איתן לנגר נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 7813/98 בפני: כבוד השופט מ' חשין כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט י' טירקל המערער: פלוני נגד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בירושלים מיום 27.10.89 בת.פ. 539/97 שניתן על-ידי כבוד סגן-הנשיא י' צמח והשופטים מ' נאור, מ' ארד תאריך הישיבה: כ"ה באייר תש"ס (30.5.2000) בשם המערער: עו"ד אריאל עטרי בשם המשיבה: עו"ד דפנה ברלינר בשם שירות-המבחן: גב' רבקה פרייברג פסק-דין השופטת ד' דורנר: 1. המערער נמצא אשם בבית-המשפט המחוזי בירושלים בעבירות חטיפה, מעשה סדום, אינוס, איומים והפרת הוראה חוקית. כל העבירות בוצעו כלפי גרושתו (להלן: המתלוננת). על המערער נגזרו תשע שנות מאסר, מתוכן שש שנים לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי. הערעור, במקורו, הופנה הן כנגד ההרשעה והן כנגד חומרת העונש. אולם, במהלך הדיון בפנינו צמצם המערער את ערעורו, והיפנה אותו כנגד גזר-הדין בלבד. בהכרעת-הדין נקבע, כי המערער נעצר בעקבות תלונתה של המתלוננת, לפיה איים עליה וגרם נזק לרכושה, שוחרר בערובה, והפר את תנאי השחרור, בגדרם נאסר עליו ליצור קשר עם המתלוננת. בתאריך 9.12.97 לקח המערער את המתלוננת בכוח מביתה, ערך לה מעין "משפט בגידה" בבית חברו, איים עליה שיהרגנה אם לא תודה כי בגדה בו, ולבסוף, תוך איומים שירצח אותה, לקח אותה ליער הסמוך לבית-חולים הדסה עין-כרם, שם ביצע בה באכזריות את המעשים המיניים, תוך איום כי ירצח אותה אם לא תיכנע לו. בשלב הטיעונים לעונש ביקשה המתלוננת להקל עם המערער. בית-המשפט המחוזי לא התרשם מדבריה, וראה בהם אך סימן לתלותה של אישה מוכה בבן-הזוג המכה אותה, כפי שאף עלה מתסקיר-קורבן שהוגש לו. המערער עצמו הביע רגשות חרטה, ואילו שירות-המבחן, שלפניו כפר המערער בעיקר האשמות, הגיע לכלל-דעה כי ללא התערבות טיפולית, נשקפת למתלוננת סכנה מהמערער. מהתסקיר המשלים שהגיש שירות-המבחן עולה, כי המערער אובחן על-ידי שני פסיכיאטריים של שירות בתי-הסוהר כסובל מהפרעת אישיות פרנואידית ואנטי-סוציאלית, וכי סירב להצעה להתאשפז במרכז לבריאות-הנפש שבכלא, אך נמצא בטיפול פסיכיאטרי. לאור האמור לעיל, לא המליץ שירות-המבחן על הליך שיקומי כלשהו. 3. בערעורו טען המערער, כי אינו מסוכן עוד למתלוננת, שממנה נפרד סופית, והעומדת להינשא לאחר, וכי בנסיבות אלה, לנוכח מצבו הנפשי הקשה וסבלו בכלא, וכן לנוכח נכונותו לקבל טיפול מחוץ לכותלי-הכלא, ראוי להקל בעונשו. יש לדחות טענות אלה. 4. עונש המאסר שהושת על המערער בשל הפשעים האכזריים שביצע אינו חמור, גם בהתחשב במצבו הנפשי. העונש אף קל מן העונשים שמקובל להטיל היום בגין עבירות מין ואלימות, במיוחד כאשר אלו נעברות במסגרת המשפחה. זאת, לנוכח ריבוי מעשי האלימות כלפי נשים, לרבות התופעה המחרידה של אינוס נשים לשם השפלתן. אף מסוכנותו של המערער, המסרב לטיפול בתקופת המאסר, לא נחלשה. אשר-על-כן, אנו דוחים את הערעור. ניתן היום, כ"ה באייר תש"ס (30.5.2000). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי COURT