אלעזר פרברי נ. לאון חסן

בבית המשפט העליון רע"א 7814/18 לפני: כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט א' שטיין המבקש: אלעזר פרברי נ ג ד המשיבים: 1. לאון חסן 2. סמדר חסן 3. כונס הנכסים הרשמי 4. עו"ד קרן אוגינץ בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי באר שבע מיום 23.9.2018 בפש"ר 6275/05 ופש"ר 6276/06 שניתנה על ידי כבוד השופט ע' כהן תאריך הישיבה: כ"א בסיון התשע"ט (24.6.2019) בשם המבקש: בעצמו בשם המשיבים 1-2: עו"ד שלמה אסידון בשם המשיב 3: עו"ד ענבל קדמי-עברי; עו"ד מלי חגג לשם בשם המשיבה 4: בעצמה פסק-דין השופט נ' סולברג: רקע 1. המשיבים, לאון וסמדי חסן (להלן: החייבים), הוכרזו פושטי רגל ביום 31.10.2006. במסגרת הליך פשיטת הרגל שהתנהל בעניינם, אושרו על-ידי הנאמנת לנכסי החייבים תביעות חוב בסך של 764,000 ₪. במסגרת הליך פשיטת הרגל, נמכרה דירה שהיתה בבעלותם של החייבים, בסכום של 1,350,000 ₪. בעקבות המכירה, לאחר סילוק חוב משכנתא שרבץ על הדירה, ובתוספת כספים נוספים שהופקדו בקופת פשיטת הרגל, הצטבר בקופת הכינוס סכום של כ-1,119,000 ₪. משכך היה, הוחזרו לנושים, וביניהם המבקש, אלעזר פרברי (להלן: פרברי) 100% מהתביעות שאושרו, ונותר בקופה סכום של כ-355,000 ₪, לפני תשלום הוצאות ההליך. ביום 15.12.2016 ניתן לחייבים צו הפטר. 2. לאחר שניתן צו ההפטר, הוגשו על-ידי הצדדים בקשות שונות, שעוררו מספר מחלוקות ביניהם. בהחלטתו מיום 23.9.2018, הכריע בית המשפט המחוזי בשלוש מהשאלות שבמחלוקת: האם זכאית הנאמנת לשכר טרחה בגין הסכום שחולק לנושה המובטח; האם זכאי פרברי לתגמול נוסף, מעבר לתביעת החוב שלו, עקב היותו 'נושה פעיל'; כיצד לחלק את היתרה שצפויה להיוותר בקופת הכינוס – האם תועבר היתרה לחייבים כמות שהיא, או שתועבר לחייבים רק לאחר שישולמו לנושים הפרשי הצמדה וריבית, על התקופה שבין מתן צו הכינוס לבין תשלום החובות בפועל. 3. לענייננו, רלבנטיים הטיעונים וההכרעה באשר ליתרה שתיוותר בקופת הכינוס. לעניין זה טען פרברי, כי בהתאם להוראת סעיף 137 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: הפקודה), אין מקום להורות על העברת היתרה לחייבים, עד לתשלום חובות הנושים במלואם, לרבות הפרשי הצמדה וריבית. בית המשפט דחה את טענתו של פרברי וקבע, כי "בעיקרון, זכאים נושי חייבים לכך שמלוא הכספים אשר מומשו יחולקו להם", אולם בעניין דנן התקיימו נסיבות מיוחדות המצדיקות סטייה מהכלל. בית המשפט קבע, כי מתוך יתרה של 170,000 ₪, יחולק לנושים סכום כסף של 50,000 ₪, שאינו מכסה את הפרשי ההצמדה והריבית במלואם. שאר הכסף, כ-120,000 ₪, יועבר לחייבים. עוד ציין בית המשפט, כי ככל שבעתיד יתברר שיתרת הכספים שונה מסכום הכסף האמור, תחלק הנאמנת את הסכום שייוותר בקופה תוך שמירה על היחס שנקבע – 5/17 לנושים, היתר לחייבים. בית המשפט סמך את החלטתו על עמדת הכנ"ר והסביר, כי יש לתת עדיפות לשיקומם של החייבים, נוכח ההליך הארוך שנוהל בעניינם (11 וחצי שנים). כמו כן עמד בית המשפט על כך שבמקור לא הספיקו נכסי החייבים על מנת לכסות את תביעות החוב שאושרו, אלא שמתחילת ההליך ועד למועד מימוש הדירה של החייבים, האמירו מחירי הדירות באופן משמעותי, וזוהי הסיבה שבגינה היה בידיהם של החייבים להשיב את חובותיהם במלואם. אשר לסעיף 137 לפקודה ציין בית המשפט, כי פרשנותו של פרברי שגויה, שכן היא סותרת את הוראת סעיף 81 לפקודה, שלפיה ניתן לנאמן שיקול דעת, לקבוע אם יתווספו לחובות הפרשי הצמדה וריבית, אם לאו. כמו כן צוין, כי סעיף 178 לפקודה מקנה לבית משפט של פשיטת רגל סמכות רחבה, הגוברת על הוראת סעיף 137. טענות הצדדים בבקשת רשות הערעור 4. נגד ההחלטה מיום 23.9.2018 הגיש פרברי את בקשת רשות הערעור שלפנינו, ובצדה בקשה לעיכוב ביצוע. בבקשתו טען פרברי, כי בית המשפט המחוזי שגה בשעה שהחליט לחלק את מרבית יתרת הכספים בקופת הכינוס לחייבים, בניגוד ל"הוראות הברורות והחד משמעיות של סע' 137 לפקודה". פרברי טען, כי בניגוד לקביעת בית המשפט, אין סתירה בין פרשנותו לסעיף זה, לבין הוראת סעיף 81 לפקודה. לשיטתו, סעיף 81 מופנה לנאמן, ואין בו כדי להגביל את סמכותו הרחבה של בית המשפט, המעוגנת בהוראת סעיף 137. אשר לסעיף 178 לפקודה טען פרברי, כי סעיף 137, בהיותו הוראה ספציפית, גובר על ההוראה הכללית שבסעיף 178. פרברי טען טענות נוספות לגבי חלק מיתר הקביעות של בית המשפט המחוזי, אולם טענות אלו אינן צריכות לענייננו, כפי שיפורט להלן. 5. בתגובתם, סמכו החייבים את ידיהם על נימוקיו של בית המשפט המחוזי. הודגש, כי בית המשפט השתמש בשיקול דעתו, בהתאם לסמכותו המעוגנת בסעיף 178 לפקודה. כמו כן, העובדה שהושבו לנושים חובותיהם במלואם, נבעה מהימשכותו של הליך פשיטת הרגל במשך 11 וחצי שנים, שבמהלכן עלה שווי הדירה. אלמלא עובדה זו, לא היו זוכים הנושים להשבה של מלוא חובותיהם. עוד ציינו החייבים, כי יתרת הכספים שתועבר אליהם תשמש אותם עבור דיור חלוף ושיקומם הכלכלי, נוכח מכירת הדירה שהיוותה עבורם מקור הכנסה. 6. בתגובה מטעם הכנ"ר נטען, כי החלטתו של בית המשפט להעביר לחייבים סכום של 120,000 ₪ מתוך היתרה, היא "החלטה סבירה וראויה שהינה במתחם שיקול הדעת של בית משפט של פש"ר". לעמדת הכנ"ר, ההחלטה מאזנת אל נכון בין שתי התכליות העיקריות של הליך פשיטת רגל: כינוס נכסי החייבים וחלוקתם בין נושיהם בדרך הזולה והיעילה ביותר מחד גיסא, וסיוע לחייבים להשתקם ולפתוח דף חדש בחייהם מאידך גיסא. עוד צוין, כי בעניין דנן טרם הסתיימה חלוקת הכספים, שכן לא נקבע גובה שכר הטרחה של הנאמנת, ומשכך "טרם בשלה העת לבחון את סעיף 137 לפקודה". 7. בתגובתה טענה הנאמנת לעניין היתרה, כי זכותם המהותית של הנושים לקבל הפרשי הצמדה וריבית קבועה בסעיף 81 לפקודה, ותלויה בשיקול דעתו של הנאמן. סעיף 137 לעומת זאת, מתווה את "הדרך הדיונית לביצוע העניין המהותי הקבוע בסעיף 81 לפקודה". לעמדתה, בשלב ראשון נדרשת הכרעה ביחס לתוספת שהנושים זכאים לה בהתאם להוראת סעיף 81, ורק לאחר מכן ניתן לבצע את החלוקה בהתאם למסלול שנקבע בסעיף 137. על כן, אין לקבל את טענתו של פרברי, שלפיה סעיף 137 מקנה לו זכות מהותית לקבלת הפרשי הצמדה וריבית. עוד הזכירה הנאמנת, כי ביום 15.12.2016 גובשה הסכמה דיונית בין הצדדים, שקיבלה תוקף של פסק דין. הוסכם, כי לפרברי תישמר זכות טיעון ביחס לקבלת הפרשי הצמדה וריבית לפי סעיף 81, ולאחר שיוגשו תגובות לעניין זה, תימסר לבית המשפט ההכרעה אם ואיזו תוספת יקבל פרברי. באותו הקשר טענה הנאמנת, כי בית המשפט המחוזי לא הכריע באופן פוזיטיבי בשאלה אם יוחל סעיף 81, ומה יהיה שיעור התוספות. הנאמנת הוסיפה, כי בשלב זה ההכרעה בנוגע לחלוקת הכספים היא תאורטית, שכן טרם הסתיימו תשלומי הוצאות ההליך, ועוד לא ברור מהו הסכום שייוותר בקופת הכינוס. עוד טענה הנאמנת, כי מכל מקום, אין בהוראת סעיף 137 כדי למנוע את הפעלת שיקול הדעת הכללי המוקנה לבית המשפט מכוח הוראת סעיף 178. 8. בדיון שנערך לפנינו ביום 24.6.2019, טענו הצדדים הן לעניין חלוקת הכספים שייוותרו בקופה, הן לעניין שכר טרחתה של הנאמנת. במהלך הדיון, קיבל פרברי את המלצתנו ומשך את ערעורו ביחס לשכר הטרחה. אשר לסוגיית יתרת הכספים בקופת הכינוס, על-פי החלטתנו מיום הדיון, ניתנה הזדמנות לצדדים להגיע להסדר פשרה, עד ליום 1.7.2019. למחרת, ביום 25.6.2019, הגיש פרברי הודעת עדכון ולפיה פנה אל החייבים והציע להם הסדר פשרה, אולם אלו סרבו להצעתו. בתגובתם להודעת העדכון טענו החייבים, כי לפי ההסדר שאותו הציע פרברי, הוא יקבל סך של 120,000 ₪, שלשיטתו מגלם הפרשי הצמדה וריבית בסך של 68,000 ₪, בתוספת הוצאות משפט שייפסקו לו בגין בקשת רשות הערעור שהגיש. החייבים טענו, כי הצעה זו היא ניסיון סחיטה שאינו ראוי, ועל כן נדחתה על-ידם. נוכח האמור, הוחזר התיק לפתחנו לצורך הכרעה בשאלת חלוקת יתרת הכספים. דיון והכרעה 9. לאחר שעיינו בכתבי הטענות של הצדדים, ושמענו את טיעוניהם בעל-פה בדיון שנערך לפנינו, החלטנו לעשות שימוש בסמכותנו לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ולדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה רשות, והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה. כאמור לעיל, הערעור צומצם לשאלה אחת – כיצד לחלק את הכספים שייוותרו בקופת הכינוס. לאחר ששקלתי את נימוקי הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות, כפי שיפורט להלן, וכך אציע לחברַי לעשות. 10. סעיף 137 לפקודה קובע את זכותו של פושט הרגל ליתרה, וזו לשונו: "אחרי שישולם כל המגיע לנושים, עם ריבית או הפרשי הצמדה או הפרשי הצמדה וריבית עד יום התשלום, וכל הוצאות ההליכים עקב בקשת פשיטת הרגל – תשולם היתרה לפושט הרגל" (ההדגשה הוספה – נ' ס'). לשון הסעיף מלמדת, כי יתרה תועבר לחייבים רק לאחר שישולמו לנושים כל החובות שאושרו, "עם ריבית או הפרשי הצמדה או הפרשי הצמדה וריבית", מעבר לערכם הנומינלי של החובות. אולם הסעיף סותם ולא מפרש, מהן אמות המידה שלפיהן תתקבל החלטה באילו מן האפשרויות לבחור – ריבית, הפרשי הצמדה, או שניהם יחד. כל אחת מן האפשרויות הללו אף זכתה להגדרה לעצמה בסעיף 1 לפקודה, ומחושבת בדרך שונה. על כל פנים, עצם קיומן של שלוש אפשרויות שונות לטיבו של הרכיב הכספי שיתווסף לערך החוב הנומינלי, שולל את טענתו של פרברי, שלפיה בהכרח יש לשלם לו גם הפרשי הצמדה וגם ריבית, בטרם תועבר היתרה לחייבים. 11. זאת ועוד, הוראת סעיף 137 אינה עומדת בחלל ריק, אלא מהווה – הן על-פי לשונה, הן על-פי מיקומה בפקודה – המשך ישיר להוראת סעיף 81, שלפיה "הנאמן רשאי, לפי שיקול דעתו, לקבוע כי על כל החובות שנתבעו בפשיטת רגל יתווספו – החל מיום צו הכינוס ועד לתשלומם בפועל – ריבית או הפרשי הצמדה או הפרשי הצמדה וריבית" (ההדגשה הוספה – נ' ס'). ככלל, שיקול הדעת לקבוע אם יתווספו לחובות הנומינליים הפרשי הצמדה, ריבית, או שני הרכיבים יחד – מסור לנאמן. לפי תקנה 101 לתקנות פשיטת הרגל, התשמ"ה-1985, הנאמן יקבל את החלטתו לעניין הוספת הפרשי הצמדה וריבית, רק "לאחר ששולמו במלואם כל החובות שנתבעו בפשיטת הרגל". אלא שבעניין שלפנינו, לא התקבלה החלטה של הנאמנת לפי סעיף 81. הצדדים סטו מהמסלול ה'רגיל', בעת שהסכימו למתווה שהציע בית המשפט המחוזי, וקיבל תוקף של פסק דין ביום 15.12.2016. לפי המתווה, נקבעה אפשרותו של פרברי להגיש בקשה להוספת רכיבי ריבית והצמדה לפי סעיף 81 לפקודה (כפי שאכן עשה), ולאחר שיתר הצדדים יגישו את תגובותיהם, "יכריע בית המשפט אם ואיזה תוספת יקבל הנושה פרברי בהתאם לסעיף 81". דהיינו, בהתאם להסכמת הצדדים, לרבות הסכמתו של פרברי, בעניין דנן ניתן לבית המשפט המחוזי שיקול דעת רחב להכריע ביחס לתוספות. 12. הנה כי כן, קריאה הרמונית של הוראות סעיפים 81 ו-137 לפקודה, מובילה למסקנה כי בית המשפט אינו רשאי להורות על תשלום היתרה לפושט הרגל, מבלי ששולמו לנושים ריבית, הפרשי הצמדה, או שני הרכיבים יחד, מעבר לערכו הנומינלי של החוב. יחד עם זאת, בשונה מטענתו של פרברי, הוראת סעיף 137 אינה 'קשיחה', ואינה מחייבת להוסיף על מה ששולם לנושים, את ההחזר המקסימלי – הפרשי הצמדה וריבית במלואם – כל אימת שישנה יתרה בקופת הכינוס. לבית המשפט נותר אפוא 'מרחב תמרון', לקבוע אילו מהרכיבים יתווסף לתשלום החוב, ובאיזה שיעור. משאלו הם פני הדברים, הרי שלא נפל פגם בדרך שבה פעל בית המשפט המחוזי. החלטתו אינה אלא ישום של המתווה שהוסכם על-ידי הצדדים וקיבל תוקף של פסק דין, ולפיו נמסר לבית המשפט שיקול הדעת להכריע בדבר התוספת שיקבל פרברי. 13. אמת נכון הדבר, יש היגיון בטענה, כי בטרם תועבר יתרה לחייבים, יוחזר לנושים מלוא החוב כלפיהם בערכו הריאלי, לרבות הפרשי הצמדה וריבית. אין זה 'פרס' או 'בונוס' לנושים; זהו שוויו הכלכלי האמיתי של החוב, ודומה כי ראוי שזו תהא ברירת המחדל. אולם בית המשפט אינו מחויב לדבוק בגישה זו בכל מקרה ומקרה. בעניין שלפנינו הפעיל בית המשפט את שיקול דעתו, בחן את הנסיבות, סבר כי קיימת הצדקה לסטייה מהכלל, ואין מקום להקצאה גורפת של היתרה לאחד הצדדים. לפיכך, החליט בית המשפט לחלק את הסכום תוך קביעת יחס חלוקה, שלשיטתו משקף את האיזון בין השיקולים השונים – חלוקה הוגנת ויעילה של הנכסים מזה, ושיקום החייבים מזה. הכרעה כגון דא מסורה לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, ובנסיבות העניין לא מצאתי הצדקה להתערב בה. 14. בשולי הדברים יצוין, כי השאלה שהתעוררה בערעור דנן, תקבל מענה פשוט, חד וברור בחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018 (להלן: החוק), שייכנס לתוקף בחודש ספטמבר הקרוב. ראשית, הושמטה ההבחנה בין ההגדרות השונות למונחים ריבית, הפרשי הצמדה, והפרשי הצמדה וריבית. בסעיף 1 לחוק נקבעה הגדרה אחת לעניין זה, אשר מתייחסת ל'הפרשי הצמדה וריבית' בכפיפה אחת. שנית ועיקר, בסעיף 242 לחוק, ה'מקבילה' לסעיף 137 לפקודת פשיטת הרגל, נקבע כי במצבים שבהם "נותרו נכסים בקופת הנשייה לאחר פירעון מלוא החובות לנושים והוצאות הליכי חדלות הפירעון", תועבר היתרה לחייב. סעיף 235 לחוק משלים את התמונה ובו נקבע, כי חובות כלליים "יכללו הפרשי הצמדה שנוספו לפי דין או הסכם עד למועד הפירעון בפועל וריבית בסיסית שנוספה לפי דין או הסכם עד מוען מתן הצו לפתיחת הליכים, ואם לא נקבעו הפרשי הצמדה או ריבית בסיסית לפי דין או הסכם – ייווספו לחובות הכלליים הפרשי הצמדה וריבית כהגדרתם בחוק פסיקת ריבית והצמדה". בסעיף 243 לחוק נקבעה הוראה דומה ביחס לחובות מובטחים. עינינו הרואות, בחוק החדש נקט המחוקק גישה ברורה, שלפיה תועבר יתרה לחייבים רק לאחר ששולמו לנושים כלל החובות, בערכם הריאלי, ובכלל זה הפרשי הצמדה וריבית. שיקול הדעת שהוקנה לנאמן מכוח סעיף 81 לפקודה – 'נלקח' ממנו על-פי החוק החדש. 15. נוכח האמור, אציע לחברַי לדחות את הערעור, ולהותיר את החלטת בית המשפט המחוזי על כנה. ש ו פ ט השופט נ' הנדל: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' שטיין: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק הדין של השופט נעם סולברג. ניתן היום, ‏י"ב בתמוז התשע"ט (‏15.7.2019). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 18078140_O07.docx שצ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il