פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 7781/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 7781/12 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' עמית כבוד השופט א' שהם המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 20.9.2012 בת"פ 21171-03-11 שניתן על ידי כבוד השופט י' נועם תאריך הישיבה: כ"ה בסיון התשע"ג (3.6.2013) בשם המערער: עו"ד נטע פת בשם המשיבה: עו"ד מאיה חדד בשם שירות המבחן למבוגרים: גב ' ברכה וייס פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: הרקע העובדתי 1. לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (ת"פ 21171-03-11, כבוד השופט י' נועם) מיום 20.9.2012. 2. המערער הורשע ביום 29.1.2012, על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון, בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה (סעיף 329(א)(1) לפי חוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין)), פציעה בנסיבות מחמירות (סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין), ושיבוש מהלכי משפט (סעיף 244 לחוק העונשין). 3. על פי עובדות כתב האישום המתוקן, המערער השתתף במהלך חודש מרץ 2011 במסיבת יום הולדת. במסיבה השתתפו כ-14 אנשים, ביניהם ד' ו-א', שניהם קטינים. במהלך המסיבה, התפתחה קטטה בין המערער לבין ד', לאחר שהראשון זרק על האחרון בקבוק פלסטיק. לאחר מכן, הכה המערער את ד' באמצעות קומקום בראשו ובפניו. אז, הצטרף לתגרה א', ושלושתם המשיכו להתקוטט בסמוך למקום. בו בזמן, התקשר ד' אל אחיו ש', סיפר לו את אשר אירע, וביקש ממנו להגיע למקום. כעבור זמן מה, הגיע ש', יחד עם צעירים נוספים, אל מקום התרחשות הקטטה. ש' אמר למערער: "איך הגעתם למצב שאתם רבים?", והמערער ענה לו "למה מי אתה ומה אתה יכול לעשות", והחל להכות את ש', שהכה אותו בחזרה. לאחר מכן חזרו ד' ו-ש' אל ביתם, והמערער אל בית סבו. 4. זמן קצר לאחר מכן, שוחחו המערער, ד', א' ו-ש' בטלפון, במהלך השיחה הוחלפו בין הצדדים קללות ואיומים הדדיים, והם סיכמו כי ייפגשו סמוך לחצות. המערער יצא למפגש לאחר שהצטייד בסכין מטבח באורך של כ-15 סנטימטרים. במקום המפגש, ש' הכה באמצעות קסדת אופנוע את המערער בראשו, ובתגובה דקר אותו המערער בבטנו. לאחר מכן, נסע המערער במונית, ובמהלך הנסיעה ביקש מנהג המונית לעצור, וזרק את הסכין לתוך נחל. 5. כתוצאה מהקטטה, נפצע ד' בראשו, והוא נזקק לתפרים וטיפול רפואי בבית חולים. כתוצאה מהדקירה, נגרמה ל-ש' פציעה חמורה בבטנו, והוא נזקק לניתוח דחוף ואשפוז ממושך בבית חולים. 6. טרם גזר הדין, הורה בית המשפט על הגשת תסקיר של שירות מבחן בעניינו של המערער. מתסקיר זה עלה כי המערער בן 20, ולא גויס לצבא עקב אי התאמה. כמו כן, למערער בת זוג, שהרתה לאחרונה. עוד נכתב בתסקיר כי הוריו של המערער התגרשו בהליך גירושין מורכב כאשר היה צעיר מאד, ולאירוע זה הייתה (ועודנה) השפעה רבה על התפתחותו. לאור אירוע זה, ואירועים נוספים בעברו (כדוגמת התעללות שעבר בפנימייה בה למד), מצוין בתסקיר שלמערער קושי בשליטה עצמית במצבי לחץ ובהפעלת שיקול דעת. עם זאת, נכתב בתסקיר, כי למערער "יכולת התבוננות פנימית והוא שיתף פעולה בניסיון להבין את התנהגותו שהביאה אותו לפעול כפי שפעל במקרה זה" (עמוד 2 לתסקיר). בהתייחסות לעבירות בהן הורשע, נכתב בתסקיר כי המערער הביע צער וחרטה כנים על מעשיו. כמו כן נכתב כי ניכר שהמערער חש מאוים ואף בסכנת חיים במהלך האירועים המתוארים בכתב האישום, ועל אף זאת הוא לוקח אחריות על מעשיו, וחש בושה בגינם. 7. לסיכום, מציין התסקיר כי המערער עבר מאז האירוע תהליך של התגברות ופיכחון, וחייו עברו תפנית חיובית, אשר יש לנסות ולשמר ככל הניתן. לאור זאת, המליץ שירות המבחן להטיל על המערער עונש מאסר לביצוע בדרך של עבודות שירות, יחד עם פיצוי לנפגעים כתוצאה מעבירותיו (אשר מומלץ שיחולק לתשלומים נוכח מצבו הכלכלי הקשה). 8. בגזר דינו, התייחס תחילה בית המשפט לשיקולים לחומרה. בין היתר, התייחס לעבירה של גרימת חבלה בכוונה מחמירה, ובמיוחד ליסוד הנפשי הנדרש לשם הרשעה בה, לעונש החמור שנקבע בצידה, ולשימוש בסכין. במסגרת זאת, ציין בית המשפט כי ההלכה קובעת כי בגין עבירה זו, תוך שימוש בסכין, יש להטיל על המורשע בה עונש מאסר בפועל. עוד ציין בית המשפט את החומרה הרבה הכרוכה בנסיבות ביצוע העבירה: הקטטה שקדמה לאירוע הדקירה, הפגיעות החמורות שנגרמו ל-ש' ו-ד', ושיבוש החקירה לאור זריקת הסכין לנחל. בהמשך לכך, ציין בית המשפט בקצרה שיקולים לקולה: הודאת המערער שייתרה את הצורך בניהול דיון הוכחות, נסיבותיו האישיות, תסקיר שירות המבחן החיובי בעניינו, והעדר עבר פלילי. 9. על בסיס זה, גזר בית המשפט על המערער מאסר בפועל של 22 חודשים; 16 חודשי מאסר על תנאי; ופיצוי כולל לשני הנפגעים בסך 50,000 ש"ח, שישולם בעשרה תשלומים. טענות הצדדים 10. מכאן הערעור שלפנינו. במסגרתו, טוען המערער כי גזר דינו של בית המשפט המחוזי סטה בצורה משמעותית ממתחם הענישה הראוי, באופן המצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור. 11. מרבית הערעור נסוב סביב סוגיית ענישת "בגירים צעירים" –Emerging Adulthood (נציין בהקשר זה כי בעת ביצוע העבירות, המערער היה בן 18 ושלושה חודשים). באת כוחו הציגה בפנינו סקירה מקיפה ומאלפת של הסוגיה, הכוללת בחינת דין משווה, ושיקולים מתחום הפסיכולוגיה והקרימינולוגיה, בגינם יש לייחד שיקולי ענישה פרטיקלוריים לקבוצה זו בכלל, ובמקרהו של המערער בפרט. 12. במסגרת זאת, מציינת באת כוח המערער כי קו התפר הדיכוטומי שהתווה המשפט בין ענישת קטינים לענישת בוגרים חוטא לייחודיות החברתית והקוגניטיבית של "בגירים צעירים". לטענתו, הקביעה כי גיל 18 הוא קו פרשת המים בין בגירים לקטינים הוא שרירותי, ולעיתים קרובות גם ל"בגירים צעירים", מבחינה התפתחותית, מאפיינים רבים המיוחסים מסורתית אך ורק לקטינים. כך לדוגמא, מחקרים רבים קבעו כי תקופת גיל ההתבגרות התארכה, ומאפיינים שמיוחסים באופן מסורתי לקטינים במהלך תקופה זו (כדוגמת ויסות דחפים, בשלות אינטלקטואלית והסקה הגיונית), נכונים היום גם ל"בגירים צעירים" כדוגמת המערער. 13. בנוסף, מציגה באת-כוח המערער בערעור סקירה השוואתית מקיפה המתארת את התייחסותן של שיטות משפט זרות לענישת "בגירים צעירים". במסגרת זאת, מציינת היא דוח שמבחין בין "בגירים צעירים" המשתייכים לקבוצה מוחלשת, לבין "בגירים צעירים" מקבוצת הרוב. על פיו, לקבוצה הראשונה סבירות גבוהה בהרבה להשתהות בהשלמת חוק לימודיהם, ולהסתמך כלכלית על הוריהם עד גיל מאוחר. כמו כן, אוזכרו מחקרים על פיהם המניעים בגינם מבצעים קבוצת ה"בגירים צעירים" עבירות, דומים למניעים של קטינים ולא של בוגרים. עוד צוין בכתב הערעור דוח אשר על פיו בבריטניה, על אף שקבוצת ה"בגירים הצעירים" מהווה באופן יחסי כעשירית מהאוכלוסייה, הם מהווים כשליש ממספר האסירים. בנוסף, כתב הערעור סוקר התייחסויות פרטניות לקבוצה זו בשיטות משפט זרות. 14. כמו כן, כתב הערעור מציין את ההתייחסות לקבוצה זו בדין הישראלי. במסגרת זאת, הדוח מציין כי הנתונים הסטטיסטיים שהוצגו לעיל בנוגע לבריטניה זהים לאלו בישראל. כמו כן, נזכרות הוראות הדין הישראלי המחייבות הגשת תסקיר מבחן במקרים בהם בית המשפט סבור כי יש להטיל עונש מאסר בפועל עד גיל 21, ולא עד גיל 18. עוד מציין כתב הערעור פסקי דין שניתנו על ידי בית משפט זה, על פיהם יש להתייחס להיבטים הייחודיים לעבריינות בקרב קבוצה זו. 15. עוד נטען כי השלכות המאסר על קבוצת ה"בגירים צעירים" חמורות בהרבה מאלו על בגירים רגילים, ובין זאת כי קיימת סבירות גבוהה יותר בקרב חברי הקבוצה לניסיונות התאבדות ופגיעה עצמית. 16. לאור כל אלה, בהתייחס לגילו הצעיר של המערער, תסקיר המבחן החיובי והאפשרות הממשית לשיקום, נסיבות העבירות שביצע אשר אופייניות לקטינים, והנזק הגדול שצפוי לו ממאסר בפועל, טוענת באת כוח המערער כי יש להתערב בחומרת העונש ולקבוע תחתיו עונש מאסר שירוצה בדרך של עבודות שירות. 17. לכך יש להוסיף כי לדידה של באת כוח המערער, בית המשפט המחוזי לא ייחס משקל מספק לתסקיר המבחן החיובי ולנסיבותיו האישיות הקשות, ולפיכך סטה ממתחם הענישה המקובל בעבירות בנסיבות דומות. במסגרת זאת, הציגה אסופת פסיקה המראה לטענתה כי מדיניות הענישה המקובלת במקרים דומים, היא כי אם הוחלט בכל זאת להטיל עונש מאסר בפועל על "בגיר צעיר", אזי בתי המשפט לרוב בוחרים להטיל עונש מאסר קצר יחסית אשר "מאפשרים לנאשם לטעום את תחושת המאסר, אך זאת תוך מזעור הנזקים הנלווים למאסר ממושך" (סעיף 40 לכתב הערעור). 18. לבסוף, טוענת באת כוח המערער כי הפיצוי שנפסק גבוה יתר על המידה ואינו מגלם את הנזק המוחשי שנגרם לנפגעים. כמו כן, הסכום גבוה במידה שאינה מאפשרת הלכה למעשה למערער לעמוד בו, נוכח מצבו הכלכלי ונסיבותיו האישיות. כמו כן, מציינת היא כי המערער פנה בבקשה לבית המשפט המחוזי לפריסת התשלומים וביטול ריבית הפיגורים. יש לציין גם כי המערער הגיש לבית המשפט שני מכתבים ממדריכים בכפר נוער בו למד, שניהם חיוביים. 19. מנגד, סומכת המשיבה את ידיה על גזר דינו של בית המשפט המחוזי. לדידה, מדובר בעבירות חמורות מאד שהעונש שנגזר בגינן תואם את מתחם הענישה, ואפילו קל באופן יחסי. כמו כן, ציינה היא את נסיבות ביצוע העבירות, ובין זאת כי הרופאה שטיפלה ב-ש', הנדקר, ציינה כי פציעותיו העמידו אותו בסכנת חיים ממשית. כמו כן, לטענתה אין הצדקה להפניית המערער להליך שיקומי ללא עונש מאסר בפועל. 20. בנוסף, מציינת המשיבה, כי המערער הורשע לאחר מתן גזר הדין בעניינו בעבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו והעלבת עובד ציבור, וכי אין מקום להפחית מסכום הפיצויים, שעה והמערער לא עומד בצו התשלומים שנקבע לו בגזר הדין. תסקיר מבחן משלים 21. ביום 30.5.2013, הוגש בפנינו תסקיר מבחן משלים בעניינו של המערער. התסקיר המשלים מגלה כי המערער חווה לחץ ומתח לאור התנאים המגבילים שהוטלו עליו במסגרת עיכוב ביצוע גזר הדין. כמו כן, כיום המערער מחוסר עבודה, ועדיין מביע חרטה וצער בגין העבירות בהן הורשע והנזק הגופני שגרם ל-ש' ו-ד'. לעניין תשלום הפיצויים לנפגעים, מציין התסקיר כי המערער מתקשה לעמוד בתשלום, אולם עושה מאמצים להתחיל ולשלמם. 22. עוד מציין התסקיר: "להערכתנו, העבירה אשר בוצעה בהיות המערער בן 18 ושלושה חודשים משקפת את היותו על סף בגירות, עם נתוני אישיות וסביבה משפחתית וחברתית אשר עיכבו התפתחות אישיותו כבוגר ואת התפתחותן של מיומנויות התמודדות במצבי לחץ מורכבים" (עמוד 2 לתסקיר). 23. לאור האמור לעיל, המלצת תסקיר המבחן המשלים הייתה אפיק שיקומי שיכלול מסגרת טיפולית אינטנסיבית (בית שיקומי בירושלים המיועד לגילאים 25-18, אשר המערער כבר התקבל אליו), ללא עונש מאסר בפועל לאור ההשלכות הפוטנציאליות ההרסניות הגלומות בו במקרהו של המערער. כמו כן, המליץ התסקיר לדחות את ביצוע העונש בארבעה חודשים על מנת לעקוב אחר השתלבותו של המערער באפיק השיקומי וגיבוש המלצות סופיות בהתאם. דיון והכרעה 24. לאחר שעיינתי בגזר הדין של בית המשפט המחוזי, בכתב הערעור ובתסקירי שירות המבחן, ולאחר ששמענו את טענות הצדדים, מצאתי, לא בלי התלבטות, כי יש לקבל את הערעור בחלקו. כך, שיופחתו ארבעה חודשים מעונש מאסר בפועל שנגזר על המערער, והוא יעמוד על 18 חודשי מאסר בפועל. הכל כפי שיפורט להלן. 25. תחילה אדון בטענתו המרכזית של המערער, לעניין שיקולי הענישה שיש ליישם על "בגירים צעירים". לאחר מכן אבחן את הערעור לגופו. השפעת הגיל על מדיניות הענישה – המסגרת הנורמטיבית 26. סעיף 34ו לחוק העונשין קובע כי "לא יישא אדם באחריות פלילית בשל מעשה שעשה בטרם מלאו לו שתים עשרה שנים." קרי, גיל 12 נקבע בתור קו פרשת המים הראשון, באופן חד וברור. פלוני עשה מעשה בגיל 11 ו-11 חודשים, לא נראה בו כאחראי למעשיו. עשה את אותו המעשה חודש לאחר מכן, נראה בו כעבריין שביצע עבירה, ויש למצות איתו את הדין בגין זה. 27. סעיפים 1 ו-1א לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל"א-1971 (להלן: חוק הנוער) קובעים כי קטין הוא "מי שטרם מלאו לו שמונה עשרה שנים" וכי "נקיטת הליכים כלפיו ייעשו תוך שמירה על כבודו של הקטין, ומתן משקל ראוי לשיקולים של שיקומו, הטיפול בו, שילובו בחברה ותקנת השבים, וכן בהתחשב בגילו ובמידת בגרותו". 28. בית משפט זה קבע פעמים רבות בעבר, כי במסגרת שיקולי הענישה שיש לשקול כאשר גוזרים את דינו של קטין, יש להעניק משקל רב להבדלים הפיזיולוגיים, מידת בגרות הנובעת מגיל צעיר, היעדר ניסיון חיים, השפעת העונש, ושיקולי שיקום (ראו לסקירה ממצה של השיקולים השונים: ע"פ 5048/09 פלוני נ' מדינת ישראל (14.2.2010), פסקה 5 לפסק דינו של השופט נ' הנדל) (להלן: פרשת פלוני). יוזכר בהקשר זה כי המחוקק מצא לנכון שלא להחיל את תיקון 113 לחוק העונשין, שעניינו הבניית שיקול הדעת בענישה, על קטינים. 29. באשר לקבוצת ה"בגירים הצעירים", קבע המחוקק חובה לעריכת תסקיר מבחן בטרם גזירת עונש מאסר בפועל על נאשם עד גיל 21 (סעיף 38(א) לחוק העונשין בתנאי סעיף 1(1) לאכרזת דרכי ענישה (תסקיר של קצין מבחן), תשכ"ד-1964) (להלן: אכרזת דרכי ענישה). בדומה, חוק הנוער קובע חלופת מאסר במעון סגור, מסגרת בעלת מאפיינים טיפוליים ושיקומיים, בה ניתן לרצות מאסר עד לגיל 20 (ראו: סעיף 34 לחוק הנוער; ע"פ 9120/11 פלוני נ' מדינת ישראל (8.5.2012)) 30. בהמשך לכך, תיקון 113 לחוק העונשין, אף שאינו חל בעניינו של המערער (הכרעת דינו ניתנה ביום 29.1.2012, בעוד שהתיקון חל על מי שדינו הוכרע החל מיום 10.7.2012), קובע כי במסגרת נסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה, יש להתחשב בין היתר ב"פגיעה של העונש בנאשם, לרבות בשל גילו" (סעיף 40יא(1) לחוק העונשין). 31. עיננו הרואות, כי מהחקיקה עולה מציאות מורכבת. בכל הנוגע לאופי ההליך יוצרת החקיקה כללים ברורים הקובעים את אופי ההליך על פי הגיל של הנאשם. כללים אלו בנויים במתכונת מדורגת, בת שלושה שלבים – עד גיל 12 אין אחריות פלילית כלל; בין גיל 12 לגיל 18 ישנה אחריות פלילית, אך נוכח קטינות הנאשם עוצבה מסגרת דיונית מיוחדת, מכוח חוק הנוער; ומעל לגיל 18 עומד הנאשם לדין במסגרת הפלילית הרגילה, ללא תלות בגילו. 32. שונים הדברים ביחס למשקל שניתן לגיל במסגרת הענישה. המחוקק הותיר לבית המשפט מרחב שיקול דעת באשר להשפעת גילו של הנאשם על העונש בכל אחת מקבוצות הגיל. קרי, לבית המשפט השופט נאשם מכוח חוק הנוער הסמכות לשקול את גילו של הנאשם במסגרת גזר הדין, וכך גם לבית משפט השופט נאשם מכוח הדין הפלילי הכללי. הווה אומר, בכל הנוגע למדיניות הענישה, יצר המחוקק מבנה מדורג, שבו ככל שגילו של נאשם צעיר יותר, כך יהווה הדבר שיקול משמעותי יותר להעדפת שיקולי השיקום על פני שיקולי ההרתעה והגמול. כפי שיפורט להלן, מבנה מדורג זה הקבוע בחקיקה משקף את מציאות החיים, שבה לא ניתן לקבוע גבול דיכוטומי ומוחלט שלפניו אדם הוא קטין ולאחריו הוא בגיר. "בגירים צעירים" 33. בענייננו, עסקינן במדיניות הענישה הראויה לקבוצת ה"בגירים הצעירים". ברקע לדברים, מבחינה אמפירית, מדובר בקבוצה שמהווה חלק משמעותי ביותר מכלל הנאשמים. על פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, צעירים בין הגילאים 24-19 מהווים 20.08% מסך המורשעים (כולל קטינים) (לוח 11.5, 11.6, השנתון הסטטיסטי לישראל 2012, www.cbs.gov.il/shnaton63/st11_05.pdf , www.cbs.gov.il/shnaton63/st1106.pdf). בעוד קבוצת גיל זו מהווה 9.1% מכלל האוכלוסייה הבוגרת בישראל (לוח 2.10, השנתון הסטטיסטי לישראל 2012, www.cbs.gov.il/shnaton63/st02_10x.pdf). קרי – "בגירים צעירים", בין הגילאים 24-19, מורשעים בעבירות מעל לפי 2 ממספרם הכללי באוכלוסייה בישראל. 34. הנתונים האמפיריים האמורים מובהקים במיוחד בנוגע ל"בגירים צעירים" בין הגילאים 18 ל-19. בעוד אחוזם הכללי באוכלוסייה עומד על כאחוז וחצי (באומדן), הם מהווים מעל לעשרה אחוז מכלל המורשעים בפלילים. 35. על רקע זה, עלינו לבחון את מאפייני קבוצה ייחודית זו, בחינה שתאפשר לנו לצקת תוכן לשיקולי הענישה הקבועים בדין ושעוצבו בהלכה הפסוקה, בהתאם לתכלית ההליך הפלילי. שיקולי התפתחות ובגרות 36. לגיל ההתבגרות משמעויות חברתיות-סוציולוגיות: "לגיל ההתגברות הגדרה ביולוגית לתחילתו, והגדרה חברתית לסיומו. השינויים ההורמונליים והגופניים מגדירים את תחילתו, ואילו התלות בהורים, תחולת זכויות האזרח, האחריות והעצמאות בחברה מגדירים את סיומו ואת המעבר לבגרות. בישראל נהוג לקבוע גיל זה בין השנים 18-12" (אליצור, טיאנו, מוניץ ונוימן פרקים נבחרים בפסיכיאטריה 44 (מהדורה רביעית, 2003)). 37. כפי שמציינת באת כוח המערער, מחקרים רבים מראים כי גיל 18 אינו מהווה נקודת מפנה מוחלטת מקטינות לבגרות. זאת, בפרט נוכח השינויים החברתיים שחלו בעשורים האחרונים. שינויים אלו הובילו מחד להתארכות תקופת ההתבגרות, ובו בזמן הובילו לחירות מוגבלת של האדם הצעיר, חירות שלא פעם מובילה צעירים להיקלע לנסיבות שיכולות להיות פליליות, ללא הבגרות הנפשית המאפשרת התמודדות עימן (ראו: Piquero, Crime in Emerging Adulthood, 40(1) Criminology 137 (2002) (להלן: Piquero)). 38. כך לדוגמא, כיום, הגיל הממוצע שבו עוזבים ילדים את בית הוריהם, מתחתנים ומפתחים עצמאות התאחר והתארך עד לשנות העשרים המאוחרות של חייהם (ראו: Jeffery Jensen Arnett, Emerging Adulthood: A Theory of Development from the Late Teens Through the Twenties, 55 American Psychologist 469 (2000) (להלן: Arnett);Melissa S. Caulum, Post Adolescent Brain Development: A Disconnect Between Neuroscience, Emerging Adults, and the Corrections System, Wisconsin Law Review 729 (2007) (להלן: Caulum)). 39. מחקרים נוספים מתחום הקרימינולוגיה הראו כי המניעים לביצוע עבירות אצל קבוצת ה"בגירים צעירים" דומים למניעים של קטינים, ובראשם לחץ חברתי והתחברות לקבוצות עברייניות (Piquero; Arnett; From Juvenile Delinquency to Adult Crime 60-62 (Rolf Loeber & David F. Farrington eds., 2012))). 40. בנוסף, להליך ההתפתחות משמעויות קוגניטיביות ונוירופסיכולוגיות. בהקשר זה קיימים מחקרים רבים אשר מטשטשים את הגבול ונקודת האל חזור שמתווה המשפט בין קטינות לבגרות. כך למשל, מחקרים רבים הראו כי המוח האנושי ממשיך להתפתח, במיוחד בכל הנוגע להפעלת שיקול דעת ושליטה ביצרים, עד לגיל 25 (ראו: Claudia Wallis, What Makes Teens Tick, Time (10.5.2004); Lawrence Steinberg, Cognitive and Affective Development in Adolescence, 9(2) Trends in Cognitive Sciences 69-73 (2005); Arnett). 41. כמו כן, מחקרים אחרים הראו כי מבחינה אנטומית, חוויות האופייניות ל"בגירים צעירים" (לדוגמא, השנה הראשונה במהלך לימודים אקדמאיים), מהוות זרז להתפתחות קליפת המוח הקדם מצחית – בפשטנות, האזור במוח הידוע כאחראי על התהליכים הקוגניטיביים הנזכרים לעיל (ראו: Craig M. Bennett & Abigail A. Baird, Anatomical Changes in the Emerging Adult Brain: A Voxel-Based Morphometry Study, 27 Human Brain Mapping 766 (2006)). 42. לכך יש להוסיף כי מחקרים ארוכי טווח, אשר בחנו את התפתחות המוח האנושי באמצעות מכשירי MRI, הובילו למסקנה דומה, וקשרו בין ההתפתחות האנטומית של קליפת המוח הקדם מצחית לבין התפתחות קוגניטיבית-התנהגותית (ראו: B.J Casey at el., Structural and Functional Brain Development and its Relation to Cognitive Development, 54 Biological Psychology 241 (2000); Caulum; Jay Giedd at el, Brain Development During Childhood and Adolescence: A Longitudinal MRI Study, 2(10) Nature Neuroscience 861, 862 (1999)). יתר על כן, מחקרים קבעו כי הנטייה ללקיחת סיכונים, ולפעול בקלות דעת ופזיזות, אופיינית במיוחד בקבוצת ה"בגירים צעירים" (Arnett, עמודים 475-474). 43. נוכח האמור לעיל, נראה שאמירותיה של באת כוח המערער כי "קיימת אינטראקציה בין הביולוגיה וההקשרים החברתיים וכי בעשורים האחרונים ניכרת התארכות תקופת הבגרות" (סעיף 9 לכתב הערעור) אינן חסרות בסיס. השפעתו של עונש מאסר מאחורי סורג ובריח 44. כמוזכר לעיל, אחד מהשיקולים המרכזיים בענישת קטינים היא ההשפעה ההרסנית הפוטנציאלית עליהם כתוצאה ממאסר מאחורי סורג ובריח (ראו: פרשת פלוני, פסקה 5ב). בהקשר זה, יש לראות שיקול זה ככרוך ובלתי נפרד משיקולי ההתפתחות וההתבגרות. זאת, מאחר שהקושי הכרוך בנשיאת מאסר נובע בעיקר מן המאפיינים ההתפתחותיים והקוגניטיביים של קטינים. במילים אחרות, קווי השקה הרבים בין מאפיינים של קטינים לאלה של ה"בגירים צעירים", הם המובילים למסקנה שיש לבחון את השפעת המאסר על נאשמים שהם "בגירים צעירים", תוך התחשבות בגילם. 45. בהמשך לכך, מחקרים רבים הראו כי הנזק הפסיכולוגי שגורם עונש מאסר בפועל על בגירים צעירים חמור מהשפעתו על בגירים מעל לגיל 25, ודומה בהרבה להשפעתו על קטינים (ראו: Old Enough to Know Better? A Briefing on Young Adults in the Criminal Justice System in England & Wales (2012, www.prisonreformtrust.org.uk/Portals/0/Documents/OldEnoughToKnowBetter.pdfKristy N. Matsuda, The Impact of Incarceration on Young Offenders (United States Department of Justice, 2009, https://www.ncjrs.gov/pdffiles1/nij/grants/227403.pdf). 46. כמו כן, מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח פוגע גם בסיכויו של "בגיר צעיר" להמשיך בתהליך ההתבגרות, ובכך "מקבע" דפוסים פסיכולוגיים וקוגניטיביים (ראו: He Len Chung at el., The Transition to Adulthood for Adolescents in the Juvenile Justice System: A Development Perspective, in On Your Own Without a Net 68-74 (Wayne Osgood at el, eds, 2005)). 47. לכל האמור יש להוסיף את הנתונים האמפיריים שהוצגו לעיל, המהווים נדבך נוסף בייחודיות של קבוצת ה"בגירים צעירים", שאחוזם היחסי מבין כלל המורשעים בפלילים בישראל עולה ככל שאנו קרבים אל גיל הקטינות. שיקולי שיקום 48. כאמור, אכרזת דרכי ענישה קובעת חובת עריכת תסקיר מבחן בטרם גזירת עונש מאסר על נאשם עד לגיל 21. אחת ממטרותיו העיקריות של תסקיר המבחן הוא לקבוע את פוטנציאל השיקום והחזרה לדרך הישר של נאשם שהורשע. את חשיבותו של שירות המבחן, תיאר השופט מ' חשין: "שירות המבחן, אליבא דכולי עלמא, הינו ידו הארוכה של בית-המשפט, ותפקידו הוא, בין השאר, לבחון ולבדוק נושאים שבית-המשפט עצמו מתקשה לבחון ולבדוק. במובן מסויים ניתן לדמות את שירות המבחן לפריסקופ הנשלח מצוללת והמעביר אל קברניט הצוללת תמונות שהקברניט מתקשה לראותן בעיניו שלו." (בש"פ 5859/04 מדינת ישראל נ' נאיף (22.6.2004)). 49. במסגרת זאת, בית משפט זה קבע פעמים רבות כי בקביעת עונשם של "בגירים צעירים", וזאת מכוח אותן טענות שמעלה באת כוח המערער, יש להעניק משקל נכבד לפוטנציאל השיקומי כעולה מתסקיר המבחן. כך, ציינתי בעבר כי: "אני סבור כי שיקולי השיקום מקבלים משנה תוקף, כאשר לפני גילו של המערער קרוב לגיל הקטינות ולפניו פרושים כל חייו" (ע"פ 8480/12 בלצאו נ' מדינת ישראל (23.1.2013), וראו בנוסף: בש"פ 2403/13 פרי נ' מדינת ישראל (8.4.2013); ע"פ 7515/08 מדינת ישראל נ' גורין (5.1.2009)). 50. במסגרת זאת, עצם הקביעה בדבר חובת עריכת תסקיר מבחן ל"בגיר צעיר" בין הגילאים 21-18, למעשה מכירה במתן חשיבות לשיקולי שיקום בגזירת עונשו של "בגיר צעיר" עד לגיל 21. במסגרת שיקול זה, כעולה מתסקיר המבחן, לא מבחין הדין בין קטין ובין "בגיר צעיר". לפיכך, מבלי לקבוע יתדות, נראה כי בקבוצה זו יש לייחס משקל גבוה יותר (בדומה לקטינים) כאשר ניתנת המלצה של שירות המבחן לשלב את הנאשם במסגרת שיקומית, בשל קרבה לגיל הקטינות. 51. חשוב לציין כי מעצם טבעם, שיקולי השיקום כפי שעולים מתסקיר המבחן, הם אינדיווידואליים ותלויים בהמלצת שירות המבחן לגופה. בהמשך לכך, ברי כי ישנם מקרים בהם חרף העובדה שמדובר ב"בגיר צעיר", או אף בקטין, ישנם טעמים משמעותיים המחייבים לבכר את שיקולי ההרתעה והגמול על שיקולי השיקום (וכידוע, בית המשפט לא כבול להמלצות תסקיר המבחן, ורשאי הוא לסטות מהן, כפי שעשה במקרהו של המערער, ראו לדוגמא: רע"פ 10524/04 בוזגלו נ' מדינת ישראל (5.1.2010); רע"פ 1021/07 פלוני נ' מדינת ישראל (30.12.2009)). 52. למן הראוי לציין כי מדיניות זו אומצה בקרב מדינות רבות. כך למשל, נכון לשנת 2007, 34 מדינות בארצות הברית הרחיבו את סמכויות השפיטה של בתי המשפט המדינתיים לנוער גם ל"בגירים צעירים" עד לגיל 21 (Caulum, עמוד 749), כל עוד העבירה נעברה בטרם גיל 18. 53. בהמשך לכך, מספר מדינות כבר הכירו בשיקולי ענישה ייחודיים לקבוצת הבגירים הצעירים. כך לדוגמא, בגרמניה מאז שנות החמישים מרבית ה"בגירים צעירים" עד לגיל 21 נשפטים בבתי משפט לנוער, והשיקולים בגזירת עונשם דומים לאלו שבענישת קטינים. בדומה, בשוודיה, ניתן להפחית לבגירים עד גיל 21 בעונש נוכח הגיל הצעיר, ובשוויץ ניתן לשפוט כקטינים, צעירים עד גיל 25 (ראו: סעיפים 20-17 לכתב הערעור; Young Adult Offenders: Lost in Transition (Friedrich Losel at el, eds, 2012) (להלן: Lost in Transition)). 54. כמו כן, באוסטריה ובפינלנד, "בגירים צעירים" מרצים את עונשם במתקני כליאה ייעודיים או בתנאים דומים לקטינים (ראו: Lost in Transition). 55. טרם שאפנה לבחינת נסיבותיו הפרטניות של ההליך הנוכחי, יובהר – אין בכל האמור לעיל כדי להקטין ממשקלם של שיקולי השיקום בענישתם של בגירים. ברי, כי לכל אדם, בכל גיל, יש את היכולת לשנות מדרכיו ולהשתקם לאחר שביצע פעילות עבריינית. המשקל השונה שניתן לשיקולי השיקום במסגרת ענישתם של קטינים נובע מהמציאות כפי שתוארה לעיל, על פיה השפעת הענישה על המשך חייו של הקטין או ה"בגיר הצעיר" שונה מהשפעת הענישה על בגירים. משכך, יש הצדקה למדיניות ענישה שונה בשני המצבים. ברי, כי גם בהקשרם של בגירים שאינם צעירים, יש לשקול את השפעת הענישה הצפויה על העבריין במסגרת קביעת העונש. 56. כך לדוגמא, עבריינים שזוהי עבירתם הראשונה, לרוב יושפעו במידה רבה יותר ממאסר, ומחקרים רבים הראו כי במאסר כשלעצמו גלום פוטנציאל שיקום מוגבל (ראו: Daniel Nagin at el., Imprisonment and Reoffending, 38 Crime & Justice 115 (2009); Paul Nieuwbeerta at el., Assessing the Impact of First-Time Imprisonment on Offenders’ Subsequent Criminal Career Development: A Matched Samples Comparison, Journal of Quantitative Criminology 227 (2009)). 57. יתר על כך, מחקרים רבים הראו כי קיים קשר סיבתי שלילי, על פיו מאסר ראשון לא רק שאינו מביא להתרעת היחיד, אלא מביא בסבירות גבוהה למאסרים נוספים ורצידיביזם (ראו: חגית לרנאו וישי שרון "שמונה הכרעות ערכיות בחקיקת חוק הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה" הסניגור 183 14, 19; Francis T. Cullen at el, Prisons do not Reduce Recidivism: The High Cost of Ignoring Science, 91 The Prison Journal 48 (2011)). 58. לאור כל האמור לעיל, לגישתי, יש מקום להתחשב במסגרת שיקולי הענישה בייחודיותה של קבוצת ה"בגירים צעירים". חשוב להבהיר כי אין בקביעתנו זו כדי לקבוע כי בגזירת עונשם של קבוצה זו, יש לשקול שיקולים זהים לאלו של קטינים. יחד עם זאת, על בית המשפט בקובעו את עונשו של "בגיר צעיר" לייחס לגילו משקל משמעותי. במסגרת זאת, עליו לשקול בין היתר את קרבתו לגיל 18, ההשפעה האפשרית של מאסר בפועל על שיקומו ומצבו הנפשי, ובגרותו. הכול כעולה מתסקיר המבחן שיוגש בפניו בטרם גזירת העונש. מן הכלל אל הפרט 59. לאחרונה קבענו: "נקודת המוצא בערעור ראשון על גזר דין היא כי ערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית רק במקרים שבהם ניכרת סטייה של ממש ממדיניות הענישה הראויה... כלל ההתערבות עצמו קובע חריג, ומאפשר לערכאת הערעור להתערב בגזר הדין, מקום שהאיזון בין חומרת העבירות כשלעצמן ובנסיבות העניין, אל מול שיקולים פרטניים שעניינם העבריין עצמו (כדוגמת עברו הפלילי, נסיבות חייו, הסיכוי לשיקום), מחייבים גזירת עונש קל או חמור יותר מזה שקבעה הערכאה הדיונית" (ע"פ 6347/12 מדינת ישראל נ' מרה (13.5.2013)). 60. העבירות בהן הורשע המערער חמורות ביותר, והנסיבות בהן בוצעו מהוות מכפיל כוח משמעותי. בית משפט זה חזר פעמים רבות על החשיבות בהחמרה בגין עבירות אלימות בכלל, ועבירות סכינאות בפרט. בהקשר זה נאמר: "נוהגם של מיקצת אנשים ליישב חילוקי-דעות ביניהם במוטות ברזל, בקרשים ובסכינים, נוהג מגונה הוא. ראוי הוא לתגובה קשה של בתי-המשפט. תת-תרבות הסכין, כפי שאמרנו לא אחת, דינה כי תיעקר, והעושים ייענשו בכל חומרת הדין. יצא הקול מבית-המשפט ויידעו הכל, כי הנועץ סכין בגופו של הזולת ייסגר בבית-האסורים לתקופות-שנים" (ע"פ 259/97 סובחי נ' מדינת ישראל (28.4.1998), וראו בדומה: ע"פ 6968/09 יונס נ' מדינת ישראל (30.8.2012); ע"פ 6881/97 מדינת ישראל נ' מולנור (26.2.1998)). 61. מנגד, בהתאם לאמור לעיל, יש ליתן משקל להיותו של המערער "בגיר צעיר" - הוא קרוב מאד לגיל 18; בעל פוטנציאל שיקום גבוה מאד; ומהתסקיר עולה כי מאסר מאחורי סורג ובריח יסב לו נזק רב. לכל אלה יש לתת משקל גבוה בקביעת עונשו. 62. האיזון בין האינטרס הציבורי בהתרעה והגנה על ביטחון הציבור וההכרח להיאבק בתופעת הסכינאות, לבין האינטרס הציבורי והאישי בשיקומו של המערער אינו פשוט. ברי, כי יש מקום לענישה מרתיעה בעבירות דומות, כפי שעולה מעיון בפסיקה (ראו למשל: ע"פ 1858/12 פלוני נ' מדינת ישראל (9.12.2012); ת"פ (מחוזי-חי') 2996-07-09 מדינת ישראל נ' כהן (13.5.2010) להלן: עניין כהן). יחד עם זאת, ולא בלי התלבטות, בנסיבות הייחודיות של ההליך הנוכחי, ולאור פוטנציאל השיקום המשמעותי של המערער (הקשור בקשר אמיץ לגילו הצעיר ולמאפייניו כ"בגיר צעיר"), יש מקום להקל בעונשו של המערער. לפיכך, אמליץ לחבריי כי עונש המאסר בפועל שנגזר על המערער יופחת ויעמוד על 18 חודשים. הערעור על גובה ואופן תשלום הפיצויים לנפגעים 63. אשר לגובה הפיצויים, אין באפשרותנו לקבל את טענתו של המערער לעניין זה. כידוע, ערכאת הערעור תתערב בגובה פיצוי שהושת על נאשם במקרים קיצוניים בלבד, ואך רק כאשר גובהו חורג בצורה משמעותית ממדיניות הפיצוי שנקבעה בפסיקה, או מטעם נסיבות כלכליות חריגות (ראו: ע"פ 5761/05 מג'דלאוי נ' מדינת ישראל (24.7.2006); ע"פ 10213/05 פלוני נ' מדינת ישראל (26.6.2006)). 64. במקרה הנוכחי, עיון בפסיקה מלמד כי שיעור הפיצויים אכן גבוה מן הממוצע בעבירות בהן הורשע המערער, אולם לא באופן חריג המצדיק את התערבותנו (לדוגמא, בעניין כהן, בית המשפט המחוזי פסק פיצויים בגובה 35,000 ש"ח בגין תקיפה של שני מתלוננים; בת"פ (מחוזי-חי') 378/01 מדינת ישראל נ' תוהמי (4.3.2002), נפסקו בנסיבות דומות פיצויים בגובה 10,000 ש"ח וקנס בגובה 20,000 ש"ח). 65. כמו כן, לא מצאנו כי מצבו הכלכלי של המערער, אשר אין עוררין כי אכן קשה (כעולה מכתב הערעור ותסקירי המבחן), מצדיק הפחתה בגובה הפיצוי. 66. לבסוף, לא מצאתי מקום כי יש להתערב בצו התשלומים לתשלום הפיצוי. בעניין זה, אציין כי בפניו פתוחה הדרך לפנות בנוסף למרכז לגביית קנסות בבקשה לפריסה מקלה יותר של הפיצוי (ראו: סעיף 5ב(א) לחוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות, התשנ"ה-1995); ע"פ 2951/12 ביאדסה נ' מדינת ישראל (2.8.2012)). 67. לסיום, אציין כי אני מלא תקווה שהמערער ינצל את תקופת מאסרו לטובת המשך שיקומו. לאור גילו הצעיר, והעובדה כי פשוטו כמשמעו כל חייו עוד לפניו, יש לקוות כי ינצל את המסגרות הטיפוליות המוצעות לו בבית הסוהר, ויחזור אל המוטב. 68. נוכח כל האמור הערעור מתקבל בחלקו. עונש המאסר שנגזר על המערער יועמד על 18 חודשים. יתר רכיבי גזר הדין יוותרו על כנם. ש ו פ ט השופט א' שהם: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' עמית: 1. חברי פרס יריעה רחבה בדבר שיקולי הענישה לגבי "בגירים צעירים", ובין היתר עמד על כך שחלקם מכלל הנאשמים גדול משמעותית מחלקם באוכלוסיה; גיל 18 אינו מהווה נקודת חיתוך של מעבר מקטינות לבגרות על כל הכרוך בכך מבחינה קוגנטיבית ונוירופסיכאטרית; ועל השפעת עונש המאסר על בגירים צעירים בהיבטים שונים. הקביעה של גיל 18 כגיל בו יש לראות את הנאשם כבגיר לצורך הדין הפלילי, זהה לקביעה בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"א-1961. זו גם זו, הן קביעות שרירותיות במידת מה, כפי שבכל "קביעת גבול" של מועדים, מידות, ומשקלות יש מידה של שרירות, כגון בקביעת מועדי התיישנות של עבירות ועונשים (ראו, לדוגמה, רע"פ 4562/11 מוחתסב נ' מדינת ישראל בפסקה 22 לפסק דיני ובפסקה ג לפסק דינו של השופט רובינשטיין (7.3.2013)). מאפייני הגיל הצעיר פורטו לעיל על ידי חברי ואין לי אלא להסכים לדברים. עם זאת, גיל 18 נקבע בישראל גם כגיל גיוס חובה, ועל בגירים צעירים בגיל זה מוטלת אחריות כבדה לחיי אדם ולרכוש, למרות גילם הצעיר. רוצה לומר, כי כפי שהמחוקק רואה בגיר צעיר ככשיר לחיובי "עשה" למיניהם, כך המחוקק רואה את הבגיר הצעיר כנושא באחריות מלאה לאיסורי "אל תעשה" שבדין הפלילי. 2. בסופו של דבר, השאלה היא של מדיניות משפטית, שמא אף עניין למחוקק לענות בו. גילו הצעיר של נאשם היה מאז ומתמיד אחד משיקולי הענישה, וגם כיום אין מניעה להתחשב בו כנסיבה נוספת בעת גזירת הדין, אך לא כמעין "קטיגוריה" חדשה ונפרדת של בגיר-צעיר. בהקשר זה אפנה לרשימת הנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה אשר על בית משפט לשקול בגזירת העונש, כמפורט בסעיף 40 יא(1) לחוק העונשין, בעקבות תיקון מס' 113 בנושא הבניית הענישה שם נכתב: "הפגיעה של העונש בנאשם, לרבות בשל גילו". 3. ולענייננו. דומה כי בית משפט קמא כבר לקח בשיקוליו בחשבון את גילו הצעיר של הנאשם. אך בנסיבות המקרה, ומבלי שהדבר יהווה תקדים לעבירות כגון דא, אני מצטרף לתוצאה שהוצעה על ידי חברי השופט ג'ובראן, להפחתת-מה בעונשו של המערער. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן. המערער יתייצב לריצוי עונשו ביום 4.8.2013, לא יאוחר מהשעה 10:00, בימ"ר ניצן, או על פי החלטת שב"ס, כשבידו תעודת זהות. על המערער לתאם את הכניסה למאסר, כולל האפשרות למיון מוקדם, עם ענף אבחון ומיון של שב"ס. ניתן היום, י"ז בתמוז התשע"ג (25.6.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12077810_H06.doc הג מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il