מדינת ישראל נ. נדב רך

החלטה בתיק ע"פ 7781/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 7781/11 לפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט צ' זילברטל המערערת: מדינת ישראל נ ג ד המשיבים: 1. נדים רך 2. תמים רך 3. סמיר אלרך 4. נסים רוך ערעור על גזר הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 15.9.2011 (משיבים 3-1) ומיום 25.9.2011 (משיב 4) בתפ"ח 34593-12-10, שניתן על ידי כב' השופטים י' אלרון, מ' גלעד ו-א' אליקים תאריך הישיבה: י"ב בניסן התשע"ב (04.04.12) בשם המערערת: עו"ד דותן רוסו בשם המשיבים 1,2,4: עו"ד פאייז יונס בשם המשיב 3: עו"ד חסן עתאמנה פסק-דין השופט צ' זילברטל: 1. לפנינו ערעור המדינה על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 15.9.2012 (תפ"ח 34593-12-10, כבוד השופטים י' אלרון, מ' גלעד, א' אליקים) בו נגזרו על המשיבים 3-1 עונשי מאסר בפועל, ומיום 25.9.2011 בו נגזר על המשיב 4 בין היתר עונש מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות. 2. נגד המשיבים הוגש כתב אישום, אשר תוקן, המייחס למשיב 1 עבירות של חבלה בכוונה מחמירה וניסיון לחבלה בכוונה; עבירה של חבלה במזיד ברכב ועבירות בנשק. למשיב 2 יוחסו עבירות בנשק עבירה של ניסיון לחבלה חמורה ועבירה של יריות באזור מגורים. למשיב 3 יוחסו עבירות בנשק; סיוע לעבירות בנשק; סיוע לניסיון חבלה בכוונה מחמירה ועבירה של יריות באזור מגורים. למשיב 4 יוחסו עבירות בנשק ועבירה של יריות באזור מגורים. על פי המתואר בכתב האישום המתוקן, המשיבים הם ארבעה אחים שהתגוררו בכפר ערערה בשכנות למתלונן. במסגרת האישום הראשון נטען כי ביום 4.12.2010 החל משעות הבוקר עבד המתלונן עם בניו ועם גגן על גג ביתו. באותה העת, שהו בביתו בני משפחה רבים. בסמוך לשעה 8:00 בבוקר עלו המשיבים 1 ו- 2 על גג ביתם כשהם נושאים כלי נשק וירו באוויר מספר יריות. בהמשך, בסמוך לשעה 13:00 חזר ועלה משיב 1 לגג ביתו כשהוא נושא אקדח והחל לירות באוויר, במהלך הירי שהה אף משיב 3 לסירוגין בסמוך למשיב 1. המתלונן ביקש מהמשיב 1 לחדול מן הירי, בין השניים התפתח דין ודברים במהלכו אמר המתלונן כי יזמין משטרה אם הירי לא ייפסק. אז, איים המשיב 1 על המתלונן שיפגע בו, וכיוון את האקדח לכיוונו וירה לעברו מספר רב של יריות, בשלב מסוים הגיע למקום משיב 3. אחד הקליעים פגע בחזהו של המתלונן וגרם לקרע בראיה הימנית, שבר בצלע ימין, המופנוימוטורקס ופנוימומדיאסטינוס המלווה באימפוזמה נרחבת של הרקמות בבסיס הצוואר, בית החזה והגב הימני. לאחר שהמתלונן נפגע, הוא ירד מן הגג, ולמשיבים 1 ו -2 הצטרף גם המשיב 3, המשיב 1 המשיך לירות לעבר ביתו של המתלונן ובין היתר הוא ירה לעבר חלונות הבית, וזאת כשהם יודעים שבבית המתלונן נמצאים אנשים רבים. בשלב מסוים, יצא המשיב 1 מביתו כשבידו מוט ברזל, כשהבחין באח המתלונן כשהוא יושב ברכבו עם אשתו, הוא ניגש אל הרכב שבר באמצעות מוט ברזל את השמשה הקדמית, הכה על מכסה המנוע ובמקומות נוספים וגרם לנזקים לרכב. במסגרת האישום השני נטען, כי ביום 10.12.2010 נסעו המשיבים 2, 3, ו-4 יחד עם אדם נוסף ברכב, כשברשותם כלי נשק. הארבעה נסעו לביתו של המתלונן, כשהגיעו בסמוך אליו, ירו המשיבים מתוך הרכב לעבר ביתו. 3. במהלך שמיעת הראיות הגיעו הצדדים להסדר טיעון במסגרתו תוקן כתב האישום. ביום 2.6.2012 הורשעו המשיבים על פי הודאתם במיוחס להם בכתב האישום המתוקן. יצוין, כי הסדר הטיעון לא כלל הסכמה לעניין העונש. ביום 15.9.2011 ניתן גזר דינו של בית המשפט המחוזי. בגזר הדין עמד בית המשפט על חומרת המעשים שביצועו המשיבים, לצד חלקם השונה של כל אחד מהם בביצועם. לזכות המשיבים, הביא בחשבון בית המשפט את הודאתם שהביאה לחסכון בזמן שיפוטי, הבעת החרטה והמצב המשפחתי הקשה של כל אחד מהם. נוכח האמור, גזר בית המשפט על המשיב 1 שלושים ושישה חודשי מאסר בפועל; הפעלה של חמישה חודשי מאסר על תנאי שהושתו עליו בת.פ. 2388/05 (מיום 11.11.2008, בבית משפט השלום ברמלה), כך שסכך הכל ירצה המשיב 1 ארבעים ואחד חודשי מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו; פיצוי למתלונן בסך 7,000 ש"ח ופיצוי לאח המתלונן בסך 3,000 ש"ח. על המשיב 2 נגזרו שלושים חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו. על המשיב 3 נגזרו שנים עשר חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו. על שלושה משיבים אלו נגזרו גם שנים עשר חודשי מאסר על תנאי שלא יעברו עבירות אלימות או עבירות בנשק שהן פשע, ושישה חודשי מאסר על תנאי שלא יעברו עבירת אלימות או עבירה בנשק שהיא עוון. באשר למשיב 4 קבע בית המשפט כי חלקו בביצוע המעשים הוא קטן ביחס לחלקם של יתר המשיבים וכי "אנו מתחשבים בקושי של החזרת אדם שהיה משוחרר תקופה ארוכה, אל מאחורי סורג ובריח ולכן אנו שוקלים להטיל עליו עונש מאסר בפועל אותו יישא בעבודות שירות". לפיכך נקבע כי ההחלטה בעניינו תינתן לאחר קבלת חוות דעת הממונה על עבודות השירות. לאחר שהוגשה חוות דעת כאמור, ניתן ביום 25.9.2012 גזר דין, במסגרתו עמד בית המשפט על חלקו הקטן באופן יחסי של המשיב 4 בביצוע העבירות, על נסיבות חייו הקשות, על כך שהוא קיבל אחריות על מעשיו וביטא בפני קצינת המבחן עמדה השוללת ומגנה את התנהגותו ומעורבותו במעשים שסיכנו חיי אדם. נוכח האמור, גזר בית המשפט על המשיב 4 שישה חודשי מאסר בפועל שירוצו בדרך של עבודות שירות; שנים עשר חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור עבירת אלימות או עבירה בנשק שהיא פשע; שישה חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור עבירת אלימות או עבירה בנשק שהיא עוון. מכאן הערעור שבפנינו. 4. לטענת המדינה שגה בית המשפט המחוזי בכך שגזר על המשיבים עונשים שאינם הולמים את המעשים בהם הם הורשעו. לטענתה, עונשים אלו קלים באופן חריג וקיצוני, הם סוטים מרמת הענישה הנוהגת והראויה ואינם משקפים את האינטרס הציבורי שבהרתעת עבריינים מלהחזיק ולהשתמש בכלי נשק ללא היתר חוקי, ובהגנה על הציבור מפגיעתם הקטלנית של אלו. לשיטתה, בגזר הדין לא נתנו נימוקים עובדתיים ומשפטיים לחריגה זו. יתרה מכך, לטענתה במקרה דנן לא מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות הקלה בעונש, כי אם נסיבות רבות לחומרה להן לא ניתן משקל ראוי. במהלך הדיון הגישו באי כוח המשיבים הסכם סולחה שנערך בין משפחת המשיבים למשפחת המתלונן ביום 19.11.2011. לגביו טענה המדינה כי הוא הוגש ללא תרגום, אינו מלווה בתצהירים ובשונה מהמקובל בהסכמים כדוגמת זה הוא אינו מכיל מרכיב של פיצוי כספי למתלונן. ביחס למשיב 1 טוענת המערערת כי היה על בית המשפט המחוזי ליתן משקל לחלקו המרכזי והדומיננטי באירוע המתמשך ולתוצאות החמורות של מעשיו. לטענתה, השוואת עונשו לעונש שנגזר על המשיב 2, מעלה כי לא ניתן למעשיו ולפגיעותיו החמורות כמעט משקל ובכך לא ניתן ביטוי הולם לערך של שמירה על חיי אדם ושלמות הגוף. כן טוענת המערערת, כי למשיב 1 עבר פלילי מכביד והוא ריצה בעבר תקופות מאסר בגין עבירות שונות, וכי את המעשים בהם הורשע הוא ביצע עת מאסר על תנאי היה תלוי ועומד כנגדו. כן טוענת המערערת כי אף הנתונים העולים מתסקיר שירות המבחן בעניינו מצדיקים ענישה מחמירה, ובייחוד מסקנת שירות המבחן כי קיימת רמת סיכון גבוהה לחזרה על התנהגות אלימה בעתיד. לפיכך, טוענת המערערת כי יש מקום להחמיר בעונשו במידה ניכרת עד כדי שילוש עונש המאסר אשר הוטל עליו על ידי בית המשפט המחוזי. באשר למשיב 2 טוענת המערערת כי לא ניתן ביטוי עונשי מספק לעברו הפלילי המכביד הכולל ריצוי שתי תקופות מאסר משמעותיות, וכי אף בעניינו המליץ שירות המבחן, נוכח מכלול נסיבותיו האישיותיות כי תוטל עליו ענישה מוחשית ומציבת גבולות. לשיטתה של המערערת, העונש שהוטל עליו סוטה לקולה באופן ניכר מזה אשר ראוי היה לגזור, באופן המצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור. באשר למשיב 3 טוענת המערערת כי יש להחמיר אף בעונשו נוכח מעורבותו המתמשכת באירועים האלימים, והעובדה שהוא לא הסיג ידו ממעורבות זו גם כאשר חזה בתוצאותיו החמורות של אירוע הירי הראשון, ואף נוכח עברו הפלילי והערכת שירות המבחן כי קיים סיכון גבוה להישנותה של התנהגות אלימה מצידו. בפועל טוענת המערערת כי המשיב 3 שוחרר כשלושה שבועות בלבד לאחר מתן גזר הדין. בכך, נטען, אויינה האפקטיביות של הענישה והועבר מסר בעייתי למתלונן ולמשפחתו ואף לקורבנות פוטנציאליים, כי בתי המשפט נוהגים בסלחנות נוכח התנהגויות אלימות ומסכנות חיים. לפיכך סוברת המערערת, כי יש להחמיר בעונשו של המשיב 3 ולהורות על השבתו לבית האסורים. באשר למשיב 4 טוענת המערערת כי המעשים בהם הורשע מחייבים הטלת עונש מאסר לריצוי בפועל, בייחוד נוכח העובדה כי למשיב 4 שלוש הרשעות קודמות אשר שתיים מהן קשורות בעבירות נשק. כן טוענת המערערת, כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו שלפיה שחרורו של המשיב 4 לחלופת מעצר מהווה נימוק שלא להטיל עליו מאסר לריצוי בפועל. בכך, לטענת המערערת, טשטש בית המשפט בין שיקולי המעצר ובין שיקולי הענישה וכי טשטוש זה אינו נכון ואף מביא להחטאת מטרות הענישה. 5. מנגד, טען בא כוח המשיבים 1, 2 ו- 4 כי בית המשפט המחוזי לא שגה בגזר דינו אלא נתן משקל ראוי לשיקולים אינדיווידואליים ביחס לכל אחד מהמשיבים. כך לטענתו, בית המשפט הביא בצדק בחשבון את מצבם המשפחתי של המשיבים וקשיים שונים אותם חוו, כמו גם את העובדה שמשפחת המשיבים ומשפחת המתלונן גרים בשכנות וקשורים בקשרי משפחה. בעת הדיון הציג בא כוחם את הסכם הסולחה שנערך בין המשפחות ביום 19.11.2011. נטען כי חשיבותו של הסכם זה רבה והוא אשר יבטיח המשך שכנות טובה בין המשפחות. לטענתו, כיום היחסים בין המשפחות תקינים, המשיבים 3 ו- 4 ששוחררו לביתם חיים במקום בהסכמת המתלונן ומשפחתו. לפיכך נטען כי בית המשפט המחוזי בחר שלא למצות את הדין עם המשיבים כדי לשמור על המרקם החברתי, המשפחתי ויחסי השכנות. בא כוח המשיב 3 הצטרף לדברים אלו, ואף ציין את הקשיים הראייתים שהיו בתיק, אשר הם אלו שעמדו, לטענתו, בבסיס הסדר הטיעון אליו הגיעו הצדדים. באשר למשיב 3 טען בא כוחו כי העונש שנגזר עליו תואם את החלק המיוחס לו בביצוע המעשים בכתב האישום ואת עברו הפלילי שאינו מכביד במיוחד. עוד נטען כי אין מקום להחמיר בעונשו, שכן ההלכה הנוהגת היא כי לא בנקל תשיב ערכאת הערעור לכלא אדם שסיים לרצות את תקופת מאסרו. נוסף על כך, נטען כי אין להחמיר בעונשו של המשיב 3 אף משום התהליך השיקומי המוצלח בו הוא מצוי, נסיבותיו האישיות והמשפחתיות והסכם הסולחה שנערך בין המשפחות. דיון והכרעה 6. נציין כבר בראשית הדברים, כי לאחר בחינה ועיון בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, בערעור המדינה ובטענות המשיבים, אנו סבורים כי דין הערעור בנוגע לעונשו של המשיב 1 להתקבל, ואילו דין ערעורי המדינה על גזר דינם של המשיבים 2, 3 ו- 4 להידחות, כפי שיפורט להלן. אומנם, ערכאת הערעור לא תתערב בנקל בעונש שגוזרת הערכאה הדיונית (ראו למשל: ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (לא פורסם, 3.7.2006); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל, פיסקה 11 (לא פורסם, 29.1.2009)). אולם לטעמנו מקרה זה הוא מאותם המקרים המצדיקים את התערבותנו בגזר דינו של המשיב 1. 7. כמפורט בכתב האישום, בבוקר האירוע הראשון, המשיב 1 עלה על גג הבית יחד עם המשיב 2 וירה באוויר. בהמשך היום הוא חזר לגג ולאחר שאיים על המתלונן, הוא כיוון לעברו את הנשק ובלי היסוס ירה לעברו מספר רב של קליעים. גם לאחר שהמתלונן נפגע, לא חדל המשיב 1 מן הירי וכיוון את נשקו בין היתר לעבר חלונות בית המתלונן ושב וירה, וכל זאת כאשר בבית מצויים באותה העת אנשים רבים. גם אז לא חדל המשיב 1 ממעשיו, אלא ירד מגג הבית וכשהוא אוחז במוט ברזל חבט ברכבו של אח המתלונן אשר ישב בו עם אשתו, ואף שבר את שמשת הרכב. אין צורך להכביר מילים בדבר חומרתם הרבה של מעשיו האלימים של המשיב 1, כמו גם להיקף הפגיעה והנזק להם הם היו עלולים להביא, בנוסף לאלו שהתרחשו בפועל. לצד אלו, למשיב 1 עבר פלילי מכביד הכולל בין היתר עבירות נשק, איומים ואלימות, והוא ביצע את המעשים כאשר היה תלוי ועומד נגדו מאסר מותנה, אשר לא הרתיעו מלבצעם. לפיכך, אנו סבורים כי העונש שנגזר על המשיב 1 אינו משקף באופן ראוי את חומרת מעשיו כמו גם את חלקו בביצוע המעשים, ביחס לחלקם של יתר המשיבים, וראוי להחמירו, תוך מתן משקל להלכה הנוהגת לפיה אין ערכאת הערעור ממצה את הדין. בנסיבות אלה אנו מעמידים את עונשו של המשיב 1 על 48 חודשי מאסר בצירוף 5 חודשי המאסר המותנה שיופעלו במצטבר. יודגש, כי היה מקום להחמיר עוד עם המשיב 1, אך נוכח מסקנותינו ביחס ליתר המשיבים והצורך לשמור על מדרג ענישה סביר בין הנאשמים, נמנע מלעשות כן. 8. לצד האמור, נדגיש כי המשיבים כולם ביצועו מעשים חמורים אשר פוטנציאל פגיעתם הוא רב. הם נשאו והשתמשו בנשק בלתי חוקי בעיבורה של עיר וסיכנו חיי אדם וכל זאת לשם בריונות והפחדה. תופעה זו והיקפה הגדול, היא קשה ומטרידה. נוכח חומרת העבירות מסוג זה ופוטנציאל הפגיעה הגלום בהם, נפסק לא אחת כי יש לשדר מסר עונשי אשר ירתיע מפני ביצוע עבירות אלו, וזאת בדרך של נקיטה בענישה מחמירה (ראו למשל: ע"פ 761/07 מדינת ישראל נ' אדרי (לא פורסם, 22.2.07); ע"פ 4460/11 מדינת ישראל נ' פאיד (לא פורסם, 28.11.11); ע"פ 5120/11 שתיווי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.12.11)). כך נאמר במקרה דומה: "ירי מסוג זה, ובמיוחד כשהוא מתרחש באזור מגורים, כרוכה בו סכנה של ממש לחיי אדם, ולא רק לאלה המעורבים בסכסוך, אלא גם לעוברי אורח תמימים. הנכונות של המערערים לעשות שימוש בנשק חם, ותהיה המחלוקת ביניהם אשר תהיה, היא המלמדת על מסוכנותם, ומכאן הצורך לנהוג בהם ביד קשה, דבר המתחייב גם מהצורך להרתיע את הרבים" (ע"פ 6493/05 מוסא נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.2.2006)). נוכח האמור לא נחה דעתנו מקלות העונשים שנגזרו על המשיבים 2, 3, ו-4, אשר שניים מביניהם היו נוכחים באירוע הירי הראשון ושלושתם נטלו חלק באירוע השני, בו הם ירו מתוך מכונית לעבר ביתו של המתלונן. עם זאת, אנו סבורים כי אין מקום להתערב עתה בעונשים שנגזרו עליהם. המשיב 3 סיים כבר לרצות את עונשו ושוחרר ממאסר. בעניין זה ההלכה הנוהגת היא "כי סיום הריצוי של עונש אשר הוטל על נאשם הינו שיקול שלא להחמיר בעונש, גם במקרים בהם היה ראוי לעשות כן, וזאת על מנת שלא לשלול את החירות שהושבה לנאשם זה מכבר" (ע"פ 7876/07 מדינת ישראל נ' פלוני, פס' 18 (לא פורסם, 21.2.08). ראו גם: ע"פ 501/93 מדינת ישראל נ' בורכוב (לא פורסם, 9.2.95)). וכן, כי "בהעדר נסיבות מיוחדות אין מחזירים לכלא נאשם, שעונשו הוחמר בערעור, לאחר שהוא כבר סיים לרצות את עונש המאסר, שהוטל עליו בערכאה הראשונה" (ע"פ 870/79 מדינת ישראל נ' פרומקין פ"ד לה(2) 549, 550 (1981)). על אף חומרת המעשים אותם ביצע המשיב 3, ואף אם מלכתחילה יתכן שראוי היה לגזור עליו עונש חמור יותר, איננו סבורים כי מתקיימות אותם הנסיבות המצדיקות להחמיר עתה בעונשו ולהשיבו לריצוי מאסר בין כותלי הכלא. משלא מצאנו מקום להתערב בעונשו של המשיב 3, אנו סבורים כי אף אין הצדקה לחרוג מההלכה הנוהגת בעניין גדרי התערבות ערכאת הערעור ולהחמיר בעונשם של המשיבים 2 ו- 4. אשר על כן דין ערעור המדינה על קולת עונשו של המשיב 1 להתקבל. כמפורט לעיל, אנו מעמידים את תקופת המאסר הכוללת שעל המשיב 1 לרצות על 53 חודשי מאסר. דין ערעורי המדינה על קולת עונשם של המשיבים 2, 3, ו- 4 להידחות. יתר חלקי גזר דינו של המשיב 1 יעמדו בתוקפם. המשיב 4 יתייצב לתחילת ביצוע עבודות השרות, כמפורט בחוות דעת הממונה על עבודות השירות שהוגשה לבית משפט קמא, במפקדת מחוז צפון של שירות בתי הסוהר ביום 29.5.2012 בשעה 09:00. ניתן היום, ‏י"ח באייר התשע"ב (‏10.5.2012). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11077810_L04.doc סח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il