פסק-דין בתיק עש"ם 7792/02
בבית המשפט העליון בירושלים
עש"ם
7792/02
בפני:
כבוד השופטת ד' ביניש
המערער:
שלמה צמח
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערעור על פסק דינו של הדין המשמעתי
של שירות המדינה מיום 22.7.02 בתיק בד"מ 2/02 שניתן על ידי כבוד השופטים: עו"ד
יוסף תלרז, מר סעיד אבו שלאם ומר עמי ממן
תאריך הישיבה:
ג' בטבת התשס"ג (8.12.2002)
בשם המערער:
עו"ד לואי זרייק
בשם המשיבה:
עו"ד אורי כרמל
פסק-דין
לפנינו ערעור על החלטת בית-הדין למשמעת
של עובדי מדינה בחיפה, בה נקבע כי עקב חזרת התביעה מכתב-התובענה שהוגש כנגד
המערער, תבוטל התובענה נגדו בלא שהמערער יזוכה.
עיקרי העובדות
1. המערער עובד באגף המכס והמע"מ בעכו,
ומשמש בתפקיד גובה ראשי במע"מ. כן משמש הוא כיושב-ראש ועד העובדים באגף.
בתחילת שנת 2001 נפתחה נגד המערער חקירה פלילית בחשד כי שלף מידע חסוי ממאגרי
המידע של מס ערך מוסף, והעבירם לבעלי מגרש מכוניות. כמו כן נחקר המערער בחשד שקיבל
שוחד בתמורה להעברת המידע. בגמר החקירה, הוחלט שלא להגיש כתב אישום פלילי נגד
המערער, אולם הוגשה נגדו תובענה לבית-הדין למשמעת של עובדי המדינה. בכתב-התובענה
יוחס למערער כי שלף שלא כדין ושלא לצרכי עבודתו מידע חסוי על כלי רכב שונים ממאגרי
המידע של מע"מ (מספר כלי רכב, שנת ייצור, נפח מנוע, ובמקרים מסויימים גם מידע
על סוג בעלי הרכב וזהותם), והעביר מידע זה לבעלי מגרש מכוניות. על-פי כתב-התובענה
בהתנהגות זו פגע המערער במשמעת שירות המדינה והפר את הוראות התקשי"ר, הוראות
כללי האתיקה לעובדי המדינה וכן הוראות חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 וחוק מס
ערך מוסף, התשל"ו-1975. לפיכך הועמד המערער לדין בעבירות משמעת לפי סעיפים
17(2) ו-17(3) לחוק שירות המדינה (משמעת), תשכ"ג-1963 (להלן: חוק המשמעת).
בעת בירור התובענה בבית-הדין למשמעת,
לקראת תום העדת עדי התביעה, סברה התביעה כי היא מנועה מלעשות שימוש בראיה מרכזית
בתובענה, והיא תמלילי האזנות סתר של שיחות טלפון שביצע המערער. האזנות הסתר בוצעו
כדין במסגרת החקירה הפלילית על-פי הוראות חוק האזנת סתר, תשל"ט-1979, אולם
לאחר התייעצות עם פרקליטות המדינה, הגיעה התביעה למסקנה כי אין לעשות בהן שימוש
בהליך המשמעתי, שכן ההיתר המקורי להאזנת הסתר ניתן לצורך ההליך הפלילי בלבד. בשל
כך הודיעה התביעה לבית-הדין כי היא חוזרת בה מן התובענה, והיא בוטלה.
בעקבות הודעת התביעה כאמור, הגיש המערער
בקשה לבית-הדין לזכותו מן האישומים ולפסוק לו הוצאות ופיצויים בגין עגמת הנפש
שנגרמה לו כתוצאה מההליך שנוהל נגדו. בית-הדין דחה את בקשת המערער לזכותו, והחליט
על ביטול התובענה ללא זיכוי. בית-הדין ביסס את החלטתו על הוראת תקנות 14 ו-15
לתקנות שירות המדינה (משמעת) (סדרי הדין של בית-הדין), התשכ"ד-1963 (להלן: תקנות המשמעת), הקובעות הסדר שונה לעניין חזרה מאישום מזה הקבוע בסעיף
94 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי). בית-הדין דחה גם את בקשת המערער
לפיצויים, בנימוק שאין בסמכותו להעניק פיצויים על נזק כללי מסוג "עגמת
נפש" שנגרם בעטים של הליכים משמעתיים. בעקבות החלטה זו, הגיש המערער בקשה
לזיכוי בטענת "אין להשיב לאשמה". כמו כן ביקש המערער כי בית-הדין יפסוק
לו פיצויים הן מכוח סעיפים 10 ו-13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה),
תשל"א-1970, בשל כוונת המדינה להפר את חוזה הבכירים אשר נחתם עם המערער, והן
בגין עילה מנהלית של התנהגות השלטון שלא כדין, בשל הפרת חובה של המשיבה כלפיו כגוף
שלטוני. גם בקשה זו נדחתה. בית-הדין קבע כי משטרם נסתיימה פרשת התביעה, תקנה 32
לתקנות המשמעת אינה חלה על המערער, ולפיכך הוא אינו יכול לטעון טענת "אין
להשיב לאשמה". בית-הדין הוסיף כי מותר לתביעה להעריך מחדש את סיכוייה במהלך
ניהול ההליך, ועל כן לא נפל פגם בהתנהגות התביעה כאשר ביקשה לחזור מכתב-התובענה.
באשר לבקשה לפסיקת פיצויים קבע בית-הדין כי אינו מוסמך לפסוק פיצויים הנובעים
מקיומו של חוזה עבודה, סמכות המסורה לבית-הדין לעבודה, וכן אינו מוסמך לפסוק
פיצויים בגין עילה מנהלית כנטען על-ידי באת-כוח המערער.
2. ערעורו של המערער הופנה כנגד החלטת
בית-הדין למשמעת לבטל את כתב-התובענה נגדו בלא לזכותו מהאישומים שיוחסו לו, וכנגד
החלטת בית-הדין לדחות את בקשתו להוצאות הגנה ולפיצויים. עם זאת, בדיון שהתקיים
בפניי, ציין הסנגור כי אינו מערער עוד כנגד דחיית הבקשה לפיצויים ולהוצאות, וכי
ערעורו נסוב כנגד סירוב בית-הדין לזכות את מרשו. בעניין זה, טען בא-כוח המערער כי
משחזרה בה התביעה מן התובענה שהוגשה נגדו, היה על בית-הדין לזכותו. בא-כוח המערער
נימק את טענתו בכך שאמנם תקנות 14 ו-15 לתקנות המשמעת אינן מחייבות כי בית-הדין
יזכה נאשם כאשר התביעה חזרה בה מכתב-התובענה; עם זאת, לטענתו, התקנות אינן מונעות
אפשרות לזיכוי כאמור, בהיקש מההסדר הקבוע בסעיף 94 לחוק סדר הדין הפלילי. לגישת
הסנגור, נסיבות העניין מצדיקות את זיכויו של המערער, שכן התביעה חזרה בה מן
התובענה רק בשלב מאוחר, לקראת סיום פרשת התביעה, והבעייתיות בחומר הראיות היתה
ידועה לתביעה בעת הגשת התובענה. לחלופין, טען הסנגור כי יש לזכות את מרשו מחמת
טענת "אין להשיב לאשמה", שכן התביעה חזרה בה מהאישום לאחר שהביאה
ראיותיה, באופן המצביע על כך שהתביעה עצמה סברה שלא הוכיחה, ולו לכאורה, את
ההאשמות כנגד המערער. אמנם, בעת שהתביעה חזרה בה מכתב-התובענה פרשת התביעה טרם
הסתיימה ונותר עד תביעה אחד שטרם העיד; עם זאת, מאחר ומדובר בעד שביצע את הקלטות
האזנת הסתר, הפכה עדותו למיותרת נוכח החלטת התביעה שלא להגיש את תמלילי האזנות
הסתר כראיה. לפיכך, לגישת בא-כוח המערער, יש לראות את התביעה כאילו סיימה את פרשת
עדיה, ולקבל את טענת ההגנה לפיה "אין להשיב לאשמה". בכתב-הערעור, הוסיף
בא-כוח המערער וטען כי ביטול התובענה חושף את מרשו ל"סיכון כפול", שכן
הוא עשוי לעמוד לדין משמעתי פעם נוספת בגין אותם מעשים, וגם מטעם זה ראוי לזכותו.
מנגד, טען בא-כוח המדינה, עו"ד
כרמל, כי דין הערעור להידחות. בא-כוח המדינה הסכים כי אין בתקנה 15 לתקנות המשמעת
כדי לשלול אפשרות לזיכוי הנאשם במקרים מתאימים, לאחר שהתביעה חזרה בה
מכתב-התובענה. עם זאת, הוא הוסיף כי על-פי תקנה 15 לתקנות המשמעת, מוסמך בית-הדין
לבטל אישומים בלא לזכות את הנאשם, גם כאשר התביעה חזרה בה מכתב-התובענה לאחר תשובת
הנאשם לאישום. לטענת בא-כוח המדינה, בנסיבות עניינו של המערער, לא היה מקום
לזכותו, ובדין הסתפק בית-הדין למשמעת בביטול כתב-התובענה. עוד טען בא-כוח המדינה
כי בדין נדחתה טענת המערער לפיה "אין להשיב לאשמה", באשר התביעה חזרה בה
מכתב-התובענה טרם סיום פרשת התביעה. זאת ועוד; המערער הודה בחקירתו הפלילית כי מסר
מידע ממאגרי נתונים של המע"מ לגורמי-חוץ.
הדיון בערעור
3. תקנות 14 ו- 15 לתקנות המשמעת קובעות כדלקמן:
"תיקון
תובענה וביטולה על ידי התובע
14. תובע
רשאי בכל עת לאחר התחלת הדיון ולפני מתן פסק הדין, לגבי כל הנאשמים או לגבי חלקם
–
(1) לחזור בו מתובענה או מאישום שבה.
(2) ברשות
בית הדין, להחליף אישום.
תוצאות ביטול התובענה
15. חזר
בו התובע מתובענה או מאישום יבטל בית הדין את האישום ממנו חזר".
לעומת זאת, קובע סעיף 94 לחוק סדר הדין הפלילי בזו הלשון:
"תוצאות חזרה מאישום
94. (א) חזר
בו תובע מאישום לפני תשובת הנאשם לאישום, יבטל בית המשפט את האישום; חזר בו לאחר מכן, יזכה בית
המשפט את הנאשם מאותו אישום.
(ב) בהסכמת
התובע והנאשם רשאי בית המשפט לבטל אישום, בכל עת עד להכרעת הדין, ודין הביטול
יהיה כדין ביטול לפני תשובת הנאשם.
..."
(ההדגשות אינן במקור- ד.ב.)
הנה כי כן, על-פי לשונה של תקנה 15 לתקנות המשמעת,
כאשר התביעה חזרה בה מכתב-תובענה משמעתי בכל שלב שלאחר תחילת הדיון ולפני מתן
פסק-הדין, יבטל בית-הדין את האישומים מהם חזרה התביעה. לעומת זאת, קובע סעיף 94(א)
לחוק סדר הדין הפלילי כי כאשר התביעה חזרה בה מאישום פלילי לפני תשובת הנאשם
לאישום, יבטל בית-משפט את האישום נגדו; מנגד, אם חזרה בה התביעה מהאישומים לאחר
תשובת הנאשם, ובהעדר הסכמה בין התביעה לנאשם כאמור בסעיף 94(ב) לחוק, יזכה
בית-המשפט את הנאשם. עינינו הרואות כי בעוד שסעיף 94(א) לחוק סדר הדין הפלילי יוצר
הבחנה בין ביטול אישום לבין זיכוי הנאשם בהתאם למועד בו החליטה התביעה לחזור בה
מהאישום נגדו, תקנה 15 לתקנות המשמעת אינה מתבססת על הבחנה זו, אלא קובעת כי חזרת
התביעה מאישום תוביל לביטולו, בלא להתייחס לאפשרות של זיכוי הנאשם.
נוכח הוראת תקנות 14 ו- 15 לתקנות המשמעת, ברי כי
בית-הדין למשמעת מוסמך לבטל אישומים שהתביעה חזרה מהם בלא לזכות את הנאשם, אף כאשר
התביעה חזרה בה מהאישומים לאחר תשובת הנאשם לכתב-התובענה (ראו למשל: עש"ם 7686/00
תעיזי
נ' נציבות שירות מדינה, פ"ד נו(1) 178, 188). עם
זאת, התקנות האמורות אינן מחייבות את בית-הדין לבטל אישום שהתביעה חזרה ממנו בלא
שנותר בידי בית-הדין שיקול-דעת לזיכוי הנאשם; אין בנוסח התקנות האמורות כדי למנוע
מבית-הדין במקרים מתאימים, לזכות את הנאשם לאחר חזרת התביעה מהאישומים נגדו.
בעניין זה, הסכים בא-כוח המדינה עם עמדת הסנגור, כי אין לפרש את תקנה 15 לתקנות
המשמעת כהסדר שלילי. עמדה זו נראית בעיני. דומה כי תקנות המשמעת לא נועדו, על-פי
תכליתן, למנוע אפשרות לזיכוי הנאשם לאחר שהתביעה חזרה בה מהאישומים נגדו. פרשנות
הפוכה עלולה להוביל לפגיעה בלתי-מידתית בזכויותיו של נאשם בהליך משמעתי, ולפיכך
אין לקבלה. עם זאת, הכלל הרחב הוא כי חזרה מהאישום המשמעתי תביא לביטול האישום
ולאו דווקא לזיכוי. במקרים מתאימים, מוסמך בית-הדין על-פי שיקול-דעתו ובהתחשב
במכלול נסיבות העניין, לזכות נאשם מאישומים שהתביעה חזרה מהם. כך למשל, אם התברר
כי לא היה יסוד להגשת כתב-תובענה כנגד הנאשם ונגרם לנאשם עיוות דין עקב העמדתו
לדין, או כאשר חזרת התביעה מהאישומים נבעה מהתנהגות בלתי הוגנת של הרשויות כלפי
הנאשם.
לפיכך, העובדה כי התביעה חזרה בה מאישומים
משמעתיים לאחר שהנאשם השיב לכתב-התובענה, אין בה, כשלעצמה, כדי לחייב את זיכויו של
הנאשם מהתובענה המשמעתית שהוגשה נגדו. זאת, נוכח השוני בהסדרים הקבועים בתקנה 15
לתקנות המשמעת ובסעיף 94 לתקנות סדר הדין הפלילי, כמפורט לעיל. בכך אין כדי להוות
הפליה פסולה בין נאשם בדין משמעתי לנאשם בדין פלילי, כנטען על-ידי הסנגור. נראה
לכאורה, כי השוני שקבע המחוקק ומחוקק המשנה ביחס לתוצאה של חזרה מהאישום נובע
מהשוני בטיבו של ההליך. לא הרי הליך משמעתי מבחינת תכליתו, תוצאותיו והשלכותיו
כהליך הפלילי. בזה האחרון יש לסיום ההליכים ללא תוצאה מזכה השלכות שעלולות להיות
להן השפעה עתידית. זאת ועוד, בניגוד לדין הפלילי, תכליתו של הדין המשמעתי אינה
להעניש כי אם למנוע הישנותן של עבירות משמעת, על-מנת להגן על תפקודו התקין של
שירות המדינה ועל תדמיתו הראויה בעיני הציבור. ההליך המשמעתי מעוגן בדין, אך מבוסס
על מערכת נורמות הנגזרת מהמעמד המיוחד של עובד מדינה והחובות המוטלות עליו.
התוצאות של הליך משמעתי, בין אם הרשעה, זיכוי או ביטול תובענה, הן בעלות השפעה
בתחום היחסים שבין העובד והמערכת המעסיקה אותו, זוהי תוצאה שהשלכותיה נוגעות
לנורמות התנהגות בשירות המדינה, אך אין להן תוצאות מעבר לכך. לא כן תוצאות ההליך
הפלילי לרבות ההשלכות שיש להן כלפי כולי עלמא, בין היתר – הכללתם במרשם הפלילי.
לפיכך נקבע כי ההליך המשמעתי נשלט בכל שלביו בידי התביעה המאשימה והמנהלת את
ההליך, ואילו ההליך הפלילי בנסיבות מסוימות, לאחר הודיה, או לאחר מתן תשובה לאישום,
אינו נתון עוד בשליטה בלעדית של התובע. אשר על כן בהליך המשמעתי ברירת המחדל היא
ביטול התובענה וזאת בכל שלב של ההליך, ואין בכך כדי לשלול את סמכות בית הדין לזכות
נאשם שלפניו עקב חזרת התביעה.
בעניינו של המערער אין מתקיימות נסיבות המצדיקות
את זיכויו מכתב-התובענה. התביעה ראתה לחזור בה מהתובענה שהוגשה כנגד המערער, בשל
כך שסברה כי במסגרת ההליך המשמעתי היא אינה יכולה לעשות שימוש בתמלילי האזנות הסתר
שבוצעו לצרכי החקירה הפלילית. השאלה האם צדקה התביעה בעמדתה זו, בהתחשב ביתר
הראיות שהוגשו לבית-הדין כנגד המערער, אינה עומדת בפניי. מכל מקום, מההודעה
המשטרתית שנגבתה מהמערער ביום 8.1.01 (ת/1) עולה כי המערער לא הכחיש ששלף ממאגר
הנתונים של מע"מ פרטים על כלי-רכב, והעבירם לבעלי-מגרש מכוניות. חיזוק לכך
נמצא בדו"ח מחשב (ת/4) ובו תדפיס שאילתות שהפיק המערער במועדים הרלוונטיים
לאישום, לגבי כלי-רכב שונים שפרטיהם מופיעים במאגר הממוחשב של המע"מ. בנסיבות
אלה, בהן קיימות ראיות לכאוריות לכך שהמערער שלף נתונים ממאגר המידע של מע"מ
והעבירם לגורמי-חוץ, אין מקום להתערב בסירובו של בית-הדין לזכותו מהעבירות שיוחסו
לו, ובדין נפסק כי כתב-התובענה נגדו יבוטל.
4. באשר לעמדת בא-כוח המערער לפיה היה על
בית-הדין לקבל את טענת "אין להשיב לאשמה", אף היא דינה להידחות. בתקנה
32 לתקנות המשמעת, נקבע כי עם סיום פרשת התביעה, רשאי נאשם לטעון כי אשמתו לא
הוכחה אף לכאורה, ואם יקבל בית-הדין את הטענה, יזוכה הנאשם. על-פי
טיבה, נועדה טענת "אין להשיב לאשמה" לסיים את ההליך במקרים בהם בסיום
פרשת התביעה, האשמה לא הוכחה אף לכאורה, ובכך לחסוך את הצורך בקיום פרשת הגנה (ראו
למשל ע"פ 732/76 מדינת ישראל נ' כחלון,
פ"ד לב(1) 170). התובענה שהוגשה כנגד המערער בוטלה בטרם הסתיימה פרשת התביעה,
ולפיכך לא היה מקום להעלות טענת "אין להשיב לאשמה". זאת ועוד; כפי
שהובהר לעיל, בפני בית-הדין הוצגו ראיות אשר יתכן שהיה בהן כדי להוכיח באופן
לכאורי התנהגות בלתי הולמת של המערער; בהתחשב בכך, יש יסוד להנחה כי בית-הדין סבר
שטענת ההגנה לפיה "אין להשיב לאשמה", דינה להדחות גם לגופם של דברים.
5. בא-כוח המערער טען עוד כי ביטול התובענה
חושף את המערער ל"סיכון כפול", שמא יועמד לדין משמעתי פעם נוספת בגין
אותם מעשים. טענת "סיכון כפול" לקוחה מן המשפט הפלילי, והיא מבוססת על
העקרון לפיו אין להעמיד אדם פעמיים בסכנת הרשעה בגין אותם מעשים. טענת
"הסיכון הכפול" יכולה להיטען כאשר הנאשם עמד כבר ב"סיכון" של
הרשעה בגין מעשים מסויימים, אך בשל טעם כלשהו ההליך לא הסתיים בפסק דין מרשיע או
מזכה וכעת עומד הוא לדין בשנית בגין אותם המעשים (על טענה זו ראו: י' קדמי, על סדר הדין בפלילים (תשנ"ח, חלק שני) 819-818;
ע"פ 2998/91 מנינג נ' היועץ המשפטי לממשלה,
פ"ד מז(1) 573, 585; ע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 221, 372).
מבלי להכריע בשאלה אם טענת "סיכון
כפול" חלה בדין המשמעתי, ואם יש בביטול אישומים עקב חזרת התביעה מהם, כדי
למנוע העמדה לדין פעם נוספת בגין אותם מעשים, נציין כי אין כל ספק שבנסיבות עניינו
של המערער אין כל בסיס לחשש שהוא יעמוד לדין משמעתי בגין אותם המעשים שבעטיים
הוגש כתב-התובענה בעניינו, ולעניין זה החזרה מהאישום שבאה ביוזמת התביעה היא בגדר
סוף פסוק.
אשר על כן, ומן הטעמים האמורים, דין
הערעור כנגד ביטול כתב-התובענה בעניינו של המערער להידחות.
6. בסיום הדברים אציין כי בדיון שהתקיים
בפניי, ציין הסנגור כי אינו מערער עוד כנגד דחיית בקשתו לפיצויים ולהוצאות-הגנה.
למעלה מן הנדרש אעיר כי על-פני הדברים, אין מקום להתערב בהחלטת בית-הדין למשמעת
לדחות את בקשת המערער בעניין זה: ראשית, כאמור בהחלטתו של בית-הדין למשמעת, בכל
מקרה אין בסמכותו לפסוק פיצויים. שנית, על-פי המבחנים שנקבעו בפסיקתו של בית-משפט
זה, אין המערער זכאי להוצאות הגנה כאמור בסעיף 36 לחוק המשמעת.
אשר
על כן, דין הערעור להידחות.
ניתן
היום, א' בתמוז התשס"ג (1.7.2003).
ש ו פ ט ת
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 02077920_N02.doc/צש
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il