פלוני נ. בית הדין הרבני הגדול בירושלים

פסק-דין בתיק בג"ץ 7788/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 7788/13 לפני: כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט י' עמית העותרים: 1. פלוני 2. פלונית 3. פלונית נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הרבני הגדול בירושלים 2. בית הדין האיזורי בחיפה עתירה למתן צו על-תנאי בשם העותרים: עו"ד איתן בוירסקי פסק-דין השופטת א' חיות: זוהי עתירה לביטול החלטות של בית הדין הרבני האזורי בחיפה מיום 15.10.2013 (להלן: בית הדין האזורי) ובית הדין הרבני הגדול מיום 11.11.2013 (להלן: בית הדין הגדול), אשר ניתנו בקשר עם בקשת העותר למתן "צו עשה" שיורה על הוצאת ביתו הקטינה מידי אימה והעברתה לידיו. 1. העותר ואם בנותיו (להלן: האם) התגרשו בשנת 2007 ובהסכם הגירושין נקבע כי בתם הבכורה, העותרת 2 - בת השתיים עשרה, תהא במשמורתו של העותר והבת הצעירה, העותרת 3 - בת השמונה, תישאר במשמורת האם. בתסקיר מטעם שירותי הרווחה הומלץ שלא להפריד בין הבנות ומשמורתן של השתיים הועברה לידי האם. בעקבות כך פנה האב לבית הדין האזורי בבקשה לקבוע כי משמורת הבנות תהא אצלו באופן בלעדי, או למצער כי תקבע משמורת משותפת. העותר טען בהקשר זה כי האם מזניחה את הבנות הקטינות ונוהגת כלפיהן באופן בלתי מוסרי, כי תסקיר שירותי הרווחה נערך ללא בדיקה ראויה ואין להסתמך עליו וכי בידיו חוות דעת פסיכולוגית הממליצה באופן חד משמעי על קביעת משמורת משותפת. בהחלטה מיום 11.12.2012 קבע בית הדין האזורי כי יש להרחיב את הסדרי הראייה של הבנות עם אביהן העותר, בכפוף לכך שהוא ייאות לקבל טיפול הורי בהתאם להמלצת הגורמים המקצועיים. כמו כן קבע בית הדין האזורי כי שירותי הרווחה ינהלו מעקב אחר הטיפול בעותר ובהתאם להתפתחויות ישקלו להמליץ על הרחבת הסדרי הראייה. בית הדין האזורי הוסיף וקבע כי לאחר שיתקבל תסקיר נוסף מטעם שירותי הרווחה תישקל מחדש בקשתו של העותר למשמורת משותפת. 2. בחודש אוגוסט 2013 פנה העותר לבית הדין האזורי בבקשה למתן "צו עשה" שיורה על הוצאת העותרת 3 מידי האם והעברתה לידיו. העותר טען בבקשתו כי העותרת 2 נמצאת בפועל תחת משמורתו המלאה מרצונה החופשי לאחר שנמלטה מבית האם עקב אלימות שהופנתה כלפיה. העותר הוסיף וטען כי העותרת 3 מצויה בבית האם וסובלת מאלימות מתמשכת המופנית כלפיה מצד האם והסבתא וכי היא מעוניינת להצטרף לאחותה הבכורה ולהתגורר בביתו במשמורת מלאה. בהחלטתו מיום 28.8.2013 הורה בית הדין האזורי לשירותי הרווחה "להיכנס לעובי הקורה" ולהעביר לידיו תסקיר בהקדם האפשרי אשר יתייחס לטענות העותר. כמו כן הורה בית הדין האזורי לאם להגיש תגובתה בתוך שבעה ימים. בהחלטה נוספת מיום 15.10.2013 קבע בית הדין האזורי כי הבקשה למתן צו עשה תידון בפניו "במסגרת הדיון שנקבע לצדדים". העותר מיאן להשלים עם החלטה זו ופנה לבית הדין הגדול בבקשת רשות ערעור (בר"ע 962923/1) בה שב והעלה טענות בדבר האלימות הננקטת לטענתו כלפי העותרת 3. בבקשתו טען העותר, בין היתר, כי בית הדין האזורי "'מושך את הזמן' ואינו מגיע להחלטות חד משמעיות בהתאם לאמות הצדק המקובלות, 'נכנע' לתסקירי לשכת הרווחה ומצדד ב[אם]". בהחלטה מיום 11.11.2013 הורה בית הדין הגדול לאם להגיב לבקשת רשות הערעור בתוך שלושים ימים. 3. מכאן העתירה שבפנינו בה מבקש העותר כי נורה לבית הדין האזורי ולבית הדין הגדול לנמק "מדוע המתינו זמן רב יחסית למתן הוראות 'צו עשה' הנוגע לאירוע רגיש בנושא אלימות מתמשכת כנגד הקטינות" וכי "במידת הצורך" נורה להם להיעתר לבקשתו למתן צו עשה. לטענת העותר, בקשתו למתן "צו עשה" מצריכה טיפול מיידי בשל האלימות המופנית לדבריו כנגד העותרת 3 ועוד הוא טוען כי בתי הדין לא נתנו דעתם די הצורך לראיות שהונחו בפניהם במסגרת הבקשה. 4. דין העתירה להידחות על הסף. כבר בפתח הדברים, ובלא להתייחס לטענות המועלות בעתירה לגופן, יש להדגיש כי העותר נמנע מלצרף את האם כמשיבה לעתירה ודי בכך על מנת לדחותה על הסף (ראו: בג"ץ 353/67 "אגד" אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ נ' שר התחבורה, פ"ד כב(1) 332, 336 (1968); בג"ץ 1901/94 לנדאו נ' עיריית ירושלים, פ"ד מח(4) 403, 416-415 (1994); בג"ץ 8122/11 עיריית ירושלים נ' הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, פסקה 5 (21.12.2011)). זאת, משום שבכך נפגעת זכותה של האם להשיב לטענות המועלות נגדה ולהתמודד עימן וכן נמנעת מבית המשפט האפשרות לבסס את החלטתו על מכלול הנתונים הרלוונטיים לעניין (ראו: בג"ץ 702/05 בצרה, כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ נ' המועצה הארצית לתכנון ובניה, פסקה 6 (3.6.2007); בג"ץ 6940/12 סמיר נ' משרד המשפטים, פסקה 8 (18.10.2012); בג"ץ 2592/10 פלוני נ' פקידת סעד לסדרי דין, פסקה 8 (26.4.2010)). יתר על כן, הלכה ידועה ומושרשת היא כי בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק אינו מתערב בהליכים המתנהלים בפני בתי הדין הדתיים, אלא במקרים חריגים (ראו בג"ץ 1842/92 בלויגרונד נ. בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פ"ד מו(3) 423, 439-438 (1992); בג"ץ 1811/03 שם אור נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה 4 (2.3.2003)). המקרה דנן אינו נמנה עם אותם מקרים. העותר בחר לתקוף בעתירתו הליך ביניים המתנהל ביוזמתו בבית הדין האזורי ובית הדין הגדול בעוד ההליך בעיצומו ובטרם שניתנה בו החלטה לגופם של דברים (ראו בג"ץ 6836/04 פלוני נ' פלונית, פסקה 2 (28.11.2004); להלכה בדבר אי התערבותו של בית-משפט זה בעניינים הנוגעים לקביעת מועדים ראו: בג"ץ 583/87 הלפרין נ' סגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים, פ"ד מא(4) 683, 702 (1987)). עם זאת ברי כי הטענות החמורות שמעלה העותר ביחס לאלימות המופנית כלפי בנותיו מצד אמם ראויות למלוא תשומת הלב וחזקה על בית הדין האזורי וכן על בית הדין הגדול המופקדים על הטיפול בבקשות העותר, כי יפעלו בענין זה ביעילות הנדרשת לבירורן של טענות אלה. 5. מן הטעמים שפורטו לעיל, העתירה נדחית על הסף. משלא נתבקשה תגובה לעתירה, אין צו להוצאות. ניתן היום, ט"ו בכסלו התשע"ד (‏18.11.2013). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13077880_V01.doc גק+הג מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il