כליף תעשיות (1994) בע"מ נ. הועדה המיוחדת לפי חוק יישום ההתנת

פסק-דין בתיק עע"ם 7792/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מנהליים עע"ם 7792/09 לפני: כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט י' עמית המערערים: 1. כליף תעשיות (1994) בע"מ 2. הרצל כליף נ ג ד המשיבה: הוועדה המיוחדת לפי חוק יישום ההתנתקות ערעור על פסק הדין של בית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים בעת"מ 8786/08 מיום 16.8.2009 שניתן על ידי כבוד הנשיאה מוסיה ארד תאריך הישיבה: כ"א בטבת התשע"ב (16.1.2012) בשם המערערים: עו"ד רון רווה בשם המשיבה: עו"ד מיכל צוק פסק-דין השופטת א' חיות: זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים (הנשיאה מ' ארד) בו נדחתה עתירה שהגישו המערערים לביטול החלטת הוועדה המיוחדת לפי חוק יישום תכנית ההתנתקות, תשס"ה-2005 (להלן, בהתאמה: המשיבה או הוועדה המיוחדת ו-חוק יישום תכנית ההתנתקות או החוק) הדוחה את בקשתם לתשלום מיוחד לפנים משורת הדין לפי סעיף 137(ב)(2) לחוק. טרם שנפרט את העובדות הרלבנטיות לעניינם הפרטני של המערערים נעמוד על התשתית הנורמטיבית העומדת בבסיס הערעור דנן, המעלה שאלות בעניין גדר הסמכות ושיקול הדעת של הוועדה המיוחדת לפי חוק יישום תוכנית ההתנתקות. המסגרת הנורמטיבית 1. חוק יישום תוכנית ההתנתקות אשר התקבל בכנסת ביום 16.2.2005 נחקק על רקע התוכנית המדינית-ביטחונית-לאומית להתנתקותה של מדינת ישראל מאזור חבל עזה ומאזור צפון השומרון, עליה הכריז ראש הממשלה דאז, אריאל שרון בדצמבר 2003 (להלן, בהתאמה: שטח הפינוי ו-תוכנית ההתנתקות). תוכנית ההתנתקות התקבלה בהחלטת ממשלה מס' 1996 מיום 6.6.2004, והפינוי יצא לפועל ביום 15.8.2005. מטרותיו של חוק יישום תוכנית ההתנתקות הוגדרו בסעיף 1 לחוק כדלקמן: "חוק זה מטרתו להסדיר את העניינים שלהלן, לשם יישום תוכנית ההתנתקות: (1) פינוי ישראלים ונכסיהם מחבל עזה ומשטח בצפון השומרון, בהתאם להחלטות הממשלה; (2) מתן פיצויים הוגנים וראויים, בנסיבותיו המיוחדות של העניין, מאוצר המדינה לזכאים לכך לפי חוק זה; (3) סיוע לזכאים לכך לפי חוק זה בתהליך הפינוי והמעבר למקומות מגורים ותעסוקה חדשים. (4) העתקת מקומות מגורים של קבוצות מתיישבים והעתקת אגודות שיתופיות התיישבותיות למקומות חלופיים, לפי הוראות חוק זה". בהתאם כולל החוק הוראות שעניינן חובת פינוי השטח; סמכות כוחות הבטחון; דרך הפינוי; הוראות בעניין בטלות זכויות לגבי מקרקעין בשטח המפונה; וחובת מסירת החזקה במקרקעין. בצד הוראות אלה קובע פרק ה' לחוק הוראות בדבר פיצוי כספי למפונים, לעובדים, לבעלי עסקים שניהלו את עסקם באזור הפינוי ולגורמי תשתית, מוסדות ציבור ואגודות שיתופיות שפעלו בו. הפיצוי הכספי על פי החוק כולל רכיבים שונים ובהם מענקים, שיפוי והלוואות בתנאים מיטיבים, ובעיקרו הוא ניתן בגין נכסים מוחשיים (למעט ראשי נזק מסוימים ומוגדרים שעניינם פיצוי בגין נזק לא ממוני, כגון מענק בשל ותק ודמי הסתגלות). "היום הקובע" לעניין הזכאות לפיצוי נקבע כמועד החלטת הממשלה על דבר תוכנית ההתנתקות, דהיינו יום 6.6.2004. כמו כן הוקמה בחוק יישום תוכנית ההתנתקות מינהלת הביצוע, שנועדה לרכז את הטיפול במפונים (המינהלה לסיוע למתיישבי חבל עזה וצפון השומרון - להלן: מינהלת סל"ע אשר בהחלטת ממשלה מיום 15.11.2009 שונה שמה ל"מינהלת תנופה") ונקבעו בו תפקידיה וסמכויותיה. עוד הוקמו על פי החוק ועדת הזכאות והוועדה המיוחדת, כמנגנון להכרעה בתביעות פיצויים. חוקתיותו של חוק יישום תוכנית ההתנתקות נדונה בהרחבה בבג"ץ 1661/05 המועצה האזורית חוף עזה נ' ראש הממשלה, אריאל שרון, פ"ד נט(2) 481 (להלן: עניין המועצה האזורית חוף עזה)) והוא אושר בעיקרו, למעט ארבע הוראות הנוגעות למתן פיצוי למפונים אשר נקבעו כבלתי חוקתיות (עמ' 744-745 לפסק-הדין. לניתוח וביקורת על פסק הדין ראו: גיא זיידמן והלל סומר "בית המשפט העליון וההתנתקות - בעקבות בג"ץ המועצה האזורית חוף עזה נ' כנסת ישראל" משפט וממשל ט 579 (תשס"ו) (להלן: זיידמן וסומר); מור יוגב וניר סרבטקה "התנתקות מפסקת ההגבלה? - בעקבות בג"ץ 1661/05 המועצה האזורית חוף עזה נ' כנסת ישראל" הארת דין ג(2) 99 (תשס"ו)). 2. בפסק הדין בעניין המועצה האזורית חוף עזה עמד בית משפט זה על כך שהכלל הבסיסי בפיצוי על נזק הינו החזרת המצב לקדמותו, וכי מטרתו של הפיצוי ככזה היא "להעמיד את הנפגע באותו מצב בו היה נתון בעת הפגיעה, לולא הפגיעה" (שם, 591). אולם, כך הדגיש בית המשפט, לעיתים העמדת הנפגע באותו המצב היא בלתי אפשרית, ובמקרים כאלו, עימם נמנה הפיצוי בגין הפינוי על פי תוכנית ההתנתקות, יש להעמיד את הניזוק במונחים כספיים קרוב למצב בו היה נתון בעת הפגיעה בזכות לולא הפגיעה. בית המשפט ציין בהקשר זה כי "פיצוי 'מלא', פיצוי 'נאות', פיצוי 'הוגן', החזרת המצב לקדמתו - כל אלה חד הם" ועוד קבע כי משמעות יישומו של עקרון זה בהקשר דנן הינה כי: "יש להעניק לישראלי המפונה מהשטח המפונה אותו סכום בכסף, אשר יאפשר לו לבנות מחוץ לשטח המפונה את ביתו, עסקיו ושאר מערכות יחסיו שנפגעו בשל הפינוי, וזאת בתנאים דומים לתנאים שהיו לו בשטח המפונה, תוך 'קיזוז' טובות הנאה שניתנו ושהיו קשורות לטיבו של השטח המפונה" (שם, 592). הפיצוי הכספי האישי העיקרי אשר נקבע בחוק יישום תוכנית ההתנתקות ניתן לכל "בעל זכות בבית מגורים" כהגדרתו בחוק, ובהקשר זה ניתן ככלל פיצוי על פי ערך הכינון מחדש באזור הייחוס, כלומר - הסכום הכספי הדרוש לרכישה או להקמה מחדש של נכס דומה לנכס שפונה באזור בתחומי ישראל, הדומה לאזורים שפונו. לעומת זאת הפיצוי הכספי העסקי לבעלי עסקים שעסקם היה פעיל במועד הקובע, אינו מבוסס על ערכי כינון מחדש של העסק בתחומי מדינת ישראל, ועל פי סעיף 64 לחוק נתונה בידי הזכאי לפיצוי עסקי הברירה לתבוע פיצוי לפי שווי הנכסים או לפי השווי הפיננסי של העסק (אלא אם התקופה הקובעת לגבי אותו זכאי היא שנה אחת בלבד, שאז רשאי הזכאי לתבוע פיצוי רק בהתאם לשווי הנכסים). המסלול הפיננסי מבוסס על שיטה מקובלת בתורת המימון להערכת שווי חברות ומדמה רכישת "עסקים חיים" בין קונה מרצון למוכר מרצון. מסלול זה מתאים לעסקים רווחיים ושיטת החישוב על פיו מבוססת על הרווח התפעולי של העסק (לניתוחו של מסלול זה ראו עניין המועצה האזורית חוף עזה, 657-662). המסלול הנכסי, בו כפי שיפורט להלן נקטו המערערים בערעור דנן, נועד לפיצוי עסקים אשר אין להם רווח תפעולי; לעסקים אשר היחס בין הרווח התפעולי שלהם להשקעה נמוך מן הסטנדרט המצדיק ניהול עסק; לעסקים בתחילת דרכם; או לעסקים שהשקיעו כספים רבים שעדיין לא באו לידי ביטוי ברווחי העסק (שם, 662). אופן הפיצוי על פי שווי הנכסים מפורט בחלק א' לתוספת השלישית לחוק יישום תוכנית ההתנתקות, ורכיבי הפיצוי לפיו מפורטים בסעיף 2 לתוספת הנ"ל כדלקמן: "(א) הפיצוי לפי שווי הנכסים יכלול רכיבים אלה בלבד, שהיו בשטח מפונה: (1) קרקע שהוחזקה כדין ושלעסק או לבעל העסק היתה לגביה זכות במקרקעין כהגדרתה בסעיף 62 לחוק זה למעט שכירות שאינה חכירה, ולמעט קרקע חקלאית שהוחזקה על פי חוזה שתקופתו אינה עולה על שלוש שנים; (2) מבנה שנבנה על פי תכנית התכנון התקפה בקרקע שלגביה היתה לעסק או לבעל העסק זכות כאמור בפסקה (1); (3) פריטי הרכוש הקבוע; (4) מלאי. (ב) בחישוב הפיצוי לא יובאו בחשבון נכסים בלתי מוחשיים, לרבות מוניטין". דרך חישובו של כל אחד מרכיבים אלו מפורטת בהוראות התוספת השלישית לחוק (ראו סעיפים 3 - 7 לתוספת). 3. הרכיב אשר דרך חישובו עומדת במוקד ההליך דנן הוא רכיב המבנה. כעולה מהוראת סעיף 2(א)(2) לתוספת השלישית בגין מבנה שנבנה כדין על קרקע אשר הוחזקה כדין ושלעסק או לבעליו היה בה זכות במקרקעין, ניתן לפי סעיף 4 לתוספת פיצוי בסכום "העלות המתואמת של המבנה". "העלות המתואמת" הוגדרה בסעיף 1 לתוספת השלישית כך: "המחיר המקורי בתוספת הפרשי הצמדה למדד מתאריך הרכישה עד מועד הדוח הכספי האחרון שלפיו מחושב הפיצוי". "המחיר המקורי" הוגדר אף הוא בסעיף 1 הנ"ל והינו "המחיר המקורי כפי שצוין בטופס שהגיש העוסק", והטופס, על פי אותו הסעיף הוא "טופס 1342 (י"א) לפי תוספת א' לתקנות מס הכנסה (פחת), 1941" (להלן, בהתאמה: טופס הפחת ו-תקנות מס הכנסה). העלות המתואמת, אשר על פיה נקבע שווי הנכס לצורך הפיצוי היא, אפוא, המחיר המקורי אותו ציין בעל העסק בטופס הפחת שהגיש לרשויות המס, בתוספת הפרשי הצמדה למדד מתאריך הרכישה ועד מועד הדו"ח הכספי האחרון שלפיו מחושב הפיצוי. טופס הפחת - הוא טופס 1342(י"א) לפי תוספת א' לתקנות מס הכנסה - מוגש על ידי נישום לרשויות המס ביחד עם הדו"ח השנתי, והוא משמש לפירוט נכסים אשר ניתן לתבוע עבורם פחת על פי סעיף 21 לפקודת מס הכנסה או על פי סעיף 3 לחוק מס הכנסה (תיאומים בשל אינפלציה), תשמ"ה-1985, וכן לפירוט הפחת הנתבע כניכוי לפי אותם הסעיפים. יש הגורסים כי ניכוי הפחת נועד לפצות נישום על השקעתו הראשונית ההולכת ונשחקת בנכסים ויש הסבורים כי ניכוי הפחת נועד לאפשר לנישום לחדש את הציוד והנכסים המשמשים בייצור הכנסתו. כך או כך, על פי סעיף 21 לפקודת מס הכנסה הנ"ל רשאי בעל עסק לנכות פחת בגין נכסים שבבעלותו "המשמשים לצרכי יצור הכנסתו". הפחת מחושב באחוזים מן "המחיר המקורי" של אותם נכסים, ועל פי סעיף 17(8) לאותה הפקודה הוא מנוכה מכלל הכנסתו של הנישום ומקטין את ההכנסה החייבת במס (ראו: אהרן נמדר מס הכנסה (מס הכנסה, מס חברות, מס ריווחי הון) 421-424 (2010); אמנון רפאל מס הכנסה 351-358 (כרך א', 1995)). להשלמת התמונה יצוין כי הפיצוי בגין עסק שלא היה פעיל ביום הקובע מוסדר בסעיף 67 לחוק ולפיו הפיצוי ניתן בגין ההוצאות שהוציא העסק לרכישת הזכות במקרקעין ששימשו לצרכיו ולבניית המבנה על המקרקעין, על פי הקבוע באותו סעיף. כמו כן נקבעו בחוק מענקים הניתנים לבעלי עסקים המבקשים להקים מחדש את עסקם והעומדים בתנאים שנקבעו לכך. 4. בדברי ההסבר לחוק יישום תוכנית ההתנתקות צויין כי "שני אופני החישוב [הפיננסי והנכסי] נסמכים על דיווחי העסק לרשויות המס כמקור בלעדי ומחייב לנתונים על הפעילות של העסק" (ה"ח הממשלה 130, 72), וניתן להניח כי הנחת המוצא העומדת בבסיס הוראה זו היא כי הדיווח שנמסר לרשויות המס הינו דיווח אמת המשקף את ההוצאות וההכנסות של העסק כהוויתן. בהינתן הנחת מוצא זו ומשיש בנמצא מסד נתונים זמין ומהימן, יש טעם רב בהוראת המחוקק לפיה ככלל אין מקום לערוך שומות להערכת שווים הפיננסי של עסקים או להערכת שווי נכסיהם לצורך קביעת הפיצוי העסקי, ומן הראוי להסתמך בעניין זה על הדיווחים שנמסרו לרשויות "בזמן אמת". הוראות החוק לפיהן דיווחי העסק לרשויות המס יהוו את מסד הנתונים אשר ממנו ייגזר הפיצוי העסקי, אף עולות בקנה אחד עם הצורך להעמיד מנגנון מהיר ויעיל לקביעת סכומי הפיצוי שישולמו למפונים וזאת על מנת שיוכלו לקבל לידיהם במהירות ככל הניתן את הדרוש להם לצורך הוצאות מידיות ושוטפות ולצורך התבססות מחדש. הוראות אלה משתלבות, אפוא, עם התכלית ליתן "פיצוי הוגן במהירות וביעילות", אשר עמדה ביסוד הקמתה והפעלתה של ועדת הזכאות מכוח סעיף 10 לחוק יישום תוכנית ההתנתקות (להלן: ועדת הזכאות) (ראו סעיף 11 לחוק וכן ראו: בג"ץ 1607/06 פולט נ' ממלא מקום ראש הממשלה, אהוד אולמרט, פסקה 10 (לא פורסם, 10.5.2006); עניין המועצה האזורית חוף עזה, 600-603), ובהתאם אף נקבעו לגביה בחוק סדרי דין המתאפיינים בפשטות וביעילות (ראו סעיף 15 לחוק). הגשת תביעה לוועדת הזכאות היא דרך המלך לקבלת פיצוי על פי חוק יישום תוכנית ההתנתקות, וסעיף 11 שבו מורה את ועדת הזכאות לפסוק פיצוי על פי הוראות החוק, בלא שהוקנה לה שיקול דעת לסטות מהן. לפיכך, בבוחנה תביעה לפיצוי עסקי במסלול הנכסי מחויבת ועדת הזכאות לקבוע את שוויו של מבנה על בסיס המחיר שננקב בטופס הפחת שהגיש העסק, בהתאם להוראות התוספת השלישית לחוק ואין היא רשאית לסטות ממתווה זה. תפקידיה וסמכויותיה של הוועדה המיוחדת 5. אולם, המחוקק לא הסתפק בהקמתה של ועדת הזכאות והוא הוסיף והורה על הקמתה של ועדה מיוחדת. וועדה זו צויידה על פי סעיף 137 לחוק בסמכויות שונות וזו הרלבנטית לענייננו נתונה לוועדה בסעיפים 68 ו-137(ב)(1) לחוק ולפיה אם הציעה ועדת הזכאות ואם הזכאי ביקש זאת מוסמכת הוועדה המיוחדת "להגדיל את הפיצוי ... במקרים יוצאי דופן, על פי כללים ובתנאים שקבע שר המשפטים בהסכמת שר האוצר ובאישור ועדת הכספים של הכנסת". סמכות עיקרית נוספת שהוקנתה לוועדה המיוחדת היא הסמכות לאשר למפונה תשלום מיוחד לפנים משורת הדין. בהקשר זה מורה סעיף 137(ב)(2) לחוק כי הוועדה המיוחדת מוסמכת - "לאשר תשלום מיוחד, לפנים משורת הדין, למי שלא מתמלא בו תנאי מתנאי הזכאות לפיצויים לפי חוק זה, אם ראתה, מטעמים שתפרט בהחלטתה, כי בשל נסיבותיו המיוחדות של המבקש מן הצדק לעשות כן (בסעיף זה - תשלום מיוחד)". שיקול הדעת אשר הוקנה לוועדה המיוחדת לאשר או לא לאשר בקשה לתשלום מיוחד הינו רחב ביותר. הגבלה אחת על שיקול דעתה נקבעה בסעיף 137(ב1)(1) לחוק, שהתווסף בתיקון מספר 4 מיום 15.8.2011, הקובע כי הוועדה לא תאשר תשלום מיוחד "בשל עלויות או חסרון כיס מכל סוג שהוא שנגרמו לעסק או לבעל זכויות בעסק בקשר עם העתקת פעילות העסק או הקמת עסק אחר במקום העסק הזכאי ולרבות עסק חלופי", ובהקשר זה מונה הסעיף ארבע עשרה חלופות אשר בהתקיימן לא תאשר הוועדה פיצוי כאמור (בכפוף לסייגים שבסעיף 137(ב1)(2) לחוק). תיחום מסוים נוסף לשיקול דעת הוועדה עולה מן הסיפא של הוראת סעיף 137(ג) לחוק הקובעת כי "סכומו של תשלום מיוחד ותשלום כאמור בסעיף קטן (ב)(3), אופן תשלומם ותנאים נלווים לתשלומם ייקבעו לפי שיקול דעתה של הועדה המיוחדת בהתחשב בשיעורי הפיצויים הקבועים בחוק זה". בנוסף לכך נקבעה בתקנה 5 לתקנות יישום תכנית ההתנתקות (כללים לאישור בקשה ולקביעת תשלום מיוחד), תשס"ו-2005 (להלן: תקנות יישום תוכנית ההתנתקות - תשלום מיוחד) רשימה פתוחה של שיקולים אותם על הוועדה המיוחדת לשקול בעת שהיא בוחנת בקשה לתשלום מיוחד, וכך מורה התקנה: "בחינת בקשה לאשר תשלום מיוחד לפי סעיף 137(ב)(2) לחוק, תשקול הוועדה, בין השאר, את השיקולים שלהלן, ככל שהם נוגעים לנושא הבקשה: (1) משך תקופת החיים והפעילות של המבקש בשטח המפונה, והמקום שבו היה מרכז חייו בתקופה שבה הוא טוען לזכויות בשטח המפונה; (2) זכויות המבקש בבית המגורים או בעסק שלגביו מבוקש התשלום; (3) מעמדו של המבקש בשטח המפונה; (4) מעמד הקרקע במקום שבו מתגורר המבקש; (5) מקום עבודתו של המבקש; (6) סכום הפיצוי שהמבקש זכאי לו על פי החוק, ואם אינו זכאי לפיצוי, מכלול נסיבותיו של המבקש והטעמים שבעטיים לא מתקיים אצל המבקש תנאי מתנאי הזכאות לקבלת הפיצויים לפי החוק; (7) סכומי הפיצויים המשולמים לזכאים בעלי נתונים דומים לפי שיטות החישוב הקבועות בחוק; (8) נתונים בדבר תמיכה למקום שנתנו המדינה או גופים ציבוריים אחרים, אם נתנו, ומועד נתינתן; (9) סכום ההשקעות העצמיות של המבקש בבניית הנכס נושא הפיצוי; (10) השפעות חריגות ומיוחדות של הפינוי על המבקש ביחס לכלל האוכלוסיה המתפנה, ובשים לב לנסיבותיו האישיות המיוחדות". תקנה 8 לתקנות מוסיפה וקובעת כי: "במתן החלטותיה לרבות לענין מתן תשלום מיוחד, תביא הוועדה בחשבון את הסכומים המשולמים לפי החוק, למי שהתקיימו בו תנאי הזכאות הקבועים בחוק, וכן אישורים לתשלום מיוחד שנתנה בנסיבות דומות". שיקולים אלו שנקבעו בחוק ובתקנות הינם כלליים במהותם, והם מותירים כאמור בידי הוועדה המיוחדת שיקול דעת רחב וגמישות לא מבוטלת בבואה להחליט על הגדלת הפיצוי או על תשלום מיוחד במקרים הפרטניים המובאים בפניה. 6. סעיף 137(ד) לחוק קובע כי המבקש רשאי לעתור לבית-המשפט לעניינים מינהליים בירושלים על החלטה של הוועדה המיוחדת, ובאשר להיקף הביקורת השיפוטית שיפעיל בית המשפט בהקשר זה הודגש בעניין המועצה האזורית חוף עזה, בהתייחס לנוסחו המקורי של סעיף 137(ד), כי: "להבדיל מסמכות הביקורת הערעורית על החלטותיה של ועדת הזכאות, הרי סמכות הביקורת השיפוטית על החלטותיה של הוועדה המיוחדת נושאת אופי של ביקורת שיפוטית-בג"צית על-פי עילות המשפט המינהלי. דומה כי השוני בעניין זה נובע מההבדלים בתפקידן של כל אחת מהוועדות ומאופי הזכויות המוכרעות על-ידיהן - בעוד שוועדת הזכאות מכריעה על-פי הזכויות הקבועות בחוק, מכריעה הוועדה המיוחדת בבקשות החורגות ממסגרת החוק. לפיכך, הביקורת השיפוטית על הכרעותיה של הוועדה המיוחדת מתמקדת בבחינת חוקיות החלטותיה ודרך קבלתן" (עמ' 613 לפסק הדין). ואולם, בתיקון מספר 4 לחוק (תיקון מיום 15.8.2011) נוספה בחוק הוראת סעיף 137(ד1) המרחיבה את היקף הביקורת השיפוטית על החלטות הוועדה וקובעת: "בעתירה על החלטת הוועדה המיוחדת לפי סעיף 137(ב)(2), יהא בית משפט לעניינים מינהליים רשאי לשקול כל שיקול ולקבל כל החלטה שהוועדה המיוחדת רשאית היתה לשקול או לקבל, לפי העניין, ובלבד שלא יובאו בפניו עובדות, ראיות או טענות שלא הובאו קודם לכן בפני הוועדה המיוחדת; בעתירה כאמור ידון בית משפט לעניינים מינהליים בהרכב של שלושה שופטים, שאחד מהם לפחות הוא שופט בית משפט לעניינים מינהליים, לפי סעיף 3(ב) לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000". תיקון זה בא בעקבות המלצת ועדת החקירה הממלכתית בנושא טיפולן של הרשויות המוסמכות במפוני גוש קטיף וצפון השומרון בראשות השופט (בדימוס) א' מצא (להלן: ועדת מצא) (ראו דברי ההסבר להצעת החוק (ה"ח 392, 190); עמ' 344 לדו"ח), והוא מאפשר לבית המשפט להפעיל, למעשה, שיקול דעת ראשוני (de novo) על בסיס העובדות, הראיות והטענות שהובאו בפני הוועדה המיוחדת. משהנחנו תשתית נורמטיבית זו נפנה לבחון עתה את המקרה שבפנינו. העובדות הצריכות לעניין 7. המערערת 1, כליף תעשיות (1994) בע"מ (להלן: כליף תעשיות) היא חברה אשר 99.5% מהון מניותיה מוחזק בידי המערער 2, רפי כליף (להלן: כליף). כליף משמש גם כמנהלה של כליף תעשיות אשר הפעילה עד תחילת שנות התשעים של המאה הקודמת מפעל לעיבוד זהב בפתח תקווה. בשנת 1994 החליטה כליף תעשיות להעתיק את המפעל לאזור התעשייה ארז שברצועת עזה. לשם כך חכרה כליף תעשיות (בשמה הקודם כליף את דביר תעשיות בע"מ) מן הממונה על הרכוש הממשלתי והנטוש באזור חבל עזה מגרש מספר B-100, הידוע כחלק מחלקות 25 ו-26 בגוש 1777 (להלן: המגרש) ששטחו 3,002 מ"ר (הסכם פיתוח בין כליף תעשיות לממונה נחתם ביום 5.1.1995, וביום 6.12.1999 נחתם ההסכם לחכירת המגרש). תקופת החכירה עליה הוסכם היתה לארבעים ותשע שנים החל מיום 27.11.1994, ומטרת החכירה הוגדרה כ"הקמת מפעל מתכת וחלונות אלומיניום". לקראת סוף שנת 1997, החלה כליף תעשיות בבניית מבנה תעשיה על המגרש (להלן: המבנה). בניית שלוש הקומות הראשונות של המבנה הושלמה ברמת גימור של שלד עד לשנת 2000, ולאחר מכן נוספה למבנה קומה רביעית והושלם פיתוחו. במסגרת זו, נוספו בין היתר שבע מעליות משא ובוצע גימור של החלק הפנימי של המבנה. עם תום הבניה עמד שטחו הכולל של המבנה על 8,718 מ"ר. מפעלה של כליף תעשיות פעל במבנה תקופה קצרה ביותר (כשלושה שבועות בלבד) וזאת על רקע המצב הבטחוני הקשה ששרר באותה תקופה באזור, עם פרוץ האינתיפאדה השניה. בנסיבות שנוצרו השכירה כליף תעשיות חלקים מן המבנה לגורמים שונים וגם לאחר תום האינתיפאדה השניה לא התאפשר לכליף תעשיות להעביר את מפעלה למבנה, נוכח תוכנית ההתנתקות אשר בעקבותיה נאלצו המערערים להתפנות ממנו. החלטת ועדת הזכאות 8. בעקבות פינוי המבנה הגישה כליף תעשיות תביעה לועדת הזכאות, אותה ביססה על סעיף 64 לחוק שעניינו כאמור "פיצוי בשל עסק פעיל ביום הקובע", ובחרה לבסס את תביעתה על המסלול הנכסי הקבוע באותו סעיף. תחילה פסקה ועדת הזכאות לכליף תעשיות מקדמות בסך כולל של 4,123,004 ש"ח (ראו החלטות מיום 2.10.2005, מיום 29.12.2005 ומיום 29.3.2006), ובהחלטתה מיום 4.10.2006 הורתה על פיצוי סופי בסך של 4,172,921 ש"ח בערכי דצמבר 2003 (3,574,589 ש"ח בגין המבנה ו-556,310 ש"ח בגין הקרקע), בציינה כי מסכום זה יש לנכות את המקדמות ששולמו ומס כדין. ועדת הזכאות דחתה, ברוב דעות (עו"ד עמית אשכנזי, יו"ר הוועדה; רו"ח סופי פרכטמן ומר אבשלום לפידות), את בקשתה של כליף תעשיות להמליץ בפני הועדה המיוחדת להגדיל את הפיצוי על פי סעיף 68 לחוק יישום תוכנית ההתנתקות. בהחלטתה ציינה ועדת הזכאות כי הפיצוי בגין המבנה ניתן רק על אותו חלק של המבנה אשר נבנה בהתאם להיתרי הבניה, ועל כן, הופחת מן "העלות המתואמת" של המבנה החלק המשקף חריגות בניה שביצעה כליף תעשיות. כמו כן הדגישה ועדת הזכאות כי "העלות המתואמת" חושבה על בסיס טופס הפחת שהגישה כליף תעשיות לפני היום הקובע (6.6.2004) (להלן: טופס הפחת המקורי) ובהקשר זה ציינה הוועדה כי לטענת כליף תעשיות היא הוציאה על הקמת המבנה בנוסף לסכום שננקב בטופס הפחת, עוד חמישה מיליון ש"ח. לתמיכה בטענתה הציגה כליף תעשיות טופס פחת נוסף משנת 2004 המפרט בדיעבד הוצאות שהוצאו לכאורה (ולא דווחו) בשנים קודמות וכן חוזים עם קבלנים שנערכו בשפה הערבית. הוועדה ציינה כי כליף תעשיות הסבירה את העובדה שסכומים אלה לא נכללו בטופס הפחת המקורי בהנחיה שקיבלה לטענתה מרשויות מע"מ במסגרת ביקורת שנערכה לה (ולאחר שהוסבר לה כי הקבלן עימו עבדה מעלים הכנסות מן המדינה). אלא שטענה זו, כך נקבע, לא גובתה באסמכתא מתאימה מאת רשויות המס. עוד נקבע בהחלטת ועדת הזכאות כי טופס הפחת שתוקן בדיעבד בשנת 2004 אין בו כדי להועיל לכליף תעשיות משום שלא הוגש לרשויות המס ולא ברור מה נפקותו של תיקון שנעשה בדיעבד על פיו. עוד ציינה ועדת הזכאות כי בפיצוי שניתן במסלול הנכסי מתבקשים רואי החשבון מטעם מינהלת סל"ע לערוך "בדיקה 'מדגמית' מוגברת" על הפריטים הרשומים בטופס הפחת וכי רואי החשבון אשר בדקו את הנתונים הנוגעים לעלות המבנה של כליף תעשיות גרסו כי מפאת חסר בנתונים אין באפשרותם לאמוד את סבירות הנתונים שצוינו בטופס המקורי. עם זאת קבעה הוועדה כי על רקע היקף הבניה שבוצעה בפועל בשטח "סביר כי הוצאות בהיקפים שדווחו בטופס הי"א [טופס הפחת] שהוגש לפקיד השומה לפני היום הקובע אכן הוצאו" וכי "לממצא זה השלכות על שיקול דעתנו בעת בחינת בקשה להכיר בהוצאות נוספות, שלא נרשמו בטופס הי"א המקורי". עוד קבעה הוועדה כי גם אם אכן ניתנה לכליף תעשיות ההנחיה הנטענת על ידי רשויות המס אין הדבר מסביר את העובדה שההשקעות הנטענות לא נרשמו בספרי החברה על פי כללי החשבונאות המקובלים. ועדת הזכאות הוסיפה כי כליף תעשיות אף לא הציגה אסמכתות כלשהן בקשר להוצאות הנטענות, כגון העברות בנקאיות או שיקים וכי משלא נרשמו "בזמן אמת" נתונים בטופס הפחת המקורי בלא כל הסבר המניח את הדעת, מוטל "צל כבד" על אמינות הרישום בדיעבד ועל כן לא ניתן להסתמך עליו. נציג הציבור רו"ח צבימי ברנד סבר, בדעת מיעוט, כי יש להפנות את כליף תעשיות לועדה המיוחדת לפי סעיף 137 לחוק יישום תוכנית ההתנתקות וזאת "לפנים משורת הדין, עקב העובדה שהפיצוי שהועדה פסקה ל[כליף תעשיות] אינו מתאים למבנה בסדר הגודל שהוצג בפני הוועדה". החלטת הועדה המיוחדת 9. על החלטת ועדת הזכאות, לרבות החלטתה שלא להמליץ בפני הוועדה המיוחדת על הגדלת הפיצוי לפי סעיף 68 לחוק יישום תוכנית ההתנתקות, נתונה היתה למערערים זכות ערעור בפני בית משפט השלום בירושלים (ראו סעיף 17 לחוק), אך המערערים בחרו שלא לערער על החלטת ועדת הזכאות ותחת זאת הגישו לוועדה המיוחדת ביום 19.3.2007 בקשה לתשלום מיוחד "לפנים משורת הדין" על פי סעיף 137(ב)(2) לחוק. בבקשתם טענו המערערים כי בהקמת המבנה הושקעו סכומי עתק, בשיעור של כ- 4,750,000 דולר ארה"ב (נכון לשנת 2002), כי חלק ניכר מעלות הקמת המבנה מומנה על ידי כליף באופן אישי, בין היתר באמצעות הלוואות שנטל ושאותן הוא מתקשה להחזיר עד היום, וכי כתוצאה מכך התדרדר מאוד מצבו הכלכלי. בקשת המערערים לתשלום מיוחד לפנים משורת הדין נדחתה על ידי הוועדה המיוחדת ביום 23.6.2008. הועדה המיוחדת קבעה כי לא ניתן לקבל את ההסבר שסיפקו המערערים ולפיו לא כל ההשקעות בבניה נרשמו בטופס הפחת המקורי כיוון שכליף לא הקפיד להעמיס את כל העלויות, אותן מימן אישית, על כליף תעשיות. הוועדה המיוחדת עמדה על כך שהפיצוי במסלול הנכסי נקבע מתוקף החוק בהסתמך על הרישום בטופס הפחת המקורי וכי העדר רישום מדויק ומלא של עלויות מבנה בספרי החשבונות של החברה אינו "פגם טכני" שהיא רשאית להתעלם ממנו ולהעניק פיצוי על בסיס תשתית אחרת. הוועדה המיוחדת הוסיפה וקבעה בהחלטתה כי על המערערים היתה מוטלת חובה לדאוג לרישום נאות של ההוצאות שהשקיעו במבנה, כי "רישום נכון ומלא של נכסי החברה הוא תנאי הכרחי לקיומה של מערכת מס הוגנת וראויה, והעדרו הוא התעלמות חמורה מקיום חובה בסיסית של הנישום" וכי הליקוי ברישום "[י]ורד לתשתית היחסים שבין החברה לבין רשויות המדינה". הוועדה המיוחדת דחתה את טענת המערערים לפיה בנסיבות העניין יש לבדוק את ההשקעות האמיתיות שהושקעו בהקמת המבנה על פי הצהרות כליף או על פי ראיות אחרות וציינה כי המערערים לא הצביעו על נסיבות יוצאות דופן בגינן יש לסטות מעקרונות חישוב הפיצוי אשר נקבעו בחוק יישום תוכנית ההתנתקות ואושרו על ידי בית משפט זה, וכי לא ניתן לדעת אם הסכומים אותם ציינו המערערים אכן שימשו בפועל לרכישת הקרקע ולבניית המבנה. טענות נוספות שהעלו המערערים לעניין הפיצוי בגין רכיב הקרקע ולעניין הפיצוי בגין חלק המבנה שנבנה ללא היתר נדחו אף הן על ידי הוועדה המיוחדת. כמו כן דחתה הוועדה את טענת המערערים כי יש ללמוד לעניינם מפסק הדין בע"א (ירושלים) 11152/07 דגי שקמה בע"מ נ' ועדת הזכאות (21.1.2008) (להלן: עניין דגי שקמה), בהדגישה כי הקביעה שם לפיה רשאית ועדת הזכאות לקבוע את ההוצאות לא רק על בסיס טופס הפחת אלא גם בהתבסס על ראיות אחרות, רלבנטית אך ורק לנכס שלא היה פעיל ביום הקובע (פיצוי על פי סעיף 67 לחוק). הוועדה הוסיפה וציינה בהקשר זה כי גם אם היה מקום להחיל בעניינה של כליף תעשיות את סעיף 67 הנ"ל, המערערים לא הוכיחו כי הם אכן הוציאו הוצאות בניה העולות על ההוצאות הרשומות בטופס הפחת המקורי. בשל כל הטעמים שפורטו קבעה הוועדה המיוחדת כי לא עלה בידי המערערים להצביע על נסיבות המצדיקות תשלום מיוחד לפנים משורת הדין בעניינם. המערערים לא השלימו עם החלטת הועדה המיוחדת וביום 25.9.2008 עתרו לבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים לביטולה. בדיון שהתקיים בעתירה מיקדו המערערים את עתירתם לטענה לפיה היה על הוועדה המיוחדת להורות על תשלום מיוחד בגין סכומים אותם הוציאו בפועל, לטענתם, בגין הקמת המבנה, אף שאלו לא נרשמו בטופס הפחת. פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים 10. בפסק דינו מיום 16.8.2009 דחה בית המשפט (הנשיאה מ' ארד) את העתירה בציינו כי בהתאם לחוק יישום תוכנית ההתנתקות, הפיצוי בגין מבנה לעסק פעיל ניתן על פי עלות הקמת המבנה כפי שצוינה בטופס הפחת המקורי. העלות אותה ציינה כליף תעשיות בטופס הפחת המקורי שהוגש לרשויות מס הכנסה היתה כ- 3,500,000 ש"ח, ועל כך אין חולק. לכן, כך קבע בית המשפט, אין העותרים זכאים לפיצוי נוסף בגין המבנה מעבר לסכום זה. אשר להוראת סעיף 137(ב)(2) לחוק יישום תוכנית ההתנתקות ציין בית המשפט (בהפנותו לעניין זה גם אל תקנה 5 לתקנות יישום תוכנית ההתנתקות - תשלום מיוחד), כי על פי ההלכה הפסוקה עילות ההתערבות של בית המשפט בהחלטות הועדה המיוחדת מצומצמות, כי הביקורת השיפוטית על החלטותיה נושאת אופי של ביקורת שיפוטית הנוהגת בבג"ץ וכי היא מתוחמת לעילות הקבועות לעניין זה במשפט המינהלי. בית המשפט קבע כי התשלום המיוחד לפי סעיף 137(ב)(2) לחוק יישום תוכנית ההתנתקות נועד לאפשר מתן פיצוי למפונים במקרים חריגים בהם מסיבה זו או אחרת אין הם זכאים לפיצוי בהתאם לקריטריונים שנקבעו בחוק "אך נסיבותיהם הן כאלו שמתקיימת לגביהם תכלית החוק הקובע פיצוי למפונים". כן עמד בית המשפט על תכלית הפיצוי לפי חוק יישום תוכנית ההתנתקות בכלל ולבעל עסק בפרט, אשר נועד, בין היתר, לאפשר לו להקים עסק דומה מחוץ לשטח המפונה. בית המשפט הפנה לדברים שנפסקו בהקשר זה בעניין המועצה האזורית חוף עזה שם נמנע בית המשפט העליון מלהתערב בהוראות המחוקק הנוגעות ל"עלות המתואמת" של המבנה בציינו כי ההוראות שנקבעו לעניין זה בחוק הן בגדר "קירוב סביר להערכת שווי", וכי אמנם במקרים מסוימים היא עלולה להוביל להערכת שווי בחסר, אך בה במידה היא עשויה להביא במקרים אחרים להערכת שווי ביתר. בית המשפט לעניינים מנהליים הוסיף כי קביעת הוועדה המיוחדת אשר סברה כי עניינם של המערערים אינו בא בגדר "החריגים המועטים" שנקבעו על ידה כעילה לסטייה מהוראות החוק הברורות המפנות לרישום בטופס הפחת, אינה מקימה עילת התערבות כלשהי כגון חריגה מסמכות או חוסר סבירות קיצוני. בהקשר זה ציין בית המשפט כי המערערים לא הוכיחו שהימנעותם מציון העלות האמיתית של הקמת המבנה בטופס הפחת נבעה מקושי אובייקטיבי כלשהו והם בחרו לנהוג כך מטעמים השמורים עימם ובלא שניתן על ידם הסבר מניח את הדעת לדבר. עוד קבע בית המשפט כי המערערים הציגו מספר מצגים שאינם מתיישבים זה עם זה ולו בקירוב, בכל הנוגע לעלות הקמת המבנה. בית המשפט אף אימץ את האבחנה שערכה הוועדה המיוחדת בין המקרה דנן ובין העניין אשר נדון בעניין דגי שקמה, בציינו כי באותו עניין אכן נקבע שפסיקת פיצוי לעסק שלא בהתאם להשקעה האמיתית שנעשתה לצורך הקמתו עומדת בניגוד לתכלית החוק, וזאת גם כאשר מדובר בהוצאות שלא נרשמו בטופס הפחת, אך הדברים נקבעו לגבי עסק שלא היה פעיל במועד הקובע ולגביו - בשונה מעסק פעיל - לא נקבע בחוק כי עלות הקמת הנכס תקבע בהתאם למצוין בטופס הפחת. באופן דומה, כך נקבע, יש לאבחן את ענייננו מהחלטות אחרות של הועדה המיוחדת אליהן הפנו המערערים. כמו כן דחה בית המשפט את טענת המערערים לפיה יש ללמוד לעניינו היקש מן ההלכה הכללית בנזיקין לפיה רשאי התובע להוכיח שהכנסתו הייתה גבוהה מזו שעליה הצהיר בפני פקיד השומה (ע"א 5794/94 אררט, חברה לביטוח בע"מ נ' בן-שבח, פ"ד נא(3) 489 (1995) (להלן: עניין אררט)), בהדגישו כי פקודת הנזיקין אינה כוללת הוראה דומה לזו הקבועה בחוק יישום תוכנית ההתנתקות, המגבילה את אופן חישוב הפיצוי לעסק פעיל בגין מבנה במסלול הנכסי, לסכום שצוין בטופס הפחת. מטעמים אלו ומשקבע כי לא הוכחה עילה להתערב בהחלטת הועדה המיוחדת, דחה בית המשפט לעניינים מינהליים את העתירה. טענות המערערים 11. המערערים טוענים כי הוועדה המיוחדת ובית משפט קמא התעלמו מתכליתו של חוק יישום תוכנית ההתנתקות ליתן למפונים פיצוי ראוי והוגן שיאפשר להם להקים עסק דומה מחוץ לשטח הפינוי. בהקשר זה שבים המערערים על טענתם לפיה טופס הפחת לא שיקף את ההשקעות שהושקעו בהקמת המבנה והסכום אשר נפסק להם בגין הקמתו - סך כולל של 3,574,589 ש"ח - משקף שווי של 410 ש"ח למ"ר המהווה כ-15% מן ההשקעה האמיתית למ"ר ומשווי הנכס נכון ליום הפינוי (על פי הערכת שמאי מטעמם). המערערים מוסיפים וטוענים כי פיצוי זה מגיע כדי 25% מן הפיצוי הממוצע שנפסק על ידי ועדת הזכאות ועל ידי הועדה המיוחדת לנכסים באיכות דומה וכי נוכח הפיצוי הנמוך שנפסק להם הם הגיעו לסיפה של חדלות פרעון. לטענת המערערים מרבית ההשקעה ברכישת המקרקעין ובהקמת המבנה נעשתה על ידי כליף אישית ממקורותיו העצמיים ומהלוואות אותן נטל, והם מוסיפים כי פרטו בפני הוועדה המיוחדת את כל השקעותיו של כליף ותמכו טענותיהם בתצהירים, אך הדברים לא זכו להתייחסות בהחלטת הוועדה ואף לא בפסק דינו של בית משפט קמא, אשר ראו בדיווח שבטופס הפחת חזות הכל. בהקשר זה מדגישים המערערים כי טופס הפחת הוא אמצעי להערכת השווי בקירוב סביר ואין על כן לעשות בו שימוש להענשת אלו שלא דיווחו במסגרתו על מלוא השקעותיהם. עוד טוענים המערערים כי בית המשפט התעלם מטופס הפחת המתוקן שהוצג על ידם וכן מכך שחלק ניכר מן ההשקעות הושקעו על ידי כליף אישית ועל כן לא היתה כל חובה לשקפן בטופס הפחת או ליתן לכך ביטוי בספריה של כליף תעשיות. המערערים מוסיפים ומציינים כי בית משפט קמא שגה בקובעו שהציגו מסמכים שאינם מתיישבים זה עם זה. בהקשר זה מדגישים המערערים כי בפני וועדת הזכאות הופיעה כליף תעשיות בלבד, שכן לכליף לא היה כל מעמד בפניה, ועל כן טענה להשקעה של כעשרה מיליון ש"ח במבנה, ואילו בפני הוועדה המיוחדת טען גם כליף אישית ושם יכול היה להעלות לראשונה את הטענה לפיה השקיע ממקורותיו העצמיים כעשרה מיליון ש"ח נוספים. עוד טוענים המערערים כי השקעתם במבנה, העולה פי כמה וכמה על הסכומים ששולמו להם, נלמדת מן המבנה עצמו, מחוות-הדעת ההנדסית שקבעה כי העלויות הסבירות של המבנה באיכות שבה נבנה עולות על 20 מיליון ש"ח וכן מסיווג המבנה על ידי מינהלת סל"ע עצמה כמבנה שנבנה באיכות הגבוהה ביותר (5+). 12. המערערים מוסיפים וטוענים כי הוועדה המיוחדת בחנה את טענותיהם במשקפיה של ועדת הזכאות ובכך שגתה, שכן אם תפקידה מתמצה בבחינת טופס הפחת שהינו הפרמטר שנקבע בחוק, לא היה צורך בהקמתה. תפקידה של הוועדה המיוחדת, כך נטען, הוא בין היתר להתמודד עם העובדה שהפיצוי על פי טופס הפחת אינו הולם את נסיבות המקרה אך הוועדה לא הפעילה את שיקול דעתה בעניין זה כנדרש והתעלמה מן הסמכות שניתנה לה לפסוק פיצוי שלא על פי הכללים הנוקשים שנקבעו בחוק ואף מן החובה המוטלת עליה לעשות כן. עוד טוענים המערערים כי בניגוד להחלטת בית משפט קמא יש ללמוד לעניינם מפסק הדין בעניין דגי שקמה, המתווה את הדרך לוועדה המיוחדת להתחשב בנתונים שאינם כלולים בטופס הפחת לשם קביעת פיצוי ראוי והוגן, והם מדגישים בהקשר זה כי לעניין זה ההבחנה בין עסק פעיל לשאינו פעיל אינה רלבנטית. המערערים מוסיפים וטוענים כי למעשה ניתן להתייחס לכליף תעשיות כאל עסק שלא היה פעיל במועד הקובע כיוון שהלכה למעשה היא לא ניהלה במבנה את עסקיה אלא השכירה חלקים ממנו. עוד מבקשים המערערים ללמוד לעניינם מהחלטת הוועדה המיוחדת בעניין תל קטיפא (החלטה 106/1) בה הוחלט להעניק פיצוי לפנים משורת הדין גם למי שחטאו בהפרת החוק, וכן מההלכה הכללית בדיני הנזיקין לפיה בקביעת הפיצוי המגיע לנפגע לא עומדת לו לרועץ העובדה שלא דיווח לרשויות המס על מלוא הכנסותיו. המערערים מדגישים בהקשר זה כי יש דמיון בין התכלית שביסוד דיני הנזיקין לזו שביסוד חוק יישום תוכנית ההתנתקות, והיא - פיצוי אמת בגין נזק. לטענתם, בידי הוועדה המיוחדת הידע המקצועי וריכוז הנתונים המאפשרים לה, ולמעשה מחייבים אותה, לקבוע כי פיצוי עבור המבנה בסך של 410 ש"ח למ"ר אינו ראוי ואינו והוגן. בתשובה לטענת הוועדה בדבר החשש "ממדרון חלקלק" ומהשלכות הרוחב שיהיו להכרעה במקרה דנן, טוענים המערערים כי בשאלות של צדק אין רלבנטיות לטענות ממין זה וכי מכל מקום אין יסוד לחשש שהובע משום שמספרם של בעלי העסקים אינו רב (41 לכל היותר) וכן משום שהמבנה דנן נבנה באיכות הגבוהה ביותר וניתן להניח שמדובר במקרה קיצוני וייחודי אשר בו הפער בין "פיצוי האמת" לפיצוי בפועל הוא הגדול ביותר. עוד מוסיפים המערערים כי יש לדחות את גרסת המשיבה כאילו שווי זכויות המפונים מאזור התעשיה ארז היה אפסי, בהדגישם כי לטענות עובדתיות אלו אין ביסוס בראיות שהוצגו וכן הם טוענים כי יש לדחות את הטענה כאילו "הרוויחו" מהפינוי בהדגישם כי מדובר באקט משפיל וכי לו המבנה היה נשאר ברשותם הם היו יכולים להעביר אליו בבוא היום את עסקה של כליף תעשיות. טענות הוועדה המיוחדת 13. הוועדה המיוחדת (להלן גם - הוועדה) טוענת כי דין הערעור להידחות, וכי בצדק קבע בית משפט קמא שאין להתערב בהחלטתה שלא להיעתר לבקשת המערערים לתשלום מיוחד לפנים משורת הדין. תחילה מדגישה הועדה כי הביקורת השיפוטית על החלטותיה היא ביקורת שיפוטית מנהלית, ולטענתה הוכח שלא נפל בהחלטתה פגם מנהלי המצדיק להתערב בה. לגוף העניין טוענת הוועדה המיוחדת כי בצדק לא העניקה פיצוי בגין ההשקעות הנטענות אשר לא דווחו על ידי כליף תעשיות, ולטענתה עליה להפעיל את שיקול דעתה במסגרת חוק יישום תוכנית ההתנתקות, על האיזונים הפנימיים שבו, ובין היתר בהתחשב בהוראתו הברורה בעניין החובה לפצות עסק פעיל ביום הקובע בהסתמך על דיווחיו בטופס הפחת. הוועדה מוסיפה כי אמנם ניתן לה שיקול דעת רחב להעניק פיצויים לפנים משורת הדין למי שלא כל תנאי הזכאות מתקיימים בו, אך היא אינה צריכה או יכולה להתעלם מן החוק שיצר אותה ועל כן אין היא רשאית לסטות מעקרונות הפיצוי שנקבעו בו. זאת בפרט במקרים שבהם, כבענייננו, לא ניתן כל הסבר מניח את הדעת לגבי אי הדיווח. הוועדה מציינת כי בהתאם לטופסי הפחת אותם הגישה כליף תעשיות לרשויות המס לאורך השנים, עלות הקמת המבנה הינה 4,291,583 ש"ח ועלות זהה מופיעה במאזנים שהגישה כליף תעשיות לרשויות המס בשנים 1999-2003. הוועדה מוסיפה כי בועדת הזכאות טענה כליף תעשיות כי הוציאה לבניית המבנה כחמישה מיליון ש"ח נוספים והיא אף ביקשה לתקן בהתאם ובאופן רטרואקטיבי את דיווחיה למס הכנסה. לעומת זאת בבקשה שהוגשה לה גדל סכום ההשקעה הנטען לכעשרים מיליון ש"ח ונטען לראשונה כי חלק הארי של הסכום הוצא מכיסו הפרטי של כליף. עוד מציינת הועדה כי על פי קביעתה העובדתית של ועדת הזכאות המערערים לא הציגו ראיות, מלבד חוזים, לתמיכה בטענותיהם ואילו טופס הפחת המאוחר משנת 2004 לא הוגש בזמן אמת ולא נלווה לדו"ח כספי כלשהו. על כן ערכו הראייתי קטן, מה גם שעולה ממנו כי יותר ממחצית עלות הבניה הוצאה בין השנים 2000 ל-2004, וזאת בניגוד לגרסה שהעלו המערערים לפיה עיקר הבניה בוצעה בשנים 1998-2000. לגישת הועדה אין לקבל את עמדת המערערים ממנה עולה כי ככל שאי החוקיות גדלה יש ללכת מרחק רב יותר לפנים משורת הדין לטובת המפונה והיא מוסיפה וטוענת כי היעדר רישום מדוייק ומלא אינו פגם טכני שהיא רשאית להתעלם ממנו, והוא יורד לשורש היחסים בין נישום לרשויות. הוועדה מדגישה בהקשר זה כי ניכוי פחת הוא אינטרס של הנישום וכי הקטנה מכוונת של שווי נכס בטופסי פחת יכולה לנבוע מניכוי שלא כדין של עלויות הבניה כהוצאות לפי סעיף 17 לפקודת מס הכנסה (ולא כפחת המתיר ניכוי של אחוז נמוך מעלויות הבניה בכל שנה), או מכך שחלק מהמימון להקמת המבנה הגיע מהכנסות לא מדווחות או אסורות (הלבנת הון). הוועדה מוסיפה וטוענת כי ההסתמכות על טופס הפחת במתן הפיצוי העסקי מבטיחה שוויון, דיוק ואחידות בפיצוי שכן הנתונים המופיעים בטופס הפחת נכתבים בהתאם לכללי החשבונאות המקובלים. עוד טוענת הוועדה כי בקביעת הוראה זו עמד לנגד עיני המחוקק הצורך לפצות את כל בעלי העסקים בתקופת זמן קצרה, ומסד הנתונים של רשויות המס הוא בסיס הנתונים הזמין, הטוב והאמין ביותר, המייתר את הצורך בחוות דעת שמאיות, על כל הבעייתיות הכרוכה בכך לעניין שטח הפינוי. הוועדה מוסיפה כי עקרון השמירה על שלטון החוק שזור בחוק יישום תוכנית ההתנתקות, כך שמעשים הנגועים באי חוקיות אינם אמורים להוות בסיס לפיצוי, ומפונה אשר פעל באופן הנגוע באי חוקיות מושתק מלהעלות טענות בשם הצדק וההגינות. 14. הוועדה מוסיפה וטוענת כי מתן פיצוי נוסף למערערים יוביל למצב בו "חוטא יצא נשכר", ולטענתה גישתה זו אין בה משום ענישה של המערערים שכן כל שקבעה הוא כי אין הצדקה להגדיל לפנים משורת הדין את הפיצוי, לאחר שנפסק למערערים מלוא הפיצוי שהם זכאים לו לפי החוק. על כן בצדק, לגישתה, לא מצא בית המשפט לנכון להידרש לחוות הדעת אותן ביקשו המערערים להציג על מנת לתמוך בטענתם כי בפועל שוויו של הנכס היה גבוה מזה שדווח על ידם. הוועדה מוסיפה ומציינת כי הפיצוי שניתן לכליף תעשיות חושב באותו האופן שבו חושבו פיצויים לעסקים אחרים ועל פי אותה שיטת חישוב שנקבעה בחוק ומשכך הוא עולה בקנה אחד עם הוראת תקנה 5 לתקנות יישום תוכנית ההתנתקות - תשלום מיוחד. עוד טוענת הוועדה כי הנחת המוצא של המערערים כאילו פיצוי הוגן הוא פיצוי אשר יאפשר את הקמת העסק מחדש בתחומי מדינת ישראל אינה מדוייקת, שכן הפיצוי במסלול הנכסי מחושב על פי "העלות המקורית המתואמת" ולא על פי "ערכי כינון", ודרך זו אושרה כחוקתית על ידי בית משפט זה אף שלעיתים יש בה משום פיצוי ביתר ולעיתים משום פיצוי חסר. הוועדה שבה וטוענת כי יש להבחין בין עניין דגי שקמה לבין המקרה דנן מן הנימוקים שפורטו בהחלטתה ובפסק-דינו של בית משפט קמא, והוא הדין באשר להחלטות הנוספות אליהן הפנו המערערים שאינן נוגעות לפיצוי עסקי או לעסק פעיל. הוועדה מוסיפה ומדגישה כי ככל שמדובר בחברה בע"מ שהייתה פעילה במועד הקובע והייתה מחוייבת בניהול ספרים כדין, היא מעולם לא פסקה פיצוי בגין עלויות מקרקעין, מבנה או רכוש קבוע שלא על פי טופס הפחת ולטענתה הנסיבות האישיות שעליהן הצביע כליף אינן מצדיקות סטיה מגישתה זו. הוועדה מבהירה עוד כי הנחת המוצא של המדינה הינה כי ערב היום הקובע וללא קשר לתוכנית ההתנתקות, שווי הזכויות במקרקעין באזור התעשיה ארז היה נמוך מאוד עד כדי אפסי, והיא מוסיפה כי המצב הבטחוני לפני היום הקובע (שהוביל לירידת ערך הקרקע) אינו עילה לחיוב המדינה בפיצוי. כמו כן טוענת הוועדה כי עסקים שבחרו במסלול הפיצוי הנכסי הם ככלל עסקים אשר בשוק החופשי היה להם ביקוש נמוך מאוד, ומכאן כי הפיצוי אשר קיבלו על פי החוק עלה על שווים האמיתי. לטענתה כיוון שכליף תעשיות היתה עסק מפסיד התשואה בגין המבנה היתה נמוכה ביחס להשקעה בו, ועל כן המסלול הנכסי הניב לה פיצוי גדול יותר. עוד מציינת הוועדה כי על פי הוראות התב"ע החלה על המגרש בו הוקם המבנה ניתן היה לבנות עליו לכל היותר מבנה בן שלוש קומות בשטח מקסימאלי של 6,304 מ"ר. על כן, כך מוסיפה הוועדה, יש לדחות את טענת המערערים כאילו פוצו בסך של 410 ש"ח למ"ר משום שטענה זו נסמכת על מלוא שטח המבנה, כולל השטחים אשר נבנו שלא כדין, ואילו המערערים עצמם זנחו את הטענה כי הם זכאים לפיצוי גם בגין השטחים שנבנו מעבר למותר על פי התוכנית התקפה. הוועדה מוסיפה וטוענת כי להכרעה דנן תהא השלכה על הפיצוי שיינתן לבעלי עסקים נוספים שפונו מאזור התעשיה ארז וכן לפיצוי בהקשרים אחרים, ולגישתה בכל אותם מקרים אין בידה לפצות באופן המאיין באופן מוחלט הוראה שבחוק. תיקונים מספר 3 ו-4 לחוק יישום תוכנית ההתנתקות והשלמות טיעון מטעם הצדדים 15. ביום 5.7.2010 התקיים דיון בבית משפט זה, ובעקבותיו הגישו הצדדים חוות דעת שמאיות מטעמם וכן התקיים ביום 4.10.2010 דיון נוסף בפני הוועדה המיוחדת, אך זה לא הוביל לפתרון המחלוקת. לאחר הודעות מעדכנות שהגישו הצדדים בנוגע למהלך האמור, תוקן ביום 27.3.2011 חוק יישום תוכנית ההתנתקות (להלן: תיקון מספר 3). תיקון זה אינו נוגע ישירות לענייננו והוא נועד בעיקרו ליתן לשוכרים פרטיים שהתגוררו בשטח הפינוי פתרון התיישבותי אשר יאפשר את המשך מגוריהם ביישובי הקבע במסגרת קהילתית (ראו הצעת חוק יישום תוכנית ההתנתקות) (תיקון מספר 3) (הסדר לשוכר פרטי והוראות נוספות), תשע"א-2011, ה"ח 367, 78). תיקון נוסף בחוק יישום תוכנית ההתנתקות נחקק ביום 15.8.2011 (להלן: תיקון מספר 4) ובמסגרתו נקבע, בין היתר, כי עסק שקיבל פיצוי בגין מבנה והקים במקומו עסק ממשיך יהיה זכאי לשיפוי ולמענק מוגדל, על פי התנאים שנקבעו בחוק (ראו הצעת חוק יישום תוכנית ההתנתקות (תיקון מס' 4) (פיצוי למניעת חסרון-כיס לעסק שהעתיק את פעילותו), תשע"א-2011, ה"ח 392, 190). במסגרת תיקון מספר 4 וכפי שכבר צויין, אף הורחב היקפה של הביקורת השיפוטית על החלטות הוועדה המיוחדת. כמו כן, נוספו לוועדה באותו התיקון סמכויות, אך בעניינים מסוימים הוגבל שיקול דעתה. 16. בעקבות תיקונים 3 ו-4 לחוק אפשרנו לצדדים להשלים את טיעוניהם, ובהודעה מיום 21.6.2011 טענה הוועדה כי במסגרת הדיונים שקיים המחוקק טרם קבלתו של תיקון מספר 3 לחוק, הוצעה האפשרות להרחיב את הפיצוי לבעלי העסקים באזור התעשיה ארז, אך לאחר שהמחוקק נתן מפורשות את דעתו לכך הוא החליט שלא לעשות כן בגדר אותו תיקון. באותה הודעה אף ציינה הוועדה (במענה לשאלת בית משפט זה שהועלתה בדיון מיום 5.4.2011), כי על פי הערכתה ישנו פער של כ-1,000 ש"ח למ"ר בין התשלום בו פוצתה כליף תעשיות לבין הוצאותיה בפועל ביחס לחלק המבנה אשר נבנה כדין (פער של כ- 6,300,000 ש"ח), וזאת בשים לב לטיב ולאיכות המבנה ובהתבסס על טופס הפחת של חברות אחרות שבנו מבנים באזור התעשיה, ורישומיהן נחזים להיות מלאים ומדוייקים. בהודעה נוספת מיום 4.9.2011 שהגישה, עמדה הוועדה על כך שבמסגרת תיקון מספר 4 הוגדל משמעותית הפיצוי שניתן לבעלי עסקים אשר העתיקו את פעילותם, ובמסגרת זאת ניתן פיצוי נוסף עבור עלות ההקמה או הרכישה של מבנים חלופיים מעבר לפיצוי שניתן על פי הדיווח לרשויות המס (תוך קביעה בדבר שיפוי מופחת בגין אי הדיווח). הוועדה הדגישה כי בכך סטה המחוקק הראשי באופן חלקי מן העקרון שנקבע בחוק המקורי המחייב מתן פיצוי על פי הדיווחים בטופס הפחת, ולטענתה מדובר בהסדר שלילי לגבי עסקים אשר לא העתיקו את פעילותם. הוועדה מוסיפה כי אין מדובר בקביעה שרירותית אלא בקביעה שנועדה לעודד בעלי עסקים להשתקם ולחדש את פעילותם העיסקית, כחלק מיישום המלצות ועדת מצא. עוד מדגישה הוועדה בהודעתה כי שיעור השיפוי נותן ביטוי להיקף אי הדיווח לרשויות המס וכי נוכח תיקון מספר 4 לחוק המאפשר הקמת עסק חלופי עד סוף שנת 2012, מוצע למערערים לשקול את הקמת העסק מחדש. 17. במענה לטענות הוועדה ציינו המערערים בהודעתם מיום 17.7.2011, כי הסכום שציינה הוועדה לעלויות המבנה (כ-1,500 ש"ח למ"ר) הוא על הצד הנמוך, ולטענתם חברה אחרת קיבלה בגין נכס אשר נבנה בדרגת איכות דומה פיצוי של 2,178 ש"ח למ"ר. עוד טענו המערערים כי מהדיונים בכנסת עולה כי העובדה שתיקון מספר 3 לא כלל פתרון לבעיה של בעלי העסקים באזור התעשיה ארז, אינה מהווה הסדר שלילי והיא נובעת משיקולים תקציביים גרידא. בתגובה מיום 26.9.2011 הוסיפו המערערים כי עניינו של תיקון מספר 4 הוא במתן פיצוי לעסקים שהעתיקו את פעילותם והמשיכו בעיסוקם, ואילו העסק שלהם אינו קיים עוד ולא הוקם מחדש משום שאין בידיהם הון ראשוני אשר יאפשר את הקמת עסק חדש. עם זאת תיקון זה מחזק לטענתם את העמדה לפיה היצמדות הוועדה לטופס הפחת אינה עולה בקנה אחד עם לשון החוק ותכליתו, וכי במקרים מסויימים ראוי לפצות על פי היקף ההשקעות בפועל. כן ציינו המערערים כי תיקון מספר 4 לחוק יכול להוות כלי עבור הוועדה המיוחדת לקביעת שוויו האמיתי של המבנה, וכי "הערכים הנורמטיביים שנקבעו בחוק עצמו, [מ]עידים מניה וביה על האבסורד שבפיצוי" אשר ניתן להם. עוד טענו המערערים כי התיקון מפחית מחשיבות דיווחי המס לצורך חישוב הפיצוי, ולא ניתן על ידי הוועדה כל טעם המבחין בין 'עבריינים' מסוג אחד לבין 'עבריינים' מסוג אחר. על כן יש לדחות את פרשנותה הפוגעת בזכויות לשוויון ולקניין. המערערים הוסיפו כי העתקת עסק אינה נימוק רלבנטי לעניין אופן חישוב הפיצוי על השקעות העבר, והדגישו כי אין לקשור בין מענק שעניינו עידוד השקעה לבין פיצוי אמת על הפקעה. עוד ציינו המערערים כי תיקון מספר 4 ככל שהוא מתייחס להוראת סעיף 137 לחוק, מלמד על הרחבת שיקול הדעת של הוועדה וסמכויותיה ובהתאמה, כך נטען, הורחבו גם סמכויותיו של בית המשפט לעניינים מינהליים בקיימו ביקורת שיפוטית על החלטות הוועדה. לאחר דיון נוסף שהתקיים בערעור ביום 16.1.2012 הודיעו המערערים כי הם בחנו את האפשרות לפעול על פי תיקון מספר 4 לחוק כהצעת הוועדה בדיון, אך הסתבר להם כי מנהלת תנופה טרם סיימה את היערכותה ליישום התיקון וכי בשלב זה לא ניתן להגיש בקשות על פיו. בתגובה ציינה הוועדה כי בניגוד לטענת המערערים ניתן להגיש בקשות על פי התיקון לחוק וכי מספר בקשות אף הוגשו על ידי בעלי עסקים שונים. עוד הדגישה הוועדה כי די שהמערערים יחזיקו במיעוט מתוך אמצעי השליטה בעסק חדש שיוקם על ידם על מנת שיהיו זכאים לפיצוי על פי סעיף 70א לחוק, בהתאם לשיעור אחזקתם בעסק החדש. במאמר מוסגר ובטרם אפנה לפרק הדיון אציין כי הן המערערים הן הוועדה המיוחדת הפנו בטיעוניהם לקביעותיה ולמסקנותיה של ועדת מצא, אך נוכח הוראת סעיף 22 לחוק ועדות חקירה, תשכ"ט-1968 סברתי כי אין מקום להידרש לטענות אלה. דיון 18. האם רשאית הוועדה המיוחדת הפועלת לפי סעיף 137 לחוק יישום תוכנית ההתנתקות, לאשר תשלום מיוחד בגין מבנה שבנה בעל עסק פעיל במועד הקובע, שלא על בסיס העלות המצוינת בטופס הפחת שהגיש? ואם כך, האם ראוי היה להורות כן במקרה שבפנינו? אלו הן השאלות העומדות להכרעתנו בערעור זה. כפי שתיארנו לעיל, דחתה הוועדה המיוחדת את בקשת המערערים לתשלום מיוחד בגין מבנה שבנו באזור התעשיה ארז, בקובעה כי אין מקום לשלם להם סכום נוסף על הסכום אותו פסקה להם ועדת הזכאות. בהקשר זה ראתה עצמה הוועדה המיוחדת מחוייבת לקריטריונים שנקבעו בחוק ביחס למסלול הנכסי, והנחו את ועדת הזכאות בהחלטתה, ולפיהם סכום הפיצוי שניתן לעסק פעיל בגין מבנה נגזר מן הסכומים שצויינו "בזמן אמת" בטופס הפחת, והיא סברה כי אינה מוסמכת לסטות מהם. הוועדה המיוחדת אף ציינה בטיעוניה בעניין זה כי היא "מעולם לא פסקה פיצוי בגין עלויות מקרקעין, מבנה או רכוש קבוע שלא על פי טופס הפחת, מקום בו מדובר בחברה בע"מ אשר היתה פעילה במועד הקובע, והיתה חובה עליה לנהל ספרים כדין" (פסקה 42 לסכומי הוועדה. לגישה זו ראו והשוו גם דעת הרוב בהחלטות הוועדה המיוחדת: מספר 224/12; מספר 286/1; ומספר 237/4). בהינתן הכלל הבלתי-כתוב האמור שעל פיו הנחתה עצמה הוועדה המיוחדת בהחלטותיה, היא לא ראתה צורך לבחון את נסיבותיו של המקרה שבפנינו לפרטיו ולא נדרשה כלל לשיקולי צדק, אשר יתכן ויש בהם כדי להצדיק בעניינו סטיה מאותו הכלל. לטעמי גישה זו בה נקטה הוועדה המיוחדת בטעות יסודה. הסמכות ושיקול הדעת הנתונים לוועדה המיוחדת 19. אין לקבל את גישתה של הוועדה המיוחדת כי בדומה לוועדת הזכאות היא אינה מוסמכת ואינה רשאית לסטות מן הקריטריונים שנקבעו בחוק ביחס למסלול הנכסי - קרי כי היא אינה רשאית בשום מקרה להורות על תשלום מיוחד לעסק שהיה פעיל במועד הקובע בגין השקעות במבנה אשר לא נרשמו בטופס הפחת. גישה זו אין לה עיגון בהוראות החוק והיא אף אינה מתיישבת עם פירושן הנכון של הוראות אלה. הלכה היא כי לשון החוק היא נקודת המוצא לכל מהלך פרשני, שכן היא קובעת את קשת האפשרויות לפירוש ההוראה העומדת לדיון ומתוכן על בית המשפט לחלץ את הפרשנות המשקפת באופן מיטבי את תכליתו של דבר החקיקה (ראו רע"א 6340/07 עיריית תל אביב נ' טיומקין, פסקה 25 (טרם פורסם, 13.2.2011)). במקרה שבפנינו קשה כאמור למצוא עוגן לשוני לגישת הוועדה המיוחדת לפיה אין לאשר בשום מקרה תשלום מיוחד לבעל עסק פעיל שלא בהתבסס על המחיר הנקוב בטופס הפחת. אך חשוב מכך - עמדת הוועדה בהקשר זה חוטאת לדעתי לתכלית שאליה כיוון סעיף 137(ב)(2) לחוק. כפי שציינו לעיל, ההוראה לפיה יש לגזור את שווי המבנה מן המחיר הנקוב בטופס הפחת נועדה בעיקרה לקדם יעילות וודאות בהתבסס על ההנחה שבמרבית המקרים משקפים הדיווחים אשר נמסרו לרשויות המס את המצב לאשורו ובשל כך נקבע בחוק כי טופס הפחת ישמש כראיה בלעדית להוכחת שווי המבנה בפני ועדת הזכאות. אולם, איני סבורה כי דין זהה חל ככל שהדבר נוגע להחלטת הוועדה המיוחדת, שכן וועדה זו נועדה ליתן מענה למצבים מיוחדים בהם הפיצוי הניתן למפונה על פי תנאי החוק אינו הוגן ואינו ראוי ועל כן אינו מגשים את תכליתו. עמד על כך בית משפט זה בפסק הדין בעניין המועצה האזורית חוף עזה בקובעו כי "העלות המתואמת" ממנה נגזר כאמור הפיצוי בגין המבנה במסלול הנכסי, מהווה "קירוב סביר להערכת שווי", אף כי "לעתים עשוי הדבר להביא להערכת שווי ביתר, אם ערך הנכס ירד. לעומת זאת אם ערך הנכס עלה מאז רכישתו יהיה בפריט זה פיצוי בהערכת חסר" (עמ' 670 לפסק הדין). חרף זאת, סבר בית המשפט כי אין להורות על פסילתן של איזה מן ההוראות המעגנות את הפיצוי בהקשר זה והטעם המרכזי לכך נמצא לו לבית-המשפט בקיומו של מנגנון הוועדה המיוחדת, אשר נועדה לדאוג למציאת פתרון צודק במקרים המתאימים, ובלשון בית-המשפט: "... אפשר והשימוש בנוסחאות שבחוק יגרום לבעל עסק מפונה לפיצוי חסר גם במסגרת ההנחות המיטיבות שבחוק יישום ההתנתקות עליהן עמדנו. לכן קובע החוק "שסתום בטחון": הוועדה המיוחדת שהוקמה על פיו. לפי הצעת ועדת זכאות, ועל פי בקשת הזכאי, יכולה הוועדה המיוחדת להגדיל את הפיצוי לעסקים "במקרים יוצאי דופן", על פי כללים ובתנאים שקבע שר המשפטים בהסכמת שר האוצר ובאישור ועדת הכספים של הכנסת ובתנאים שקבע (סעיף 68 לחוק). נראה כי המחוקק מכיר בכך שלא תמיד ה"מודלים" יתנו פתרון צודק. (עמ' 678 לפסק-הדין. כן ראו: בג"ץ 5991/10 "אומץ" אזרחים למען מנהל תקין וצדק חברתי משפטי נ' מדינת ישראל - כנסת ישראל, פסקאות 9, 11 (טרם פורסם, 27.9.2011); זיידמן וסומר, 600). דברים אלו אשר נקבעו ביחס לסמכות הוועדה המיוחדת להגדיל פיצוי על פי סעיף 68 לחוק, יפים לטעמי גם לגבי סמכותה לאשר תשלום מיוחד על פי סעיף 137(ב)(2) לחוק. אכן, בהיותה מנגנון משלים שנועד ליתן מענה למקרים בהם לא ראוי להסתפק בפיצוי אשר ניתן על פי החוק, מהווה הוועדה המיוחדת הן בהפעילה את סמכותה על פי סעיפים 68 ו-137(ב)(1) הן בהפעילה את סמכותה על פי סעיף 137(ב)(2), מעין "שסתום בטחון" אשר נועד להבטיח מתן פיצוי הולם והוגן במקרים מתאימים ובניגוד לעמדת הוועדה, אינני סבורה כי יש להגביל את סמכותה לאשר תשלום מיוחד רק באותם המקרים שבהם "העלות המתואמת" אינה משקפה נאמנה את שווי הנכס נוכח תנודות במחירו. הוועדה המיוחדת ציינה בטיעוניה כי אין לפרש את סמכותה ואת שיקול דעתה באופן המרוקן מתוכן את ההסדרים שנקבעו בחוק (והיא מפנה בעניין זה לפסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים בעת"מ 1271/09 אילון נ' ועדה מיוחדת - מינהלת סל"ע (15.2.2010) (להלן: עניין אילון)). אכן, מאליו מובן כי לא בכל מקרה אשר בו אין מתקיים במבקש תנאי כלשהו מתנאי הזכאות אשר נקבעו בחוק, על הוועדה המיוחדת לאשר לו תשלום מיוחד וככלל על סכום הפיצוי להיקבע בדרך המלך על ידי ועדת הזכאות ובהתאם לתנאים הקבועים בחוק. הוועדה המיוחדת נועדה לטפל במקרים חריגים (והשוו עע"ם 7275/10 הועדה המיוחדת לפי חוק יישום תוכנית ההתנתקות, תשס"ה-2005 נ' שקד, פסקה ל"ג (טרם פורסם, 29.11.2011)), וכפי שכבר צוין היא נועדה להוות מעין "שסתום בטחון" באותם המקרים אשר בהם הפיצוי המשתלם למפונה על פי תנאי החוק אינו הוגן ואינו ראוי ומתקיימות נסיבות מיוחדות אשר בהן מן הצדק להורות על תשלום מיוחד שיגשים את תכלית החוק בעניין זה. כך למשל ייתכנו מקרים אשר בהם יש לאפשר לבעל עסק שהיה פעיל במועד הקובע להוכיח את שווי המבנה שבגינו מתבקש תשלום מיוחד, שלא על בסיס המחיר הנקוב בטופס הפחת. 20. המערערים מזה והוועדה המיוחדת מזה מבקשים להסתמך על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בעניין דגי שקמה. באותו עניין קבע בית המשפט המחוזי (השופט י' עדיאל) כי בכל הנוגע לעסקים שהיו בלתי פעילים ביום הקובע לא הוגבל סכום הפיצוי אותו רשאית להעניק ועדת הזכאות לסכום ההוצאות אשר נרשם בטופס הפחת של העסק, בהדגישו כי בהעדר הוראה בחוק בעניין זה "[א]ין לבסס קיומה של מגבלה כזאת על דרך היקש" (פסקה 13). בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע בהקשר זה כי: "חוק ההתנתקות מושתת על העיקרון של מתן פיצוי הוגן לבעלי נכסים, בכלל זה עסקים, שאבדו את נכסיהם עקב ההתנתקות. בהנחה שהמערערת אכן השקיעה השקעות והוציאה הוצאות בסכומים של מיליוני שקלים במקרקעין ובמבנים שבעסקה, אי מתן פיצוי בגין השקעות אלה נוגד על פניו את תכלית החוק. על כן, ככל שאין מנוס מלאמץ תוצאה קשה כזאת, שאינה תואמת את תכלית החוק, הדבר צריך שיעוגן בלשונו המפורשת של המחוקק" (פסקה 11). לגישה דומה ראו והשוו גם ע"ו (ירושלים) 34650-03-10 קטיף מושב שיתופי להתיישבות חקלאית של הפועל המזרחי בע"מ נ' ועדת הזכאות לפי חוק יישום תוכנית ההתנתקות, פסקאות 23-25 (26.1.2011)). הוועדה המיוחדת טוענת כי בפסק הדין הודגש כי תוצאה זו נובעת מכך שלגבי עסקים לא פעילים לא נקבעה בחוק הגבלה על דרך הוכחתן של ההוצאות, ולעומת זאת, כך היא מוסיפה, לגבי עסקים פעילים נקבע מפורשות כי שוויו של המבנה יילמד מן המחיר שצויין בטופס הפחת ואין לסטות מהוראה זו. לגישתי לא ניתן להסיק מפסק דין דגי שקמה את שמבקשת הוועדה המיוחדת להסיק ממנו. הוועדה לא הבהירה בפנינו מהי ההבחנה העניינית בהקשר דנן בין עסקים שהיו פעילים במועד הקובע לבין עסקים שלא היו פעילים באותו המועד. בפסק דין דגי שקמה ציין בית המשפט בהקשר זה כי ועדת הזכאות טענה שההבחנה בין השניים מבוססת על ההנחה שברשותו של עסק בלתי פעיל לא יימצאו למועד הקובע ספרים רלבנטיים ובהם טפסי פחת (פסקה 14 לפסק הדין). טעם זה הוא טעם פרקטי-ראייתי ואין מדובר, אפוא, בהבחנה שבמהות. כמו כן, וזהו עיקר - פסק דין דגי שקמה עניינו בהחלטה של ועדת הזכאות ואילו ההחלטה העומדת לדיון בענייננו היא החלטתה של הוועדה המיוחדת. ככל שבהחלטת ועדת הזכאות מדובר, בצדק דבק בית משפט קמא בהוראות החוק וקבע כי לגבי עסק פעיל חייבת הוועדה להתבסס על טופס הפחת ואילו לגבי עסק בלתי פעיל אין היא חייבת לעשות כן. אך קביעה זו אינה מעלה ואינה מורידה לענייננו בו עומדת לדיון החלטתה של הוועדה המיוחדת. הנה כי כן, יש לדחות את טענת הוועדה המיוחדת לפיה אין היא מוסמכת בשום מקרה להורות על מתן פיצוי לבעל עסק שהיה פעיל במועד הקובע שלא על פי המחיר הנקוב בטופס הפחת. 21. זאת ועוד. קביעת כלל נוקשה להתבססות בלעדית על טופס הפחת, על פיו מנחה עצמה הוועדה המיוחדת בהחלטותיה, אינה מתיישבת עם מהותה ועם אופייה של הוועדה שהוסמכה לדון בבקשות לתשלום מיוחד בנסיבות מיוחדות ולפסוק פיצוי לפנים משורת הדין. בעת"מ (ירושלים) 1554/09 מעודד נ' מדינת ישראל - מנהלת סל"ע, (25.4.2010) (להלן: עניין מעודד) קבע בית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים כי תפקידה של הוועדה המיוחדת הוא: "לבחון אם ישנה פגיעה מיוחדת שנפגע אדם כפועל יוצא מן ההתנתקות, אשר אינה זוכה לפיצוי במסגרת הוראות החוק הרגילות על-ידי ועדת הזכאות, ולשם הגשמת תכליותיו של החוק מן הצדק לפצותו עליה" (פסקה 2 לפסק-הדין. כן ראו עת"מ (ירושלים) 29564-10-10 אלימלך נ' מנהלת תנופה - הוועדה המיוחדת, פסקה 12 (2.6.2011)). קביעה זו מקובלת עליי. אכן, במילוי תפקידה אין הוועדה המיוחדת מחוייבת להיצמד לתנאי הזכאות הקבועים בחוק. אדרבא, נתון לה שיקול דעת רחב לפסוק פיצוי כתשלום "לפנים משורת הדין" באותם מקרים מיוחדים אשר בהם מצאה הוועדה כי החוק אינו מעניק למפונה פיצוי הוגן במסלול הרגיל, אך הצדק מחייב לעשות כן. יפים בהקשר זה ובשינויים המחוייבים, דבריו של השופט (כתוארו אז) מ' חשין על חשיבותו של המנגנון המאפשר להכיר בחריגים ולטפל בעניינם לפנים משורת הדין, ובלשונו הציורית: " ... מדיניות נעדרת חריגים כמוה כמכונת-מְסַבִּים בלא שמן לַהֲסִיכָה. מה זו האחרונה לא תפעל ותישרף במהרה, כן דין המדיניות" (בג"ץ 3648/97 סטמקה נ' שר הפנים, פ"ד נג(2) 728, 794 (1999)). כך בענייננו. הוועדה המיוחדת הוקמה בחוק יישום תוכנית ההתנתקות על מנת לבחון בקשב ובאמפטיה מקרים פרטניים אשר לגביהם התעורר קושי בהענקת פיצוי על פי תנאי הזכאות שנקבעו בחוק, שמא מתקיימים בעניינו של המפונה אשר פנה לוועדה נסיבות מיוחדות המצדיקות התייחסות גמישה ותשלום מיוחד משיקולי צדק. בכך נבדלת הוועדה המיוחדת מוועדת הזכאות. בעוד שועדת הזכאות מחויבת לבסס את הכרעותיה על הוראות החוק באופן דווקני, רשאית הוועדה המיוחדת להידרש לקשת רחבה של שיקולים ולזקק מתוך המקרים המובאים בפניה את אותם המקרים אשר בהם יהא זה הוגן וצודק להורות על תשלום מיוחד ולתרום בכך להגשמה מיטיבית של התכליות שביסוד החוק. זוהי בעיני מהות התפקיד שנועד לוועדה המיוחדת כמי שהוסמכה בסעיף 137(ב)(2) לחוק לאשר תשלום "לפנים משורת הדין, למי שלא נתמלאו בו תנאי מתנאי הזכאות לפיצויים לפי חוק זה אם ראתה ... כי בשל נסיבותיו המיוחדות של המבקש מן הצדק לעשות כן" (למושג הצדק במשפט ראו ע"א 877/07 גפן נ' ג'ירוטק השקעות בע"מ, פסקאות כו'-ל' (לא פורסם, 2.9.2010)). על כן, מקום בו המחוקק לא הגביל את סמכותה ואת שיקול דעתה של הוועדה (והשוו סעיף 137(ב1) לחוק), אין זה ראוי ואין זה נכון כי היא תטיל על עצמה מיוזמתה מגבלה כה גורפת כפי שעשתה הוועדה בעייננו. מהלך זה אינו עולה בקנה אחד עם תכלית הקמתה ויש בו במידה רבה כדי לעקר מתוכן את שיקול הדעת הרחב שניתן לה לשקול מכלול שלם של שיקולים, אשר נועדו כולם להתכנס בסופו של יום להחלטה שהיא "לפנים משורת הדין". 22. לא אכחד, העובדה שצד להליך שיפוטי מבקש להציג מצג שונה מזה שאותו הציג בעבר בפני רשויות המדינה ולהסתמך עליו לצורך קבלת פיצוי, אינה עניין של מה בכך. זהו בהחלט נתון משמעותי הפועל לחובתו בזוכרנו כי אחת התכליות הכלליות שבבסיס דברי החקיקה כולם היא הבטחת שלטון החוק ואכיפתו (ראו: בג"ץ 6824/07 ד"ר עאדל מנאע נ' רשות המסים, פסקה 27 (טרם פורסם, 20.12.2010) (להלן: עניין מנאע); אהרון ברק פרשנות תכליתית במשפט, 418-419 (2003)). אולם, בצדק ציינו המערערים כי האפשרות להסתמך על נתונים כאמור הוכרה בחוק יישום תכנית ההתנתקות עצמו (ראו סעיף 67 לחוק לגבי עסקים לא פעילים ופסק הדין בעניין דגי שקמה וכן ראו תיקון מספר 4 לחוק), והיא אינה זרה לשיטתנו המשפטית. המערערים הצביעו בהקשר זה על כך שבדין הכללי נוהגת עימנו ההלכה לפיה במסגרת תביעת נזיקין ולצורך חישוב הנזק, אין לחסום בפני הניזוק את האפשרות לטעון ואף להציג הוכחות לכך שהכנסתו הייתה גבוהה מזו שדיווח עליה לשלטונות המס. זאת מכוח העיקרון לפיו תכליתו של הפיצוי היא להשיב את המצב לקדמותו. על כן נפסק בהקשר זה כי "הכלל הוא שיש לבחון את הכנסתו האמיתית של התובע ... וכי אין מקום להשבתו למצב מדומה כפי שהוא משתקף בדו"חות מס שנתגלו ככוזבים. אין להעניש את הניזוק, ובוודאי כך לגבי התלויים בו, בשל חטאיו" (ע"א 9813/07 נעים נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, פסקה 4 (לא פורסם, 16.8.2009) (להלן: עניין נעים)). עם זאת הוסיף בית המשפט והדגיש באותו עניין כי "על מי שתובע מכוח טענה הנסמכת על כזב בדיווחי המס מוטל נטל ממשי להוכיח כי טענותיו החדשות אינן כוזבות גם הן" (שם, שם. לזהירות היתרה שיש לנהוג ביישומה של הלכה זו ול"אי הנחת" שהיא מעוררת ראו חוות דעתו של השופט רובינשטיין, שם. כן ראו: עניין אררט, 497-498; ע"א 3015/06 מדינת ישראל, מנהל מקרקעי ישראל נ' פינקלשטיין, פסקה 15 (לא פורסם, 9.12.2008); ע"א 2320/09 פלוני נ' פלוני, פסקה י"ז (טרם פורסם, 14.4.2011)). מבלי להפחית מן החומרה הרבה אשר יש לייחס למתן דיווחים בלתי נכונים לרשויות, נראה לי כי יש להחיל בענייננו, בזהירות המתבקשת, עקרון דומה. כפי שכבר צוין, התכלית העומדת ביסוד חוק יישום תוכנית ההתנתקות היא העמדתו של המפונה במצב קרוב ככל הניתן למצב בו היה לפני הפינוי ותכלית זו ראוי לה שתגבר גם לגבי חוק זה על האינטרסים הכלליים עליהם עמדה הוועדה בטיעוניה, בייחוד משבסמכויות של ועדה מיוחדת עסקינן (השוו עניין מנאע, פסקאות 46-52). מסקנה זו מתחזקת נוכח העובדה שככלל רישום העלות האמיתית בטופס הפחת היא בראש ובראשונה אינטרס של הנישום, שכן ניכוי הפחת מקטין את ההכנסה החייבת במס (זאת בשונה מהעלמת הכנסות (ראו למשל עניין אילון)). אך חשוב מכך, היא מתחזקת נוכח ייחודיותו ועוצמתו של אירוע ההתנתקות. עמדה על כך הנשיאה ד' ביניש בפסק הדין בבג"ץ 1213/10 ניר נ' יו"ר הכנסת (טרם פורסם, 23.2.2012) באומרה: "נראה כי מעטים יחלקו על כך שאירוע ההתנתקות היווה אירוע ייחודי בעוצמתו ובהיקפו בהיסטוריה של החברה והציבור בישראל. ישראלים רבים, אשר במהלך שנים זכו לגיבוי ותמיכה מצד המדינה להתיישב ברצועת עזה ובצפון השומרון ולבסס שם את חייהם, נדרשו לעזוב את ביתם ואת מרכז חייהם בניגוד לרצונם" (פסקה 21 לחוות דעתה). באותו עניין נדונה חוקתיותו של חוק הפסקת הליכים ומחיקת רישומים בעניין תכנית ההתנתקות, התש"ע-2010, הקובע הסדר מיוחד לגבי מי שנפתחו בעניינו הליכים פליליים או שהורשע בדין על רקע התנגדות לתוכנית ההתנתקות. בית המשפט פסק כי החוק קובע תנאים של אכיפה בררנית ביחס לקבוצת אוכלוסיה מסויימת וביחס לעבירות מסוימות, אך לא ראה צורך להכריע האם ככזה הוא פוגע בשוויון במובן החוקתי (אף כי נטה להשיב לכך לחיוב, ראו פסקה 17 לחוות דעתה של הנשיאה ד' ביניש). זאת נוכח קביעתו כי החוק עומד בדרישות פסקת ההגבלה שבחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ובהקשר זה עמד בית המשפט כאמור על ייחודו של אירוע ההתנתקות ועל כך ש"עוצמותיו של האירוע היו חריגות בהיקפן ובמשמעותן" (שם, פסקה 21) ומצדיקות את שנקבע. בעיני, ובבחינת קל וחומר, יש לומר כי נוכח ייחודו של אירוע ההתנתקות והפגיעה הקשה שנגרמה למפונים, ראוי לפרש את הוראות החוק בכלל, ואת ההוראות המעגנות את סמכותה של הוועדה המיוחדת בפרט, בדרך שיהיה בה כדי להגשים באופן מיטבי את תכלית הפיצוי שביסוד החוק, קרי - העמדתו של מפונה במצב קרוב ככל הניתן למצב בו היה לפני הפינוי. 23. טענה נוספת שהעלתה הוועדה המיוחדת להצדקת החלטתה, נוגעת להשלכות התקציביות הלא מבוטלות, כדבריה, שתהיינה לאישור תשלום מיוחד בנסיבות כגון אלה שבענייננו. בהקשר זה עמדה הוועדה על מקרים נוספים בהם נדחו בקשות של בעלי עסקים להוכיח עלותם של מבנים שהיו בבעלותם שלא על בסיס המחיר הנקוב בטופס הפחת. טענה זו, אשר לא כללה התייחסות מפורטת לסכומים, אף היא דינה להידחות. לגישתי על הוועדה המיוחדת להעמיד לנגד עיניה בכל מקרה נתון את נסיבותיו הקונקרטיות ולפעול להגשמת הסמכויות והתפקידים שהוקנו לה בחוק, גם אם יש לדבר משמעויות כספיות. זאת ועוד - המסקנה, לפיה מוסמכת הוועדה המיוחדת במקרים המתאימים לאשר תשלום מיוחד שלא בהתבסס על טופס הפחת, אין משמעותה כי מעתה ואילך עליה להורות כן בכל אותם מקרים נוספים עליהם הצביעה הוועדה. אך מובן הוא כי עליה לבחון כל מקרה ומקרה לנסיבותיו ולהשתכנע כי מתקיימות בו נסיבות מיוחדות שאכן מצדיקות מתן תשלום מיוחד כאמור (השוו עת"מ (ירושלים) 8975/08 אלימלך נ' מדינת ישראל - מינהלת סל"ע, הוועדה המיוחדת, פסקה 15 (7.12.2009) (להלן: עניין אלימלך)). תיקון מספר 4 לחוק יישום תוכנית ההתנתקות 24. כפי שפירטנו לעיל, ביום 15.8.2011 התקבל תיקון מספר 4 לחוק יישום תוכנית ההתנתקות, אשר במסגרתו, בין היתר, התווסף סעיף 70א לחוק. על פי תיקון זה זכאי "עסק ממשיך" שהעתיק את פעילותו לקבל בנסיבות שנקבעו באותו סעיף שיפוי מאוצר המדינה בהתאם לסעיף 2 לתוספת השישית לחוק ומענק מוגדל לפי סעיפים 70(א) ו-70(א1) לחוק. בתוספת השישית הנ"ל נקבע מנגנון לחישוב השיפוי המבוסס על ערכים נורמטיביים המשקפים - בחלוקה לחמישה סוגי מבנים בסטנדרט בניה שונה - עלות של בניית מבנה כיום ("עלות נורמטיבית נוכחית") ועלות היסטורית של הקמת מבנה באזור המופנה ("עלות נורמטיבית היסטורית"). בהקשר זה נקבעה נוסחה על פיה יחושב השיפוי המירבי שיינתן לבעל העסק כדלקמן: מלוא ההפרש שבין העלות הנורמטיבית הנוכחית לעלות הנורמטיבית ההיסטורית, בתוספת חלק מן ההפרש שבין העלות הנורמטיבית ההיסטורית לעלות המתואמת על פי טופס הפחת (אך לא פחות מ-30% מהפער בין העלות הנורמטיבית לבין העלות המתואמת על פי טופס הפחת). הנה כי כן, על פי תיקון מספר 4 לחוק יישום תוכנית ההתנתקות ניתן לבעלי עסקים שהעתיקו את עסקם שיפוי בגין מבנה בשיעור המבוסס על ערכים נורמטיביים אשר נקבעו בתוספת לחוק, וככל שחלק מן העלות לא דווח בטופס הפחת שהגיש בעל העסק יילקח בחשבון בהקשר זה הפער בין הסכום שדווח לבין הסכום שאמור היה להיות מדווח בערכים נורמטיביים. לטענת הוועדה המיוחדת הסדר זה שקבע המחוקק הוא בבחינת הסדר שלילי לענייננו במובן זה שהוא מסמיך להעניק שיפוי על פי הנוסחה שנקבעה בחוק לבעלי עסק שהעתיקו את עסקם והמסקנה העולה מכך לגישתה היא כי אין בידה סמכות להורות כן בכל הנוגע לבעלי עסקים אשר לא העתיקו את מקום עסקם. 25. טענה זו דינה להידחות. כבר נפסק כי "ככלל, יש לנקוט זהירות יתרה בטרם ייעשה שימוש בעיקרון שלפיו מכלל ההן ניתן לשמוע את הלאו" וכי "בחירתו של המחוקק לציין אפשרות מסוימת באופן מפורש, ולהימנע מלעשות כן בנוגע לאפשרות אחר[ת], אינה בעלת השלכה פרשנית קונקלוסיבית" (עניין מנאע, פסקה 21. כן ראו אהרון ברק פרשנות במשפט - פרשנות החקיקה 112-115 (כרך שני, תשנ"ג)). במקרה דנן ומן הטעמים שפורטו לעיל, אני סבורה כי לפני תיקון מספר 4 נתונה היתה בידי הוועדה המיוחדת סמכות להעניק לבעלי עסקים שהיו פעילים במועד הקובע פיצוי בגין מבנה, גם תוך חריגה מן העלות אשר פורטה בטופס הפחת. תיקון מספר 4 נועד ליתן מענה לבעלי עסקים אשר סכומי הפיצוי שהוענקו להם על פי החוק לא כיסו את כלל הוצאותיהם ונזקיהם, ונראה לי כי אין מקום לפרשו באופן אשר יוביל לצמצום הסמכויות שהיו בידי הוועדה להעניק תשלום מיוחד על פי סעיף 137(ב)(2) לחוק טרם התיקון. 26. העולה מן האמור הוא כי תיקון מספר 4 לא שלל את סמכות הוועדה המיוחדת לאשר למבקשים תשלום מיוחד בגין מבנה שלא בהתבסס על טופס הפחת. אדרבא. במידה מסוימת תיקון מספר 4 מחזק את מסקנתנו הפרשנית לפיה הוועדה המיוחדת רשאית לעשות כן במקרים המתאימים, כחלק מן המגמה לחתור לתוצאה הוגנת, צודקת ושוויונית בין המפונים. יחד עם זאת, עמדנו לעיל על הנוסחה שהותוותה בתיקון מספר 4 ביחס לבעלי עסקים שהעתיקו את מקום עסקם, לפיה היקפו של אי דיווח בטופס הפחת נלקח בחשבון לעניין שיעור השיפוי. נראה כי גם בהיבט זה וכחלק משיקולי הצדק הכלליים בהם על הועדה המיוחדת להתחשב, ניתן וראוי ללמוד מתיקון מספר 4 לענייננו, ולהורות על הפחתה מסוימת לצורך קביעת התשלום המיוחד בשל העובדה שהמבקש נמנע מציון העלות האמיתית בטופס הפחת. הפחתה כזו יש בה משום מענה נוסף לטענה שהעלתה הוועדה המיוחדת ולפיה סטיה מן הכלל הגורף שקבעה בענייננו מהווה עידוד לדיווח שקרי לרשויות המס. כך אין מאפשרים למבקש אשר לא ציין בטופס הפחת את מלוא עלות ההקמה של המבנה לנכות את מלוא עלות ההקמה מהכנסתו החייבת; הוא אינו זכאי לפיצוי על מלוא עלות ההקמה ב"דרך המלך"; נטל ההוכחה בדבר קיומן של נסיבות חריגות ובדבר עלות הקמת המבנה בפועל מוטל על כתפיו; והתשלום המיוחד, גם אם ייפסק לו, יביא בחשבון הפחתה בשל שיקולי צדק כלליים (בהיקש מתיקון מספר 4 לחוק). עניינם הפרטני של המערערים 27. משקבענו כי הוועדה המיוחדת מוסמכת לקבוע, בנסיבות מיוחדות ומשיקולי צדק המתקיימים במקרה נתון, כי יש להעניק למפונה תשלום מיוחד עבור עלות הקמת המבנה גם אם עלות זו לא נכללה בטופס הפחת שהגיש לרשויות המס, יש להוסיף ולבחון האם ראוי יהיה לעשות כן במקרה שלפנינו. לגישתי, אכן מתקיימות במקרה דנן נסיבות מיוחדות המצדיקות מתן תשלום מיוחד לכליף תעשיות בשיעור העולה על השיעור הנגזר מטופס הפחת שהגישה. עוד אני סבורה כי שגתה הוועדה המיוחדת בכך שהנחתה את עצמה בדרך כלל וגם במקרה דנן על פי הכלל הגורף שתואר לעיל ועל כן לא שקלה את מכלול השיקולים הצריכים לעניין. ההחלטה שקיבלה הוועדה המיוחדת בעקבות כך היתה, אפוא, בלתי סבירה ומן הראוי היה לבטלה (להתערבות בתי המשפט לעניינים מינהליים בהחלטות הוועדה המיוחדת ראו למשל: עניין מעודד, פסקאות 15-20; עת"מ (ירושלים) 433/07 יוגב נ' מינהלת סל"ע, פסקאות 20-22 (14.1.2008) (להלן: עניין יוגב); עת"מ (ירושלים) 1251/09 פרץ נ' הוועדה המיוחדת לפי חוק ישום תכנית ההתנתקות, תשס"ה-2005, פסקה 15 (16.8.2009)). מקל וחומר ראוי להתערב בהחלטת הוועדה המיוחדת לאחר תיקון מספר 4 לחוק, אשר במסגרתו התווספה כאמור הוראת סעיף 137(ד1) המקנה לבית המשפט סמכות "לשקול כל שיקול ולקבל כל החלטה שהוועדה המיוחדת רשאית היתה לשקול או לקבל". תיקון זה התווסף אמנם רק לאחר מתן פסק דינו של בית משפט קמא, אך לא ניתן להתעלם ממנו ומכל מקום, הוא מפחית ממשקל הטענה שהעלתה בפנינו הוועדה באשר לגדר ההתערבות בהחלטותיה. 28. כפי שצויין, מוטל על הטוען כי עלות הקמתו של מבנה היתה גבוהה מזו שצויינה בטופס הפחת נטל ממשי להוכיח כי טענותיו החדשות אינן כוזבות גם הן (השוו עניין נעים, פסקה 4). אולם במקרה שבפנינו שגתה הוועדה המיוחדת גם בכך שאימצה לעניין זה את קביעת ועדת הזכאות לפיה כליף תעשיות "לא הוכיחה כי אכן ביצעה את ההשקעות הנטענות על ידה". זאת משום שבפני הוועדה הוצגה ראייה מוצקה ומבוססת לעניין עלויות הקמת המבנה והיא - המבנה עצמו. למעשה, אין חולק (לפחות בשלב זה), כי עלות ההקמה של המבנה נושא הערעור היתה גבוהה באופן משמעותי מסכום הפיצוי אשר ניתן לכליף תעשיות בפועל. כך נוכח סיווג מבני תעשיה שנערך על ידי חברת מבני תעשיה בע"מ עבור מנהלת סל"ע, לפיו סווג המבנה הנדון בדרגה הגבוהה ביותר מבחינת איכות הגימור שלו (סיווג 5+, ראו נספח י"ד לבקשת המערערים לוועדה המיוחדת). כמו כן, ציינה הוועדה בהודעה מיום 21.6.2011 ובמענה לשאלת בית משפט זה כי הפיצוי אותו קיבלו המערערים, כשהוא מחושב לגבי שטח המבנה שנבנה כדין, הינו בשיעור של 567 ש"ח למ"ר וכי להערכתה "ישנו פער של כ-1,000 ש"ח למ"ר בין התשלום בו פוצתה [כליף תעשיות] לבין הוצאותיה בפועל". הערכה זו, כך צוין בהודעה, נעשתה בשים לב לטיב ולאיכות המבנה והתבססה על רישום עלויות הבניה על פי טופס הפחת של חברות אחרות שבנו מבנים באזור התעשיה ארז, אשר רישומיהן נחזים להיות מלאים ומדוייקים (ראו מכתבה של הגב' שירלי גונן מטעם מנהלת תנופה, נ/8 להודעת הוועדה מיום 21.6.2011). דהיינו, על פי הערכת מינהלת תנופה, אשר ניתן להניח כי איננה הערכה מופרזת, פוצו המערערים בכשליש בלבד מתוך עלות ההקמה של המבנה בפועל, ומפונים אחרים קיבלו בגין מבנים דומים פיצוי הגבוה בכ-200% מן הפיצוי ששולם למערערים. זהו פער משמעותי ביותר אשר לא ניתן להתעלם ממנו לגישתי. כמו כן יש להביא בחשבון את המצב האישי הקשה אליו נקלע כליף, בין היתר, בשל העובדה שהפיצוי שקיבל היה חלקי בלבד. לטענתו במצב שנוצר הוא איבד את כל נכסיו ואף נאלץ למכור את ביתו (להתחשבות במצב אישי של מבקש ראו למשל: עע"ם 5320/10 וינטראוב נ' הוועדה המיוחדת לפי חוק יישום תוכנית ההתנתקות (טרם פורסם, 15.6.2011); עניין אלימלך, פסקה 14; עניין יוגב, פסקאות 20-22; החלטת הועדה המיוחדת מספר 198/3 מיום 4.2.2008). עוד יש להתחשב בכך שכליף סיפק ולו הסבר חלקי לחסר שנפל בטופס הפחת ולטענתו, הטעם לכך נעוץ בעובדה שהשקיע במבנה מכיסו הפרטי ולא מכספי החברה שבבעלותו. לגישתי בנסיבות מיוחדות אלו ראוי היה כי הוועדה המיוחדת תיעתר לבקשת המערערים ותאשר לשלם להם תשלום מיוחד. 29. נוכח משך הזמן הארוך שחלף מאז פתחו המערערים בהליכים למתן פיצוי בגין הפינוי (תחילה בועדת הזכאות ולאחר מכן בועדה המיוחדת, בבית משפט קמא ובפנינו), ובפרט בהינתן תיקון מספר 4 לחוק אשר על פיו הוסמך כאמור בית המשפט לעניינים מינהליים להפעיל שיקול דעת ראשוני בעניין המובא בפניו, לא מצאתי לנכון להשיב את הדיון בעניינם של המערערים לוועדה המיוחדת על מנת שתקבע את שיעור התשלום המיוחד שיינתן להם, ובנסיבות שנוצרו סבורני כי ראוי שפיצוי זה ייקבע על ידינו על מנת להביא פרשה זו אל סופה. המערערים טענו כי עלות הקמת המבנה בפועל עלתה באופן משמעותי על עלות של כ-1,500 ש"ח למ"ר, אותה ציינה כאמור הוועדה המיוחדת בטיעוניה בהתבסס על הערכתה של מינהלת תנופה, והם הפנו בהקשר זה לפיצוי בשיעור של 2,178 ש"ח למ"ר אותו קיבלה לטענתם חברה אחרת בגין מבנה דומה. כמו כן צירפו המערערים שתי חוות דעת שמאיות מטעמם: חוות דעתו של השמאי אשר בן-ישי מיום 7.8.2005 אשר אמד את שווי המבנה (באופן המשקף בניה חלופית ברמת גמר דומה) בסך של 4,750,000 דולר ארה"ב (ולפי שער חליפין של 4.4 ש"ח לדולר ארה"ב, 20,900,000 ש"ח); וחוות דעתו של מהנדס הבנין אפרים עובד מיום 22.9.2008 (אותה צירפו לעתירה המנהלית) אשר העריך את עלויות ההקמה של המבנה בסך של 20,185,175 ש"ח. בהתחשב במכלול נסיבות העניין, ולאחר שנתתי משקל לדיווח הבלתי מלא בטופס הפחת שהוגש לרשויות המס ולקושי להוכיח בדיעבד את עלויות הבניה, אני סבורה כי יש להורות על תשלום מיוחד בשיעור אותו העריכה מינהלת תנופה בלבד. כלומר, יש להוסיף ולשלם למערערים בגין כל מ"ר מבנה אשר נבנה כדין (6,304 מ"ר) סך של 1,000 ש"ח בערכי דצמבר 2003, לפיהם ניתן הפיצוי על פי החלטת ועדת הזכאות מיום 4.10.2006. 30. סוף דבר - בשל כל הטעמים המפורטים לעיל אציע לחבריי לקבל את הערעור ולהורות כי בנוסף לפיצוי שעליו הורתה ועדת הזכאות, ישולם למערערים בגין עלות הקמת המבנה תשלום מיוחד בשיעור של 6,304,000 ש"ח, בתוספת הפרשי הצמדה למדד המחירים לצרכן מדצמבר 2003. כמו כן אציע לחייב את המשיבה בהוצאות המערערים ושכ"ט עו"ד בבית משפט קמא ובבית משפט זה בסך כולל של 30,000 ש"ח. ש ו פ ט ת השופט י' עמית: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת מ' נאור: כפי שהראתה חברתי השופטת א' חיות לוועדה המיוחדת שיקול דעת רחב. השאלה היא כיצד ראוי להפעילו. לאחר שעיינתי בחוות דעתה המקיפה של חברתי. החלטתי להצטרף לעמדתה. אני מבקשת להדגיש כי אני עושה כן על בסיס נתונים הקיימים בעניין המערערים שהם לכאורה יוצאי דופן: לשיטתי, אפשר והתמזל מזלם של המערערים כי עניינם נשאר תלוי ועומד בעת שתוקן חוק יישום תכנית ההתנתקות ונקבעו הוראות לגבי עסק שקיבל פיצוי בגין מבנה והקים במקומו עסק ממשיך. גם לדעתי תיקון זה פועל לטובתה של המערערת. עד התיקון האמור - נטייתי היתה לדחות את הערעור. שיקול נוסף הוא כי בעניינם של המערערים, גם לשיטת המשיבים, קיים פער תהומי בין הפיצוי שקבלו המערערים לבין הוצאותיהם בפועל על המבנה (סעיף 28 לחוות דעתה של חברתי). ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת א' חיות. ניתן היום, כ"ד באייר התשע"ב (16.5.2012). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט ________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09077920_V36.doc גק מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il