ד"ר רביע אבראהים נ. בית דין הארצי לעבודה

8 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 7774/20 לפני: כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט מ' מזוז כבוד השופטת ע' ברון העותר: ד"ר רביע אבראהים נ ג ד המשיבים: 1. בית דין הארצי לעבודה 2. בית חולים המשפחה הקדושה 3. מדינת ישראל - משרד הבריאות המרכז הרפואי זיו בצפת עתירה למתן צו על-תנאי בשם העותר: עו"ד אברהם אמיר בשם המשיב 2: עו"ד פאדי מטאנס בשם המשיב 3: עו"ד יצחק פרדמן פסק-דין השופט נ' סולברג: עניינה של עתירה זו בבקשת העותר, כי נורה על ביטול פסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה, מיום 13.8.2020 בע"ע (ארצי) 36771-01-20 (הרכב הנשיאה, ו' וירט-ליבנה), שבגדרו התקבל ערעורם של המשיבים על פסק הדין של בית הדין האזורי לעבודה, בסע"ש (אזורי נצ') 6806-06-16 (הרכב השופטת, ר' טרנר). רקע עובדתי 1. העותר, ד"ר רביע אבראהים, סיים לימודי רפואה, וביקש למצוא מקום התמחות סמוך לביתו שברמת הגולן. בעת ההיא, לא היו תקני התמחות פנויים בבית החולים זיו בצפת, ולפיכך, פנה העותר למנהל המחלקה הפנימית בבית החולים 'המשפחה הקדושה' בנצרת, וביקש להתמחות במחלקתו. כעבור 3 חודשי עבודה כ'טרום מתמחה', התקבל העותר להתמחות במחלקה. דא עקא, שלא ניתן היה להשלים את כל חלקי ההתמחות בבית החולים המשפחה הקדושה, מטעמים 'בירוקרטיים' שיפורטו להלן. על כן, בהסכמת העותר, פנה מנהל המחלקה לחברו – מנהל המחלקה הפנימית בבית החולים זיו בצפת, וסיכם עמו, כי בבוא העת, ישלים העותר את יתרת חובות התמחותו בבית החולים זיו. השלמה זו, כללה תקופה של השלמת התמחות ראשית, תקופת התמחות במקצוע משני, ותקופת התמחות במדעי יסוד (תקופות אלו קרויות בפי הצדדים – "תקופות רוטציה"). 2. עובר לתחילתה של כל אחת משלוש תקופות הרוטציה, שלח מנהל בית החולים המשפחה הקדושה, למקבילו – מנהל בית החולים זיו, מכתב שבו הוא מתבקש לאשר את ביצוע הרוטציה, בכפוף להתחייבותו של בית החולים המשפחה הקדושה, להישאר מעסיקו של העותר בתקופה זו, ולשלם את מלוא שכרו. בעטייה של התחייבות זו, נעתר מנהל בית החולים זיו לבקשות, הגם שלא היה ברשותו תקן פנוי עבור העותר. כפועל יוצא מכך, גם לא נדרש העותר לעבור הליך מכרזי, כמקובל בשירות המדינה, לצורך ביצוע הרוטציה בבית החולים זיו. אכן, בהתאם לסיכום שהתקבל על דעת הצדדים כולם, התמחה העותר בפועל במשך 18 חודשים בבית החולים המשפחה הקדושה, ולאחר מכן נשלח להשלים 30 חודשי התמחות נוספים בבית החולים זיו. כאמור, בכל תקופת ההתמחות, נותר בית החולים המשפחה הקדושה מעסיקו הרשמי של העותר, ושילם את שכרו מידי חודש בחודשו. להשלמת התמונה יצוין, כי במשך תקופת עבודתו בבית החולים זיו, המשיך העותר לבצע את תורנויות החובה המוטלות עליו כחלק מהדרישות להשלמת חוק התמחותו (כ-6 תורנויות בחודש), בבית חולים המשפחה הקדושה. 3. לצורך הבנת המגבלות שבעטיין נקשרו ההסכמים המפורטים מעלה, אציג עתה בקצירת האומר, את כללי ההתמחות ברפואה פנימית, כפי שאלה היו קבועים בתקנות הרופאים (אישור תואר מומחה ובחינות), התשל"ג-1973, בזמנים הרלבנטיים לעתירה. על מנת לזכות בתואר מומחה ברפואה פנימית, נדרש הרופא להשלים תקופת התמחות בת 48 חודשים במוסד מוכר, בהתאם לחלוקה הבאה: 36 חודשים במקצוע הראשי (רפואה פנימית); 6 חודשים במקצוע משני; ו-6 חודשים נוספים במדעי יסוד. ההכרה במוסד רפואי לשם אימון מתמחים, ניתנת על-ידי מנכ"ל משרד הבריאות, לפי המלצת המועצה המדעית של ההסתדרות הרפואית בישראל (להלן: הר"י). המוסד, יכול שיהא מוכר כולו או חלקו, ויכול שיזכה להכרה מלאה או חלקית. מוכר בחלקו, משמע, כי רק מחלקה מסוימת או מחלקות מסוימות שבו, רשאיות להכשיר מתמחים. הכרה חלקית, משמע, כי ניתן לבצע באותה מחלקה רק חלק מתקופת ההתמחות, בהתאם למגבלה שקבע המנכ"ל, כאשר את יתר התקופה יש לבצע במחלקה אחרת, שזכתה להכרה מלאה. נוכחנו לדעת אפוא, כי כל מתמחה מוכרח לעבור בין מחלקות שונות בתקופת התמחותו, ולעיתים, גם בין בתי חולים שונים, וזאת בהתאם לאופי ההכרה שניתנה לבית החולים שבו הוא ממלא אחר חוק התמחותו, ובהתאם למקצוע המשני ולמקצוע היסוד, שבחר המתמחה להשתלם בהם. 4. בתגובתו לעתירה, הסביר בית החולים זיו, כי קיים נוהג מושרש במערכת הבריאות, שלפיו 'מחלקת האם' אשר בה מתחיל המתמחה את התמחותו במקצוע הראשי, נותרת מעסיקתו למשך כל תקופת ההתמחות ונושאת בתשלום שכרו, ואילו יתר המחלקות שבהן הוא מתמחה, משמשות עבורו כמחלקה מארחת בלבד. שיטה זו, כך הוטעם, מבוססת על מספר תכליות, שעניינן ביעילות הליכי ההתמחות, בנכונות המחלקות השונות לארח מתמחים, ובקיומו של פיקוח מקצועי אפקטיבי על המתמחה במשך כל תקופת ההתמחות. אשר לאינטרס של 'מחלקת האם', לשאת על גבה את תנאי שכרו של המתמחה גם במהלך התקופה שאינו עובד בחצריה, הסביר בית הדין הארצי לעבודה, כי שני טעמים עומדים ביסודו של דבר: ראשית, עניין לו, לבית חולים, להעסיק מתמחים, ולו לתקופה מוגבלת, ומשכך מוטב לו לשאת בשכרם גם מעבר לתקופה זו, מתוך הנחה כי הפסדו יצא בשכרו; שאם לא יעשה כן, יש להניח כי הללו יסרבו להתחיל את התמחותם בצל קורתו, מבלי שידעו כיצד יוכלו לסיימה. שנית, הנחת עבודה היא, כי קיימים סיכויים גבוהים לחזרתו של מתמחה לעבוד כמומחה בבית החולים שבו התמחה, ולפיכך, סבור בית החולים, כי גדיים שיניח – יֵעשו תיישים, ויניבו אותו מתנובתם. 5. ומהתם להכא: המחלקה הפנימית של בית החולים המשפחה הקדושה, החזיקה בהכרה חלקית, לתקופה של 18 חודשים בלבד, ולפיכך נדרש העותר להשלים תקופות של רוטציה בבית החולים זיו, כמתואר לעיל. להשלמת התמונה יש לדעת את אשר נרמז לעיל, כי בית החולים המשפחה הקדושה מוחזק בבעלות פרטית, ואילו בית החולים זיו, מצוי בבעלות המדינה. על רקע האמור, באנו לכלל הבנה באשר ליסודותיה ולטעמיה של המערכת ההסכמית שתוארה מעלה. עתה – לסכסוך המשפטי. ההליכים בבתי הדין לעבודה 6. בגמר התמחותו, הגיש העותר תביעה לבית הדין האזורי לעבודה, שבגדרה טען שתי טענות שונות: ראשית – כי ההסכמים הקיבוציים שנחתמו בין הר"י לבין מדינת ישראל, חלים על בית החולים המשפחה הקדושה, הגם שהוא מצוי בבעלות פרטית לחלוטין, ולא היה צד לאותם הסכמים. אי לכך, חייב בית החולים המשפחה הקדושה לשלם לו את ההפרש שבין תנאי השכר שזכה להם, לבין תנאי השכר שמעוגנים בהסכמים הללו. שנית – כי בתקופות הרוטציה, הועסק על-ידי בית החולים זיו, ועל כן, הוא זכאי לתשלום ההפרש שבין תנאי השכר שקיבל מבית החולים המשפחה הקדושה, לבין תנאי השכר אשר משולמים בבתי החולים שבבעלות המדינה, מכוח ההסכמים שנחתמו עם הר"י. בית הדין האזורי דחה את טענתו הראשונה של העותר, בקובעו כי בית החולים המשפחה הקדושה אינו צד לאותם הסכמים, מעולם לא קיבל אותם על עצמו, ולפיכך אין יסוד שבדין לחייב אותו לשאת בתנאי השכר שנקבעו בגדרם. 7. לעומת זאת, טענתו השנייה של העותר, התקבלה על דעתו של בית הדין האזורי לעבודה. בפסק הדין נקבע, כי בהתאם למבחנים שעוצבו בפסיקה לצורך זיהוים של יחסי עובד-מעביד, נקשרו יחסי עבודה בין העותר לבין בית החולים זיו בתקופות הרוטציה. בית הדין האזורי הוסיף, כי גם המבחנים לקביעת זהותו של המעסיק במצב של מערכת יחסים משולשת, תומכים באותה תוצאה. לפיכך, הגם שהעותר היה מודע למכלול העובדות המפורטות מעלה, ולהסכמים שעיגנו את מעמדו כעובד בית החולים המשפחה הקדושה במהלך כל תקופת התמחותו, אין בחוסר תום ליבו כדי לשלול את מעמדו כעובד בית החולים זיו. נוכח האמור, קבע בית הדין האזורי, כי בתקופות הרוטציה היו שני בתי החולים מעסיקיו של העותר במשותף, ולפיכך עליהם לשאת, ביחד ולחוד, בתשלום הפערים שבין תנאי השכר שנקבעו בהסכמי הר"י, לבין תנאי השכר ששולמו לו בפועל. 8. שלושת הצדדים הגישו ערעור לבית הדין הארצי לעבודה. ערעורו של העותר – נדחה, ואילו ערעוריהם של בתי החולים – התקבלו. בית הדין הארצי לעבודה פתח והסביר, כי אין חולק על מעמדו של העותר כ'עובד'. בהתאם לכך, המבחנים להגדרתו של אדם כעובד, בשעה שעצם מעמדו שנוי במחלוקת, אינם רלבנטיים לענייננו. השאלה שמתעוררת אפוא אינה נוגעת אלא לקביעת זהות מעסיקו של העותר. עניין לנו אם כן, במבחנים אחרים, אשר תכליתם היא זיהויו של ה'מעסיק האמיתי', במקרה של תבנית העסקה מורכבת. במצבים אלו, שואל עצמו בית הדין, האם המעסיק הפורמלי הוא אכן מעסיקו של העובד, או שמא, המשתמש בעבודתו בפועל בא בגדר מעסיק, על אף שלא הוגדר ככזה על-ידי הצדדים. 9. על מנת להכריע בשאלה זו, יבחן בית הדין את 'האותנטיות והלגיטימיות' של תבנית ההעסקה. בגדרו של רכיב האותנטיות, יחקור בית הדין "האם הלבוש הפורמאלי בו הולבשה תבנית ההעסקה תואם את העסקה האמיתית שנרקמה בין הצדדים או שמא היא למראית עין בלבד". אשר ליסוד הלגיטימיות, ישאל בית הדין האם בתבנית ההעסקה שקשרו הצדדים, יש דבר הנוגד את יסודות משפט העבודה; שאם כן, יש לראותה כמנוגדת לתקנת הציבור. הלגיטימיות תיבחן, הן מנקודת מבטה הסובייקטיבית של ההתקשרות, הן על יסוד השלכותיה האובייקטיביות על זכויותיו של העובד. הודגש, כי בניגוד למבחן החולש על הגדרת מעמדו של אדם כעובד, לעניין שאלת זהותו של המעסיק, נודעת חשיבות לאופן שבו הגדירו הצדדים עצמם את מערכת היחסים שנרקמה ביניהם. על רקע זה, ציין בית הדין הארצי, כי ישום המבחנים המסייעים לקביעתו של מעמד, במצב שבו יש ליישם את המבחנים המשמשים לזיהויו של מעסיק, יוביל במרבית המקרים לזיהוי המשתמש בעבודה בפועל, כמי שנחשב למעסיקו של העובד, אף אם היתה תבנית ההעסקה המורכבת שהוסכמה על-ידי הצדדים – אותנטית ולגיטימית. מכאן, פנה בית הדין הארצי לבחון את מבחני העזר שנקבעו בפסיקותיו, לצורך קביעת האותנטיות והלגיטימיות של תבנית ההעסקה המורכבת, על נסיבות העניין דנן. לאחר ניתוח אופיה של ההתקשרות מושא העתירה, קבע בית הדין הארצי, כי תבנית העסקתו של העותר על-ידי בית החולים המשפחה הקדושה, בחצריו של בית החולים זיו – היתה אותנטית ולגיטימית; ומשכך – התקבל הערעור. מכאן העתירה שלפנינו. טענות הצדדים בעתירה 10. העותר סבור, כי בית הדין הארצי קבע קביעות עובדתיות חסרות יסוד, המנוגדות לקביעותיה של הערכאה הדיונית. כהמשך ישיר לכך, נקלע בית הדין הארצי לכלל טעות, שעה שקבע כי תבנית ההעסקה היתה אותנטית, בניגוד להגדרתה על-ידי בית הדין האזורי כ'פיקציה'. עוד טוען העותר, כי שגה בית הדין הארצי כאשר סמך את ידיו על דרך העסקתו המתוארת לעיל, ופסק כי היא לגיטימית. בכך, מטעים העותר, הכשיר בית הדין הארצי נוהג של הפלייה בתנאי שכרם של שני מתמחים אשר עושים אותה עבודה, באותו מקום, כתף אל כתף. תבנית העסקה כזו, מקפחת את זכויותיהם של המתמחים, תוך ניצול מצוקתם, שיסודה במחסור במוסדות להכשרת מתמחים. אשר לאמות המידה להתערבותו של בית המשפט הגבוה לצדק בפסקי הדין של בית הדין לעבודה, טוען העותר כי פסק דינו של בית הדין הארצי טומן בחובו פגיעה ממשית בכלל ציבור המתמחים, אשר מחייבת התערבות מצדו של בית משפט זה. 11. בית חולים המשפחה הקדושה מתנגד לקבלת העתירה. לשיטתו, פסק הדין של בית הדין הארצי מכשיר 'מוסכמות יסוד' בענף הרפואה, הנתמכות גם בעמדה שהגישה הר"י לבתי הדין לעבודה. לדבריו, העותר, משיקולים כלכליים צרים, מבקש לקרוא תיגר על נוהג רווח ומקובל, שפועל בעיקר לטובת ציבור המתמחים. קבלת עמדתו-זו של העותר, תוביל לפגיעה קשה בקהל המתמחים במקצועות הרפואה, שכן בתי החולים יסרבו לקבלם לתקופות של השלמת התמחות, ולהשתלמות במדעי יסוד ובמקצועות משניים. לגופו של עניין, סומך בית החולים המשפחה הקדושה את ידיו על פסק הדין של בית הדין הארצי, שלפיו תבנית ההעסקה שהונהגה ביחס לעותר, אותנטית ולגיטימית; אין בה פגם. לבסוף נטען, כי התנהלותו של העותר לוקה בחוסר תום לב, כאשר הוא יוצא חוצץ נגד הסכמים שאליהם נכנס בדעה צלולה, וזאת לאחר שסיים להפיק מהם את מלוא תאוותו. 12. בית החולים זיו סבור גם הוא, כי דין העתירה להידחות. הובהר בתגובתו, כי מבחן האותנטיות והלגיטימיות, שנועד לזיהויו של המעסיק במצבים של תבנית העסקה מורכבת, היכה שורש בפסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה. גם זאת נקבע לא אחת, כי המבחנים לזיהוי עצם קיומם של יחסי עובד-מעביד, אינם מתאימים לבחינת זהות המעסיק בתבנית העסקה מורכבת. בעניין אחרון זה, טוען בית החולים זיו, שגה בית הדין האזורי כאשר בחן את ההתקשרות מושא ההליך דנן, בעיקר באספקלריא של מבחני המעמד. לעומתו, בית הדין הארצי בחן נכוחה את המסכת העובדתית שהונחה בבית הדין האזורי, וקבע קביעות משפטיות המתיישבות עמה היטב. לגופו של עניין נטען, כי כל מבחני העזר שנקבעו לצורך הכרעה בשאלת האותנטיות, תומכים בקביעתו של בית הדין הארצי, לפיה מדובר בתבנית העסקה אותנטית לחלוטין. כמו כן, בהתייחס לבחינת הלגיטימיות של אותה תבנית העסקה, נטען כי מדובר בתבנית כשרה למהדרין; הן במישור הסובייקטיבי, הן במישור האובייקטיבי. כך, במישור האובייקטיבי, תמך בית החולים זיו את יתדותיו בעמדתה של הר"י, לפיה מדובר בתבנית העסקה מקובלת, המבטיחה את נכונותם של בתי החולים המארחים, לקלוט מתמחים לתקופות של רוטציה. אמנם כן, אפשר כי יווצר מצב שבו שני מתמחים עושים את עבודתם שכם אל שכם, אך זוכים לתנאי שכר שונים. ברם, מדובר במצב זמני בלבד – למשך תקופת ההתמחות, שעל רקע המתואר לעיל, יש לראותו ככורח המציאות; הצר שווה בנזק. זאת ועוד, אין להתעלם מכך שמתמחים אשר זוכים לתנאי השכר שנקבעו בהסכמים מול הר"י, עוברים מסלול ארוך, הכולל המתנה לתקן פנוי ועמידה בכל שלבי המכרז, ולעומתם, מתמחה 'מושאל' – פטור מכל אלה. בנוסף, יש לזכור את פסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה, כי עקרון חופש החוזים, משפיע גם הוא על ההכרעה באשר לזהותו של המעסיק, במצב של תבנית העסקה מורכבת. 13. אשר לטענת הקיפוח, הבהיר בית החולים זיו, כי היה גלוי וידוע לעותר שדרכו לביצוע ההתמחות בבית החולים זיו חסומה, ומשום כך, בחר בדרך עוקפת, מתוך מודעות למחיריה. עתה, בדרישתו להשוואת תנאיו לאלה שלהם זוכים המתמחים שהתקבלו להתמחות בשורותיה, יש משום חוסר תום לב כלפי בית החולים זיו, שנאות לארחו לתקופות הרוטציה. הודגש שוב, כי קבלת טענתו של העותר עשויה לפגוע בכלל המתמחים, ו"להביא לבוקה ומבולקה במערך ההתמחות". לבסוף, מזכיר בית החולים זיו, כי אין בית משפט זה יושב כערכאת ערעור על החלטות בתי הדין לעבודה, ובפרט בסוגיות המצויות בליבת סמכותו ומומחיותו של בית הדין לעבודה. נוכח כל האמור, סבור בית החולים זיו, כי לא נפל כל פגם בפסק הדין מושא העתירה, וכי אין הצדקה להתערבותו של בית משפט זה בסוגיה; דינה של העתירה אפוא – להידחות. דיון והכרעה 14.  לאחר שעיינתי בפסקי הדין מושא העתירה, ונתתי דעתי על טענות באי-כוח הצדדים מזה ומזה, באתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף, בהעדר עילה להתערבותנו. הלכה מושרשת וידועה, כי בית המשפט הגבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיהם של בתי הדין לעבודה. התערבותו של בית משפט זה, שמורה למקרים חריגים שבהם נפלה טעות משפטית, מהותית ועקרונית, אשר הצדק מחייב את תיקונה (בג"ץ 8448/19 אבגי נ' מדינת ישראל – משרד החינוך והתרבות, פסקה 7 (25.5.2020); בג"ץ 4802/20 נחמן נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 16 (2.11.2020)). בעת שנבחנת ההצדקה להתערבות כאמור, "מיוחסת חשיבות לשאלה האם עסקינן בסוגיה הנמצאת בתחומי מומחיותם המובהקת של בתי הדין" (בג"ץ 4306/19 אלבז נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 10 (26.9.2019); בג"ץ 6215/19 בן חור נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, פסקה 7 (16.12.2019)). העתירה שלפנינו, לא באה בקהל אותם מצבים חריגים; אדרבה, עסקינן בסוגיה המסורה לסמכותם של בתי הדין לעבודה, ומצויה תחת מומחיותם המובהקת. 15. תבניות העסקה מורכבות, מצויות במשק הישראלי בגוונים רבים ושונים. העניין שלפנינו, אינו המקרה הראשון שבו נדרש בית דין לעבודה לזהות ולהכריע מיהו מעסיקו הנכון והלגיטימי של עובד. מבחני העזר שעומדים לו, לבית הדין, לצורך הכרעה בשאלה זו, עוצבו זה מכבר בשרשרת פסקי דין קודמים של בית הדין הארצי לעבודה. בענייננו, לא נדרשו בתי הדין אלא ליישמם על נסיבותיו של עניין קונקרטי. מובן מאליו, כי העברת פסקי הדין של בתי הדין האזוריים תחת שבט הביקורת, הריהי עיקר תפקידו של בית הדין הארצי. לא ידעתי אפוא, מדוע סבר העותר כי בית הדין הארצי "חרג חריגה מהותית מסמכויותיו", כאשר בחן את הסוגיה שהובאה לפתחו, ובא לכלל מסקנה שונה מזו של בית הדין האזורי, ביחס לכשרותה של תבנית ההעסקה הנדונה. ספק בעינַי, אם ניתן לומר שבית הדין הארצי התערב בקביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי, כפי שטוען העותר. לעניין זה, נוטה דעתי לעמדת המשיבים, שלפיה מדובר במתן פרשנות שונה לאותן עובדות ברורות ומוסכמות. כך או כך, התערבותה של ערכאת ערעור במסכת עובדתית שהניחה ערכאה דיונית, אפשרית בהחלט במקרים המתאימים; לבטח, אין היא מצדיקה התערבות מצדו של בית משפט זה. 16. אמת נכון הדבר, ניתן להסיק מפסקי הדין ומטענות הצדדים, כי מדובר בהכרעה בעלת השלכות רוחב, הנוגעת לתנאי העסקתם של מתמחים רבים במקצועות הרפואה בישראל. ברם, כאמור, תנאי מקדים להתערבותנו בפסק הדין של בית הדין לעבודה, הריהו טעות משפטית מהותית שנתגלתה בו. כזאת, אין לפנינו. פסק הדין שקול, סדור, משכנע. משעה שלא נמצא בו פגם משפטי, לא קמה עילה להתערבותנו. בשולי הדברים אזכיר עוד, כי הסדרת משפט העבודה, ועיצוב ההלכות המשפטיות בתחום זה, נמסרו בידיו של בית הדין לעבודה (בג"ץ 5732/20 דהוקי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 8 (21.10.2020)). משכך, גם הכרעה בעלת השלכות החורגות מעניינם של הצדדים, לא תקים, כשלעצמה, עילה לדיון בבית משפט זה. 17. אציע אפוא לחברַי לדחות את העתירה, בהעדר עילה להתערבותנו. אציע עוד, כי ישא העותר בהוצאות המשיבים 2 ו-3 בגין עתירה זו, בסך של 5,000 ₪ לכל אחד מהם. ש ו פ ט השופט מ' מזוז: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ע' ברון: אני מסכימה. ש ו פ ט ת לפיכך הוחלט כאמור בפסק הדין של השופט נעם סולברג. ניתן היום, ‏כ"ב בשבט התשפ"א (‏4.2.2021). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת ________________________ 20077740_O04.docx שצ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1