פלוני נ. משרד הפנים

1 18 בבית המשפט העליון בע"מ 7799/22 לפני: כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופט א' שטיין המבקשת: פלונית המבקש: פלוני נ ג ד המשיבים: 1. משרד הפנים – רשות האוכלוסין וההגירה 2. היועץ המשפטי לממשלה בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 16.10.2022 בעמ"ש 28028-03-22 שניתן על-ידי כבוד השופטים: ש' שוחט – סג"נ, ע' רביד ונ' שילה בשם המבקשים: עו"ד מתן חודורוב בשם המשיבים: עו"ד יסכה פישר-יוסף פסק-דין השופט נ' סולברג: על הפרק – שיקולי טובת הילד לצורך קביעת קשרי הורות. בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, מיום 16.10.2022, בעמ"ש 28028-03-22 (השופטים ש' שוחט – סג"נ, ע' רביד ו-נ' שילה), שבגדרו נדחה ערעור המבקשים על פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה, מיום 27.1.2022, בתמ"ש 19583-08-16 (השופטת מ' דהן – סג"נ), שבו נדחתה תביעת המבקשים, להכיר במבקשת 1 כאמה של קטינה, ילידת סרי לנקה, מכוח הוריה ולידה. רקע עובדתי והליכים קודמים המבקשת והמבקש הם אחים, אזרחי ישראל. ביום 14.7.2015, יצאה המבקשת מישראל לסרי לנקה, לטענתה אז, לצורך טיפול בעניינים דחופים הקשורים בעבודתה. כשבועיים לאחר מכן, ביום 1.8.2015, נולדה הקטינה בסרי לנקה. בהמשך אותו חודש, פנתה המבקשת לשגרירות ישראל בניו-דלהי, בבקשה למתן אשרת כניסה לישראל עבור הקטינה. זאת, בטענה כי המבקשת היא אם הקטינה. הבקשה נדחתה, משלא הוצגו מסמכים התומכים בטענה, כי המבקשת אכן נשאה את ההריון וילדה את הקטינה, כנדרש על-פי הנהלים הרלבנטיים. ביום 15.10.2015, פנתה המבקשת למשיבה, רשות האוכלוסין וההגירה (להלן: הרשות), בבקשה לרשום את הקטינה כבתה, ולהנפיק לה דרכון ישראלי; לחלופין ביקשה המבקשת, כי תינתן לקטינה אשרת כניסה זמנית לישראל, עד להסדרת מעמדה. משגם הפעם לא הציגה המבקשת מסמכים, שיש בהם כדי להוכיח כי היא זו שנשאה את ההריון וילדה את הקטינה, ומשסירבה לבצע בדיקה גנטית להוכחת האימהות הנטענת – נדחתה הבקשה. כחודשיים לאחר מכן, ביום 24.12.2015, הגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, עתירה מינהלית נגד החלטת רשות האוכלוסין (עת"מ 53368-12-15). לאחר דיון, ביקשו המבקשים למחוק את העתירה. בבקשתם ציינו, כי בדעתם לפנות לבית המשפט לענייני משפחה, לצורך קביעת קשרי הורות בין המבקשת לבין הקטינה. בהמשך, ביום 1.2.2016, נמחקה העתירה. חרף האמור בבקשה שהביאה למחיקת העתירה, בחרו המבקשים שלא לפנות באותו שלב לבית המשפט לענייני משפחה. למעלה מחצי שנה לאחר מכן, ביום 6.8.2016, עלו המבקשת והקטינה על טיסה לישראל, מבלי להסדיר מראש את מעמדה של הקטינה; לאחר הנחיתה, התייצבה המבקשת, יחד עם הקטינה, בעמדת ביקורת הגבולות שבנמל התעופה בן גוריון. בדיעבד התברר, כי המבקשת הוציאה את הקטינה מסרי לנקה, באמצעות דרכון ישראלי השייך לילדה אחרת. לאחר בחינת המסמכים, סירבו בקרי הגבול לאפשר את כניסתה של הקטינה לישראל, והיא הועברה, בליווי המבקשת, למתקן המסורבים. נגד החלטה זו, הגישו המבקשים ערר לבית הדין לעררים, ועמו גם בקשה למתן צו ביניים. בית הדין דחה את הבקשה למתן צו ביניים, בהדגישו את חוסר ניקיון הכפיים של המבקשת. נגד החלטה זו, לדחות את הבקשה למתן צו ביניים, הגישו המבקשים בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי (רע"מ 18646-08-16) (להלן: ההליך המינהלי). ביום 8.8.2016, הורה בית המשפט המחוזי על עיכוב ביצוע החלטת בית הדין לעררים, ובפרט, על עיכוב גירוש הקטינה, עד למתן החלטה אחרת. בהמשך אותו יום – יומיים לאחר הגעתה לארץ, ולמעלה משנה לאחר לידת הקטינה – הגישה המבקשת לבית המשפט לענייני משפחה תביעה לקביעת קשרי אימהות בינה לבין הקטינה (תמ"ש 19583-08-16). למחרת, בתום דיון שהתקיים בהליך המינהלי, הגיעו הצדדים להסכמה, שקיבלה תוקף של החלטה, ולפיה המבקשת תפנה באופן מיידי לבית המשפט לענייני משפחה, לצורך עריכת בדיקה גנטית לקביעת קשרי משפחה, תוך ויתור על "כל טיעון או בקשה להמצאת מסמכים בקשר ל[הורות]", שלא הועלו עד העת ההיא. בתום דיון שהתקיים בהמשך אותו יום, בבית המשפט לענייני משפחה; בהתבסס על הצהרת המבקשת כי הקטינה היא בתה, וכי קיימת ביניהן זיקה גנטית; ולאחר שהמבקשת הצהירה, כי הבינה "את מה שהומלץ על ידי בימ"ש והתקבל על ידי ב"כ הצדדים. שתיערך היום בדיקת רקמות לי ולילדה. שלא תהיה לי אפשרות להציג מסמכים נוספים. היה וחלילה יתברר שהילדה לא שלי, אזי אנחנו נגורש מהארץ" – ניתן צו לעריכת בדיקה גנטית לקשרי משפחה, ונלקחו דגימות מהקטינה ומהמבקשת לצורך עריכת הבדיקה. ביום 10.8.2016, יום אחד בלבד לאחר מכן, הגישו המבקשים "בקשה בהולה לתיקון צו", ובה ביקשו כי תיערך בדיקה גם למבקש. בבקשה זו נטען, לראשונה, כי 'יתכן' שהקטינה נולדה בעקבות שימוש בזרעו של המבקש, ובביצית של תורמת אנונימית, אשר הושתלו ברחם המבקשת, שנשאה את ההריון. בו ביום, נדחתה הבקשה. למחרת, ביום 11.8.2016, התקבלו תוצאות הבדיקה הגנטית. הבדיקה שללה את האפשרות שהמבקשת היא אמה הגנטית של הקטינה; עם זאת, בבדיקה נמצאה אינדיקציה לכך שקיים לכאורה קשר גנטי בין קרוב משפחה מדרגה ראשונה של המבקשת, לבין הקטינה. בעקבות זאת, הגיש המבקש לבית המשפט לענייני משפחה, תביעה לקביעת קשרי אבהות בינו לבין הקטינה (תמ"ש 31099-08-16). ביני לביני, בהחלטה מיום 18.8.2016, ציין בית המשפט המחוזי, לאחר שבחן את טענות המבקשת בהליך המינהלי, כי חרף התנהלותה של המבקשת, "ורק על מנת שחלילה לא יקרה שימצא שהמבקשת דוברת אמת, שהיא אימה הביולוגית של הקטינה – נעניתי לבקשת המבקשת לערוך את בדיקת הרקמות באופן מיידי, לאחר שהתחייבה שככל שהבדיקה תצא שלילית – היא מתחייבת שלא להגיש כל בקשה נוספת לעיכוב גירושה של הקטינה מהארץ. והנה, גם הפעם לא עמדה בדיבורה, והצהרותיה הוכחו ככוזבות. בדיקת הרקמות יצאה שלילית, והוכיחה שהיא לא אימה הביולוגית של הקטינה. רק אז נזכרה המבקשת לספר סיפור חדש, כאשר לטענתה היא ילדה את הקטינה מתרומת זרע ותרומת ביצית, אך לא היו בידה כל מסמכים להוכיח את מקור התרומות ואת ביצוע ההפריה ואת הלידה, נתונים ומסמכים שחסרונם מאד תמוה בנסיבות הענין [...]. על אף זאת, לאור טענותיה, הוריתי בהחלטתי מיום 11.8.16, כי פרטים מסויימים יישארו חסויים כדי לאפשר למבקשת להמציא את כל המסמכים והראיות החסרות. לצערי, עד עצם היום, לא הוצג ולו מסמך אחד! היעלה על הדעת שאמא שזכתה להריון כה יקר, בגיל מבוגר, לא תקיים מעקב רפואי מסודר על התפתחות העובר?!? היעלה על הדעת שאם אכן מדובר בהפריה חוץ גופית שנעשתה לדבריה בחו"ל, לא יהיה ולו מסמך אחד מהמוסד הרפואי שביצע את ההפריה?!? ואם אכן מדובר בתרומת ביצית ותרומת זרע, היעלה על הדעת שאין בנמצא כל מסמך או תיעוד רפואי?". על אף האמור, ביום 8.9.2016, לאחר מספר דיונים נעתר בית המשפט המחוזי לבקשת המבקשים, והורה על עיכוב ביצוע גירוש הקטינה. זאת לאחר ששוכנע, כי המבקשת עדיין עשויה להוכיח, בדרך זו או אחרת, כי אכן, היא זו שהרתה וילדה את הקטינה; בשים לב גם לעובדה כי לא הובאו ראיות לכך שהקטינה נחטפה, או באה לעולם בדרך לא חוקית, ובהתחשב בנזק שעלול להיגרם לקטינה מהחזרתה לסרי לנקה. כל זאת, חרף "מסכת השקרים המסועפת בה נקטה המבקשת". בהמשך, ביום 20.9.2016, קיבל בית הדין לעררים את ערר המבקשת על ההחלטה לסרב להכניס את הקטינה לישראל, והורה על כניסתה לישראל בכפוף להפקדת ערובה. ערעור שהגישה הרשות לבית המשפט המחוזי – התקבל (עמ"נ 53072-09-16), אולם בקשת רשות ערעור שהגישו המבקשים לבית משפט זה, התקבלה אף היא, בהחלטת המשנה לנשיאה א' רובינשטיין, והשופטים ע' פוגלמן ו-ד' ברק ארז (בר"ם 8122/16 פלונית נ' שר הפנים (3.11.2016)). הוחלט אפוא, מחמת התחשבות בטובת הקטינה, כי יש להוציאה ממתקן המסורבים בהקדם האפשרי, וכי בית המשפט לענייני משפחה יקבע את מקום המשמורת הזמנית. סמוך לאחר מכן, במסגרת תביעת המבקש לקביעת קשרי הורות, כנזכר לעיל, בוצעה בדיקה גנטית, וזו העלתה כי המבקש הוא אכן אביה הגנטי של הקטינה. בעקבות תוצאה זו, החליט בית המשפט לענייני משפחה, ביום 17.11.2016, כי תינתן למבקש משמורת זמנית על הקטינה, וכי הוא ימונה לאפוטרופוס לגוף. במסגרת זו, לא נקבע כי המבקש הוא אבי הקטינה, נוכח בקשת המבקשים מיום 25.12.2016, כי לא ינתן פסק דין בתביעת האבהות, טרם מתן פסק דין בתביעת האימהות שהגישה המבקשת. על ההחלטה בעניין המשמורת הזמנית, הגישה הרשות בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי, ועמה גם בקשה לעיכוב ביצוע (רמ"ש 43219-11-16). הבקשה לעיכוב ביצוע נדחתה, בהחלטה מיום 20.11.2016; וכמוה גם בקשת רשות ערעור שהגישה הרשות לבית משפט זה, על דחיית הבקשה לעיכוב ביצוע (בע"ם 8981/16 מדינת ישראל נ' פלוני (22.11.2016)). בעקבות זאת, ביקשה הרשות למחוק את בקשת רשות הערעור שהגישה לבית המשפט המחוזי. ביום 13.10.2026, בעקבות תוצאות הבדיקה הגנטית של המבקשת – שכאמור, שללו קשר גנטי בינה לבין הקטינה – נדחתה תביעתה לקביעת קשרי אימהות עם הקטינה. על החלטה זו, הגישו המבקשים ערעור לבית המשפט המחוזי (עמ"ש 26516-10-16), וביום 6.7.2017 הגיעו הצדדים להסכמה, שלפיה פסק הדין יעמוד על מכונו, בכל הקשור לתביעת קשרי האימהות על בסיס קשר גנטי. ואולם, התיק יוחזר לבית המשפט לענייני משפחה, על מנת לבחון את טענותיה החלופיות של המבקשת, לקיומה של זיקת אימהות ביולוגית, מכוח הוריה ולידה, בהתבסס על המסמכים שבתיק. בתוך כך, ציינו המבקשים במפורש, כי הם יהיו כבולים להסכמתם, שלפיה לא יתאפשר להם להציג מסמכים נוספים במסגרת ההליך. התיק הוחזר אפוא לבית המשפט לענייני משפחה, לצורך בירור טענתה החלופית של המבקשת, ובמסגרת זו, התקיים הליך הוכחות, בשאלת זיקת המבקשת לקטינה, מכוח הוריה ולידה. בתום דיון שהתקיים ביום 6.2.2019, ניתנה החלטת בית המשפט לענייני משפחה לגבי המשך ההליך. אביא את הדברים כלשונם: "בשלב זה ביהמ"ש מציין בפני [המבקשת] כי לא ניתן לזלזל באופן שכזה באינטליגנציה של ביהמ"ש, עת ביהמ"ש מעיין בתיק הרפואי שהוצג על ידי [הרשות], המתייחס ל[מבקשת] ולמשך שנים ארוכות שבהן ניתן לראות בדיקות רבות שעשתה ה[מבקשת], כולל בשנים אחרות שהן לא שנות ההיריון, כולל [...] בדיקות חוזרות ונשנות לגבי [...] ועוד בדיקות רבות, ולבקש מביהמ"ש כי יאמין לכך שבמהלך היריון יקר אשר נוצר לאחר שנים ארוכות של ניסיונות להיריון והפריות מסוגים שונים, במקומות שונים בעולם, לא תעשה התובעת בדיקות מעקב בהיריון. הדברים מקבלים משנה תוקף עת הבדיקות היחידות שהציגה התובעת הנוגעות למהלך ההיריון הובררו ככאלה שנוצרו לצורך הצגתן לקונסול והם מסמכים מזויפים ואינם אמיתיים. בנסיבות אלו, ניתנת בזאת לתובעת ארכה של 90 ימים מהיום להציג מכל מקום בעולם מסמכים רפואיים אשר מלמדים על מעקבים בתקופת ההיריון ובהתייחס לעדותה עד עתה, המלמדת כי לטענתה עשתה בדיקות מעקב במרפאה בהודו, כולל בדיקות דם לצורך קבלת רמות ההורמונים שבהם השתמשה בהודו כטענתה. היה ולא יוצגו מסמכים כאמור – או שעדותה של התובעת כפי שהוצגה בפני ביהמ"ש לא תוכח במסמכים, ניתן יהיה לעצור בשלב זה, והתובעת תסכם מדוע על ביהמ"ש להעתר לתביעתה כפי שהיא. לציין, כי העובדה שהתובעת עומדת בפני ביהמ"ש, ומאשרת בפה מלא תוך חיוכים גם שהמסמכים שהוצגו אינם אמת, יש בה טעם לפגם וביהמ"ש יתן לכך את המשקל בפסק הדין". אחר הדברים האלה, ביום 27.1.2022, משנסתיימו דיוני ההוכחות, ומשהוגשו סיכומי הצדדים, ניתן פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה. תביעת המבקשת לקביעת קשרי אימהות מכוח הוריה ולידה – נדחתה. בית המשפט סקר בהרחבה את הראיות שהובאו לפניו, וקבע כי אין בהן כדי לבסס, ולוּ בדוחק, את טענותיה של המבקשת. לא זו בלבד, אלא שחלק מן הראיות שהוגשו – התבררו כמזויפות; חלקן אף נוצרו בדיעבד, לצורך ההליך המשפטי בלבד, במרמה, תוך הטעיית גורמים שונים. בתוך כך ניתן לציין, בין היתר, מכתב מאת פסיכולוגית קלינית, שהוּצא בדיעבד, ואשר נכתב בו, לבקשת המבקשת, כי כאשר נפגשה עם הפסיכולוגית היתה בחודש השביעי להריונה, וכי לאחר טיפולי הפריה ממושכים, שהעלו חרס, נכנסה המבקשת להיריון טבעי; סיכום יעוץ גנטי מרופא בכיר במכון הגנטי בבית החולים 'שיבא', שהוצא גם הוא בדיעבד, לבקשת המבקשת, ואשר נכתב בו, לפי דיווח שמסרה לרופא, כי בעת הייעוץ, היתה המבקשת בשבוע ה-30 להריונה; מכתב של פנימאית מהמרכז הרפואי 'אסף הרופא', חברתה של המבקשת, שגם בו נכתב, על יסוד דברי המבקשת, כי במועד הבדיקה, היתה בשבוע ה-30 להריון; וכן מסמכים המשקפים לכאורה בדיקות מעקב הריון, שבמסגרת ההליך התברר כי מדובר בבדיקות שביצעה בת-דודתה ההריונית של המבקשת, וכי המסמכים 'נערכו' לצורך ההליך, כך שילמדו כביכול כי מדובר בבדיקות מעקב שביצעה המבקשת עצמה. בהתייחס לשתי בדיקות נוספות שהציגה המבקשת, אשר נעשו לטענתה בסרי לנקה, נקבע כי "אין כל עקביות במסמכים במניין השבועות או בתאריכי הבדיקה הנטענים". כמו כן נקבע, כי מסמכי הלידה שצירפה המבקשת אינם תואמים לעדות שמסרה, ואף אינם תואמים זה לזה. באשר לעדי המבקשת, קבע בית המשפט לענייני משפחה, כי "אין חולק כי המדובר בעדים 'מטעם' אשר להם אינטרס מובהק לתמוך בטענות המבקשת; על שום כך ועל שום העובדה כי אף אחד מן העדים איננו רופא, כי אף אחד מהם לא ערך למבקשת בדיקה רפואית ו/או גניקולוגית וכל הנטען על ידי העדים היה כדלהלן כי 'הבחינו בשינויים גופניים' של המבקשת, הרי שהמשקל הראייתי של עדות החברים זניח עד מאוד. לא זו אף זו, העדים נחקרו בפניי ביום 06.02.2019 ולא הוסיפו מאומה על האמור בתצהירם, אלא אף חיזקו את העובדה כי כל 'שראו', בתאריכים לא ברורים וללא כל דיוק, בשינוי גופני של המבקשת". לעומת זאת, בכל הנוגע לעדי המשיבה צוין, כי בית המשפט לענייני משפחה התרשם שמדובר בעדויות מהימנות וקוהרנטיות, אשר נמצאו תואמות לנתונים שהוצגו. בהתייחס לגרסה שמסרה המבקשת לגבי השתלשלות האירועים, ובפרט לכך שהמבקשת לא הציגה תיעוד אמין לגבי ביצוע בדיקות במהלך ההריון, נקבע כי "בהינתן גילה של המבקשת, בהינתן שמדובר בהריון יקר (לאחר ניסיונות הפריה רבים שלא צלחו ואף הפלות) ובהינתן שמרבית התהליך התבצע לטענתה במדינת סרי לנקה ולא במדינת ישראל, אין כל הגיון ושכל ישר בהתנהלות המבקשת ועולה התחושה כי אכן המבקשת לא ביצעה בדיקות – כי לא היה לה הריון לבדוק"; ככלל, ציין בית המשפט לענייני משפחה, כי "עדותה של המבקשת [...] היתה רצופה אי דיוקים, סתירות, תמיהות ותהיות עד לכדי כך שבסיכומו של דבר מצאתי לנקדה מבחינה ראייתית כבעלת משקל אפסי". לסיכומם של דברים נקבע אפוא, כי מכלול הראיות והנתונים שהובאו "[מתיישב] יותר עם האפשרות כי המבקשת טסה לסרי לנקה על מנת לקבל לידיה את הקטינה שנולדה מזרעו של המבקש אצל פונדקאית אחרת וכי המבקשת וכל הסובבים אותה – ידעו את האמת ושיתפו פעולה עם המזימה שנרקמה". נוכח התנהלות המבקשים, הימשכות ההליכים, הנטל על קופת המדינה ונתונים נוספים, נקבע עוד, כי המבקשים יִשאו בהוצאות לטובת אוצר המדינה, בסך של 100,000 ₪. ביום 13.3.2022, הגישו המבקשים ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי. בהמשך, ביום 22.8.2022, בחלוף כמה חודשים, הוגשה בקשה לצירוף ראיות חדשות, בדמות מסמכים שהתקבלו לאחר סגירת תיק חקירה פלילית שהתנהלה בעניינם של המבקשים בסרי לנקה – חקירת מנהל מרפאת הפוריות, שבה לטענת המבקשת עברה טיפולים, וחקירת עובד בית החולים, אשר נטען כי בו ילדה המבקשת את הקטינה. ביום 16.10.2022, דחה בית המשפט המחוזי את הערעור. נקבע, כי פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה, מבוסס בעיקרו על ממצאי עובדה ומהימנות, ואין כל הצדקה להתערב בהם. באשר לבקשה להגשת ראיות נוספות, נקבע כי לנוכח "יתר הראיות שהוצגו ואי הדיוקים הרבים שהתגלו במסמכים שהנפיקו אותם גופים", לא ניתן להעניק להן משקל משמעותי; מה גם, שממילא, אין בראיות שביקשו המבקשים לצרף, כדי להטות את הכף לטובתם. בהתייחס לטענת המבקשים, שלפיה בתביעות כגון דא, די בהטיית מאזן ההסתברויות, כדי להביא לקביעת הורות, וזאת גם במקרים שבהם אין מדובר בהוריה טבעית, נקבע, כי בלאו הכי, גם אם יש צורך בהוכחה לפי מאזן הסתברויות בלבד, הרי שצדק בית המשפט לענייני משפחה, בקבעו כי המבקשים לא עמדו בנטל זה. בהקשר זה נקבע, בין היתר, בהתחשב במכלול הראיות והנסיבות, כי המבקשים "לא הרימו ולו במקצת, את הנטל להוכחת תביעתם", ובפרט, להוכחת הריונה של המבקשת. כמו כן נקבע, כי די בשקריה הרבים של המבקשת כדי לדחות את התביעה; וכי "אין פלא שביהמ"ש קמא לא נתן אמון ב[מבקשת] שלא בחלה בהגשת מסמכים מזויפים לרשויות, מהכנסת הקטינה לארץ שלא כדין באמצעות דרכון של קטינה אחרת, ומהצהרה כוזבת בדבר זהות האב של הקטינה לרשויות בסרי לנקה, על מנת שלקטינה תהיה אזרחות סרי לנקית והיא תוכל לקבל עבורה דרכון". עוד קבע בית המשפט המחוזי, כי אין לקבל את טענת המבקשים, שלפיה נדרש היה לקבל את התביעה בהתחשב בשיקולים של טובת הילד, שכן "'טובת הילד' אינו אחד מאדני ההורות המוכרים בפסיקה ואין בעקרון זה בכדי להקים הורות". בהתייחס לטענת המבקשים, כי גם אם המבקשת לא הרתה את הקטינה, יש להצהיר שהיא אמה, בהתבסס על הורות פסיכולוגית – נקבע כי המבקשים כלל לא העלו את הטענה לפני בית המשפט לענייני משפחה, ועל כן, מדובר בהרחבת חזית אסורה. עוד צוין, כי בלאו הכי, דיון בטענה זו מחייב גם הוא בירור עובדתי, ש"לא נערך ע"י ביהמ"ש קמא מאחר שסעד זה כלל לא התבקש". כמו כן נפסק בהקשר זה, כי גם לגוף הדברים, דין הטענה להידחות, שכן 'הורות פסיכולוגית' אינה מהווה, כשלעצמה, בסיס להכרה בהורות. המבקשים מסרבים להשלים עם פסק הדין של בית המשפט המחוזי, ומכאן הבקשה שלפנַי. עיקרי טענות הצדדים המבקשים טוענים, כי שגה בית המשפט המחוזי, בכך שדן בבקשה לצירוף הראיות החדשות רק במסגרת פסק הדין. לשיטתם, דחיית הדיון בבקשה הביאה לפגיעה בזכויותיהם הדיוניות, שכן "נמנעה מהם האפשרות להגיש בר"ע על ההחלטה שלא לקבל אותן". עוד טוענים המבקשים, כי גם לגוף ההחלטה, שגה בית המשפט המחוזי בכך שקבע כי אין לקבל את הראיות החדשות, שכן לטענתם, שני התנאים המעוגנים בתקנה 144 לתקנות סדר דין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות), להגשת ראיות חדשות בערעור, מתקיימים בעניינם: (1) לא ניתן היה לאתר את הראיות ולהגישן לערכאה הראשונה במועד המתאים לכך; (2) הגשת הראיה דרושה כדי למנוע עיוות דין. זאת בפרט, מקום שבו לטענתם, די בעמידה באחד מן התנאים הקבועים בתקנה 144, כדי לאפשר הגשת הראיות החדשות. מעבר לכך, הדברים מקבלים משנה תוקף, בהינתן הגמישות הנהוגה בהליכים המתנהלים בבית המשפט לענייני משפחה – ובכלל זאת, גם בערעורים על פסקי הדין של בית המשפט לענייני משפחה – במה שנוגע לדיני הראיות בכלל, ולהוספת ראיות בפרט. עוד טוענים המבקשים, בהקשר זה, כי "מדובר בראיות שסופקו על ידי גורמי אכיפה רשמיים, ציבוריים וממוסדים של שתי מדינות", וכי "אף אם קיימים מסמכים מזויפים כלשהם, אין הפרט מעיד על הכלל ואין בכך כדי להפוך כל מסמך המונפק על ידי רשויות ו/או גופים אלו למסמך מזויף, באופן אוטומטי ושרירותי". המבקשים טוענים עוד, כי "לעניין נטל ההוכחה, שומה היה על בית משפט קמא הנכבד להתמקד בשאלה אם המבקשים הוכיחו שעמדו, במועד הרלוונטי, בנהלי [הרשות], בדבר רישום ההורות הנטענת". המבקשים סבורים, כי במועד הרלבנטי לבחינת רישום ההורות של המבקשת – קרי, בעת הגשת הבקשה הראשונה לרשות, בשנת 2015 – לא נדרש היה, על-פי נהלי הרשות, להוכיח 'פרי בטן', כי אם להציג 3 מסמכים: תעודת זהות, תעודת לידה של הקטינה, וטופס הודעה על רישום. נטען, כי מסמכים אלה הוצגו לרשות, כבר בעת הגשת הבקשה בסרי לנקה, ומשכך, "ברי כי המבקשים עמדו, למעלה מכל ספק, בנטל ההוכחה שהוטל עליהם". כמו כן נטען, כי שגה בית המשפט המחוזי, בקבעו כי הראיות שהציגו המבקשים, אין די בהן כדי להוכיח כי המבקשת אכן ילדה את הקטינה. בתוך כך, עומדים המבקשים על מכלול הראיות שהובאו, וטוענים כי "האותנטיות של שורת [ה]מסמכים [שהובאו] לא נסתרה"; כי העדויות שהביאו תומכות בגרסתם; וכי דווקא הגרסה שהציגו עדי הרשות – היא זו שנסתרה. לבסוף טוענים המבקשים, כי שגה בית המשפט המחוזי, במסקנה שאליה הגיע, "בדבר שאלת טובת הקטינה". בהקשר זה נטען, כי בכל קביעה הנוגעת לקטינים – בכלל זאת, גם קביעות בנושא הורות – לא ניתן להתעלם משיקולי טובת הילד; לשיטתם, עיון בפסיקת בית משפט זה מלמד, כי שיקולי טובת הילד מובאים בחשבון במסגרת קביעות בנושא הורות. על כן, מש"הוכח מעל לכל ספק, שטובתה הברורה של הקטינה היא שהמבקשת [...] תוכר כאמה גם מבחינה משפטית", טוענים המבקשים, כי יש להכיר במבקשת כאמה של הקטינה. הרשות טוענת מנגד, כי דין הבקשה להידחות. לשיטתה, השאלה המתעוררת במקרה דנן – אם המבקשת היא זו שהרתה וילדה את הקטינה – היא שאלה עובדתית גרידא, אשר הוכרעה על-ידי שתי ערכאות "בשלילה מוחלטת". על כן, כלל לא מתעוררת שאלה משפטית עקרונית, שיש בה כדי להצדיק מתן רשות ערעור; מה גם, שממילא מדובר בהכרעה המבוססת על ממצאי עובדה ומהימנות, שבהם אין ערכאת הערעור נוטה להתערב. בהתייחס לטענת המבקשים, שלפיה נפגעה זכותם הדיונית, מכך שבית המשפט המחוזי דן בבקשה להוספת ראיה רק במסגרת פסק הדין, טוענת הרשות, כי בית המשפט המחוזי שמע בהרחבה את טענות הצדדים בעניין זה, וכי בלאו הכי, "מדובר בעניין המסור לשיקול דעתו של בית המשפט המנהל את ההליך"; בהקשר זה הוסיפה הרשות וטענה, כי בניגוד לנטען, לא נפגעה יכולתם של המבקשים לערער על ההחלטה, במסגרת הבקשה דנן – בגדרי הערעור על פסק הדין – כפי שאכן נעשה. הרשות מוסיפה וטוענת, כי נוכח התנהלות המבקשת, ובהתחשב במכלול הראיות, שנבחנו בקפדנות על-ידי שתי ערכאות, כך או כך, "צירוף שני מסמכים בודדים אינם יכולים 'להפוך את הקערה על פיה' ולשנות את התוצאה אליה הגיעו שתי הערכאות". כמו כן נטען, כי ככל שמדובר במסמכים שהתקבלו בעקבות בקשת עזרה משפטית שהגישה המדינה, מכוח חוק עזרה משפטית בין מדינות, התשנ"ח-1998, הרי שבהתאם לסעיף 48 לחוק זה, כלל לא ניתן לעשות בהם שימוש שלא לצורך ההליך הפלילי, מבלי שניתן אישור לכך מאת המדינה, שממנה התבקשו המסמכים. בנוסף טוענת הרשות, בהתייחס לשאלה הנוגעת למידת ההוכחה הנדרשת, לקביעת הורות שאינה נובעת מ'הוריה טבעית', כי שאלה זו כלל אינה מתעוררת בעניין דנן, שכן נקבע בפירוש, כי גם אם היה נדרש לעמוד בנטל של מאזן הסתברויות בלבד, הרי שהמבקשים לא עמדו בנטל זה, ואף לא היו קרובים לכך. אשר לטענה, שלפיה היה על בית המשפט המחוזי לבחון אם המבקשים עמדו בנהלי הרשות לרישום הורות, במועד הפניה הראשונה של המבקשת לרשות, טוענת הרשות, כי התביעה שהגישו המבקשים נועדה לקביעת קשרי הורות מכוח לידה; בתביעה מסוג זה, על התובעת לשכנע את בית המשפט בטענתה העובדתית, כי אכן הרתה וילדה את הקטינה מושא ההליך. אין כל נפקות אפוא, לשאלת העמידה בנוהל זה או אחר. מעבר לכך נטען, לגוף הדברים, כי אין לקבל את עמדת המבקשים, שכן הדרישה להוכחת 'פרי בטן' לצורך רישום ההורות, חלה כבר במועד שבו הגישה המבקשת את הבקשה. לבסוף נטען, כי לפי הדין בישראל, אין בשיקולי טובת הקטינה כדי לכונן יחסי הורות; בפרט, מקום שבו נטען לקיומה של הורות ביולוגית, שאותה יש להוכיח מבחינה עובדתית, בהתבסס על תשתית ראייתית מתאימה. ממילא, אין בשיקולי טובת הילד, כדי להשפיע על ההכרעה בשאלה עובדתית זו. דיון והכרעה בהתאם לסמכותי שלפי תקנה 149(2)(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, אשר חלה על הבקשה שלפנַי, מכוח תקנה 44 לתקנות בית משפט לענייני משפחה (סדרי דין), תשפ"א-2020, החלטתי ליתן רשות ערעור לגבי סוגיית ההשפעה של שיקולי טובת הילד על קביעת קשרי הורות, ולגביה בלבד. זאת, לנוכח האפשרות כי סוגיה זו תתעורר במקרים עתידיים, בנסיבות דומות. כידוע, בהתחשב ברגישות האנושית הטמונה בהליכים הנוגעים ליחסי הורים וילדים, הנטייה הכללית היא 'להגמיש', למצער במידת-מה, את הכללים המחמירים החלים לגבי מתן רשות ערעור. ועדיין, "אין פירושו של דבר שתינתן במקרים אלו רשות ערעור אוטומטית, בבחינת הפיכת רשות ערעור לערעור בזכות והפיכת היוצא מן הכלל לכלל" (בע"מ 8007/12 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 11 (8.11.2012)). בנסיבות העניין דנן, לא מצאתי כי יתר טענות המבקשים מעוררות שאלה משפטית עקרונית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, או כי קיים חשש שמא נגרם למבקשים עיוות דין. משכך, ובהתחשב בכלל נסיבות העניין, כמפורט להלן, לא מצאתי לנכון ליתן רשות ערעור לגביהן. אשר לסוגיית ההשפעה של שיקולי טובת הילד על קביעת קשרי הורות במקרים כגון דא, לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, מזה ומזה, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור – להידחות. הבקשה להגשת ראיות נוספות אפתח בטענות שהעלו המבקשים, בהתייחס לדחיית הבקשה להגשת ראיות נוספות. תחילה אציין, כי עצם הגשת בקשה זו, סותרת את התחייבות המבקשים בעמ"ש 26516-10-16 – התחייבות שניתן לה, כאמור, תוקף של פסק דין – שלפיה "ה[מבקשים] יהיו כבולים להסכמתם לפיה לא יורשו ה[מבקשים] להציג מסמכים נוספים מאלה שהוצגו עד כה" (ההדגשה הוּספה – נ' ס'). נראה כי די בכך, כדי לדחות את טענותיהם. מעבר לכך, לגוף הדברים, המבקשים טוענים, כי הם ממלאים אחר התנאים המעוגנים בתקנה 144 לתקנות, להגשת ראיות חדשות בערעור, משום שלא ניתן היה לאתר את הראיות ולהגישן לערכאה הראשונה במועד המתאים לכך, ומשום שהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין. ואולם, גם אם אניח כי המבקשים אכן עומדים בתנאים אלה – בכך לא סגי. תקנה 144 קובעת, כי בית המשפט רשאי להתיר הגשת ראיות חדשות בערעור, "אם שוכנע שהן עשויות להשפיע על תוצאות הערעור", ובהתקיים אחד מן התנאים האמורים בתקנה. בענייננו, כאמור, בית המשפט המחוזי קבע ברורות, כי אין לאפשר את הגשת הראיות החדשות, באשר אין בהן "כדי להפוך את הקערה על פיה". אם כן, משנמצא כי הראיות החדשות אינן משפיעות על תוצאות הערעור, אין בעמידת המבקשים בתנאיה האחרים של התקנה, כדי להביאם אל בין כתליה. לא נפלה אפוא כל שגיאה בהחלטת בית המשפט המחוזי, שלא לאפשר את הגשת הראיות החדשות; ודאי לא כזו שיש בה כדי להצדיק מתן רשות ערעור ב'גלגול שלישי'. גם ניסיונם של המבקשים, להיתלות ב'גמישות' כללי הבאת הראיות, בהליכים המתנהלים בבית משפט לענייני משפחה – אין בו כדי להועיל. סעיף 9 לחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995, קובע כך: "לבית משפט הדן בערעור על פסק דין או על החלטה של בית משפט לעניני משפחה, יהיו הסמכויות הנתונות, לפי חוק זה, לבית המשפט לעניני משפחה, לרבות שמיעת עדויות או הבאת ראיות נוספות, אם הוא סבור שהדבר דרוש לבירור הערעור" (ההדגשה הוּספה – נ' ס'). הא למדנו, כי גם על-פי דיני הראיות ה'מקלים' יותר, החלים על הליכים המתנהלים בבית משפט לענייני משפחה, לא היה מקום לאשר את בקשת המבקשים, משקבע בית המשפט, כי הראיות החדשות אינן דרושות לצורך הכרעה בערעור. למעלה מן הצורך אציין, כי בלאו הכי, אינני סבור כי יש בראיות האמורות, כדי להטות את הכף לטובת המבקשים, ולוּ במעט. כפי שטוענת הרשות, לגבי חקירת מנהל מרפאת הפוריות בסרי לנקה, שאותה ביקשו המבקשים להוסיף כראיה – גם אם יתברר כי אכן הושתלו עוברים ברחם המבקשת, הרי שלא ניתן להסיק מכך כי ההשתלה אכן הבשילה לכדי הריון, שלבסוף הביא ללידת הקטינה. אשר לראיה השניה – חקירת עובד בבית החולים שנטען כי המבקשת ילדה בו את הקטינה – נוכח האמור בפסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה, באשר לאמינות הראיות שהתקבלו מבית חולים זה, סבורני כי גם אם הגשת הראיה היתה מתאפשרת, לא היה מקום לייחס לה משקל רב; מכאן, ובהתחשב במכלול הראיות שהובאו לאורך ניהול ההליך, ברי כי אין בראיה זו, כשלעצמה, כדי להטות את הכף לטובת המבקשים. משזו מסקנתי לגבי הבקשה להוספת ראיות לגופה, איני רואה צורך להידרש לטענות המבקשים, לגבי המועד שבו הכריע בית המשפט המחוזי בבקשה. האם ניתן להכיר במבקשת כאם הקטינה משיקולי טובת הילד? המבקשים טוענים, כי היה על בית המשפט המחוזי להתחשב בשיקולי טובת הילד, בבואו לבחון את טענתם לקביעת יחסי הורות. לשיטתם, כאמור, יש להכיר במבקשת כאם הקטינה, משיקולים הנוגעים לטובת הקטינה. דין טענה זו – להידחות. אציין 3 טעמים לכך. ראשית, הגם שיש להתחשב בשיקולי טובת הילד בכל הכרעה לגבי קטינים, הרי שבכל הנוגע לכינון יחסי הורות, ניתן להביא שיקול זה בחשבון, רק במקרים שבהם התביעה מתבססת, מלכתחילה, על אחד מאדני ההורות המוכרים. זאת, שכן טובת הילד, כשלעצמה, אינה נמנית על אדני ההורות המוכרים בדין הישראלי: "נכון להיום הדין הישראלי מכיר בהורות על בסיס ארבעה אדנים חלופיים ומשלימים – זיקה גנטית, זיקה פיזיולוגית, אימוץ וזיקה לזיקה" (בע"מ 1118/14 פלונית נ' משרד הרווחה והשירותים החברתיים, פסקה 7 (1.4.2015) (ההדגשה הוּספה – נ' ס') (להלן: בע"מ 1118/14)); ראו גם: בע"מ 3518/18 ב"כ היועץ המשפטי לממשלה נ' פלוני, פסקה 7 (3.2.2020)). שנית, בענייננו, עסקינן בתביעה לקביעת קשרי הורות מכוח הריון ולידה. כפי שטוענת הרשות, השאלה אם המבקשת הרתה וילדה את הקטינה, אם לאו, היא שאלה עובדתית גרידא, הנוגעת לקיומו של אירוע פיזי, מוחשי. משכך, אין בשיקולי טובת הקטינה כדי להשפיע, לכאן או לכאן, על ההכרעה בשאלה זו, בנסיבות המקרה הקונקרטי. שלישית, כאשר עסקינן בעיצוב הסדרים הנוגעים לקשרי הורות, אין לבחון את 'עקרון טובת הילד' על-פי טובתו של הילד הקונקרטי, שעניינו נדון במקרה מסוים שהובא לפני בית המשפט, כי אם מנקודת מבט רחבה, הצופה פני עתיד (ראו למשל: שחר ליפשיץ "שלילת אבהות בהסכמה" משפטים נא 231, 260-258 (2021)); "אין התורה מביטה על הבודד, ולא יהיה הציווי כפי הדבר המועט, אלא כל מה שרצוי להשיגו, השקפה או מידה או מעשה מועיל, אין מביטים בו אלא לדברים שהם הרוב" (מורה נבוכים ג, מד; להרחבה על ההבחנה בין שיקולים הנוגעים לעיצוב הכלל, לבין שיקולים הנוגעים ליישום הכלל במקרה קונקרטי, ראו: John Rawls, Two Concepts of Rules, 64(1) The Philosophical Review 3 (1955)). הסתכלות זו מלמדת אותנו, בענייננו-אנו, כי הכרה בהורות המבקשת, בהתבסס על שיקולי טובת הילד, תייצר, הלכה למעשה, תמריץ חיובי לבעלי דין, להביא ילדים ארצה, בניגוד לדין, גם במקרים שבהם כלל לא קיים קשר גנטי או ביולוגי, בינם לבין הילדים. כך, במרבית המקרים שבהם מביא אדם ילד לעולם במדינה זרה, בדרך שאינה עולה בקנה אחד עם אדני ההורות המוכרים בדין הישראלי, טובת הילד, אקס-פוסט, תהיה להכיר בהורות האדם שהביאוֹ לישראל. זאת, שכן מדובר באדם היחיד בישראל שיש לו זיקה כלשהי לקטין; הדברים מקבלים משנה תוקף, בנסיבות – מסתברות למדי – שבהן אין אדם במדינת המקור הטוען להורות על הקטין. מכאן, שאם נקבל את טענת המבקשים, עלולה המדינה למצוא עצמה מתמודדת עם מצבים מורכבים ביותר, של אנשים שיביאו ילדים לעולם ב'דרך לא דרך', ללא פיקוח הולם, בניגוד למסלולים המעוגנים בדין הישראלי, וחרף כל זאת, יוכרו לבסוף כהורים לאותם ילדים. מובן, כי מנקודת מבט של עיצוב הסדרי הולדה והורות, יצירת תמריץ כאמור, אקס-אנטה, איננה רצויה, ואף אינה ראויה; 'שלא יצא חוטא נשכר'. כפי שנקבע לאחרונה, בהקשר קרוב: "גם עצם העובדה שהמבקשת מגדלת את הקטינים כילדיה מאז יום לידתם ואין 'מתחרה' אחר על הורותה – טיעון עליו חזרה פעם אחר פעם במשנה תוקף – איננו יכול כשלעצמו להוות שיקול למתן צו 'שיפוטי' המצהיר על הורותה או על מעמדה כ'מאמצת', שלא על פי הוראות הדין. מציאות החיים כשלעצמה, מורכבת וייחודית של מקרה קונקרטי ככל שתהא, איננה יכולה להוות הצדקה ליצירת מערכת כללים נוגדת דין" (בע"מ 8236/21 פלונית נ' היועצת המשפטית לממשלה, פסקה 28 לפסק דינו של חברי, השופט ד' מינץ (6.12.2022) (להלן: בע"מ 8236/21)). סבורני אפוא, כי במבט רחב, ומתוך מחשבה לעתיד, אין די בשיקולי טובת הילד כדי להטות את הכף לטובת המבקשים; אכן, "הנפגע העיקרי מתהליכים כאלה – עשיית דין עצמי בתחום ההורות – יהיה הילד" (בע"מ 1118/14, פסקה 25; על החשיבות בחקיקה מסדירה, ובפיקוח נאות על הליך 'יצירת' ההורות, לצורך שמירה על זכויות הילד וטובתו, ובכלל זאת, למניעת 'סחר' בילדים, ראו שם, פסקאות 21 ו-25; כמו כן ראו: בע"מ 8236/21, פסקה 29). טענות נוספות המבקשים טוענים, כי במועד פניית המבקשת לרישום ההורות, לא נדרש, על-פי הנוהל שהיה תקף באותה עת, להוכיח 'פרי בטן', כי אם להציג כמה מסמכים, ואלה אכן הוצגו על-ידה. טענה זו – אין בידי לקבל. ראשית, כפי שטוענת הרשות, עסקינן בתביעה לקביעת קשרי הורות מכוח לידה. בתביעה מסוג זה, על התובעת להוכיח, באמצעות הבאת ראיות מתאימות, כי היא זו שנשאה את ההריון וילדה את ילדה כנטען. על כן, בין אם עמדה המבקשת בתנאי הנוהל האמור, בין אם לאו, ממילא, אין בכך כדי להשפיע על השאלה העובדתית העומדת ביסוד ההליך דנן. שנית, טענת המבקשים בעניין זה, כשלעצמה, גובלת, לכל הפחות, בחוסר תום לב, ומוטב היה אם כלל לא היתה נטענת. לטענת המבקשים, אחד מ-3 המסמכים שנדרשה המבקשת להציג, על-פי הנוהל המדובר, הוא תעודת לידה. דא עקא, המבקשת הגישה לתיק בית המשפט שתי תעודות לידה שונות. באחת, אין רישום אב; בשניה, נרשם שם האב. לטענת המבקשת, שם האב בתעודת הלידה השניה, הוא שמו של עורך הדין שייצג אותה בסרי לנקה. לדבריה, עורך הדין נרשם בתעודת הלידה, כדי לאפשר לקטינה לקבל דרכון ממדינת סרי לנקה. במצב דברים זה, כלל לא ברור כיצד מצפים המבקשים מבית המשפט להסתמך על תעודות אלה, ולייחס להן משקל כלשהו, לצורך קביעת ההורות. עוד אציין, כי ממילא, האותנטיות של שתי התעודות לא אומתה – ובנסיבות העניין, אין להתפלא על כך. אשר לטענת המבקשים, שלפיה שגה בית המשפט המחוזי, בשעה שהגיע לכלל מסקנה כי הראיות שהוצגו על-ידם, אינן מוכיחות את טענתם, כי המבקשת ילדה את הקטינה – הרי שגם טענה זו דינה להידחות. כידוע, אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי עובדה ומהימנות, קל וחומר ב'גלגול שלישי' (ראו למשל: רע"א 5438/09 גרוסמן נ' אסלן, עמוד 7 והאסמכתאות שם (19.11.2009)). יתרה מזאת, בענייננו, בית המשפט לענייני משפחה ערך ניתוח מקיף ויסודי, של כלל הראיות והעדויות שהובאו לפניו, והסיק את המסקנות המתבקשות מהממצאים שנקבעו; לא בכדי, לא ראה בית המשפט המחוזי מקום להתערבות בקביעות אלו. ממילא, גם אם שגה בית המשפט המחוזי במסקנות שהסיק מהראיות שהוצגו – ולמען הסר ספק, אינני סבור כי אלה הם פני הדברים – ברי, כי אין בכך כדי להצדיק מתן רשות ערעור ב'גלגול שלישי'. עוד בהקשר זה, לא ניתן שלא להתייחס לטענת המבקשים, כי "האותנטיות של שורת [ה]מסמכים" שהגישו, "לא נסתרה", וכי מסמכים אלה מבססים את טענתם. טענה זו, גם היא – מוטב היה אלמלא נטענה; משנטענה – דינה להידחות מכול וכול. בין המסמכים הנ"ל, שנטען כי כביכול 'לא נסתרו', מצויים, בין היתר, המסמכים הבאים, שנזכרו לעיל: תעודות הלידה; המכתב מאת הפסיכולוגית הקלינית; סיכום הייעוץ הגנטי, והמכתב מאת הפנימאית. רמת אמינותם של מסמכים אלה, כאמור, אינה גבוהה, ולשון המעטה נקטנו; חלקם זויפו, אחרים נוצרו או ניתנו רק בדיעבד. המבקשת הגדילה עשות, ואף הביאה את הגורמים שחתמו על המכתבים, שכאמור כתבו את אשר כתבו בהסתמך על דבריה בלבד, ליתן הצהרות כוזבות בדבר הריונה. עוד פירטו המבקשים ברשימת המסמכים, אשר מבססים כביכול את טענתם, את בדיקת האולטרסאונד מיום 16.7.2015, שנעשתה לכאורה בסרי לנקה. לגבי בדיקה זו, קבע בית המשפט לענייני משפחה כדברים האלה: "במסמך שהוצג נכתב כי המבקשת הינה בשבוע 32+6 (ויוזכר כי במסמך העמסת סוכר שהציגה המבקשת מיום 11.07.2015 – כחמישה ימים קודם לכן – נכתב כי המבקשת הינה בשבוע 34+ להריונה). לטענת המבקשת בדיקת אולטרסאונד זו היתה הפעם הראשונה בה גילתה כי היא נושאת עובר אחד [...]. שוב יוזכר כי הלידה התרחשה ביום 01.08.2015 – לטענת המבקשת בשבוע 35+6 להריונה, כך שאין כל עקביות במסמכים במניין השבועות או בתאריכי הבדיקה הנטענים". כמו כן הוזכר ברשימת המסמכים, גיליון אבחון ליילוד מבית החולים שבו כביכול ילדה המבקשת את הקטינה, אשר לגבי מהימנותו קבע בית המשפט לענייני משפחה, כי נכתב בו ש"מדובר בלידה וגינלית רגילה (בניגוד לאמור בגיליון הרפואי [...] כי בוצעה לידת מלקחיים) וכן נכתב כי משקל התינוקת הינו 2450 גרם (בניגוד לאמור בגיליון הרפואי [...] שם נכתב משקל 2410 גרם)". עוד צוין ברשימת המסמכים, גיליון רפואי מאותו בית חולים, אשר לגביו קבע בית המשפט לענייני משפחה כך: "מתרגום הגיליון הרפואי שהוצג עולה כי היולדת התקבלה לבית החולים ביום 01.08.2015 בשעה 10:55 (למרות שהמבקשת העידה כי הגיעה לבית החולים בסביבות שעה 08:00 בבוקר [...]), כי בוצעה לידה מוקדמת בעקבות ירידת מים בסיוע השריית לידה – עם אוקסיטוצין-syntocinon (בשעה שהמבקשת לא ציינה כי קיבלה כל זירוז לידה [...]) וכן נכתב בגיליון כי בוצעה לידת מלקחיים. בגיליון נרשם כי הלידה ארעה בשעה 14:24, קרי כשלוש שעות וחצי מאז קבלת היולדת (בעוד שהמבקשת העידה כי הלידה נמשכה כ-6 שעות)". מן המקובץ עולה, בבירור, כי ניסיונם של המבקשים, לבסס את טענותיהם על מסמכים אלה, ובפרט, בשים לב לקביעות שניתנו לגביהם, אשר מוכיחות בבירור כי מדובר בשורת מסמכים עמוסי סתירות פנימיות, שרמת האמינות שלהם אפסית – מהווה זלזול בוטה באינטליגנציה, פוגעת בכבודו של בית המשפט, ומעידה על חוסר ניקיון הכפיים הבולט של המבקשים. עם ניסיון כה בוטה, להטעות את בית המשפט – אין להסכין. לכך אוסיף, מבלי לטעת מסמרות, כי אני מוצא את התביעה שהגישו המבקשים מלכתחילה, מוקשית כשלעצמה. בכתב התביעה, התבקש להכיר במבקשת כאם הקטינה מכוח זיקה גנטית, ולחלופין, להכיר בה כאם הקטינה מכוח הוריה והולדה. אמנם, כידוע, תובע רשאי לתבוע, באופן חלופי, סעדים סותרים (ד"נ 20/82 אדרס חמרי בנין בע"מ נ' הרלו אנד גונ'ס ג.מ.ב.ה., פ"ד מב(1) 221, 269 (1988)). ברם, בעניין דנן, מדובר בסעדים סותרים, המבוססים על טענות עובדתיות חלופיות. כך, על מנת לבסס את התביעה לאחד מן הסעדים, היה על המבקשים להוכיח מסכת עובדתית, אשר לא ניתן ליישבה עם המסכת העובדתית הנחוצה להוכחת הסעד השני. אם כן, הסעדים שהתבקשו בתביעה, הם כשלעצמם, מביאים לכך שהמבקשים היו חייבים, בבואם לבסס את תביעתם, להעלות טענות עובדתיות חלופיות, ואף סותרות. זאת, בניגוד לכלל הנהוג במחוזותינו, המבוסס על דיני ההשתק, הקובע כי לא ניתן לעשות כן (תקנה 27 לתקנות; יששכר רוזן צבי הרפורמה בסדר הדין האזרחי: מורה נבוכים 142 (2021); רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, פ"ד נט(6) 625, 633 (2005)). טרם סיום 32. בשולי הדברים, אך לא בשולי חשיבותם, ראיתי לנכון להתייחס להתנהלותם הבעייתית של המבקשים – אם מול הרשות, אם מול הערכאות השונות – כמפורט לעיל. לאחרונה ציינתי, בהקשר דומה, כי "הכמיהה האנושית האוניברסלית להורות קיימת משחר האנושות. זה מקרוב קראנו בפרשת השבוע, את זעקתה הנוגעת ללב של רחל אמנו: 'הָבָה לִּי בָנִים, וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי' (בראשית ל, א), ואת תשובתו של יעקב אבינו: 'הֲתַחַת אֱ-לֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן?'. רצונה של המבקשת להעמיד צאצאים – טבעי ומתבקש, השתוקקותה לאִמהות – מובנת" (בע"מ 8236/21, פסקה 12 לחוות דעתי). ואולם, המטרה אינה מקדשת את האמצעים. מעשי הרמיה, הזיוף והשקרים של המבקשים – יוצאי דופן בהיקפם, מפליגים בחומרתם, ומשקפים עזות מצח של ממש. ההתחייבויות והצהרות הכזב שניתנו על-ידם – אם לרשות, אם לערכאות השונות – וכן הגרסאות שהוצגו, נשתנו ונסתרו – רבות מספור. אי ניקיון הכפיים – זועק. הקושי אך מחריף, בהתחשב בכך שהמסקנה המתבקשת ממכלול העובדות, היא כי כוונת המבקשים היתה, מלכתחילה, להביא את הקטינה לעולם בדרך שאינה הולמת את הדין הישראלי, ללא פיקוח נאות, ולהכניסה לישראל, בדרך זו או אחרת, מבלי לבחול בשימוש בכל אמצעי, כולל שקרים וזיופים, לרשויות המדינה השונות. הרושם המתקבל אפוא, הוא של מזימה שתוכננה בקפידה, מתוך כוונה ומודעות מלאה, אשר כללה מעורבות של גורמים שונים מסביבתה הקרובה של המבקשת. לבד מחוסר תום הלב הקיצוני, התנהלות זו אף כוללת בתוכה מעשים רבים, שהטיפול בהם חורג מגדרי ההליך הנוכחי, ולכאורה אף 'גולש' לתחום הפלילי, עניין שראוי לבחינה בנפרד (ראו והשוו: ע"א 765/18 חיון נ' חיון, פסקה 35 לפסק הדין של חברי, השופט א' שטיין (1.5.2019)). 33. מצאתי לנכון להתייחס גם להתנהלותו של בא-כוח המבקשים, אשר יצֵג את המבקשים לאורך כל הדרך, החל משנת 2015, במסגרת פניית המבקשת לרשות, בזמן שהותה בסרי לנקה. תקנה 3(ב) לתקנות, אשר חלה גם על העניין דנן, מכוח תקנה 180(א) לתקנות, בצירוף תקנה 1 לתקנות בית משפט לענייני משפחה (סדרי דין), תשפ"א-2020, קובעת כך: "חובת בעלי הדין ובאי כוחם היא לסייע לבית המשפט בקיום המוטל עליו לפי תקנות אלה, וכן לנהוג בתום לב ובהגינות דיונית תוך שהם מסייעים במימוש התכלית הדיונית, ובכלל זה העמדת הפלוגתות האמיתיות שבמחלוקת בין בעלי הדין, מיקודן, בירורן והכרעה בהן" (ההדגשה הוּספה – נ' ס'). הנה כי כן, התקנות קובעות חובה לנהוג בתום לב דיוני, ולסייע לבית המשפט "במימוש התכלית הדיונית". חובה זו מוטלת, הן על בעלי הדין, הן על באי-כוחם. ברי, כי התנהלות המבקשים לא סייעה לבית המשפט במימוש תכליות הדיון האזרחי, וניתן לומר כי אף ביקשה למנוע את בית המשפט מלהגיע לחקר האמת. התנהלותם זו, לא נמנעה על-ידי בא-כוחם, אדרבה, וד"ל. 34. לסיום אציין, כי במישור האנושי, קיים קושי להגיע לבסוף להכרעה שאינה מתיישבת בהכרח עם טובת הקטינה. אין לכחד, הדעת אינה נוחה מכך. אכן, מנקודת המבט של טובת הילד, קיימת משמעות רבה להכרה בהורות, וליצירת התאמה בין הסטטוס המשפטי, לבין מציאות חייו של הקטין (דנ"א 1297/20 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 28 (25.7.2022)). עם זאת, כאמור, סבורני כי בנסיבות העניין דנן, הכרה בהורות המבקשת על הקטינה, בניגוד לדין, תביא דווקא לפגיעה קשה בטובת הילד, בהיבט הרחב; על כן, חרף הקושי הכרוך בהכרעה האמורה, סבורני כי חובתנו לילך בדרך זו. 35. סוף דבר: דינה של בקשת רשות הערעור, כמו גם הערעור שלגביו ניתנה רשות, כמפורט לעיל – להידחות, וכך אציע לחברַי כי נורה. נוכח התנהלות המבקשים, ובהינתן התכליות העומדות ביסוד הסמכות להטיל הוצאות, כמפורט בתקנה 151 לתקנות (ראו בפרט את האמור בסעיף קטן (ג) לתקנה זו), אציע לחייב את המבקשים בתשלום הוצאות לטובת אוצר המדינה, בסך של 30,000 ₪. עיכוב ביצוע תשלום ההוצאות שנפסקו עד כה (החלטתי בבקשת המבקשים לעיכוב ביצוע מיום 15.12.2022) – מבוטל. על המבקשים לשלם גם את הוצאות המשפט שהוטלו עליהם בערכאות דלמטה. ש ו פ ט השופט ד' מינץ: עיקרון טובת הילד הוא עיקרון חשוב הנמצא במדרג גבוה במכלול השיקולים שיש לקחתם בחשבון כאשר דנים בשאלת הורותו. אך אין משמעות הדבר שניתן לרמוס כל שיקול אחר הרלוונטי לעניין, כולל זלזול בהוראות הדין ונקיטת אמצעים פסולים תוך הקדשתם לשם השגת המטרה הנחשקת של שיוך הילד למבקש (וראו: בע"מ 5620/22 היועצת המשפטית לממשלה נ' פלוני, פסקאות 26-21 (27.12.2022)). מקרה זה מהווה ביטוי קיצוני של התנהלות פסולה שלא ניתן לעבור עליה לסדר היום, כאשר יש בגרונם של המבקשים מנגד רק רוממות טובת הקטין. לא לשם כך ניתן משקל וחשיבות נשגבים לטובת הילד.  מסכים אני אפוא לחוות דעתו של חברי השופט נ' סולברג. ש ו פ ט השופט א' שטיין: אני מסכים לאמור בפסק דינו של חברי השופט נ' סולברג. גם הערותיו של חברי, השופט ד' מינץ, מקובלות עלי. ש ו פ ט לפיכך, הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נעם סולברג. ניתן היום, ‏ט' בשבט התשפ"ג (‏31.1.2023). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 22077990_O06.docx עג מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1