשפטי לממשלה תומך בטענה זו, כי הסכם הפשרה שבעקבותיו נדחתה תביעת הניזוק, מסלק את כל חובותיו של המזיק לניזוק בגין הנזק וסותם את הגולל על חבותו. מכאן שביום כניסתו של חוק ביטוח בריאות לתוקף, לא היתה קיימת חבות מצד המזיק ומבטחו כלפי הניזוק. חבות כזאת דרושה על-פי סעיף 22 על מנת להעמיד לקופת חולים עילה להיפרע מהמזיק את הטבת הנזק שנעשתה של ידה בהעניקה שירותי חינם לניזוק. לטענת היועץ המשפטי עומדת למבטחות טענת "פרעתי". עוד נטען, כי ביום בו נחתם ההסכם, היה הניזוק בעליה היחידים של מלוא הזכות לפיצוי מן המזיק בגין התאונה, כולל הוצאות רפואיות בעבר ובעתיד וממילא לא היתה בידי קופת חולים זכות שניתן היה לפגוע בה. לפיכך, אין לראות בהסכם הפשרה הסכם הפוגע בזכויות קופת חולים - צד שלישי שלא היה צד להסכם, באשר לא היתה בידה זכות כזו. קודם שאדון בהשלכותיו של הסכם הפשרה על זכויותיה של קופת חולים על-פי סעיף 22 לחוק, אייחד דברים למהותו של הסכם פשרה בכלל וביחסים שבין המזיק והניזוק בפרט. בדיקה זו הינה בעלת חשיבות בהנחה שזכויותיה של קופת חולים נגזרות מזכות הניזוק והיא באה בנעליו מכוח סעיף 22. כפי שאבהיר בהמשך, דעתי היא, שאכן כך הוא. 7. הפשרה הוגדרה בפסיקת בית משפט זה כ"הסכם ליישוב סכסוך בין שני צדדים בתנאים אותם הצדדים רואים כהוגנים, אשר נעשה מתוך מודעות לאי וודאות עובדתית או משפטית, ואשר יש בו ויתורים הדדיים של כל אחד מן הצדדים על חלק מטענותיהם" (ע"א 2495/95 בן לולו נ' אטראש אליאס ואח', פ"ד נא(1) 577, 591-590 (להלן: פסק דין בן-לולו)). למוסד הפשרה נודעת חשיבות רבה הן לצדדים לסכסוך, הן למערכת המשפטית והן לציבור בכללותו. תכונה מרכזית בהסכמי פשרה, החשובה לענייננו, הינה סופיות הדיון באופן המבטא את מימוש ציפיותיהם הלגיטימיות של הצדדים. נטילת אלמנט הסופיות מהסכם פשרה באופן המותיר פתח להתדיינויות משפטיות עתידיות, פוגעת בוודאות המשפטית, נוטלת את התמריץ העיקרי לעריכתם של הסכמים אלה, ובאופן כללי - מעקרת את המניע מאחורי סיומם של סכסוכים מחוץ לכותלי בית המשפט (ראו: ע"א 226/87 זועבי נ' עבוד ניקולא ואח', פ"ד מג(1) 714, 719; פסק דין בן-לולו, עמ' 593-590; רע"א 4932/97 אסרף נ' המגן חברה לביטוח, דינים עליון כרך נו, 959 פסקה 16 לפסק הדין; י' טירקל "'אחד לדין ואחד לפשרה' – על הפשרה ועל פסק דין על דרך הפשרה" שערי משפט ג(1) (תשס"ב) 13; D. Foskett The Law and Practice of Compromise (London, 4th ed., 1996) 90)). 8. משנכרת וקוים הסכם הפשרה והניזוק קיבל לידיו את הפיצוי עליו הוסכם, מוצו זכויות הצדדים, וזאת בין אם סכום הפשרה היה גבוה מהנזק בפועל ובין אם היה נמוך ממנו (ד' פרידמן ונ' כהן חוזים (חלק ב', תשנ"ג) 737-736). בית המשפט לא יאות לפתוח את ההסכם לתביעה מחודשת מצידו של הניזוק אלא במקרים נדירים - שענייננו אינו נמנה עליהם - בהם נשמטה הקרקע העובדתית שעמדה בבסיסו של הסכם הפשרה או שהוכח כי ההסכם היה נגוע במרמה או בטעות (ע"א 624/80 אמינה עבד אמארה נ' ציון נמני, פ"ד לז(2) 606, 614; רע"א 4932/97). במשפט האנגלי, רואים בסיום סכסוך הנעשה בדרך של פשרה,“accord and satisfaction”, (ראו: British Russian Gazette and Trade Outlook v. Associated Newspapers Ltd, [1933] 2 K. B. 616, 643.). כאשר ניזוק חותם על הסכם פשרה עם המזיק, הוא מוותר על זכותו (accord), ויתור בעבורו הוא מקבל תמורה (satisfaction) המספקת אותו. משהתפשרו הצדדים חוסל הסכסוך (ראו: Knowles v. Roberts, (1888) 38 Ch. D. 263, 272; Chitty on Contracts (London, 28th ed., H. G. Beale editor, 1999) 1148-1149 ). הטעמים העומדים מאחורי עיקרון סופיות הפשרה תקפים בין אם אושר ההסכם בפסק-דין ובין אם לאו (פסק דין בן לולו, עמ' 593-591; ראו גם במשפט האנגלי: Dixon v. Evans, (1872) L.R. 5 H.L. 606; Holsworthy U.D.C. v. Holsworthy R.D.C., [1907] 2 Ch. 62). כאן ראוי להעיר, כי הצדדים לא טענו להבחנה בין הסכם פשרה שבעקבותיו נדחתה התביעה לבין פסק דין שניתן בתביעה. לפיכך אין צורך להידרש להבדל בין השניים, אם קיים - וספק בעיני אם קיים כזה - ודיוננו ייתמקד בהסכם הפשרה והשלכותיו. השלכותיו של הסכם הפשרה בענייננו ביחסים שבין המזיק והניזוק 9. ניתן להבחין בין שני סוגים של הסכמי פשרה: האחד מפקיע את זכותו של הנושה (הניזוק) ואת החבות של המזיק, כך שלא נותרת עוד כל חבות שהיא בין הצדדים; השני, מקים - מכוח הסכמת הצדדים - מחסום דיוני בפני תביעה של מי מהצדדים, אך אינו מבטל את עצם קיומן של הזכויות (י' אנגלרד, א' ברק, מ' חשין דיני הנזיקין: תורת הנזיקין הכללית (ג' טדסקי עורך, תשל"ה) עמ' 715, (להלן: תורת הנזיקין הכללית); אחד ממבחני העזר לסיווג הסכם פשרה לאחד משני הסוגים האמורים, הוא היותו של הסכם הפשרה מלווה בכתב ויתור, שאז יש לראות בפשרה, מיצוי עילתו של הניזוק והפקעת זכותו ואילו כאשר אין הסכם הפשרה מלווה בכתב ויתור יש לראות בו מחסום דיוני, והכל אם אין כוונה אחרת משתמעת (ראו: M. Ben-Porath “Extinction of Cause of Action by Release or Covenant Not to Sue” 4 Israel l. Rev. (1969) 201, 201-203).). בענייננו, גילם כתב הקבלה ויתור ושחרור, את הסכם הפשרה שבין הצדדים. התחקות אחר לשונו ותכליתו של הסכם הפשרה ונסיבות חתימתו, תוביל למסקנה כי אכן מוצו בו חבות המזיק מחד גיסא וזכויות הניזוק מאידך גיסא. הסכם הפשרה חל על תביעת הניזוק נגד המבטחות בה תבע פיצויים בגין מלוא נזקיו בעבר ובעתיד. הסכם הפשרה על-פי לשונו ותכליתו נועד לסלק - תמורת הסכום שקיבל הניזוק - את כל תביעותיו ולשחרר את המזיק והמבטחות מחבות ונאמר בו כי הניזוק הגיע להסכם סופי וגמור עם המבטחות ו"לסילוק סופי וגמור ומלא של כל תביעותיי ודרישותיי מכל מין וסוג שהוא בעבר בהווה ובעתיד הנובעות מן התאונה". לכך מתווסף הויתור מצד הניזוק, במסגרתו הוא: "מוותר בזה לחלוטין ומוחל באופן סופי ומוחלט על זכויותיי, דרישותיי ותביעותי...". בכך מוצו זכויותיו באופן מהותי. נוסף לכך התחייב הניזוק להימנע מלתבוע את המזיק ולשפותו על כל סכום שיתבע צד שלישי, וכן הצהיר כי סילוק התביעות חל גם לגבי תביעות מיטיבים. ההתחייבות שלא לתבוע וההתחייבות לשפות בגין תביעה שתוגש באות להוסיף ולא לגרוע מחיסול הסכסוך ומיצוי הזכויות של הניזוק. אלה באים על מנת להבטיח את המבטחות מפני כל תביעה אפשרית עתידה בין מצד התובע ובין מצד שלישי כלשהו שאינו צד להסכם הפשרה. בעקבות הסכם הפשרה נדחתה התביעה ובכך חוסל סופית הסכסוך בין הניזוק והמזיק. לגבי סילוק תביעות המיטיבים, הרי שזכותה של קופת חולים על-פי סעיף 22 לא היתה קיימת במועד עריכת ההסכם וממילא לא ניתן היה להתייחס אליה אז, כאל מיטיבה. הזכות היתה זכות הניזוק שהתפשר כאמור. מה הן השלכותיו של הסכם הפשרה על זכותה של קופת חולים לפי סעיף 22 לחוק? 10. ככלל, אין הסכם בין שני צדדים יכול לחייב צד שלישי. פשרה, ככל הסכם, מחייבת אך ורק את הצדדים הנוטלים בה חלק, והיא בבחינת RES INTER ALIOS ACTA. זכויותיו של צד שלישי שלא נטל חלק בפשרה, אינן נגרעות ואינן משתנות כתוצאה ממנה. (ראו בעניין זה: ד' פרידמן ונ' כהן חוזים, (חלק א', תשנ"א) 41-40 והאזכורים המופיעים שם; D. Foskett The Law and Practice of Compromise (London, 4th ed., 1996) 109; בעניין זה אך בהקשר אחר ראו: רע"א 2339/92 עמידר החברה הלאומית לשיכון עולים בע"מ נ' זוהר חי ואח', פ"ד מו(3) 777, 780). לא כך הוא כאשר הצד השלישי בא בנעליו של הצד המתפשר, בענייננו הניזוק, שאז אין בידיו יותר ממה שיש בידי הניזוק. טוענות המשיבות בענייננו, כי הסכם הפשרה נערך, במועד עריכתו, בין הצדדים הרלבנטיים לו. קופת חולים לא היתה אחד מהם. הצדדים לא שללו מקופת החולים כל זכות במסגרת הסכם הפשרה משום שלא היתה בידה אז, כל זכות כלפי המזיק, בודאי לא זכות לפיצוי בגין שירותים שטרם באו לעולם כשירותי חובה חינם, שהחובה לתתם נקבעה בחוק שנחקק לאחר הסכם הפשרה. באותה עת היו הזכויות של הניזוק בידי המזיק ועל-פי ההסדר ששרר אז היתה הקופה מקבלת תשלום בגין השירותים שהעניקה ישירות מן הנפגע מתוך הפיצויים שייקבל או בהעברה ממנו, מהמזיק. לעומת זאת טוענת קופת חולים, כי סעיף 22 מעניק לה זכות עצמאית שאינה תלויה בזכותו של הניזוק. זכות זאת אינה - לטענתה - זכות תחלוף. לפיכך, גם אם זכויותיו של הניזוק מוצו בהסכם הפשרה במסגרת התביעה, אין בכך כדי לפגוע בזכותה העצמאית לתבוע את שהטיבה עם הניזוק מאז כניסת החוק לתוקף, על אף הסכם הפשרה שקדם לו, וזאת, מכוח מעמדה העצמאי. במאמר מוסגר ייאמר, כי ספק אם יש חשיבות לענייננו לשאלה אם הזכות היא עצמאית או סוברוגטיבית, מאחר ועל-פי עקרונות שיובהרו בהמשך, כך או כך, אין ספק כי ביסוד זכות השיפוי של קופת חולים מונחת עילתו של הניזוק, כי בלעדיה אין קיום לזכותה שלה. אף על פי כן, לאור התמקדות הצדדים בשאלה זו, אייחד דברים לסיווגה של הזכות, שהיא, לשיטתי, זכות תחלוף. תחלוף 11. עקרון התחלוף הוא עקרון נזיקי, שמקורותיו מצויים בדיני עשיית עושר ולא במשפט. תכליתו היא למנוע התעשרות שלא כדין מחייב אשר צד ג' פרע את חובו (ע"א 357/79 המוסד לביטוח לאומי נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד לה(1) 393, 399). תחלוף הינו החלפתו של אדם על-ידי אחר בהקשר של טענה, תביעה או זכות משפטית, כך שהמחליף יורש את זכותו של המעביר על כל מרכיביה (י' אנגלרד, א' ברק, מ' חשין תורת הנזיקין הכללית 658-657; י' ויסמן חוק המשכון תשכ"ז-1967 (1974) 287; Black’s Law Dictionary (6th Ed., 1990) 1427; Jowitt’s Dictionary of English Law (2ed. Ed., 1977) 1712-1713). באופן בסיסי מדובר בהעברה של זכויות משפטיות מצד אחד לאחר, כך שהנעבר בא בנעליו של המעביר. תחלוף מלא, משמעותו החלפה מלאה באופן השולל אפשרות שגם המעביר וגם הנעבר יחזיקו בו זמנית באותה זכות. תחלוף מכוח דין - להבדיל מתחלוף הסכמי - הינו העברת זכויותו של אחד לאחר, הנקבעת בדין (ע"א 166/59 אפריאט נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד טו(2) 1134, 1144). זכות התחלוף מכוח דין היא לדוגמא, זכות המיטיב בחוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף) התשכ"ד-1964 (להלן: חוק הטבת נזקי גוף), (ראו: ד"נ 24/81 חונוביץ נ' כהן, פ"ד לח(1) 413, 430); זכותו של המוסד לביטוח לאומי מכוח סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי התשנ"ה-1995(ראו: ע"א 60/62 המוסד לביטוח נ' החברה המרכזית לשיכון ובנין בע"מ, פ"ד יד(2) 1115, 1117-1116); זכותו של המבטח מכוח סעיף 62 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן: חוק חוזה הביטוח) (ראו: ע"א 5/87 ליפשיץ נ' לוי, פ"ד מב(2) 177, 191) ועוד. 12. הזכות להיפרע הטבת הנזק מהמזיק, מוענקת לקופת חולים מכוח דין, סעיף 22 לחוק ביטוח בריאות. היותה של הזכות מוענקת בדין אינה קריטריון לקבוע על-פיו אם הזכות היא זכות עצמאית או זכות תחלוף. מעמדה של הזכות - כתחלוף או כעצמאית - מושפע ממידת הקרבה של זכותו של הצד השלישי לזכותו של הניזוק. ככל שלזכותו של הניזוק ולזכותו של הצד השלישי מרכיבים משותפים רבים יותר, כך מתחזק היסוד הסוברוגטיבי. ואילו ככל שהזכות מתרחקת מזכותו של הניזוק ומאופיינת בסממנים עצמאיים, כך ניטה יותר לראותה כזכות עצמאית. לפי סעיף 22 זכאית קופת חולים לתבוע מהמזיק אך ורק בגין שירותים שנתנה לניזוק בעבר ואילו ניזוק זכאי לתבוע מהמזיק בגין הוצאות רפואיות בעבר ובעתיד. בשוני זה רואה קופת חולים מאפיין המעניק לזכות שבידה, מעמד של זכות עצמאית. אינני מוצאת בשוני זה שוני רלבנטי לעניין סיווג הזכות. אותו שוני קיים לגבי זכות מיטיב, ואף על פי כן הוכרה זכותו של מיטיב כזכות תחלוף. (ראו חוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), התשכ"ד-1964; י' אנגלרד, א' ברק, מ' חשין תורת הנזיקין הכללית 650-649; ד"נ 24/81 חונוביץ נ' כהן, פ"ד לח(1) 413, 430). שוני אחר עליו מצביעה קופת חולים, טמון בהתיישנות. לטענתה, זכותו של הניזוק מתיישנת לאחר שחלפו 7 שנים מיום ביצוע העוולה ואילו עילת התביעה שלה כמיטיבה, קמה עם ביצוע ההטבה. מוכנה אני להניח כי קיים שוני כאמור, אלא שגם בו אין אני רואה שוני מהותי לעניין סיווג הזכות. באשר לנושא ההתיישנות, נקבע לגבי מיטיב כי עילת תביעתו של המיטיב נולדת עם מתן ההטבה (ראו: ד' קציר פיצויים בשל נזק גוף, (מהדורה רביעית, תשנ"ח) 515. אף על פי כן תביעת המיטיב היא תביעה בעלת אופי סוברוגטיבי. 13. מאפיין המייחד את תביעתה של קופת חולים וקושר אותה לטבורה של זכות הניזוק, הוא הדרישה לקיום חבות על-פי דין של המזיק או המבטחות. סעיף 22 קובע, כי בידי קופת חולים זכות להיפרע את הטבת הנזק ממזיק או מבטח "בשל חבותם לפי כל דין או לפי כל חוזה ביטוח". זכות זו קמה בענייננו מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975. זכותה של קופת חולים תלויה בקיומה של חבות זו ובהיקפה. זהו המאפיין הבולט והברור ביותר המעמיד את הזכות כזכות תחלוף. אילו היתה כוונה להעניק לקופת חולים זכות עצמאית, בלתי תלויה בתביעתו של הניזוק, לא היה מקום להפנות - לעניין החבות - לדין אחר. די היה לקבוע כי קופת חולים זכאית לתבוע מהמזיק או מהמבטח שיפוי על הוצאות השירותים שהעניקה לניזוק, מבלי לקשור את זכותה זו לחבותם של המזיק והמבטחות כלפי הניזוק. המחוקק לא בחר לעשות כן ולא בכדי. קביעה כזו, לוּ נעשתה, היתה יוצרת מצב של כפל תשלום מצד המזיק וכפל פיצוי של הניזוק, דבר הנוגד את אחד העקרונות הבסיסיים בדיני הנזיקין ובדיני החיובים בכלל, לפיו אין מחייבים את המזיק בתשלום העולה על סך כל הנזק שגרם ואין מפצים את הניזוק מעבר לניזקו (ראו: ד"נ 24/81 יעקב חונוביץ נ' אאידה כהן, פ"ד לח(1) 413, 431; פסק דין אלחדד עמ' 737) וכן י' אנגלרד, א' ברק, מ' חשין תורת הנזיקין הכללית, 573-571, 643-642; British Transport Commission v. Gourley, (1956) A.C. 185, 197 (H.L.)). פרשנות סעיף 22 לשיטתה של קופת חולים, פוגעת בעקרון זה. 14. על זכותה של קופת חולים כזכות תחלוף ניתן ללמוד על דרך גזירה שווה מדברי חקיקה אחרים, המעניקים זכות תחלוף מכוח הדין. סעיף 62 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 שכותרתו "תחלוף", מעביר למבטח ששילם למבוטח תגמולי ביטוח את זכותו של מבוטח לפיצוי כלפי צד שלישי. סעיף 62(ג) קובע כי ניזוק שהתפשר עם מזיק ופגע בזכות שעברה למבטח, חייב לפצות את המבטח בשל הפגיעה (ראו: ד' מ' ששון דיני ביטוח (תשמ"ט) 187-186, 191-190). מכאן, כי בעקבות פשרה כזו מאבד המבטח את הזכות לתבוע שיפוי מהמזיק והניזוק הוא שחייב לפצותו (ראו בהקשר זה: ע"א 5/87 דוד ליפשיץ נ' שושנה לוי, פ"ד מב(2) 177, 192-191). משנערך הסכם פשרה בין המזיק ובין הניזוק-המבוטח בטרם שולמו תגמולי הביטוח - כלומר בטרם עברה הזכות למבטח - משתחרר המזיק מאחריות והמבטח אינו זכאי להגיש נגדו תביעת שיפוי (ראו בהקשר זה: ד' פרידמן ונ' כהן ריבוי חייבים, דיני חיובים - חלק כללי (ד' פרידמן עורך, תשנ"ד) 298-296). הסדר אחר המצוי בסעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה-1995, מזכה את המל"ל בזכות לחזור אל המזיק ולתבוע ממנו פיצוי על הגמלה ששילם ועתיד לשלם לניזוק. גם בזכות זו רואה הפסיקה זכות תחלוף. הגמלאות המשולמות על-ידי המל"ל, מאז נכנס החוק בגרסתו הראשונה, לתוקף ב1953- משתלמות על-פי חובה שבדין ועם ביצוע התשלום ניתנת בידי המל"ל זכות תביעה נגד הצד השלישי. מהפיצוי אותו תובע הניזוק מהמזיק חובה עליו לנכות את תגמולי המל"ל ואין בידו לתובעם מהמזיק בגדר נזקו. הוא הדין בהוצאות קופת חולים מאז כניסת חוק ביטוח בריאות לגבי תביעות של ניזוקים שטרם הסתיימו ולגבי אירועים שארעו לאחר כניסת החוק לתוקף. על אלה אין ניזוק ומזיק יכולים להתפשר, כפי שלא ניתן להתפשר על תגמולי המל"ל. כל זאת, משום שהזכות מלכתחילה נמצאת בידי המל"ל ובידי קופת חולים. לא כך לגבי תביעות שסולקו קודם להיכנס החוק לתוקף, שאז הזכות היתה בידי הניזוק ולא בידי קופת חולים. הסדר אחר העשוי להשליך על ענייננו מצוי בחוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), התשכ"ד-1964יש הרואים בהסדר זה הסדר תחלוף מלא ויש הרואים בו הסדר תחלוף חלקי, המכיל אלמנטים עצמאיים. בין כך ובין כך בהסדר זה גלומה השמירה על העקרון הכללי הנקוט בידינו לפיו אין הניזוק מפוצה מעבר לנזקו ואין המזיק מפצה מעבר לנזק שגרם (ראו: ע"א 599/68 לנקרי נ' מדינת ישראל, פ"ד כג(2) 113, 115; ראו: ע"א 340/86 מדינת ישראל נ' כדורי, פ"ד מג(4) 195, 198; י' אנגלרד, א' ברק, מ' חשין תורת הנזיקין הכללית 650-649 ג' טדסקי "הטבת נזקי גוף על-ידי הלא אחראי בנזיקין" הפרקליט כ"א (תשכ"ה) 237, 253-252; נ' זלצמן "הטבת נזק גוף לפי חוק הטבת נזקי גוף" עיוני משפט ד' (תשל"ה) 621, 628-625 (להלן: הטבת נזק גוף)). לפי חוק זה, כאשר מוצתה זכות הניזוק-המוטב כלפי המזיק, ולא נותרה בידי המזיק חבות כלפי הניזוק, מוצתה גם זכות המיטיב. "...טענות שהיו עומדות למזיק כהגנה מפני תביעת הנזיקין של המוטב [הניזוק], בהיותן טענות השוללות או הפוגמות בחבותו כלפיו - תעמודנה לו אף בתביעת המיטיב. ... כמו כן, יוכל [המזיק] לטעון כי אף שהיה חייב כלפי המוטב, הרי פקעה חובתו בהסכם שנערך בינו לבין המוטב, בטרם ניתנה ההטבה..." (נ' זלצמן הטבת נזק גוף עמ' 631 [ההדגשה שלי – ט.ש.כ.]; ראו גם: נ' זלצמן מעשה בית דין בהליך אזרחי (תשנ"א) עמ' 480-479). 15. גם בשיטת המשפט האמריקאי פשרה בין מזיק וניזוק איננה מותירה עוד מקום לתביעת המיטיב (ראו לדוגמה: Interstate Fire v. First Tape, 817 S.W.2d 142, 145 (1991); Deluane v. US Fidelity and Guarantee, 506 So.2d 795 (1997)). אמנם, כאשר זכות התחלוף קבועה בדין, קמה חזקה כי הצדדים ידעו על קיומו של המיטיב ועל זכותו, ולפיכך לא יכלו להתפשר עליה (ראו למשל: Poole v. State, 294 S.E.2d 570 (1982)), אך בענייננו בעת עריכת הסכם הפשרה, חוק ביטוח בריאות טרם נחקק, וכפי שקבע בית משפט קמא, נערך הסכם הפשרה בתום לב ואכן, אין לזקוף לחובת המזיק והניזוק שהגיעו לפשרה בתביעה תלויה ועומדת, במשטר משפטי שהיה קיים באותה עת ולפי הכללים ששררו אז ושבמסגרתו ניתנו פסקי דין ונערכו פשרות למכביר. הנה כי כן, בחינת אופיו וסממניו של סעיף 22 מובילה למסקנה כי זהו הסדר המגלם זכות תחלוף המקנה למיטיב - קופת חולים - זכות לתבוע מן המזיק את סכום ההטבה שהיטיב עם הניזוק, וזאת במקומו של הניזוק, ולמנוע מן המזיק התעשרות שלא כדין בשל ההטבה ומן הניזוק כפל פיצוי. כך נתפסה זכות זו בעיני בית המשפט בפסק דין אלחדד באומרו: "הענקת הזכות בסעיף 22 לחוק הבריאות לקופת חולים לתבוע מהמזיק את סכום ההוצאות שהוציאה בעבור טיפולים רפואיים שסיפקה לניזוק, מעבירה את זכויותיו של הניזוק כלפי המזיק אל קופת החולים. גם כאן חל עקרון הסוברוגציה" (שם, עמ' 751. [ההדגשה שלי – ט.ש.כ.]). אוסיף עוד, כי כפי שכבר ציינתי, גם לוּ היתה מסקנתי כי זכותה של קופת חולים איננה זכות תחלוף, לא היה בכך כדי לנתק את הקשר בין זכותה של קופת חולים לבין זכות הניזוק, עד כי ניתן היה לחייב את המזיק לפצות שוב את קופת חולים. כך נקבע לגבי תביעת השיפוי של המדינה כנגד מזיק לעניין זכותה מכוח סעיף 36(א)(2) לחוק הנכים (תגמולים ושיקום) [נוסח משולב], תשי"ט-1959, שהיא לכל הדעות זכות עצמאית (ראו: ע"א 75/87 אלחמד נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4) 277; ע"א 1162/96 הילה וייס ו5- אח' נ' אביעד יוסף מאק, פ"ד נג(2) 79, 87; בעניין חוק הטבת נזקי גוף ראו: ע"א 340/86 מדינת ישראל נ' כדורי, פ"ד מג(4) 195, 198; י' אנגלרד, א' ברק, מ' חשין תורת הנזיקין הכללית, 650). תחולתו בזמן של סעיף 22 16. טענות נוספות מצדדות בעמדת המזיק והמבטחות. במה דברים אמורים? סעיף 22 אינו מכיל הוראת מעבר. שני הצדדים טענו ארוכות בשאלת תחולתו בזמן של סעיף זה. קופת חולים טוענת כי תחולתו היא מיום כניסת החוק לתוקף. מכאן שהוא חל על כל הטבה שהעניקה קופת חולים ממועד זה (1.1.95), אותה יכולה היא לתבוע גם מהמבטחות ששילמו בעבר את מלוא הפיצויים לניזוק. לטענתה, גם במצב זה אין החוק רטרוספקטיבי משום שהיא תובעת את שהוציאה מיום כניסת החוק לתוקף ואילך. טוענות לעומתה המבטחות כי החלתו של סעיף 22 לאחר מיצוי זכויות הניזוק בהסכם הפשרה בטרם היות החוק, מהווה החלה רטרוספקטיבית של סעיף 22 ואין לתת לחוק פרשנות כזו. עוד נטען כי המועד הרלבנטי לבחינת תחולתו של סעיף 22, איננו מועד מתן ההטבה אלא מועד מיצוי הזכויות, שחל בענייננו עם התגבשות הסכם הפשרה בו מוצו הזכויות והחבות ואין קופת חולים יכולה לתבוע עוד. כל אחד מהצדדים טוען כי אי קבלת עמדתו מהווה פגיעה בזכויות מוקנות שבידיו. נראית לי עמדת המבטחות על פני עמדת קופת חולים. אסביר עמדתי. 17. ככלל, תחילתו של חוק היא מיום פרסומו והוא יכול לחול באופן פרוספקטיבי, אקטיבי או רטרוספקטיבי. דברים לעניין ההבחנה בין היקף תחולתו של חוק נאמרו על-ידי בית משפט זה מפי הנשיא ברק: "האם יש לו [לחוק] תחולה רטרוספקטיבית, כלומר הוא משנה לגבי העתיד את המעמד המשפטי, התכונות המשפטיות או התוצאות המשפטיות של מצבים אשר נסתיימו או של פעולות ואירועים (מעשים או מחדלים) שנעשו או שהתרחשו לפני מועד כניסתו של החוק החדש לתוקף (עע"א 1613/91 ארביב נ' מדינת ישראל, פ"ד מו (777 ,765 (2 - להלן, פרשת ארביב)? או שמא תחולתו של החוק החדש היא אקטיבית, כלומר תחולתו מיידית על המצב הקיים? ואולי תחולתו של החוק החדש היא פרוספקטיבית, כלומר תחולה לגבי פעולות בעתיד או מצב שיתקיים רק בעתיד" (ע"פ 3025/00 הרוש נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5) 111, 118-117). ניתן לקבוע, כי מכח סעיף 22 זכאית קופת חולים לשיפוי על הוצאות השירותים הניתנים לכל מי שנפגע לאחר היכנס החוק לתוקף, במצב דברים זה - ההוראה היא פרוספקטיבית. כן ניתן לומר, כי קופת חולים זכאית לשיפוי כאמור בגין הוצאות עבור השירותים הניתנים למי שנפגע בטרם היכנסו של החוק לתוקף וטרם הגיש תביעה נגד המזיק, או הגיש כזו והתביעה טרם נסתיימה, ובמקרה כזה תחולתו היא אקטיבית (ראו לעניין זה פסק דין אלחדד וכן ע"א 2099/94 חיימס נ' אילון חברה לביטוח, פ"ד נא(1) 529). המקרה דנן איננו נופל לאף אחת מהקטגוריות האמורות, שכן פרשנות כפי שמבקשת קופת חולים ליתן לסעיף 22, משנה לגבי העתיד את המעמד המשפטי, את התכונות המשפטיות ואת התוצאות המשפטיות של מצבים אשר נסתיימו או של פעולות וארועים (מעשים ומחדלים) לפני כניסת החוק החדש לתוקף. פרשנות כזו מחילה את החוק באופן רטרוספקטיבי. 18. "כלל גדול בפרשנות" הוא כי חזקה שאין דבר חקיקה מיועד לחול באופן רטרוספקטיבי, באשר חוק אינו בא לפגוע בזכויות המוקנות לאדם בטרם הוחק. "כלל גדול בפרשנות חוקים הוא, כי חזקה על הוראת חוק שהיא מכוונת לעתיד לבוא ולא למפרע, אלא-אם-כן משתמעת הוראה למפרע במפורש או באופן ברור מן החוק. אבל במה דברים אמורים? ,חוק נחשב לרטרוספקטיבי, אם הוא מבטל או פוגע בזכות קנויה שנרכשה לפי חוקים קיימים, או אם הוא יוצר התחייבות חדשה או מטיל חובה חדשה או פסול חדש בקשר לעיסקות או תמורות שנעשו בעבר'." (ע"א 27/64 בדר נ' לשכת עורכי-הדין בישראל ואח', פ"ד יח(1) 295, 300). ראו גם: ע"א 238/53 כהן ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ח(1) 4; בג"ץ 3480/91 ברגמן נ' הועדה לבניה ולמגורים, פ"ד מז(3) 716, 724. הטעם המרכזי לחזקה זו, הוא החשש מפני פגיעה בזכות קנויה שנרכשה לפי חוקים קיימים או ליצירת התחייבות חדשה או הטלת חובה חדשה בקשר לעסקאות או תמורות שנעשו בעבר (ראו, למשל, ע"א 238/53 כהן ובוסליק נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ח(1) 4, 16; ע"א 398/65 רימון ואח' נ' הנאמן לנכסי ח' שפסלס ואח', פ"ד כ(1) 401, 405; א' ברק פרשנות במשפט: פרשנות החקיקה (תשנ"ג) עמ' 633 (להלן: פרשנות החקיקה)). המבחן הוא "[ה]אם מתן פירוש רטרוספקטיבי לאותה הוראה, תוצאתו תהיה פגיעה בזכות מהותית אחרת שהיתה קנויה, עת שנכנס התיקון [לחוק] לתקפו, בידי אדם או צד שהוא" (ע"א 22/56 כהן נ' קצין התגמולים, פ"ד י(2) 1375, 1378). בהינתן פגיעה כזו, יש להימנע ממתן פירוש הגורם לה "אלא אם הביע המחוקק כוונה בכיוון זה בלשון מפורשת או גילה אותה מכללא." (שם, עמ' 1379). בענייננו, מתוקף הסכם הפשרה, בידי המזיק והמבטחות זכות קנויה שלא להיתבע עוד בשל אותו נזק שגרם המזיק באשר חובת המזיק וזכות הניזוק מוצו. באנלוגיה לענייננו, קובע סעיף 22 לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981, כי בכוחו של ביטול דין להשפיע על זכות או חיוב שלפי הדין שבוטל. ברוח זו ניתן לגרוס כי שינוי מצב משפטי על-ידי סעיף 22 לחוק ביטוח בריאות איננו צריך להתפרש כמשפיע על זכויות שנרכשו ומוצו במצב המשפטי הקודם. 19. לסיכום פרק זה, האירוע הרלבנטי אותו יש לבחון לצורך קביעת תחולת החוק, איננו מתן שירות על-ידי קופת חולים אלא מיצוי חבותו של המזיק לפני כניסת החוק לתוקף, באופן שביום כניסת החוק לתוקף לא היתה קיימת חבות מצד המזיק. הסכם הפשרה הוא בבחינת פעולה שנסתיימה ומיצתה את חבותו של המזיק. עמדת קופת החולים מביאה לשינוי זכויות צדדים שמוצו בעבר ולהקמה רטרוספקטיבית של חבות שכבר מוצתה. החלת החוק על פעולה שנסתיימה בדומה להחלת כל דין חדש על חוזה שנכרת על-פי הדין הקודם היא רטרוספקטיבית. החלה כזו פוגעת בביטחון, בוודאות וביציבות המשפטית (א' ברק פרשנות החקיקה, בעמ' 633). חוק ביטוח בריאות אכן שינה את המצב המשפטי בכך שביטל את היריבות המשפטית ששררה ערב חקיקתו, בין המיטיב לניזוק לגבי שירותים רפואיים הכלולים בסל הבריאות ויצר יריבות חדשה בין המיטיב למזיק בכל הנוגע להוצאות שירותים אלה. זכותו של המיטיב לא נוצרה יש מאין, אלא הועברה אליו מידי הניזוק מכוח הדין. משמוצתה זכותו של הניזוק וחבותו של המזיק, לא ניתן עוד להחיותה אלא בדרך של חקיקה רטרוספקטיבית. חקיקה כזו פוגעת בזכות מוקנית וגורמת לחיוב כפול של המזיק. היא אינה עולה בקנה אחד עם כללי הפרשנות הנקוטים בידינו ועם עקרונות יסוד של שיטתנו המשפטית. הוראות החוק בענייננו אינן מורות על תחולה רטרוספקטיבית ואין לנקוט בפרשנות המביאה לתחולה כזו, שאינה מתחייבת מלשון החוק ומתכליתו, אינה עולה בקנה אחד עם כללי הפרשנות הנקוטים בידינו, ואינה פרשנות ראויה. שונות 20. קופת החולים מפנה לפסק הדין בעניין רייכנשטיין נ' התאחדות עולי רומניה (ע"א 331/70, פ"ד כה(1) 253) כמקרה בו נפגעה זכות מוקנית של צד לחוזה על-ידי דבר חקיקה שחוקק לאחר עריכתו. אלא שאין המקרה דומה לענייננו. באותו מקרה אסר החוק, קטגורית, על מימוש זכויות של אחד הצדדים מכוח החוזה, בהופכו במפורש את קיום החוזה לבלתי חוקי. 21. טוענת קופת החולים, כי שלילת זכות השיפוי ממנה במקרה הנידון, פוגעת בזכות הקניין שלה ואילו המזיק והמבטחות טוענים כי מתן זכות שיפוי בידי קופת חולים, הטומנת בחובה כפל תשלום מצידם, פוגעת בזכות הקניין שלהם. אכן, זכות הקניין היא זכות יסוד המוגנת בחוק יסוד. הטלת כפל תשלום על המזיק לאחר שסילק את חובו לניזוק, מהווה פגיעה בקניינו. לא כך לגבי קופת חולים. בידיה אין זכות מכוח החוק לתבוע שיפוי ממי שחבותו מוצתה בטרם היכנס החוק לתוקף. בתי המשפט דלמטה היו מודעים לקושי שבחיוב המזיק בכפל פיצוי, אלא שהם ראו בפתרון שנקטו בו, חסרון הכרחי, שיבוא על תיקונו בתביעה שיגיש המזיק כנגד הניזוק להחזרת מה ששילם לו. לעומת זאת, טוענים המזיק והמבטחות כי קופת חולים היא זו שבידה לתבוע את הניזוק להשיב לה את פיצוי היתר שקיבל. אין אני נדרשת להכריע במחלוקת זו. הניזוק איננו צד להתדיינות ואין מקום לנקוט עמדה בעניינים הנוגעים לו באופן ישיר, בהעדרו. על כל פנים אין באף אחד מפתרונות אלה כדי להאיר את השאלה הניצבת לפנינו באשר לזכותה של קופת חולים כלפי המזיק. 22. קופת חולים נתלית בד"נ 15/88 מלך נ' קורנהויזר (פ"ד מד(2) 89) ומבקשת להסיק מן האמור שם כי בית המשפט הכיר בסיטואציה בה מזיק משלם מעל לנזק שגרם. אין להשליך ממקרה זה לענייננו. שם היו שלושה מעוולים במשותף שאחד מהם לא היה ידוע והנזק לא ניתן היה לחלוקה. במצב זה חייב בית המשפט את המעוולים כלפי הניזוק על מלוא הנזק שאלמלא כן היה מקבל פיצוי חלקי בלבד. אין להכביר מלים על השוני בין הסוגיות שנידונו שם לענייננו. 23. שני הצדדים הכבירו טענות על ההשלכות הכלכליות הקשות על כל אחד מהם באם טענות הצד שכנגד תתקבלנה. קופת חולים טוענת כי בהעדר זכות לתבוע שיפוי מאז היכנס החוק לתוקף ממזיק שהתפשר בעבר עם הניזוק, נשלל ממנה מקור מימון בעל חשיבות עליונה. ואילו המבטחות טוענות כי חיובן לשפות את קופת חולים בגין כל ההוצאות שהיא מוציאה מאז היכנס החוק לתוקף, גם במקרים בהם סולקו תביעות ניזוקים בפשרה או בפסק דין קודם להיכנס חוק ביטוח בריאות לתוקף, יגרום למכה כלכלית אנושה לחברות הביטוח ולכלכלה בכלל. ברור שחסרון כיס של כל אחד מהצדדים קשה הוא מבחינה כלכלית, אולם גם בהנחה שקופת חולים סובלת מקשיי מימון וגם אם החלה רטרוספקטיבית של סעיף 22 היתה מצמצמת קשיים אלה הרי שלא ניתן רק בשל כך, ליצור חבות יש מאין ולהטילה על מי שחבות כזו אינה רובצת עליו עוד, לאחר שמוצתה. 24. טעם נוסף המצדיק את אי החלתו של סעיף 22 על המקרה שלפנינו הוא בהשלכת רוחב שתהיה לכך. מאחר ועילת התביעה של קופת חולים מתגבשת, לטענתה, עם כל הטבה והטבה, נחשפים לתביעה מחודשת מספר רב של מזיקים ושל מבטחים אשר פיצו את הניזוקים עבור אירועים שהתרחשו בעבר, ללא הגבלת זמן. באלה כלולים גם מקרים שהתקיימו בגינם הליכים משפטיים והסתיימו בפסקי דין או בפשרות, וכן מקרים שבגינם לא קוים מעולם הליך משפטי ושתקופת ההתיישנות לגביהם חלפה מזמן. לבד מן התוצאות החמורות המשליכות על חברות הביטוח ועל מזיקים פרטיים, נגרמים על-ידי כך אי וודאות, העדר סופיות, חשש מהצפת המערכת המשפטית, פגיעות כלכליות שהיקפן מי ישורן ועוד כאלה בישין ומרעין. סיכום 25. לסיכום אומר, כי חוק ביטוח בריאות, שהוא בעל מגמות סוציאליות, בא להיטיב עם תושבי המדינה שידם אינה משגת טיפול רפואי ושחוק אחר אינו דואג לצורכיהם (פסק דין אלחדד, עמ' 742). לפיכך נקבעה בו חובת הענקת שירותי בריאות חינם. עקרון זה שינה את הדין שנהג קודם לכן, שאז לא היתה קופת חולים חייבת לתת שירותים כאלה, והתובע היה זכאי לפיצויים מהמזיק על כל הוצאותיו הרפואיות בעבר ובעתיד. על-פי ההסדר שבחוק המזיק מפצה את הניזוק למעט בגין הוצאותיו הרפואיות אותן מקבל הוא חינם מקופת חולים, וקופת החולים המעניקה את השרות חינם, חוזרת אל המזיק. כל זאת לגבי מקרים שאירעו ושהתביעה בגינם טרם הסתיימה, בעת כניסת החוק לתוקף, או לגבי מקרים שאירעו לאחר כניסת החוק לתוקף ולא לגבי מקרים שהסתיימו בפשרה או בפסק-דין קודם להכנסו של החוק לתוקף במסגרת משטר משפטי שונה לחלוטין. 26. לאור כל האמור, אני מציעה לקבל את הערעור ולבטל את פסק הדין של בית המשפט המחוזי, לדחות את תביעת קופת חולים ולחייבה בתשלום הוצאות ושכר טרחה למערערים בסך 25,000 ש"ח ולמשיבה 3 בסך 7,500 ש"ח. ש ו פ ט ת הנשיא א' ברק: 1. אני מסכים לתוצאה אליה הגיעה חברתי השופטת ט' שטרסברג-כהן. השאלה העומדת לדיון לפנינו היא שאלת גבולות יכולת השימוש שקופת חולים יכולה לעשות בסעיף 22 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994 (להלן – חוק ביטוח בריאות). סעיף זה מאפשר לקופת החולים להיפרע ממזיק בגין השירותים הרפואיים שסיפקה לניזוק. השאלה היא האם יכולה קופת חולים לעשות שימוש בסעיף כאשר המזיק פיצה את הניזוק בגין עלויות טיפול רפואי לו יזקק על פי הסכם פשרה במסגרת התדיינות משפטית, בטרם נכנס החוק לתוקף. כאמור, גם לדעתי יש להשיב לשאלה זו בשלילה. 2. את התוצאה אליה הגעתי, לפיה יש לקבל את הערעור, אני מבסס על שאלת התחולה בזמן של סעיף 22 לחוק ביטוח בריאות. עלינו לפרש את החוק ולשאול האם הוא חל על מקרה מהסוג שלפנינו, בו הצדדים הגיעו להסכם פשרה במסגרת ההתדיינות המשפטית ביניהם לפני כניסתו של החוק לתוקף. כאן יש להפריד בין שתי חזקות שונות. בין חזקה שעניינה אי-תחולה רטרוספקטיבית של דבר החקיקה לבין חזקה שהחוק אינו בא לפגוע בזכויות מוקנות. אלה הן שתי חזקות שונות. "כל חזקה ומעמדה שלה, כל חזקה וכוחה שלה, וכל חזקה ודיניה שלה" (עע"א 1613/91 ארביב נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(2) 765, 786). לא נראה לי כי תחולתו של החוק על המקרה שלפנינו היא תחולה רטרוספקטיבית. קופת החולים מבקשת לקבל שיפוי על הכספים שהיא מוציאה מאז שנכנס החוק לתוקף בגין הטיפולים שהיא מעניקה ותעניק לניזוק. אין היא מבקשת לקבל שיפוי על כספים שהוציאה מכוחו של סעיף 22 לחוק לפני שזה נכנס לתוקפו. יחד עם זאת, האפשרות של קופת החולים לתבוע את המזיק ולפתוח מחדש את מערך ההבנות שגיבשו המזיק והניזוק בהסכם הפשרה ביניהם, שנערך לפני כניסתו לתוקף של סעיף 22 לחוק, פוגעת בזכויותיהם. חזקה כי החוק לא התכוון לחול באופן שיפגע בזכויות אלה. חזקה זו ניתנת לסתירה, ולעיתים יש לפרש את החוק כך שיחול על אף הפגיעה בזכויות אלה (ראו ע"פ 3025/00 הרוש נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5) 111, 120). לא כך במקרה שלפנינו. החלת החוק כך שישנה את זכויות הצדדים תפגע קשה במזיקים (ובחברות הביטוח שביטחו אותם), ששילמו פיצויים לניזוקים, בהנחה שבכך מיצו את מערך החבויות שבין הצדדים. פרשנות זו תטיל עליהם חובה לשלם פיצוי מעבר לנזקים שנגרמו לניזוקים הלכה למעשה. כפי שציינה חברתי, השופטת שטרסברג-כהן, יש בכך כדי לפגוע פגיעה קשה בביטחון, בוודאות וביציבות המשפטית, באופן רחב היקף. די בכל אלה כדי לבסס את המסקנה כי אין לפרש את סעיף 22 כמי שחל על צדדים מהסוג שלפנינו. 3. משהגעתי לתוצאה זו אבקש להשאיר בצריך עיון את קביעותיה של השופטת שטרסברג-כהן לעניין סיווגה המדויק של הזכות העומדת לקופת החולים מכוחו של סעיף 22 לחוק ביטוח בריאות. מדובר בסיווג שהשלכותיו מרחיקות לכת לאור העובדה שפריט ההוצאות בטיפולים רפואיים הוא "פריט נזק שאליו נזקק בית-המשפט כמעט בכל תביעת נזיקין על נזקי גוף" (ע"א 5557/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד, פ"ד נא(2) 724, 736). הקביעה כי זכותה של קופת חולים להיפרע מהמזיק מכוחו של סעיף 22 לחוק היא זכות תחלוף אינה נקייה מספיקות. זאת לאור המאטריה של ביטוח הבריאות הממלכתי השונה מדיני הביטוח הכלליים (מ' יפרח ור' חרל"פ ששון – דיני ביטוח 64 (מהדורה שנייה, תשס"א)). להכרעה בשאלה האם לפנינו זכות תחלוף או זכות שיפוי בעלת סממנים עצמאיים יכולה להיות השלכה על שורה של שאלות הנוגעות למערכת היחסים שבין המזיק, הניזוק והמיטיב. בין אלה ניתן למנות את שאלת נפקותו של מעשה בית דין בין הצדדים, שאלת ההתיישנות ועוד (י' אליאס דיני ביטוח 562 – 566 (כרך ב', תשס"ב)). השלכות אלה הן בעלות תחולה כללית החורגת מתחומי המקרה הנדון. לכן, נוכל להותיר את ההכרעה בהן לעת מצוא. לאור כל זאת גם לדעתי דין הערעור להתקבל. ה נ ש י א השופט י' טירקל: גם אני מסכים לתוצאה שאליה הגיעה חברתי, השופטת ט' שטרסברג-כהן, מנימוקיה ומנימוקיו של חברי הנשיא א' ברק, וכן מצרף אני דעתי לדעתו (בסעיף 3 לחוות דעתו), לפיה מבקש הוא להשאיר בצריך עיון את שאלת סיווגה המדויק של הזכות העומדת לקופת החולים מכוחו של סעיף 22 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינה של כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן. ניתן היום, ט"ז באדר כ' באדר ב' תשס"ג (24.3.03). ה נ ש י א ש ו פ ט ת ש ו פ ט _____________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח 99078170.J06 בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444