ורד כהן נ. איי.די. איי. חברה לביטוח בע"מ

בבית המשפט העליון בש"א 7814/19 לפני: כבוד השופט ד' מינץ המערערת: ורד כהן נ ג ד המשיבות: 1. איי.די. איי. חברה לביטוח בע"מ 2. לבנה אלוש ערעור על החלטות כב' הרשמת ש' עבדיאן בבש"א 7260/19 מימים 17.11.2019, 20.11.2019 ו-24.11.2019 בשם המערערת: בעצמה פסק דין לפנַי ערעור על החלטות כב' הרשמת ש' עבדיאן בבש"א 7260/19 מימים 17.11.2019, 20.11.2019 ו-24.11.2019, במסגרתן נדחתה בקשת המערערת להארכת מועד להגשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז לוד (כב' השופט י' שינמן) בע"א 24670-01-19. ביום 6.9.2019 דחה בית המשפט המחוזי את ערעורה של המערערת, עורכת דין במקצועה, בעניין תביעת שיבוב והפסדים שהגישו נגדה המשיבות בגין תאונת דרכים שארעה בשנת 2013 באשמתה של המערערת. ביום 3.11.2019 הגישה המערערת בקשת רשות ערעור לבית משפט זה, ועמה בקשה להארכת מועד להגשת רשות ערעור בגדרה נטען כי חלה טעות משרדית בעניין ספירת ימי הפגרה, וכי הערעור מעלה שאלה משפטית בעלת חשיבות החורגת מעניינם של הצדדים. בנוסף הוגש תצהיר חתום על ידי המערערת בו טענה כי בתקופה הרלוונטית הייתה חולה מאוד. המשיבות התנגדו להארכת המועד לרשות הערעור. ביום 17.11.2019 דחתה הרשמת את הבקשה להארכת מועד. נקבע כי המועד האחרון להגשת הבקשה לרשות ערעור היה יום 10.10.2019, והבקשה הוגשה באיחור ניכר ומשמעותי. המערערת לא הצביעה על "טעם מיוחד" המצדיק היעתרות לבקשתה, שכן טענתה ל"טעות משרדית" הועלתה ללא פירוט נדרש ועולה כי ניתן היה להימנע מ"טעות" זו בנקל. כמו כן, צוין כי סיכויי ההליך אינם גבוהים. על כן הבקשה להארכת מועד נדחתה ועל המערערת הוטל תשלום הוצאות המשיבות בסך של 1,500 ש"ח. ביום 19.11.2019 הגישה המערערת בקשה לעיון חוזר בהחלטה, במסגרתה נטען כי הרשמת לא התייחסה בהחלטתה לטענת המערערת כי האיחור נבע ממחלה קשה, וכי מחלה עשויה להוות "טעם מיוחד" להארכת מועד. בהחלטתה מיום 20.11.2019 דחתה הרשמת בקשה זו, תוך קביעה כי המבקשת לא פירטה על אודות ימי מחלתה, לא צירפה אסמכתאות מתאימות ולא נימקה מדוע נמנע ממנה בשל המחלה להגיש את ההליך הערעורי. ביום 21.11.2019 הגישה המערערת בקשה נוספת לעיון חוזר אליה צורפו מסמכים רפואיים המפרטים את מצבה הרפואי אשר לטענתה מנע ממנה להגיש את בקשת רשות הערעור במועד. ביום 24.11.2019 קבעה הרשמת כי לא היה במצבה הרפואי של המערערת להצדיק את האיחור, והיה עליה למצער להגיש את הבקשה להארכת מועד בתקופה בה טרם חלף המועד. על שלוש החלטות אלו הגישה המערערת את הערעור שלפנַי. לטענת המערערת, מחלתה היא זו שהובילה לטעותה בספירת מניין הימים ולאיחור בהגשת בקשת הרשות לערער. לשיטתה, הרשמת שגתה כאשר בהחלטתה הראשונה נמנעה מלהתייחס לטענתה בדבר מצבה הרפואי. עוד שגתה הרשמת בקביעתה לפיה המערערת לא פירטה כנדרש על אודות מחלתה, וכי זו לא היוותה טעם מיוחד לקבלת הארכת מועד. כמו כן, נטען כי הבקשה לרשות ערעור עוסקת בסוגיה עקרונית וכי סיכוייה להתקבל הינם טובים. דין הערעור להידחות. הלכה ידועה היא כי שיקול דעת של רשם בית המשפט בעניינים מעין אלו הינו רחב וערכאת הערעור לא תתערב בו בנקל (בש"א 2036/19 פלונית נ' פלוני (24.3.2019); בש"פ 7667/19 אלעברה נ' מדינת ישראל (18.11.2019)). טענתה העיקרית של המערערת בדבר מחלתה והשפעתה על מועד הגשת הבקשה לרשות ערעור לא הופיעה במסגרת בקשתה להארכת מועד אלא בתצהיר שצורף יום לאחר מכן, וגם במסגרת זו ללא פירוט או ביסוס נדרש. למרות זאת, לפנים משורת הדין, הרשמת נדרשה לטענות המערערת פעמיים נוספות, ואף התייחסה למסמכים שהוגשו באיחור בבקשות הנוספות. בנסיבות אלו, לא מצאתי כי נפל פגם בהחלטותיה של הרשמת המצדיק התערבות. אוסיף בקצרה כי לפי תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, בית משפט יעתר לבקשה להארכת מועד להגשת הליך רק אם שוכנע כי קיימים "טעמים מיוחדים" לכך. על המערערת היה להוכיח כי היה בטעותה בהבנת הדין כדי להצדיק מתן הארכת מועד (ראו: בש"מ 656/16 אזוב נ' יו"ר הועדה המחוזית לתכנון ובניה – מחוז ירושלים (16.3.2016); בש"א 6901/12 עזבון המנוח אליהו עמרם ז"ל נ' עמרם (11.11.2012)). במקרה זה, לאור היותה של המערערת עורכת דין המייצגת את עצמה, לא הוכח כי טעותה הנטענת הייתה סבירה. באשר לטענתה בדבר מצבה הרפואי, אכן מחלתו של עורך דין הוכרה בפסיקה כעשויה להוות טעם מיוחד להארכת מועד להגשת הליך ערעורי (בש"א 6439/13 לרון נ' לוין (26.11.2013)). עם זאת, לא עלה בידי המערערת להוכיח כי האיחור המשמעותי בהגשת ההליך כחודש ימים (כמו גם הטעות בהבנת הדין) נגרם עקב מצבה הבריאותי. לא למותר לציין כי לפני המערערת ניצבת משוכה משמעותית נוכח העובדה שהיא מבקשת להגיש בקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי" (ראו: בש"א 8887/18 פלוני נ' פלוני (19.12.2018); בש"א 7928/17 ורטנסקי נ' חברת דואר ישראל בע"מ (19.10.2017)). גם לא השתכנעתי, מבלי לקבוע עמדה נחרצת בעניין, כי טענתה של המערערת שחוות דעת השמאי שהוגשה בבית משפט השלום, כאשר היא בלתי חתומה ומתייחסת לנזק שאירע 4 שנים לפני מתן חוות הדעת, מעלה שאלה עקרונית החורגת מדלת אמותיו של עניינה הקונקרטי של המערערת. כמו כן, עיון בפסק דינם של הערכאות קמא מלמד כי התאונה מושא ההליך נגרמה בשל כך שהמערערת נסעה ברכבה בהיותה שיכורה, ללא רישיון נהיגה וללא פוליסת ביטוח תקפים. ברכב שהיא פגעה בו אף נפצעו שלושת יושבי הרכב. בערעורה לפני בית המשפט המחוזי (כפי שמשתקף מפסק דינו) אף לא העלתה טענה כי היא לא אחראית לגרימת התאונה. טענותיה הצטמצמו לעניין הוכחת הנזק בלבד. בנסיבות אלו בהן כאמור טיעוניה של המערערת אינם מצביעים על עניין עקרוני המצדיק לכאורה מתן רשות ערעור, נראה כי קביעת הרשמת שסיכויי הערעור אינם נחזים להיות גבוהים כלל ועיקר, מבוססת כהלכה. הערעור נדחה אפוא. ניתן היום, ‏כ"ט בחשון התש"ף (‏27.11.2019). ש ו פ ט _________________________ 19078140_N01.docx רח מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il