בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים
אזרחיים
ע"א 779/98
בפני: כבוד השופטת ד' דורנר
כבוד השופט י' טירקל
כבוד השופטת מ' נאור
המערערת: מדינת
ישראל
נגד
המשיבים: 1.
גנטוס רג'א
2.
גנטוס נבילה
3.
אכרם חוסיין
4.
"הסנה" - חברה לביטוח בע"מ
ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה בת.א.
633/92 מיום 14.12.97 שניתן על ידי כבוד השופט ד' ביין
בשם
המערערת: עו"ד
ע' אלמגור
בשם המשיבים 1-2: עו"ד
בדארנה
בשם
המשיבים 3-4: עו"ד י' מלמן
פסק-דין
השופטת מ' נאור:
1. המשיב 1, גנטוס רג'א (להלן - גנטוס), עבד
בשירות המדינה כמורה החל מיום 1.9.1977. ביום 27.1.1991 נפגע בתאונת דרכים; ביום
30.6.1994 קבעה ועדה רפואית של שירות המדינה כי קיימות סיבות רפואיות מספיקות
הנובעות מהתאונה להפסקת עבודתו של גנטוס לצמיתות. בחודש יולי 1994 החלה המדינה
לשלם לגנטוס גימלאות בהתאם לחוק שירות המדינה (גימלאות) [נוסח משולב] התש"ל –
1970 (להלן – חוק הגימלאות).
2. גנטוס תבע את הנהג הפוגע, אכרם חוסיין, ואת
המבטחת שלו "הסנה חברה לביטוח בע"מ" (להלן – "הסנה").
במסגרת אותו הליך תבעה המדינה מחוסיין ומ"הסנה" לשפותה על הגימלאות
ששולמו וישולמו על-ידה לגנטוס לפי סעיף 60 (א) לחוק הגימלאות. הסעיף האמור קובע:
תביעות נגד צד שלישי:
"(א) היה המקרה שחייב את אוצר המדינה לתשלום
גימלה לפי חוק זה משמש עילה גם לחייב צד שלישי בתשלום פיצויים לאותו זכאי לפי
פקודת הנזיקין [נוסח חדש], או לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה –
1975 (להלן – פקודת הנזיקין), רשאי אוצר המדינה לתבוע מאותו צד שלישי פיצוי על
הגמלה ששילם או שהוא עתיד לשלמה, עד לשיעור הפיצויים שחייב בהם הצד השלישי.
(ב)......
(ג)......
(ד)......".
3. בית המשפט המחוזי בחיפה (סגן הנשיא ד' ביין)
קבע את סכום הפיצויים שעל הסנה לשלם לגנטוס. על סכום הפיצויים שנקבע בפסק הדין
חלקו שני הצדדים: חוסיין והסנה הגישו ערעור בעניינים שונים (ע"א 692/98);
גנטוס ורעייתו הגישו ערעור שכנגד. המדינה מצדה הגישה את הערעור הנוכחי על כמה
מקביעותיה של הערכאה הראשונה בעניין תביעת השיפוי שלה (ע"א 779/98). הערעור,
הערעור שכנגד וערעורה של המדינה נדונו יחד. בערעור ובערעור שכנגד על גובה הפיצויים
הסמיכו אותנו באי-כח הצדדים (למעט המדינה), לפסוק בפשרה לפי סעיף 79א לחוק בתי
המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד – 1984. לאחר ששקלנו טענות שהעלו ב"כ הצדדים
נתנו, ביום שמיעת הערעורים, פסק דין בפשרה בע"א 692/98 הנוגע לגובה הפיצויים.
בגוף פסק הדין האמור ציינו מפורשות, לבקשת הצדדים, כי פסק הדין מבוסס על ההנחה
לפיה הנפגע (גנטוס) היה זכאי לקבל גימלה מהמדינה רק בהגיעו לגיל 60, ואף היה יוצא
לגימלאות בגיל זה. בכך שינינו את קביעתה של הערכאה הראשונה לפיה היה גנטוס זכאי
לצאת לגימלאות ויוצא בפועל לגימלאות בגיל 55. בערעור הנוכחי, ערעורה של המדינה,
השלימו הצדדים טענות בכתב.
טענות המדינה בערעור:
4. המדינה מעלה בערעורה שתי טענות: הטענה
הראשונה נוגעת לגיל בו היה גנטוס יוצא לגימלאות. המדינה טוענת כי גנטוס היה
זכאי על פי דין לפנסיה רק בהגיעו לגיל 60, וכי טעתה הערכאה הראשונה בקביעתה כי הוא
היה פורש לגימלאות בגיל 55. טענה זו מקובלת על חוסיין ועל ה"סנה",
המשיבים בערעור הנוכחי, והיא נטענה גם בערעור שהם הגישו על גובה הפיצויים. הטענה
היתה מקובלת אף עלינו והיא באה כאמור לידי ביטוי בפסק הדין שניתן בפשרה בערעורים
בע"א 692/98.
5. הטענה השניה שמעלה המדינה, נוגעת
לקביעתה של הערכאה הראשונה לפיה "יש להוריד מ(ה)סכום הנתבע על ידי המדינה
כשיפוי את החיסכון שחסכה המדינה לכשפיטרה את התובע (גנטוס) שנים רבות לפני הגיעו
לגיל פרישה ובכך חסכה לעצמה חלק מהגימלה". טענה זו שהעלו חוסיין
וה"סנה" ושהתקבלה על דעת הערכאה הראשונה תכונה להלן לשם קיצור
"טענת החיסכון" או "הטענה השניה". אסיר תחילה מעל הפרק את
הטענה הראשונה ואתמקד בטענה השניה.
הטענה הראשונה: גיל הפרישה של גנטוס:
6. הערכאה הראשונה קבעה כי גנטוס היה פורש
לגימלאות בגיל 55. הנחתה היתה כי ניתן לקבל את מלוא הפנסיה כבר בגיל 55,
ואין להניח שגנטוס היה אוחז במשרתו, משרת מורה, כבקרנות המזבח. לעניין הגיל בו
יכול היה גנטוס לקבל את הגימלאות נפלה שגגה מלפני הערכאה הראשונה: לפי סעיף 46
לחוק הגימלאות יכול היה גנטוס לקבל גימלאות רק בהגיעו לגיל 60. על כן, אין להניח
גם שהיה פורש לגימלאות (בלא קבלת גימלה בפועל 5 שנים) לפני גיל זה. מכל מקום,
אפילו היה גנטוס עושה כן, הפנסיה היתה משולמת לו במהלך הדברים הרגיל רק בגיל 60.
על כן, יש מקום להתערבות בענין זה בקביעתה של הערכאה הראשונה. הנחתי בהמשך הדרך
תהיה שגנטוס היה יוצא לגימלאות רק בגיל 60. כך הנחנו כאמור גם במסגרת הערעורים
בתביעתו של גנטוס.
הטענה השניה: ניכוי "החסכון" של המדינה
כתוצאה מהוצאתו המוקדמת של גנטוס לגימלאות:
7. הטענה השניה נוגעת למשולש היחסים של משלם
הגמלאות (המדינה) מקבל הגמלאות שהוא הנפגע (גנטוס) והאחראי בנזיקין (חוסיין) או
מבטחו. על פי סעיף 60(א) לחוק הגמלאות רשאי אוצר המדינה לתבוע מהמזיק פיצוי על
הגימלה שהוא שילם או עתיד לשלם עד לשיעור הפיצויים שחייב הצד השלישי. על פי ההלכה
הפסוקה: (למשל: ע"א 60/82 בן יוחנן ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד
מ(4) 431; ע"א 495/85 מדינת ישראל נ' זדה כהן עזיז, פ"ד מה (1)
635) המדינה זכאית לשיפוי מהמזיק רק בגין התגמולים המתייחסים לתקופה שבה הוקדם
תשלום הגימלאות (דהיינו ממועד הוצאתו של גנטוס לקיצבה) ועד לגיל בו היה הניזוק
יוצא לגמלאות במהלך הדברים הרגיל. ואולם, לטענתם של חוסיין וה"סנה"
שהתקבלה כאמור על ידי הערכאה הראשונה יש להוריד מהסכום שתבעה המדינה כשיפוי את
"החיסכון" שחסכה המדינה כשפיטרה את גנטוס שנים רבות לפני הגיעו לגיל
פרישה. בכך "חסכה" לעצמה המדינה על פי קביעת הערכאה הראשונה חלק
מהגימלה. אומר כבר בפתח הדברים שעמדתי בענין זה שונה מעמדת הערכאה הראשונה, ואין
לדעתי מקום לניכוי "החסכון" הנובע מהוצאה מוקדמת לגימלאות.
הנמקת הערכאה הראשונה:
8. את תביעת המדינה סיווג בית המשפט קמא כתביעת
סוברוגציה, זאת בעקבות הפרשנות שנתן לע"א 650/78 כליף נ' מדינת ישראל
פ"ד לה (2) 242. המדינה, כך קבע, נכנסת לנעליו של גנטוס. גנטוס פוצה במסגרת
פסק הדין על הפרשי הגימלה להם היה זוכה לו פרש בגיל 55, לבין הגימלה המשולמת לו
עקב פרישתו המוקדמת בשל התאונה. לכאורה, כך קבעה הערכאה הראשונה, אין מקום
שהנתבעים ישלמו סכום זה פעמיים. בקטע זה של הדברים כיוונה הערכאה הראשונה, כך
נראה, לפיסקה אחרת בפסק הדין (פסקה 7) הנוגעת לגנטוס בה נאמר:
"התובע זכאי לקבל את ההפרש בין הגימלאות
המשולמות לו ע"י המדינה ובין הגימלאות שהיו משולמות אלמלא התאונה.
התובע זכאי עקב פרישתו בטרם עת רק ל-39.2% מהמשכורת
הקובעת, בעוד שלו היה פורש בשלב בו היה זכאי למלוא הפנסיה, הוא היה זוכה בפנסיה
בשיעור 70% מהמשכורת הקובעת. ההפסד מתבטא בשיעור 30.8% מן השכר הקובע. אין חולק כי
השכר הקובע הוא 5,500 ₪".
9. אחר הדברים האלה, קבע בית המשפט כי גנטוס היה
יוצא לפנסיה בגיל 55. על עניין זה כבר עמדתי וציינתי כי את החישוב יש לערוך לפי
גיל 60. בהמשך פסק הדין בקטע הדן בתביעתה של המדינה מציין בית המשפט (פסקה 13):
"נראית לי גם טענת הנתבעים, כי אם אין נותנים
למדינה לתבוע פיצוי על גימלה שהיתה משלמת ממילא גם אלמלא התאונה, שכן לא נגרם
למדינה נזק, הרי אותו עקרון צריך להביאנו למסקנה שאין המדינה יכולה לתבוע יותר
מנזקה הממשי שהוא ההפרש בין שיעור הגימלאות שהיתה חייבת לשלם אלמלא התאונה לבין
שיעור הגימלאות בעקבות התאונה".
בית המשפט דחה את טענת המדינה לפיה היא משלמת משכורת למורה
שבא במקום גנטוס; לעניין זה ציין כי לא הוכח שהתקן של גנטוס מולא במורה אחר עקב
פרישתו המוקדמת לגימלאות. לסיכום קבע:
"לפיכך, זכאים הנתבעים [חוסיין וה'סנה'], כי
מהסכום שנפסק למדינה ינוכו הפרשי הפנסיה באותו שיעור שנפסק לתובע".
על קביעה זו נסובה הטענה השניה של המדינה.
טענות הצדדים:
המדינה, המתנגדת להלכה החדשה שנפסקה מציינת
בסיכומיה, כי מאז פסק דינה של הערכאה הראשונה כל שוק הביטוח במדינה וכל חוות הדעת
האקטואריות ביחס לשיפוי המדינה במקרים דומים, מתבססים על פסק הדין נשוא הערעור,
שהוא, לטענתה, שגוי. לשיטת המשיבים ההלכה שנפסקה – אמנם הלכה חדשה היא, ואולם
המשיבים עמלו בסיכומיהם להראות כי הלכה זו איננה נוגדת (לטענתם) הלכות קודמות
שיצאו מלפני בית משפט זה. המשיבים בערעורה של המדינה מבקשים להמיר את המילה
"חיסכון" בה השתמשה הערכאה הראשונה במילה "רווח". טוענים הם
כי אלמלא התאונה היתה המדינה משלמת לגנטוס במהלך הדברים הרגיל פנסיה בשיעור 70%.
בעקבות התאונה היא תשלם לו פנסיה מוקטנת של 39.2% בלבד. המיטיב – כך טענתם – אינו
יכול לקבל יותר מאשר הטבת הנזק ומשתובע הוא את הפסדיו כמיטיב צריך לזקוף מול זה
את רווחיו לבל יצא נשכר. לטענת המשיבים הכללים החלים על זכות התביעה של הניזוק
וגובה הפיצויים שהוא זוכה להם צריכים לחול, בשינויים המחוייבים, גם על המיטיב. כשם
שמפחיתים מהניזוק טובות הנאה מסכום הפיצויים המגיעים לו, כך צריך להיות הדין
לטענתם גם לגבי המיטיב.
הטענה השניה: דיון
10. בפתח הדברים יצויין כי בנסיבות העניין שלפנינו
לא הוכח כי המדינה "חוסכת" (כלשון הערכאה הראשונה) או מרוויחה (כלשון
עו"ד מלמן), מהוצאתו המוקדמת של גנטוס לגימלאות. בטענת ה"רווח" או
ה"חסכון" יש בענייננו טעות אופטית. אכן, אלמלא התאונה היתה המדינה משלמת
לנפגע, במהלך הדברים הרגיל, 70% פנסיה החל מגיל 60. בשל התאונה - היא תשלם לו רק
39.2% פנסיה. ואולם, נתון אחר לא הובא בחשבון: המדינה היתה משלמת לנפגע 70% פנסיה
במהלך הדברים הרגיל, אך מנגד היתה זוכה לשירותיו הטובים של הנפגע כמורה עד גיל
פרישה. ודוק: אין אני מבססת את מסקנתי שלא הוכח "חיסכון" (או
"רווח") על השאלה אם בפועל אוייש התקן שמילא גנטוס אם לאו. מוכנה אני
להניח כי התקן אותו מילא גנטוס לא אוייש במורה אחר. הנמקתי שאין לפנינו
"חסכון" מבוססת על כך שהעובד (גנטוס) לא תרם (בשל התאונה) את מה שעליו
לתרום כדי לזכות בפנסיה המלאה. כנגד עבודה מלאה ישנה פנסיה מלאה, ואולם טענת
החסכון מתעלמת מכך שלא התמלאו בענייננו, בשל התאונה, התנאים לתשלום פנסיה מלאה.
הגימלאות המלאות שלא ישולמו עקב התאונה לא יצרו לא "רווח" ולא
"חסכון" שלא היה נגרם אלמלא התאונה. אילו פרש גנטוס מרצונו בגיל בו הוצא
לגימלאות עקב התאונה לא היה זכאי לגימלה כלל; בשל התאונה זכאי הוא לגימלה חלקית.
את הגימלה החלקית עד גיל הפרישה (60) על המזיק לשלם למדינה. אין המזיק זכאי לנכות
מהסכום שהוא חייב למדינה את "הרווח" מהוצאתו המוקדמת של גנטוס לגימלאות.
אין למדינה "רווח" משום שגנטוס לא תרם את שנות העבודה הנוספות שהיו
מחייבות את המדינה בתשלום גימלה מלאה.
11. ואולם, כדי שדברי לא יובנו שלא כהלכה: אין אני
מציעה להשתית את קביעתנו רק על השאלה אם בנסיבותיו של עניין מסוים היה או לא היה
למדינה "רווח". אני מוכנה לקבל שישנן נסיבות בהן יש למדינה (כמובן בפן
הכלכלי גרידא) "רווח" או "חסכון" כתוצאה מתאונה בה נפגע עובד.
המשיבים מביאים דוגמא: עובד נהרג בתאונה בגיל 64שנה לפני גיל הפנסיה. המדינה משלמת
לאלמנתו פנסיה של 40% משכרו הקובע עד סוף תוחלת חייה. אלמלא התאונה היה המנוח זוכה
בגיל 65 ל-70% פנסיה עד תום תוחלת חייו, ו-40% פנסיה היו משתלמים לאלמנתו מתום
תוחלת חייו של העובד ועד תום תוחלת חייה שלה. לשיטת המדינה זכאית היא לשיפוי
מהמזיק על שנת פנסיה אחת אותה הקדימה לאלמנה. לשיטת המשיבים "חוסכת"
המדינה תשלום 30% פנסיה מהשכר הקובע למשך 13 שנים, מגיל 65 של המנוח עד סוף תוחלת
חייו. בנסיבות כאלה, המדינה לא זכאית לשיטתם לשום שיפוי: "הרווח" או
"החסכון" עולים על ההפסד. המשיבים לא טענו זאת, אך אם נלך לפי ההגיון של
שיטתם עשויה המדינה עוד להיתבע על ידי המזיק לשלם לו על כך שקטל חייו של עובד והסב
למדינה בדרך זו "רווח" כלכלי. לטעמי אין לקבל את עמדת המשיבים, גם במקרה
בו קיים "רווח" כלכלי, ויש לקבל את ערעורה של המדינה. אילו נפטר העובד
בדוגמא שהביאו המשיבים שלא כתוצאה מתאונה אלא ממחלה, גם אז היה למדינה, (במובן
הכלכלי בלבד) אותו "רווח". המזיק אינו שותף של המדינה ב"רווח"
זה.
12. בשורה ארוכה של פסקי דין כונתה זכותה של המדינה
על פי סעיף 60 לחוק הגמלאות זכות שיפוי, או זכות שיפוי על פי חוק ולא זכות
סוברוגציה: ע"א 166/59, אפריאט ואח' נ' היועץ המשפטי, פ"ד ט (2)
1134; ע"א 1162/96 וייס נ' מאק, פ"ד נג (2) 79, 90; לדעתי כך
עולה גם מע"א 650/78 כליף נ' מדינת ישראל (ראו עמ' 245-246) שהוזכר על
ידי הערכאה הראשונה. השופט ברק הגדיר את היקף זכותה של המדינה לשיפוי בע"א
60/82 בן יוחנן ואח' נ' מדינת ישראל ואח', פ"ד מ (4) 431. בעניין זה
נדונה השאלה אם למדינה זכות שיפוי על תשלומים שתעשה לאחר שהניזוק יגיע לגיל פרישה.
השופט ברק השיב על שאלה זו בשלילה, וכך אמר:
"אין כל צידוק לשפות את המדינה בגין תשלומים
המוטלים עליהם על-פי מהלכם הרגיל של הדברים. מטרתה של הוראת החוק היא ליתן למדינה
שיפוי בגין פיצויים ששילמה ושהאחריות לתשלומם מוטלת על צד שלישי ואילולא התאונה לא
היתה המדינה חייבת לשאתם. מטרתה של הוראת החוק אינה ליתן למדינה שיפוי בגין גימלה
ששילמה, ושדיני שירות המדינה, על פי מהלכם הרגיל, מחייבים אותה בתשלומים"
(שם, עמ' 434).
(דבריו אלה של השופט ברק צוטטו בהסכמה בע"א 495/85, מדינת
ישראל נ' כהן עזיז זדה, פ"ד מה (1) 635; ע"א 351/86, אבו נ'
עיריית ירושלים, פ"ד מב (3) 524).
הכלל הוא איפוא כי המדינה זכאית לשיפוי. היקף
השיפוי הוא הסכום שהמדינה משלמת, עקב התאונה, שלא במהלך הדברים הרגיל. אולם,
המשיבים טוענים כי מסכום זה יש לנכות את ה"רווח" של המדינה.
13. כאמור, התביעה בין גנטוס לבין חוסיין
וה"סנה" הסתיימה בבית משפט זה בפשרה כאמור בסעיף 79א לחוק בתי המשפט,
במסגרתה נשקלו טענות שונות שהעלו שני הצדדים. ואולם, בחישוב ניזקו ההיפוטטי
של הניזוק בתביעתו יש כעקרון להביא בחשבון אובדן חלק מזכויות הפנסיה, שכן עם
יציאתו של גנטוס לגימלאות נפסק מרוץ זכויותיו הנוספות לקיצבת זיקנה ונשארה רק
הפנסיה אליה הגיע ביום הוצאתו לגימלה. נזק זה אכן נפסק לטובת גנטוס. הנזק של הקטנת
הפנסיה הוא נזק שגרם המזיק, ועליו לשאת בו כלפי הניזוק. אכן עליו לשאת בו פעם אחת,
ולא פעמיים, ואולם לפי ההלכה הקיימת אין הוא נושא בסכום פעמיים. הוא משלם
אותו לניזוק, הזכאי לו.
14. המשיבים אינם יכולים לעגן את "ניכוי
החסכון" הנטען על ידם בהלכה פסוקה. יש בעיני משקל לפרקטיקה הנוהגת שנים רבות
בעקבות ההלכה הפסוקה. ועוד: אין אני מקבלת את טענת המשיבים שנזכרה לעיל לפיה טענת
ניכוי ה"חסכון" איננה נוגדת את ההלכה הפסוקה. טענה דומה הועלתה
לעניין ניכוי "חסכון" (אמנם מסוג אחר) – ונדחתה על ידי השופט ד' לוין
בע"א 282/88 פול חברות הביטוח הישראליות בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מד (2) 709.
בענין זה נדון שיעור הפיצוי לו זכאית המדינה
בגין תשלומים ששלמה המדינה לאלמנתו של נהג רכב משטרתי שנפגע בתאונה לפי חוק משפחות
חיילים שניספו במערכה (תגמולים ושיקום) תש"י – 1950. המערערת היא המבטחת של
הרכב המשטרתי. המערערת טענה כי יש לנכות מהסכום שהיא משלמת למדינה לפי חוק משפחות
חיילים את הסכומים ש"נחסכו" לכאורה מהמדינה, עקב מותו של המנוח, לפי חוק
הגימלאות. השופט לוין עמד על כך שתביעתה של המדינה תביעת מיטיב היא, ולא תביעת
ניזוק ו"על כן הרווח או ההפסד שנגרם למשיבה כתוצאה ממותו של המנוח אינו
רלוואנטי לקביעת שיעור השיפוי המגיע למשיבה...". עוד צויין שם:
"כיוון שמדובר בתביעת שיפוי עצמאית ולא בתביעת נזיקין, הסכום הרלוואנטי
לקביעת גובה השיפוי הוא גובה ההטבה (זאת – כל עוד הסכום אינו עולה על ערך הפיצוי
שהיה מגיע לאלמנה מהמערערת, כפי שמתקיים בענייננו) ולא גובה הנזק שנגרם למשיבה.
כתוצאה מכך עשויה המדינה לזכות במה שלא הייתה יכולה לזכות בתביעת נזיקין רגילה"
(שם, עמ' 713 מול האות ז'). (ההדגשות אינן במקור).
בית המשפט הבהיר כי גם אילו התייחס לתביעת
המדינה כאל תביעת סוברוגציה, ולדעתו אין התביעה תביעה כזאת, היה מגיע לאותה
התוצאה:
"אמנם, על פני הדברים נראה כאילו המשיבה
'הרוויחה' ממותו של המנוח על חשבון המערערת – המבטחת. אך מה לה למערערת-המבטחת -
להלין על כך.
הרי המערערת, מבחינתה, חייבת, על-פי הדין, לפצות את
האלמנה על נזקיה, בשיעורם המלא, אך לא מעבר לו, כך שלא תצא נפסדת בשל התאונה
הנדונה. על-כן השיפוי למשיבה אינו יכול לעלות בשום מקרה על שיעור הפיצוי שהגיע
לאלמנה.
מה להם, למערערים, איפוא, כי ילינו על כך שהמדינה
אולי תצא 'מרוויחה' כביכול; וכי על-פי דין כלשהו זכאית המערערת, האחראית לתאונה
ולנזק, ליהנות מ'רווח' כזה ולא לשאת בתשלום דמי הנזק להם היא אחראית ומחוייבת?
התשובה לכך היא שלילית" (עמ' 714) (ההדגשה אינה במקור).
איני סבורה כפי שסברה הערכאה הראשונה שמדובר באימרת אגב
בלתי מחייבת. אפילו אניח כך – ראוי, לדעתי לאמצה לענייננו. אין זהות בין
תביעתו של ניזוק לתביעתו של מיטיב. מתביעתו של ניזוק יש לנכות כל רווח שבא לו
מהתאונה. לא כך בתביעתו של מיטיב, בין מיטיב סתם ובין מיטיב מכח דין.
15. ההוראה שבסעיף 60 מבוססת על עקרונות משפט
כלליים. נראה לי כי על ענייננו חלים העקרונות שהתווה השופט אור בע"א 5557/95
סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד, פ"ד נא (2) 724 בענין
טיפולים רפואיים שמקבל ויקבל ניזוק בתאונת דרכים. מהפיצוי המגיע מהמזיק לניזוק
הזכאי (כפי שנקבע שם) לטיפול רפואי מקופת חולים ינוכה שווי ההטבה והמיטיב
זכאי לשיפוי מהמזיק. כפי שציין השופט אור בפרשת "סהר" (עמ' 748-749)
בהתייחסו גם לסעיפי שיפוי המצויים בחוקים שעל יסודם משתלמות גימלאות:
"בכל אותם מקרים שבהם אין חובה על הניזוק
להחזיר למיטיב את ההטבה, ואילו המיטיב זכאי על-פי החוק לקבל את תמורת ההטבה
מהמזיק, אפילו שלא נאמר הדבר במפורש בדבר חקיקה - קבעה ההלכה, שאין הניזוק
זכאי לקבל מהמזיק את שווי ההטבה; שאם יקבלה, ואחר כך ייאלץ המזיק לשפות את המיטיב,
יצא המזיק משלם למעלה מסכום הנזק שנגרם לניזוק והניזוק יצא מפוצה מעבר לסכום נזקו.
ברוח זו נאמר, לדוגמה, בפרשת חונוביץ הנ"ל בעמ'
430-429:
'המחוקק לא קבע כל הוראה מפורשת באשר להשפעתה של
זכות זו, הנתונה למיטיב כלפי המזיק, על הפיצויים, להם זכאי הניזוק מאת המזיק. ענין
זה הושלם בדרך הפרשנות השיפוטית, אשר קבעה, כי במקביל לקיום זכותו של המיטיב כלפי
המזיק נשללת זכות זו מהניזוק עצמו, שאם לא כן ילקה המזיק פעמיים. הקונסטרוקציה
המשפטית לפיה מושגת תוצאה זו, היא, שעם ההטבה מועברת זכותו של הניזוק כלפי המזיק,
כפי שיעור ההטבה, למיטיב...'.
מסכם את ההלכה בענין זה ד' קציר בספרו 'פיצויים בשל
נזק גוף', מהדורה שלישית, חיפה, תשנ"ג בעמ' 747-743:
'בעוד שבכל הנוגע להטבות שבחסד או שבחוזה, יימנע
ניכויין של ההטבות מן הפיצויים על יסוד האפשרות שהמיטיב יתבע את השבתן מאת המוטב,
הרי באשר להטבות שניתנו על פי חובה שבדין, תהווה זכות השיפוי של המיטיב כנגד
המזיק, סיבה לניכוי ההטבה מן הפיצויים'.
וכן, בהתייחסו לניכוי פנסיות סטטוטוריות המתקבלות
על-ידי הניזוק מסכום הפיצויים שיקבל מהמזיק, אומר המחבר:
'ואכן לא התעוררה, באשר לטובות הנאה כאלה, שאלה בקשר
להתחשבות בהן בקביעת הפיצויים, משום שהנחת הכל הייתה כי סעיפי השיפוי, המצויים
בחוקים שעל יסודם משתלמות הגימלאות מחייבים ממילא את ניכוי הגימלאות, מן הפיצויים'
(שם בעמ' 778).
אכן, הלכה מבוססת היטב היא, שבמקרה של צד שלישי אשר
היטיב עם הניזוק, והוקנתה לו בחוק זכות שיפוי מהמזיק על הטבתו, שווי ההטבה ינוכה
מסכום הפיצוי שבו חב המזיק כלפי הניזוק. רק כך יובטח שהמזיק לא יחויב בסכום העולה
על גובה נזקו של הניזוק, והניזוק לא יקבל מהמיטיב והמזיק ביחד סכום העולה על גובה
נזקו".
16. העיקרון הכללי בפסיקה היה, ואם תישמע דעתי לא
יחול בו שינוי, שלמדינה זכות שיפוי על גמלאות ששולמו לנפגע על פי חוק הגמלאות עד
המועד בו אמור הנפגע לצאת לפנסיה, ואין לה זכות כזו לגבי הגמלאות ששולמו לאחר מועד
זה (ע"א 282/88 פול חברות הביטוח הישראליות בע"מ נ' מדינת ישראל, עמ' 714;
ע"א 60/82 יוחנן נ' מדינת ישראל הנזכרים לעיל; ואחרים). עד היום לא נוכה שום
"חסכון" מתביעת המדינה. אציע לחברי שכך יישאר הדין, ולא ננכה מתביעתה של
המדינה, שהיא תביעת מיטיב כל "חסכון" או "רווח" שיש לה גם
באותם מקרים (ואין זה המקרה שלפנינו) בהם אכן יש לה "רווח" כזה כתוצאה
מכך שלא תשלם לניזוק פנסיה מלאה. למזיק אין זכות בדין לניכוי "רווח"
כזה. המיטיב אינו הניזוק, והוא זכאי להחזר של כל תשלום עודף שלא היה משלם אלמלא
התאונה.
לסיכום:
17. על כן מציעה אני לחברי לקבל את ערעורה של
המדינה בשני מובנים:
א. החישוב ייעשה בהנחה שגנטוס היה יוצא
לפנסיה בגיל 60, ולא בגיל 55.
ב. הוראת "ניכוי החסכון"
שקבעה ערכאה הראשונה – תבוטל.
במקרה של מחלוקת על החישובים המתבקשים - יוכלו
הצדדים לפנות לערכאה הראשונה.
המשיבים
ישלמו למדינה הוצאות ושכ"ט עורך דין בסכום כולל של 15,000 ש"ח.
ש
ו פ ט ת
השופטת ד' דורנר:
אני מסכימה.
ש
ו פ ט ת
השופט י' טירקל:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
לפיכך כאמור הוחלט בפסק הדין של השופטת מ'
נאור.
ניתן היום, י"ב בתשרי התשס"ג
(18.9.2002).
ש ו פ ט ת ש ו פ
ט ש ו פ ט ת
_________________
העתק
מתאים למקור 98007790.C05 /צש
נוסח
זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.
רשם
בבית
המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444
בית
המשפט פתוח להערות והצעות:
[email protected]
לבתי
המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il