יחיאל שמעון טפירו נ. אמיר בירמן

15 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 7790/19 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופטת ע' ברון כבוד השופט י' אלרון המערער: יחיאל שמעון טפירו נ ג ד המשיב: אמיר בירמן ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בת"א 35724-11-17 שניתן ביום 10.11.2019 על-ידי כבוד השופט א' נאמן בשם המערער: עו"ד שלום גולדבלט, עו"ד ליאת צרפתי בשם המשיב: בעצמו פסק-דין השופט י' עמית: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט א' נאמן) בת"ט 35724-11-17 מיום 10.11.2019, שבו נדחתה התנגדות המערער לביצוע שטר. רקע עובדתי והשתלשלות ההליכים 1. בשנת 2012 התקשרו טפירו (להלן: טפירו או המערער) ובירמן (להלן: בירמן או המשיב) בהסכם להקמת שותפות עסקית שכללה מספר חברות, ביניהן חברת ט.ב. מתקדמים בכספים בע"מ (להלן: ט.ב.). מניותיה של ט.ב. הוחזקו על ידי שתי חברות: חברת טפירו נכסים בע"מ וחברת קפיטל פרופיט בע"מ, שהוחזקו בתורן בחלקים שווים על ידי המערער והמשיב. ט.ב. גייסה כספים מן הציבור בדרך של התקשרות בהסכמי הלוואה עם משקיעים כנגד הבטחת תשואה (בבקשת הפירוק של ט.ב. שהוגשה במועד מאוחר יותר נאמר כי שיעור הריבית שהובטחה למלווים עמד על 8%-11.5% לשנה). כבטוחה להחזר ההלוואות, חתמו המערער והמשיב על ערבויות אישיות לטובת המלווים. להלן תרשים המציג את הדברים: טפירו בירמן טפירו נכסים קפיטול פרופיט ט.ב. מלווים-נושים הלוואות ערבויות אישיות ערבויות אישיות טפירו בירמן טפירו נכסים קפיטול פרופיט ט.ב. מלווים-נושים הלוואות ערבויות אישיות ערבויות אישיות 2. לקראת סוף שנת 2013, כשנה לאחר הקמת השותפות, עלו יחסי המערער והמשיב על שרטון. מספר חודשים לאחר מכן, ביום 30.3.2014, חתמו השניים על הסכם היפרדות שהסדיר את פירוק השותפות ביניהם ואת זכויותיו וחובותיו של כל צד (להלן: הסכם ההיפרדות). על פי הסכם זה, טפירו נותר הבעלים הבלעדי בטפירו נכסים בע"מ, קפיטל פרופיט בע"מ, חברת ט.ב. וחברות נוספות שהיו קשורות לשותפות, ואילו בירמן נותר הבעלים הבלעדי בחברות אחרות שהיו קשורות לשותפות. סעיף 3.2 להסכם ההיפרדות עסק בחברת ט.ב., ובו עוגנה, בין היתר, הצהרה והתחייבות של טפירו כי "לא ייעשה שימוש כלשהו בכל כתבי הערבויות המקוריים (אשר פרטיהם טרם מולאו) החתומים על ידי בירמן וטפירו (שטרם נעשה בהם שימוש) ואלו יושמדו" (סעיף 3.2.3). עוד התחייב טפירו "לשחרר את בירמן מערבותו האישית לכל הסכומים שניטלו כהלוואה על ידי ט.ב. מתקדמים מהמלווים [...]", תוך שהוא מתחייב בשמו ובשם ט.ב. לפרוע את ההלוואות למלווים (סעיף 3.2.6). כמו כן, טפירו התחייב (בשמו ובשם קפיטל פרופיט וטפירו-נכסים) לשפות את בירמן בגין כל נזק שייגרם לו בקשר למימוש הערבויות (בכפוף להוראות שונות). להבטחת התחייבותו זו, הפקידו טפירו, קפיטל פרופיט וטפירו-נכסים שטר חוב פתוח וערבות אישית בידיו של הנאמן, רו"ח מלחי (סעיפים 3.2.10-3.2.9) (להלן גם: הבטוחות). שטר חוב זה עומד במוקד הערעור שלפנינו. מנגד, בירמן התחייב לפרוע במלואה יתרת חוב שעמדה לו כלפי ט.ב. בגין הלוואות שנטל (סעיפים 5.5-5.1). נכון למועד פתיחת ההליך בבית משפט קמא, עמדה יתרה זו על סך של כ-5.28 מיליון ₪ (פסקה 2 לפסק דינו). 3. לא חלף חודש ימים ממועד כריתת הסכם ההיפרדות, וביום 22.4.2014 הורתה הרשות לניירות ערך לט.ב. לחדול מהמשך גיוס כספים מקרב הציבור, לנוכח הוראות חוק ניירות ערך, התשכ"ח-1968. בעקבות כך הגישו מספר משקיעים בקשה לפירוק ט.ב., בטענה כי החברה אינה עומדת בהתחייבויותיה להחזר ההלוואות. ביום 15.7.2014 ניתן בבית המשפט המחוזי בחיפה צו פירוק קבוע לחברה בהיותה חדלת פירעון (פר"ק 48403-04-14). 4. ביום 1.9.2014, במסגרת הליכי הפירוק, אושר בבית המשפט המחוזי הסדר נושים שנועד להסדיר את חובותיו של בירמן. בפסק הדין שאישר את הסדר הנושים ציין בית המשפט (כב' השופט ע' זרנקין) כי סך החוב הנערב על ידי בירמן לנושי החברה עמד על כ-21.3 מיליון ₪; וכי לפי הסדר הנושים בירמן אמור לשלם לקופת הפירוק סכום כולל של 7.8 מיליון ₪, המורכב מסכום של 5.28 מיליון ₪ בגין נשיה של החברה כלפיו, ומסכום של כ-2.5 מיליון ₪ "בגין תרומה אישית של עו"ד בירמן למחזיקי הערבות" (פר"ק 48403-04-14). ביום 29.9.2014 אושר גם הסדר נושים שנועד להסדיר את חובותיו של טפירו כלפי נושיו. בית המשפט ציין כי הוגשו כ-474 תביעות חוב של נושים בעלי ערבויות אישיות של טפירו בסכום כולל של כ-61 מיליון ₪. לפי הסדר הנושים, טפירו התחייב לשלם סכום של כ-7.5 מיליון ₪ לאורך תקופה של חמש שנים (בנוסף לכספים שיצטברו בקופת החברה והכספים שישולמו על ידי בירמן). ערעור שהוגש לבית המשפט העליון על ההחלטה לאשר את הסדר הנושים נדחה, לאחר שהמערערים קיבלו את המלצת בית המשפט וחזרו בהם מערעורם (ע"א 7936/14 מיום 21.1.2016). נקדים את המאוחר ונציין כבר עתה כי כארבע שנים לאחר אישור הסדר הנושים של בירמן, ההסדר בוטל בהחלטת בית משפט של פירוק, וזאת לבקשת הנאמן, לאחר שבירמן לא מילא אחר הוראות ההסדר ושילם סך של כ-1.8 מיליון ₪ בלבד (החלטת כב' השופטת ב' טאובר מיום 7.10.2018). לעומת זאת, בכל הנוגע להסדר הנושים של טפירו, בית המשפט המחוזי חתם ביום 10.9.2019 על פסיקתא שהוגשה על ידי המנהל המיוחד, לפיה טפירו עמד בהוראות הסדר הנושים במלואן. 5. ובחזרה לשלב שבטרם ביטול הסדר הנושים של בירמן: ביום 21.7.2015, קרוב לשנה לאחר אישור הסדר הנושים, הגיש בירמן המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי בחיפה, בה עתר לסעד הצהרתי שלפיו טפירו הפר את הסכם ההיפרדות הפרה יסודית, וכי בשל כך קמה לבירמן הזכות לממש את הבטוחות שניתנו לו מכוח הסכם ההיפרדות (ה"פ 43961-07-15) (להלן: המרצת הפתיחה). בית המשפט המחוזי קיבל את התובענה של בירמן (פסק דינו של כב' השופט ס' ג'יוסי מיום 27.9.2016). בתמצית, נקבע כי במסגרת הסכם ההיפרדות, התחייבותו של טפירו כלפי בירמן לשחרר אותו מערבותו האישית ניתנה ללא קשר להמשך פעילותה של ט.ב., ותוך נטילת סיכון מודע לאפשרות כי זו תפסיק את פעילותה בשלב מאוחר יותר. לפיכך, נקבע כי התקיימו התנאים שנקבעו בהסכם ההיפרדות (סעיף 3.2.10 להסכם), שמכוחם נדרש הנאמן להעביר לידי בירמן את הבטוחות שהופקדו מטעם טפירו והחברות הקשורות אליו. בסוף פסק דינו קבע בית המשפט המחוזי כדלקמן: "משכך, על הנאמן למלא בכתב ידו בשטר החוב, את הסכום שנקבע כי על בירמן לשלם לנושים, במסגרת פסק הדין שאישר את הסדרי נושי בירמן [..]. לאחר מילוי הסכום האמור, יעביר הנאמן את הבטוחות לידיו של בירמן, בהתאם להוראות ההסכם" (שם, פסקה 33). 6. ביום 21.8.2017, קרוב לשנה ממועד מתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בהמרצת הפתיחה, הגיש בירמן להוצאה לפועל את שטר החוב שהועבר לידיו על ידי הנאמן, שבו מולא סכום של 7.8 מיליון ₪. טפירו הגיש התנגדות לביצוע השטר, והדיון בהתנגדות הועבר לבית המשפט המחוזי בחיפה. פסק דינו של בית המשפט המחוזי שבו נדונה התנגדותו של טפירו לביצוע השטר, הוא פסק הדין שעליו נסב הערעור שלפנינו. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 7. בית המשפט המחוזי דחה את התנגדותו של טפירו לביצוע השטר. בית המשפט קבע כי מבחינה עובדתית, פסק הדין בהמרצת הפתיחה "מורה מפורשות למלא בשטר החוב את הסכום שנקבע בפר"ק"; וכי מבחינה נורמטיבית, "פסק הדין בהמרצת הפתיחה שהורה לנאמן על מילוי שטר החוב בסכום של 7,800,000 ₪ והעברתו לידי בירמן, מימש את שכבר הוחלט עליו בהליך הפירוק, וממילא לא חרג מגבולותיו המוגדרים בתקנות" (פסקה 11 לפסק הדין, ההדגשות בקו במקור – י"ע). [הערה: בסיפא של הציטוט לעיל, התייחס בית משפט קמא לתקנה 249(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקסד"א הישנות), שמכוחה ניתן לנקוט הליך של המרצת פתיחה בהליך שבו מבוקש סעד של "מתן הוראות למנהלי עזבון או לנאמנים לעשות או להימנע מעשות מעשה מסויים בתפקידם כאחד מאלה". בית משפט קמא ציין זאת, על רקע טענת טפירו כי פסק הדין בהמרצת הפתיחה לא הכריע לגבי גובה הסעד הכספי. משעה שהזכרנו את ההליך של "המרצת פתיחה", נציין כי הוא בוטל עם כניסתן לתוקף של תקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות החדשות)]. 8. לנוכח מסקנתו האמורה של בית משפט קמא, נקבע כי פסק הדין בהמרצת הפתיחה יצר מעשה בית דין, וככל שטפירו ביקש להשיג עליו, היה עליו להגיש עליו ערעור בשעתו. טענות נוספות שהעלה טפירו, ובכללן טענות בנוגע לאומד דעת הצדדים בעת שכרתו את הסכם ההיפרדות; לסיכול הסכם ההיפרדות; ולפרשנות הסדר הנושים – נדחו. באשר לטענת קיזוז שהועלתה, בית משפט קמא קבע כי זו אמנם עשויה היתה לעמוד לטפירו, אולם משעה שטענתו לגופו של הנזק בר-הקיזוז אינה מפורטת כל צרכה, הרי שדינה להידחות. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגיש טפירו את הערעור שלפנינו. עיקר טענות הצדדים 9. לטענת טפירו, נפלו מספר שגיאות בפסק דינו של בית משפט המחוזי. ראשית, טפירו טוען כי בית המשפט המחוזי כלל לא נדרש לשאלת קיומה או העדרה של הגנה מפני תביעת בירמן לביצוע השטר. שנית, טפירו טוען כי פסק הדין בהמרצת הפתיחה כלל לא קבע את הסך של 7.8 מיליון ₪ כסכום הנזק שאותו זכאי בירמן לתבוע בשטר החוב, אלא קבע כי הנזק לבירמן מכוח הערבויות עומד על סכום של כ-2.5 מיליון ₪ בלבד. בנוסף, בהליך המרצת הפתיחה, בירמן לא עתר למילוי שטר החוב בסכום הסדר הנושים, אלא ביקש סעד הצהרתי בלבד לגבי זכותו לקבל את הבטוחות מכוח הסכם ההיפרדות לידיו, מבלי לנקוב בסכום; ומכל מקום, משעה שבוטל הסדר הנושים של בירמן, ממילא בוטל החיוב מכוחו (בין אם בסך של 7.8 מיליון ₪ ובין אם בסך של 2.5 מיליון ₪). עוד טוען טפירו כי בית משפט קמא שגה בקביעתו כי פסק הדין בהמרצת הפתיחה יצר מעשה בית דין; באופן בו פירש הסכם ההיפרדות, כך שהתחייבותו של טפירו לשחרר את בירמן מערבותו ניתנה ללא תלות בפעילותה של חברת ט.ב.; ובקביעתו כי צו הפירוק לא עולה כדי סיכול הסכם ההיפרדות. לבסוף, טפירו טוען כי משעה שבית משפט קמא הכיר בטענת הקיזוז שעשויה לעמוד לו, די היה בכך כדי ליתן לו רשות להתגונן. 10. מנגד, בירמן טוען כי פסק הדין בהמרצת הפתיחה, שלא הוגש עליו ערעור, הפך חלוט, ונקבע בו שעל הנאמן לרשום בשטר החוב את הסך של 7.8 מיליון ₪ ולמסרו לידיו ביחד עם כתבי השיפוי. בנוסף, משעה שבוטל הסדר הנושים בעניינו, הרי שגובה החוב שלו בגין הערבויות האישיות עומד על כ-21 מיליון ₪, כך שטענת טפירו בדבר הפחתה של כ-5.4 מיליון ₪ מובילה, לכל היותר, לכך שיתרת החוב המובטח בשטר החוב היא בשיעור של כ-15.6 מיליון ₪. באשר לטענת טפירו כי יש להפחית סכום של כ-5.4 מיליון ₪ מתוך 7.8 מיליון ₪ שמולאו בשטר החוב, בירמן טוען כי חובו האמור בסך 5.4 מיליון ₪ הוא כלפי ט.ב. ולא כלפי טפירו באופן אישי, וממילא הזכות לגבות סכום זה או לקזזו מוקנית לט.ב. ולא למערער. בירמן מוסיף כי במסגרת כינוס הנכסים המתקיים בעניינו, בית המשפט המחוזי התיר לו להגיש תביעה כספית נגד טפירו על סך של 21 מיליון ₪, וטפירו לא הגיש ערעור על החלטה זו (לדברי בירמן, התביעה עצמה טרם הוגשה בשל הימשכות ההליך בנוגע לבקשתו לקבל פטור מתשלום אגרה). מכל מקום, בירמן טוען כי חובו של טפירו כלפיו עומד על 21 מיליון ₪, או לכל הפחות על 15.6 מיליון ₪, כך שממילא הסכום של 7.8 מיליון ₪ שמולא בשטר החוב אינו מכסה את חובו של טפירו כלפיו. באשר לטענת הקיזוז, בירמן טוען כי מדובר בסכום בלתי קצוב שאינו נובע מעסקת היסוד; כי הסכום אינו מפורט דיו; וכי הנזק שלו טוען טפירו לא נגרם לטפירו עצמו אלא לט.ב., בעוד שהאחרונה לא טענה כלפי בירמן לנזקים. 11. טפירו הגיש סיכומי תשובה קצרים, בהם טען, בין היתר, כי פסק הדין בהמרצת הפתיחה לא קבע כי סכום שטר החוב הוא 7.8 מיליון ₪; כי טענת הקיזוז כלל לא נדונה בפסק הדין בהמרצת הפתיחה, שהרי טפירו כלל לא טען לקיזוז נזקים במסגרת אותו הליך; וכי הנזק נשוא טענת הקיזוז מקורו בעסקת היסוד שהיא הסכם ההיפרדות. באשר לביטול הסדר הנושים של בירמן, נטען כי הדבר לא יצר לטפירו חבות חדשה בסך 21 מיליון ₪; כי אין לכך קשר לקביעתו של בית משפט קמא בנוגע לסכום שטר החוב; וכי מדובר בטענה שהועלתה לראשונה בערעור ומהווה הרחבת חזית. לבסוף, בכל הנוגע לבקשה שהגיש בירמן בהליך הפש"ר לאפשר לו להגיש תביעה נגד טפירו על סך 21 מיליון ₪, טפירו טוען כי הוא כלל לא היה צד לבקשה, וכי החלטתו של בית משפט של פש"ר להתיר לבירמן להגיש את התביעה ניתנה מבלי לקבוע דבר לגופם של דברים. 12. יצויין כי בד בבד עם הגשת ערעורו, הגיש טפירו בקשה לעיכוב ביצוע הליכי מימוש שטר החוב. בקשתו נדחתה, וזאת לנוכח הסכמת המנהל המיוחד כי כספים שישולמו על ידי טפירו יישמרו בקופת הכינוס עד להכרעה בערעור (החלטת השופט אלרון מיום 5.1.2020). דיון והכרעה 13. בטרם נידרש לעיצומו של ערעור, נקדים מילים מספר לצורך תיחום גבולות הגזרה של הדיון. כפי שתואר בראשית הדברים, המשיב הגיש ללשכת ההוצאה לפועל שטר לביצוע על סך 7.8 מיליון ₪, והמערער הגיש התנגדות לביצוע השטר. בעקבות כך, הדיון הועבר לבית המשפט המחוזי בהתאם להוראת סעיף 81א(ג) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967. לפי סעיף 81א(ג) הנ"ל, וכן לפי תקנה 108 לתקנות ההוצאה לפועל, התש"ם-1979, עם העברת ההתנגדות לבית המשפט המוסמך, רואים את הבקשה לביצוע השטר ככתב תביעה בסדר דין מקוצר, ואת ההתנגדות רואים כבקשת רשות להתגונן. [הערה: ההסדר של סדר דין מקוצר עוגן בפרק ט"ז לתקסד"א הישנות, אך כמו אחותו המרצת הפתיחה, הוא בוטל עם כניסתן לתוקף של התקנות החדשות (וראו תקנה 20 לתקנות החדשות באשר לאפשרות כיום להגיש בקשת רשות להתגונן לפי חוק ההוצאה לפועל)]. לעניין זה, הובהר לא אחת בפסיקה כי בית המשפט ידחה בקשת רשות להתגונן רק אם ברור על פני הדברים כי אין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו; ומקום שבו העלה הנתבע טענת הגנה אפשרית (המגובה בתצהיר), ולו בדוחק, תינתן לו רשות להתגונן (ראו, בין היתר, ע"א 10189/07 ששון נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ, פסקה 8 והאסמכתאות שם (15.6.2009)). עוד הוסבר בפסיקה כי בירור בקשה למתן רשות להתגונן אינו אמור לשמש תחליף לדיון בתביעה גופה, ואין צורך לפסוק בגדרו בטיב הזכויות והטענות לגופן (שם, תוך הפניה לע"א 518/87 פטלז'אן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ (25.11.1993)). 14. אילו עצרנו הילוכנו כאן, דומה כי השאלה העיקרית, שמא היחידה, שהיתה עומדת להכרעתנו היתה אם עלה בידי המערער להציג טענת הגנה אפשרית שהצדיקה מתן רשות להתגונן, ואם שגה בית משפט קמא בהחלטתו לדחות את התנגדותו של המערער לביצוע השטר מבלי לאפשר לו להתגונן לגופה של תביעה. תשובה חיובית לשאלה זו, היתה לכאורה מובילה אותנו למסקנה כי יש להשיב את הדיון לבית המשפט המחוזי, לצורך דיון בתביעת המשיב לביצוע השטר ובטענת ההגנה של המערער לגופה. אלא שכאן נכנס למשוואה אלמנט נוסף בדמות פסק הדין שניתן בהמרצת הפתיחה בספטמבר 2016. על פסק הדין האמור לא הוגש ערעור והוא הפך חלוט, ועיון בפסק דינו של בית משפט קמא מושא הערעור שלפנינו מעלה כי השאלה המרכזית שעמדה להכרעתו היתה פרשנות פסק הדין בהמרצת הפתיחה. בנסיבות אלו, בהינתן שכבר היתה התדיינות קודמת בין הצדדים שהסתיימה בפסק דין, ובהינתן שהמחלוקת המרכזית בין הצדדים היא כיצד לפרש את פסק הדין שניתן, איני רואה מניעה להידרש לגופם של דברים בגדרו של הערעור דנן. כפי שיוסבר להלן, דין ערעורו של טפירו להתקבל בחלקו. 15. על מנת להבהיר את הדברים, נשוב ונעמיד לנגד עינינו את ציר הזמן שתואר ביתר הרחבה בפתח פסק הדין: 2012 – הסכם השותפות בין טפירו לבירמן. 3.2014 – הסכם ההיפרדות. 7.2014 – צו פירוק קבוע לט.ב. 9.2014 – אישור הסדר נושים בירמן – נדרש לשלם 7.8 מיליון ₪. 9.2014 – אישור הסדר נושים טפירו – נדרש לשלם 7.5 מיליון ₪. 7.2015 – בירמן מגיש המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי. 9.2016 – פסק דין בהמרצת פתיחה המורה לנאמן למלא את שטר החוב ולהעבירו לידי בירמן. 8.2017 – בירמן מגיש להוצאה לפועל בקשה לביצוע שטר ע"ס 7.8 מיליון ₪. 11.2017 – הבקשה לביצוע שטר מועברת לבית המשפט המחוזי בעקבות התנגדות טפירו. 10.2018 – ביטול הסדר נושים בירמן. 9.2019 – השלמת הסדר נושים טפירו. 11.2019 – פסק דינו של בית המשפט המחוזי שבו נדחתה התנגדותו של טפירו לביצוע השטר. 16. הנה כי כן, בירמן הגיש את המרצת הפתיחה לאחר שאושר ההסדר מול נושיו, שבו הוא נדרש לשלם 7.8 מיליון ₪. יצויין כי בהמרצת הפתיחה, בירמן עתר תחילה למילוי שטר החוב בסכום של 21 מיליון ₪ (סעיפים 56.5, 57.2 לכתב המרצת הפתיחה). ואולם, בהמשך ההליך בירמן ניאות לצמצם את הסעד לקביעה כי הסכם ההיפרדות הופר וכי הוא זכאי למסירת הביטחונות לידיו (פרוטוקול מיום 24.2.2016, עמ' 8). 17. בפסק הדין בהמרצת הפתיחה, בית המשפט המחוזי הבהיר כי הוא דן אך ורק בשאלת הפרת הסכם ההיפרדות, וכי אין הוא נדרש לפרשנות הסדר הנושים או תחולתו. עם זאת, בית המשפט ציין כי אין מחלוקת שהסכום הנערב על ידי בירמן עמד על כ-21 מיליון ₪; כי על פי הסדר הנושים בירמן נדרש לשלם 7.8 מיליון ₪ בלבד; וכי בהתאם לכך "הוקטן גם הסכום שלכאורה על טפירו לשלם ל[בירמן] כשיפוי בגין מימוש אותן ערבויות" (שם בפסקה 18, ההדגשה הוספה – י"ע). בית המשפט המחוזי הוסיף את הדברים הבאים, ואביאם כלשונם: "לא נסתרה מעיני העובדה, שבירמן לא ציין כי מתוך סך של 21,290,139 ₪ (סה"כ החוב הנערב על ידו) הצעת הסדר נושי בירמן קובעת כי ישלם 7,800,000 ₪, מתוכם, 5,283,172 ₪, עבור החזר הלוואה שלו לטב, ורק 2,516,821 ₪ ישולם לנושים שהחזיקו בכתבי הערבות [...] יתר על כן, ובניגוד לטענת בירמן, הוא לא נותר חשוף לתביעות חוב בגובה של כ-21 מיליון ₪, עד למילוי הסדר נושי בירמן. שכן, פסק הדין שאישר את הסדר נושי בירמן, קבע כי עיכוב ההליכים כנגדו יעמוד בתוקפו עד למילוי הוראות ההסדר [...] מדובר בעובדה שיש לה רלבנטיות לתביעה דנן, במובן שהיא מפחיתה את סכום השיפוי לו זכאי בירמן מטפירו" (שם בפסקה 21, ההדגשה הוספה – י"ע). בית המשפט המחוזי העיר כי יש לראות בחומרה את הסתרת המידע על ידי בירמן כמתואר, אך קבע כי אין בכך כדי לדחות את תביעתו על הסף. בנוסף לכך, בית המשפט דחה את טענת טפירו כי הסכם ההיפרדות סוכל בשל התנהלותו של בירמן. בסיכומו של דבר, וכפי שהוזכר לעיל בראשית הדברים, בית המשפט קיבל את המרצת הפתיחה והורה לנאמן "למלא בכתב ידו בשטר החוב, את הסכום שנקבע כי על בירמן לשלם לנושים, במסגרת פסק הדין שאישר את הסדרי נושי בירמן" ולהעביר את הבטוחות לידיו של בירמן (שם בפסקה 33, ההדגשה הוספה – י"ע). משפט זה והשאלה כיצד יש לפרשו – הם העומדים במוקד המחלוקת בין הצדדים בהליך שלפנינו. 18. לטעמי, עיון בפסק הדין בהמרצת הפתיחה אינו מותיר ספק של ממש לגבי השאלה מהו הסכום שהיה על הנאמן למלא בשטר החוב בעקבות פסק הדין. בית המשפט המחוזי ציין במפורש בפסק הדין בהמרצת הפתיחה כי מתוך הסך של 7.8 מיליון ₪ שבירמן נדרש לשלם במסגרת הסדר הנושים, רק כ-2.5 מיליון ₪ היו בגין הערבויות שהחזיקו הנושים, ואילו היתרה בסך של כ-5.28 מיליון ₪ היתה בגין החזר הלוואה שנתנה ט.ב. לבירמן. בנוסף לכך, בית המשפט קבע במפורש כי עובדה זו "מפחיתה את הסכום לו זכאי בירמן מטפירו". דברים אלה מדברים בעד עצמם, והם מובילים למסקנה כי הסכום שהיה על הנאמן למלא בשטר החוב הוא 2,516,821 ₪ בלבד (כערכם דאז), המשקף את הסכום שהיה על טפירו לשלם לבירמן בהתאם לסכום שנקבע בהסדר הנושים בגין הערבויות האישיות. הדברים אף עולים בקנה אחד עם האמור בפסק הדין של בית משפט של פירוק שאישר את הסדר הנושים (ראו בפסקה 4 לעיל). אין לקבל אפוא את קביעתו של בית משפט קמא בהליך שלפנינו, שלפיה פסק הדין בהמרצת הפתיחה הורה על מילוי שטר החוב בסכום של 7.8 מיליון ₪. קביעה זו אינה מתיישבת עם דברי בית המשפט המחוזי המובאים לעיל, ובניגוד לטענת בירמן היא אינה מופיעה בפסק הדין. 19. ודוק: פסק הדין בהמרצת הפתיחה ניתן בשעה שהסדר הנושים המאושר בעניינו של בירמן עמד בתוקפו. ואולם, כיום אנו יודעים כי הסדר הנושים בוטל בחלוף כשנתיים ממועד מתן פסק הדין, לאחר שבירמן לא עמד בהוראות ההסדר. לכאורה, משמעות הדבר היא כי הסך של 7.8 מיליון ₪ כבר אינו רלוונטי, ובירמן חב כעת לנושיו כ-21 מיליון ₪ (בניכוי הסכומים שכבר שילם; ולמותר לציין כי הדברים נאמרים בזהירות, מבלי להידרש לגוף הדברים ומבלי לקבוע כל מסמרות). מכאן טענותיו של בירמן כי הסך של 7.8 מיליון ₪ שמולא בשטר החוב אינו מכסה את חובו של טפירו כלפיו בגין הערבויות; ולכל היותר ניתן לומר כי ככל שיש לנכות את הסך של כ-5.28 מיליון ₪ מהסכום המובטח בשטר החוב, הרי שיש לנכותו מהסך של 21 מיליון ₪, ולא מהסך של 7.8 מיליון ₪. בהקשר זה נשוב ונזכיר כי לדברי בירמן, במסגרת תיק כינוס הנכסים המתנהל בעניינו, בית המשפט המחוזי התיר לו להגיש תביעה כספית נגד טפירו על סך של 21 מיליון ₪. אם ננסה להציג את הטענה מזווית אחרת, ניתן לומר כי אילו הדיון בהמרצת הפתיחה היה מתקיים לאחר ביטול הסדר הנושים של בירמן, אזי ניתן להניח כי בית המשפט היה מורה לנאמן למלא סכום המשקף את מלוא הערבויות האישיות שבירמן נדרש לשלם בעקבות ביטול ההסדר, שהוא סכום הגבוה מהסך של 7.8 מיליון ₪ (לטענת בירמן מדובר כאמור בסכום העומד על כ-21 מיליון ₪). לפיכך, אין לבצע כעת הפחתה מהסכום של 7.8 מיליון ₪ שמולא בשטר החוב, שכן ממילא החוב של טפירו לבירמן בגין הערבויות האישיות גבוה כעת מסכום זה (כך לשיטת בירמן). 20. דין הטענה להידחות, ואין בביטול הסדר הנושים של בירמן כדי לשנות ממסקנתנו כי הסכום שהיה על הנאמן למלא בשטר החוב לפי פסק הדין בהמרצת הפתיחה היה כ-2.5 מיליון ₪. כפי שצוין לעיל, פסק הדין בהמרצת הפתיחה הוא פסק דין חלוט. אף בהנחה שביטול הסדר הנושים כשנתיים לאחר מתן פסק הדין שינה את מערך הזכויות והחובות בין בירמן לנושיו ובין בירמן לטפירו, אין בכך כדי להביא לשינוי תוכנו של פסק הדין בהמרצת הפתיחה או לפקיעתו של פסק הדין (ונזכיר כי היה זה בירמן שהגיש את השטר לביצוע בהוצאה לפועל בעקבות פסק הדין). יתרה מכך. עיון בטענותיו של בירמן במסגרת ההליך בבית משפט קמא מוביל למסקנה כי הוא מושתק מלטעון כעת כי יש לבצע "קריאה מחודשת" בפסק הדין בהמרצת הפתיחה. אפרט. הסדר הנושים של בירמן בוטל בשלב הסיכומים בבית משפט קמא, לאחר ששני הצדדים הגישו את סיכומיהם העיקריים. לאחר ביטול הסדר הנושים, טפירו הגיש סיכומי תשובה מטעמו, בהם טען כי ביטול הסדר הנושים שומט את הקרקע תחת עצם החיוב מכוח שטר החוב. במענה לכך הגיש בירמן סיכומי תשובה מטעמו, ובהם טען כי הטיעון בדבר ביטול הסדר הנושים הוא נטול נפקות לעניין החיוב מכוח שטר החוב. זאת, לדבריו, שכן "כעת אין, עם כל הכבוד, כל יכולת להעלות את הטיעון פעם נוספת ואין לבית המשפט הנכבד הסמכות המשפטית לשנות מפסק דין שהפך לחלוט ו[טפירו] לא ערער עליו"; וכי "אין בהליכי פשיטת הרגל של מר בירמן כל שינוי משפטי בזכותו לשיפוי ולגביית החובות שהושתו עליו כאמור בפסק הדין של השופט ג'יוסי" (סעיף 4 לסיכומי התשובה של בירמן מיום 18.9.2019). אמנם, בירמן סבר כי פסק דינו של השופט ג'יוסי בהמרצת הפתיחה הורה על מילוי שטר החוב בסך של 7.8 מיליון ₪, ונקל להבין מדוע נזעק כנגד הניסיון "לפתוח מחדש" את פסק הדין. דא עקא, כפי שהוסבר לעיל, שסברתו של בירמן כי פסק הדין הורה למלא את שטר החוב בסך של 7.8 מיליון ₪ – בטעות יסודה. טעות זו בפרשנותו של פסק הדין שניתן בהמרצת הפתיחה, אין בה כדי לגרוע ממעמדו המחייב של פסק הדין. 21. לנוכח האמור, אף אין לקבל את טענת טפירו כי החיוב השטרי פקע עם ביטול הסדר הנושים. אמנם, הסכום של כ-2.5 מיליון ₪ הוא נגזרת של הסכומים שנקבעו בהסדר הנושים, והוא משקף את הסכום שנדרש לשלם בירמן בגין הערבויות לפי הסדר הנושים. בנוסף, לפי הסכם ההיפרדות, חובת השיפוי של טפירו כלפי בירמן היא "בגין כל נזק ו/או הוצאה אשר ייגרמו [לבירמן] בקשר למימוש ערבויות או כתוצאה מהן, ככל שימומשו [...]" (סעיף 3.2.9 להסכם). מכאן טענת טפירו כי משעה שבוטל הסדר הנושים, אזי הערבויות האישיות לא מומשו, ובהעדר מימוש של הערבויות אין לחייבו לשפות את בירמן. טענה זו מסברת את האוזן, אך אין בה כדי להביא לקבלת הערעור. אכן, הסדר הנושים בוטל, והסכום של כ-2.5 מיליון ₪ – שכאמור נקבע בפסק דין חלוט – לכאורה הפך לבלתי רלוונטי. ברם, דומה כי אין מחלוקת שסכום הערבויות האישיות שעליהן חתום בירמן עולה באופן משמעותי על הסך של 2.5 מיליון ₪ (אציין כי בדיון בבית משפט של פשיטת רגל מיום 22.11.2018 שבו ניתן צו כינוס נגד בירמן, הוא טען כי חובו לבעלי הערבויות עומד על 10.5 מיליון ₪). בנוסף, כפי שצוין, עם ביטול הסדר הנושים בירמן עצמו נכנס להליכי פשיטת רגל. על פני הדברים, קשה להלום כי היקלעות בירמן להליכי פשיטת רגל לאחר שניתן לזכותו פסק דין חלוט, תעניק לטפירו פטור, ולו זמני, מהתחייבות שנטל על עצמו כלפי בירמן ושאושרה בפסק הדין. עם זאת, בהינתן שחובת השיפוי של טפירו כלפי בירמן באמצעות שטר החוב היא בגין מימוש הערבויות, מובן כי שטר החוב לא נועד לשמש לצורך פירעון חובות אחרים של בירמן. חזקה על בית משפט של פשיטת רגל כי יתן דעתו על כך. [דוגמה היפותטית להמחשת המורכבות: נניח שתביעות החוב שיוגשו נגד בירמן מצד מחזיקי הערבויות נמוכות מ-2.5 מיליון ₪. במקרה כזה, ההפרש אמור לכאורה לחזור לטפירו]. 22. אף ביתר טענותיו של טפירו אין כדי להוביל לקבלת הערעור. הטענה כי בית משפט קמא שגה בקביעתו כי כוונת הצדדים בהסכם ההיפרדות היתה שחרור בירמן מערבותו ללא תלות בקיומה של ט.ב., היא טענה שנדונה ונדחתה בפסק הדין בהמרצת הפתיחה. בפסק הדין נקבע כי "בשעה שטפירו קיבל לידיו את השליטה הבלעדית בטב, הוא נטל על עצמו את הסיכון שהחברה תפסיק את פעילותה בשלב כלשהו, מטעם כזה או אחר, גם בעטיים של קשיים כלכליים וחדלות פירעון, והתחייב לפטור את בירמן מהערבויות ללא קשר לכך" (שם בפסקה 27 סיפא). עוד נקבע כי "ההסכם לא הותלה בהמשך פעילותה של טב" (שם בפסקה 28). אין לקבל אפוא את טענת טפירו המועלית עתה ולפיה צו הפירוק שניתן לט.ב. עולה כדי סיכול הסכם ההיפרדות. 23. באשר ל"טענת הקיזוז" שנזכרה בפסק דינו של בית משפט קמא ובטענות הצדדים, דומה כי זו מבוססת על טעות נגררת. אפרט. (-) בסיכומיו בבית משפט קמא בהליך דנן, טפירו טען כי החוב שבירמן נדרש לשלם על פי הסדר הנושים בסך 7.8 מיליון ₪, כלל לא הסב לבירמן נזק המקנה לו זכות לשיפוי על פי שטר החוב. זאת, לטענת טפירו, בין היתר משום שבירמן ממילא התחייב כלפי טפירו לשלם לט.ב. ולקפיטל פרופיט סך של כ-5.3 מיליון ₪ ולא עמד בכך, ומשום שבירמן הגיש תביעות חוב נגד ט.ב., כך שה"נזק" שנגרם לו צפוי לקטון ואף להיבלע (סעיפים 114-97 לסיכומי טפירו בבית משפט קמא מיום 17.7.2018). (-) בירמן, מנגד, התייחס בסיכומיו לטענת קיזוז מסוג אחר לחלוטין שכלל לא הועלתה על ידי טפירו בסיכומיו. כך, בירמן התייחס לטענה של טפירו כי בירמן הסב לו נזק עקב רשלנות מקצועית מצדו (ייעוץ לא מקצועי) וכי מדובר בטענה לחיוב נזיקי בלתי קצוב (יצויין כי טענה זו בנוגע לרשלנות מקצועית הובאה על ידי בירמן תוך הפניה לדברים שנאמרו על ידי טפירו בעבר במסגרת ההליך של המרצת הפתיחה) (סעיפים 6-1 לסיכומי בירמן בבית משפט קמא מיום 9.8.2018). (-) בתשובה לכך, טפירו טען בסיכומי התשובה מטעמו כי הוא "שב ובדק את ההתנגדות לביצוע שטר ואת הסיכומים שהוגשו מטעמו, ולא מצא כי העלה כל טענה מסוג זה כנגד החיוב השטרי [...]"; כי הוא "לא טען לזכות קיזוז חיובים הדדיים (נזק [לבירמן] כנגד נזק [לטפירו]"; וכי טענתו היתה כי "נזקו (הנטען) של [בירמן] הינו נמוך מהנזק לו טען, ולכן מלכתחילה לא היה רשאי להגיש את שטר החוב לביצוע בסכום של 7,800,000 ₪" (סעיף 18 לסיכומי התשובה של טפירו מיום 10.2.2019, ההדגשות הוספו – י"ע). (-) למרות האמור, בסיכומי תשובה שהגיש בירמן, הוא שב והתייחס לטענה שכביכול הועלתה על ידי טפירו, בדבר קיזוז נזקים שנגרמו על ידי בירמן בגין הייעוץ המקצועי שניתן על ידו (סעיפים 6-5 לסיכומי התשובה של בירמן מיום 18.9.2019). (-) טפירו הגיש סיכומי תשובה קצרים (שלא צורפו לתיק המוצגים שהגיש בערעור דנן, ככל הנראה בשל טעות, שכן במקומם צורפו בשנית סיכומי התשובה הראשונים שהגיש טפירו). בסיכומים אלה טען טפירו כי טענות בירמן, לרבות בנושא הקיזוז, הן טענות חדשות המהוות הרחבת חזית (סעיף 22 לסיכומי התשובה הנוספים של טפירו מיום 7.11.2019). (-) בית משפט קמא צעד בעקבות הצדדים והתייחס לטענת קיזוז שהועלתה כביכול על ידי טפירו. בית המשפט מצא כי במקרה דנן מדובר ב"עסקה אחת" וכי קיים קשר עובדתי הדוק יחסית בין החיוב השטרי לעסקת היסוד. בית המשפט הוסיף כי לפי הפסיקה, במצב שכזה ניתן לקזז כנגד החיוב השטרי כל חוב כספי, בין קצוב ובין שאינו קצוב. לפיכך, נקבע כי "טענת הקיזוז של טפירו לכשעצמה עשויה לעמוד, אלא שטענתו לגופו של הנזק בר-הקיזוז איננה מפורטת כל צרכה, ומשכך תידחה אף היא" (פסקה 19 לפסק דינו). 24. על בסיס דבריו של בית משפט קמא לעיל, ולפיהם "טענת הקיזוז של טפירו לכשעצמה עשויה לעמוד", העלה טפירו בערעור דנן, בשולי סיכומיו, את הטענה כי די בכך שטענת הקיזוז עשויה לעמוד לו (כפי שקבע בית משפט קמא), כדי לקבל את ערעורו וליתן לו רשות להתגונן. ברם, לנוכח המתואר לעיל, מובן כי דין טענה זו להידחות. טענתו של טפירו בבית משפט קמא לא היתה טענת קיזוז, כי אם טענה להעדר נזק לנוכח הסדר הנושים המאושר של בירמן (שכזכור בוטל בסמוך לאחר מכן). ממילא, אין מקום להידרש ל"טענת הקיזוז" המדוברת בגדרו של הערעור דנן. 25. לבסוף, נזכיר כי אנו מצויים בגדרי הליך לביצוע שטר שננקט בעקבות פסק דינו של בית המשפט המחוזי בהמרצת הפתיחה. מסקנתנו לעיל בנוגע לסכום שהיה על הנאמן למלא בשטר החוב, נוגעת לאופן שבו יש לפרש את פסק דינו של בית המשפט המחוזי בהמרצת הפתיחה. הא ותו לא. לפיכך, טענות נוספות של בירמן כנגד גובה החוב של טפירו כלפיו, כמו גם טענות נגדיות של טפירו, אין מקומן להתברר בגדרו של ערעור זה, ואין בפסק דיננו משום קביעת מסמרות לגבי יריעת המחלוקת הנותרת בין בירמן לטפירו. משעה שהותר לבירמן להגיש תביעה נגד טפירו במסגרת הליכי הכינוס (לדבריו תביעה על סך 21 מיליון ₪), הדעת נותנת כי טענות הצדדים תתבררנה בגדרה, ואיננו מביעים כל עמדה לגופה של תביעה או לגופן של טענות ההגנה. 26. סוף דבר, שדין הערעור להתקבל בחלקו, במובן זה שתחת הסכום של 7.8 מיליון ₪ שמולא בשטר החוב, ימולא הסך של 2,516,821 ₪ כערכו ביום אישור הסדר הנושים של המשיב (1.9.2014). כפי שפורט בראשית הדברים, בקשת טפירו לעיכוב הליכי מימוש השטר נדחתה בהחלטת השופט אלרון מיום 5.1.2020, שהורה כי כספים שישולמו על ידי טפירו יישמרו בקופת הכינוס עד להכרעה בערעור. לפיכך, בהנחה שהשטר מומש במלוא הסכום שמולא בו (7.8 מיליון ₪), על בירמן (באמצעות המנהל המיוחד) להשיב לטפירו את ההפרש שבין הסכום שמומש לבין הסכום של 2,516,821 ₪ שנקבע לעיל. יצויין כי ביום 15.3.2021, ערב מתן פסק דין זה, הגיש המערער בקשה נוספת לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי עד להכרעה בערעור. עתה, משניתן פסק דיננו, בקשה זו מתייתרת. החיוב בהוצאות שנקבע בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מבוטל. בירמן ישא בשכר טרחת עורכי דינו של טפירו בגין שני ההליכים בסך כולל של 20,000 ₪. ש ו פ ט השופטת ע' ברון: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט י' אלרון: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית. ניתנה היום, ‏ג' בניסן התשפ"א (‏16.3.2021). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ 19077900_E06.docxעכב מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1