גדעון רוה נ. מדינת ישראל - רשות האכיפה והגביה

5 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 7812/22 לפני: כבוד השופט ע' גרוסקופף כבוד השופט ח' כבוב כבוד השופטת ר' רונן המערער: גדעון רוה נ ג ד המשיבים: 1. מדינת ישראל - רשות האכיפה והגביה 2. הבנק הבנלאומי הראשון לישראל בע"מ 3. עדינה וויל 4. רשות מקרקעי ישראל 5. רחל רוה ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 25.7.2022 בת"א 62749-02-16 שניתנה על ידי כב' השופט אלי אברבנאל תאריך הישיבה: י"ט באייר התשפ"ג (10.5.2023) בשם המערער: בעצמו בשם המשיבות 1 ו-4: עו"ד יעל גליקמן בשם המשיב 2: עו"ד אייל תושיה בשם המשיבה 3: עו"ד בת שבע אדיב בשם המשיבה 5: בעצמה פסק-דין השופט ע' גרוסקופף: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט אלי אברבנאל) מיום 25.7.2022 בת"א 62749-02-16, בגדרו נדחתה תביעתם הכספית של המערער והמשיבה 5 (להלן, ביחד: בני הזוג) בסך 4.5 מיליון ש"ח בגין נזקים שנגרמו להם, לכאורה, בשל רשלנותם של המשיבים 4-1 (להלן: המשיבים) בקשר עם הפעולות למימוש משכון שהוטל על נחלתם של בני הזוג במושב שדה אליעזר לצורך הבטחת פירעון הלוואות. בין השנים 2005-2002, נטלו בני הזוג שלוש הלוואות (להלן: ההלוואות) מהמשיב 2, הבנק הבינלאומי הראשון (להלן: הבנק). כבטוחה לפירעונן, נרשם משכון על זכויותיהם בנחלה מס' 68 (כשמה החל מיום 1.6.2011) במושב שדה אליעזר בגליל העליון, המשתרעת על פני שטח של 30 דונם (להלן: הנחלה). בהתאם לכך, נרשמו ברשם המשכונות הודעות משכון לטובת הבנק. על היקף המשכון חלוקים הצדדים. בני הזוג טוענים כי המשכון חל על בית המגורים שבנחלה בלבד, בעוד שהמשיבים סבורים כי הנחלה מושכנה בכללותה. מכל מקום, ביום 30.11.2011 פונו בני הזוג מבית מגוריהם שבנחלה, ונחתם חוזה למכירת הנחלה בתמורה לסכום של 2.3 מיליון ש"ח. מתוך סכום זה קיבלו בני הזוג סך של 406,660 ש"ח, כאשר היתרה שימשה לפירעון חובותיהם לבנק ולנושים אחרים. מני אז ועד היום, התנהלו בין הצדדים הליכים רבים בערכאות השונות בנוגע להליכי מימוש הנחלה ורישום הזכויות בה. בני הזוג טוענים כי דחיית הבקשה לפריסה מחדש של ההלוואות ונקיטת הליכי הוצאה לפועל למימוש הנחלה בכללותה נעשו בניגוד להסכמים עמם, וכי הם עולים כדי התנהלות חסרת תום לב והתרשלות מצד הבנק. ביחס לכונסת הנכסים עו"ד עדינה וויל (המשיבה 3. להלן: כונסת הנכסים), טוענים בני הזוג כי היא התרשלה בניהול הליך הכינוס, והובילה לפינוי המבקשים מנחלתם ומכירתה במחיר נמוך, שלא לצורך. זאת, בנוסף לשלל טענות נוספות כי החלטתו של בית משפט קמא לוקה בחסר. ביחס לרשות מקרקעי ישראל (המשיבה 4. להלן: רמ"י), המערער סבור כי על רמ"י להשיב לבני הזוג את דמי ההסכמה ששולמו לה במסגרת הליך מכירת הזכויות בנחלה. המשיבים, מצידם, סבורים כי הטענות שהועלו בהליך דנן נדונו והוכרעו זה מכבר במסגרת ההליכים השונים שהתנהלו בין הצדדים לאורך השנים. לגופם של דברים, טוענים המשיבים כי הליכי מימוש הנחלה נעשו כדין, לאחר שבני הזוג הפרו את התחייבותם כלפי הבנק לפירעון ההלוואות. רמ"י מוסיפה גם היא לגופו של עניין, כי צדק בית משפט קמא בדחיית תביעתם של בני הזוג, משום שלרמ"י זכות עקרונית להתנות את העברת זכויות בנחלה בתמורה לתשלום דמי הסכמה, וכי היא פעלה בהתאם להחלטות שניתנו במסגרת הליכי ההוצאה לפועל. המערער הגיש לצד הערעור, בקשה להוספת ראיות בערעור, המתייחסת למסמכים הבאים: תצהירה של גב' תמרה טל, אשר חתמה על חוזה המכר ביום 30.11.2011 (להלן: התצהיר); הסכם שנחתם בינה לבין מר אבי בוחניק, אשר רכש ממנה את הנחלה (להלן: ההסכם); מסמכים שונים "משנים רחוקות" אשר אותרו על ידו "לאחר מאמץ רב וחיפוש", כלשון תצהירו המצורף לבקשה. לא ראינו כי בקשה זו עומדת בכללים להתרת החריג של קבלת ראיה בערעור. התצהיר וההסכם אינם בעלי רלוונטיות להכרעה בתביעה שהגישו בני הזוג נגד המשיבים; יתר המסמכים עשויים להיות רלוונטיים לעניין זה או אחר, אך אין בבקשה כל הסבר מניח את הדעת מדוע לא הוגשו בזמן אמת. על כן אין באפשרותנו להיענות לבקשה זו, והיא נדחית בזאת. עוד טען המערער בגדר הערעור שלפנינו, כי לאחר מתן פסק הדין מושא הערעור התברר לו כי ברשימת המניעויות של השופט אלי אברבנאל, אשר דן בתיק בבית המשפט קמא ונתן את פסק הדין, כלולה עורכת דין אשר היא שותפה במשרד אליו הצטרפה באת-כוח כונסת הנכסים כשנה לפני שניתן פסק דינו. לשיטתו של המערער, עובדה זו חייבה את השופט אברבנאל לפסול את עצמו. אין ממש בטענה זו. בית משפט קמא התייחס לטענות אלה, ודחה אותן בהחלטתו מיום 5.9.222 (ערעור שהוגש על החלטה זו נדחה על הסף ביום 21.2.2023 על ידי הנשיאה אסתר חיות מהטעם שיש להעלות טענות אלה במסגרת הערעור על פסק הדין. ראו ע"א 6169/22 רוה נ' מדינת ישראל – רשות האכיפה והגביה (21.2.2023)). המניעות עליה הצהיר השופט אברבנאל היא אישית ונובעת מ"קשרי חברות קרובים במשך שנים רבות" בינו לבין אחת מהשותפות הבכירות במשרד סלומון ליפשיץ ושות'. אכן, השופט אברבנאל מצא לנכון לכלול ברשימת המניעויות שלו את משרד סלומון ליפשיץ ושות' בכללותו, ואולם הדבר נעשה לצורכי נוחות, על מנת למנוע מלכתחילה שיבוץ לתיק בו עלולה להתעורר שאלה של מניעות, ואין בו כדי לקבוע שבמקרה מהסוג בו עסקינן היה השופט מנוע מלהמשיך לעסוק בתיק אך ורק בגלל שהתברר לו כי אחת מבאות-הכוח המייצגות צד להליך, הצטרפה במהלך הדיון בתיק למשרד זה. כפי שהבהיר השופט אברבנאל, הצטרפותה של באת-כוח כונסת הנכסים למשרד סלומון ליפשיץ ושות', שהוא אחד ממשרדי עורכי הדין הוותיקים והגדולים במדינה, והמונה עשרות עורכי דין, לא יצרה בנסיבות בהן עסקינן כל "חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט" (כלשון סעיף 77א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984). כך, בוודאי, בהינתן הבהרתו כי כלל לא היה מודע לעניין זה עד שבני הזוג העלו בפניו את הבקשה כי יפסול עצמו בדיעבד. פסק הדין מושא הערעור הוא פסק דין מפורט ומנומק המשתרע על פני 63 עמודים. קראנו בעיון את נימוקי הערעור וטיעוני בני הזוג, כמו גם את טיעוני המשיבים, ושמענו ברוב קשב את דבריהם. עיקר המחלוקות בין הצדדים הן בסוגיות עובדתיות. בראש ובראשונה – השאלה האם המשכון שניתן, והאם הליכי המימוש שננקטו, התייחסו לנחלה בכללותה (כטענת הבנק ויתר המשיבים) או רק לבית המגורים (כטענת בני הזוג). בעניין זה הכריע בית המשפט, לאחר בחינת מכלול הראיות שהוצגו לו לטובת גרסת המשיבים (וראו פסקאות 89-73 לפסק הדין), ואנו כערכאת ערעור, לא ראינו מקום להתערב בממצא זה. כך, במיוחד בהינתן שההיגיון המשפטי הוא שהשעבוד ניתן ביחס לנכס בר מימוש, קרי, הנחלה, ולא ביחס לנכס שאינו בר מימוש לעת הזו, דהיינו, בית המגורים. ודוק, על מנת לממש את בית המגורים בנפרד מהנחלה נדרש לבצע פיצול של הנחלה מול רמ"י, ופיצול שכזה חייב, על פי נהלי רמ"י, נקיטת פעולות מצד בני הזוג, שלפי קביעות בית משפט קמא לא בוצעו, ואף לא הייתה כל יוזמה ממשית לבצען. במצב דברים זה, האפשרות כי הבנק הסכים מלכתחילה להסתפק בבטוחה, שהלכה למעשה אין לו אפשרות לממשה, או שפתח בהליכי מימוש ביחס לחלק מהנכס, למרות שאין לו סיכוי להצליח בכך, אינה מסתברת. העניין היחידי בו יתכן ויש מקום לבחון את עמדת בית משפט קמא מבחינה משפטית, נוגע למשמעות האופציה שניתנה למשיבות ביחס להלוואת הבלון (פסקה 60 לפסק הדין. להלן: האופציה). אפס, גם נושא זה אינו יכול להצדיק התערבות בתוצאה, משהוברר כי בני הזוג לא פעלו להסרת עיקולים שהיו מוטלים על הנחלה, ובכך הפרו את חוזי ההלוואות, באופן שאפשר לבנק להעמיד את כלל ההלוואות לפירעון מידי. זאת ועוד, מימוש האופציה היה מותנה בהסכמה מצד בני הזוג לתנאי האשראי שיקבע הבנק, והסכמה שכזו מעולם לא ניתנה. לבסוף, ולא מבחינת החשיבות, בני הזוג (באמצעות המשיבה 5) הסכימו בשעתו למימוש המשכון לשם פירעון ההלוואות (מכתבה של המשיבה 5 לבנק מיום 6.10.2010), וממילא ספק אם האפשרות להפעיל את האופציה הייתה רלוונטית משלב זה (ובכל מקרה שלילתה לא היוותה את הסיבה למימוש הנחלה). איננו רואים טעם לחזור על הניתוח המפורט והמדוקדק שערך בית משפט קמא במכלול הנושאים שהועלו לפניו. יש להצר על כך שבני הזוג נקלעו בערוב ימיהם למצוקה כלכלית, ואולם האחריות לכך אינה מוטלת על המשיבים 4-1, ועל כן בדין ובצדק דחה בית משפט קמא את התביעה הכספית מושא הערעור. במצב דברים זה, אין לנו אלא לאמץ את פסק דינו של בית משפט קמא, ולדחות את הערעור שלפנינו על פי תקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. זאת משמצאנו שמתקיימים שלושת התנאים לעשות כן: אין מקום לדחות את ממצאיו העובדתיים של בית משפט קמא; הממצאים תומכים במסקנותיו המשפטיות; ואין בהחלטתו טעות בחוק המשפיעה על התוצאה. סוף דבר: דין הערעור להידחות. מתוך התחשבות במצבם הכלכלי של בני הזוג נסתפק בהוצאות מופחתות לטובת המשיבה 3, שלהתרשמותנו עצם ניהול ההליכים נגדה גרם לה עוול לא מוצדק, וזאת בשיעור של הסכום שהופקד על ידם כערובה, דהיינו 5,000 ש"ח. ניתן היום, ‏כ"ד באייר התשפ"ג (‏15.5.2023). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 22078120_Y22.docx גא מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1