רוני שוורץ נ. ועדת השחרורים-כלא איילון

פסק-דין בתיק רע"ב 7773/09 בבית המשפט העליון רע"ב 7773/09 בפני: כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט י' עמית המבקש: רוני שוורץ נ ג ד המשיבים: 1. ועדת השחרורים - כלא איילון 2. היועץ המשפטי לממשלה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב ב-עע"א 2612/09 מיום 16.9.2009 שניתן על ידי כבוד השופטים: נ' אחיטוב מ' דיסקין ו-ר' בן יוסף תאריך הישיבה: כ"ה בטבת התש"ע (11.1.2010) המבקש: בעצמו בשם המשיבים: עו"ד רועי אביחי שויקה פסק-דין השופטת מ' נאור: ביום 20.8.2008, החל המבקש לרצות את עונש המאסר שנגזר עליו בכלא איילון. מועד שחרורו של המבקש, אם ירַצה את מלוא עונשו, הינו 19.4.2014. לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענינים מינהליים בתל אביב-יפו (כב' השופטים נ' אחיטוב, מ' דיסקין ו-ר' בן יוסף) מיום 16.9.2009, בו נדחתה עתירתו של המבקש כנגד החלטת ועדת השחרורים של כלא איילון (להלן: ועדת השחרורים או הועדה), שלא להורות על שחרורו המוקדם ממאסר בשל טעמים רפואיים. העובדות וההליכים בעניינו של המבקש 1. מאסרו הנוכחי של המבקש הוטל עליו בעקבות הרשעתו בשני תיקים פליליים בבית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופט ח' אפרתי), וזאת לאחר שהמבקש הודה בביצוע העבירות אשר יוחסו לו במסגרת הסדר טיעון. מדובר בעבירות של מרמה בנסיבות מחמירות; שימוש במסמך מזויף; זיוף בנסיבות מחמירות; שיבוש מהלכי משפט; והתחזות כאחר במטרה לזכות בנכס לא לו. שני התיקים קשורים זה בזה וביסודם פרשת הונאה מתוחכמת שהגה וביצע המבקש. ת"פ 3887/05 כלל שמונה אישומים אשר עניינם עבירות מרמה, זיוף והונאה, כמפורט לעיל. במישור העובדתי, נטען כי המבקש איתר באמצעות אחר קרקעות המצויות בבעלותם של תושבי חוץ, ובהמשך זייף המבקש, בעצמו או בעזרת אחרים, מסמכים שונים שבאמצעותם מכר את הקרקעות לצדדים שלישיים, תוך שהוא משלשל את התמורה לכיסו. בין המסמכים המזויפים ששימשו את המבקש לביצוע ההונאה היו דרכונים, תעודות זרות, אישורים קונסולאריים, צוואות, ייפויי כוח, חתימות של עורכי דין, תצהירים, אישורי עירייה ואישורי מיסוי. ת"פ 3698/06 כלל שני אישומים בגין עבירות מס, שמהותן הימנעות מדיווח לפקיד השומה על ההכנסות שנבעו ממכירת הקרקעות שלא כדין. ההיקף הכספי של העבירות הנ"ל היה בלתי מבוטל. המבקש הפקיד בתקופה הרלוונטית סך של 2,750,000 דולרים בחשבונות נאמנות – סכום אשר יוחס לעבירות המרמה שביצע באמצעות מכירת הקרקעות. כמו כן, מן הדוחות השונים שהוגשו לשלטונות המס במרוצת התקופה הנ"ל, השמיט המבקש סך של 1,450,000 דולרים. 2. בגזר דינו (מיום 5.12.2007), התייחס בית משפט השלום למצבו הרפואי של המבקש, כמו גם ללבטיו בעניין העונש, בהתחשב בכך שמדובר באדם נכה בשיעור של 100%, הסובל מבעיות רפואיות רבות. בית המשפט החליט כי יש להחמיר עם המבקש, חרף נכותו, בשל האופן שבו התנהל בעת ביצוע העבירות ובשל התחכום, השיטתיות וההתמדה אשר אפיינו את מעשיו. על המבקש הוטלו העונשים הבאים: 72 חודשי מאסר, מתוכם 60 חודשי מאסר בפועל; בנוסף, הופעל עונש מאסר מותנה בן שמונה חודשים שהושת על המבקש בגין הרשעה קודמת בביצוע עבירות של זיוף בכוונה לקבל דבר, קבלת דבר במרמה ומתן עדויות סותרות (ת"פ 11754/00). בית המשפט קבע כי עונש זה ירוצה באופן חופף למאסר בפועל שנגזר על המבקש, כך שהמבקש ירצה בפועל 60 חודשי מאסר. עוד הוטלו על המבקש עונש מאסר על-תנאי בן 12 חודשים, למשך שלוש שנים מיום שחרורו; קנס כספי בשיעור 30,000 ש"ח או 4 חודשי מאסר שירוצו באופן מצטבר לתקופת המאסר; ופיצוי כספי למתלוננים בשיעור של 150,000 ש"ח. נוכח מצבו הרפואי של המבקש, הורה בית משפט השלום כי המבקש יחל לרצות את עונשו רק לאחר שהוא יעבור הליך מיון לקראת שיבוצו במתקן כליאה התואם את כושרו הרפואי ואת מגבלותיו. 3. שני הצדדים לא השלימו עם העונש ואת השגותיהם הביאו בפני בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ע"פ 70013/08). בסופו של יום, דחה בית המשפט המחוזי (כב' סגנית הנשיא ד' ברלינר והשופטים ז' המר ו-ג' קרא) את ערעורו של המבקש וקיבל את ערעור המדינה בגין קולת העונש באופן חלקי. בית המשפט המחוזי פתח את הדיון בעניין עונשו של המבקש בביקורת חריפה על המבקש ועל מעשיו: "התמונה העולה מכתבי האישום היא קשה, כמעט בלתי ניתנת לעיכול, ומותירה בלב הקורא תחושת תדהמה וחוסר אמון עד להיכן יכול אדם להרחיק בתכנון וביצוע מעשי מירמה. כתבי האישום משקפים שורה של מעשי נוכלות שיטתיים ערמומיים, תאוות בצע מושחתת, חסרת גבולות, חסרת רסן וחסרת לב. המעשים מעידים על התעלמות מוחלטת מערכי יסוד של מוסר ככל שהדבר אמור ברכוש הזולת, ניצול ציני של מקצוע עריכת הדין, והאמון שבו מתייחס (עדיין) הציבור לעורכי דין, ניצול ציני של חוסר ידע וחוסר התמצאות בהליכים משפטיים בארץ של תושבי חו"ל. שוורץ ניחן ביכולת אינטלקטואלית שנוצלה אך ורק כדי לגזול, לעשוק, לרמות ובאופן כללי להרע עם כל מי שאיתרע מזלו להיתקל בשוורץ. אין לך כמעט עבירה, בתחום עבירות המרמה אותה לא ביצע שוורץ, ושב וביצע תוך התעלמות מהנזק, שברון הלב וההרס שהוא גורם לאחרים. אין מסמך שלא זוייף, החל בדרכונים, עבור לפרוטוקולים, הסכמים וכיו"ב, וכלה באישורים שונים של רשויות ממשלתיות, עירוניות או אחרות. אפילו תיבות דואר זייף שוורץ. זאת לצד עבירות המס אותן ביצע, ועשק את קופת המדינה. העבר הקודם, כשהוא מצטרף למימדי כתבי האישום הנוכחיים מצביעים על כך שמדובר ברצידיבסט מסוכן וחסר מעצורים שרשאית החברה כולה להתגונן מפניו, בדרך היחידה הפתוחה בפניה, קרי, בהשמתו מאחורי סורג ובריח לתקופה ממושכת ביותר, כדי שלא יוכל לפגוע שוב ושוב בציבור וברכושו." בית המשפט המחוזי קבע כי תקופת המאסר בה ישא המבקש בגין הרשעתו על ידי בית משפט השלום (60 חודשים) תישאר על כנה, אולם נקבע כי המבקש ישא במאסר המותנה שהופעל במצטבר. תקופת המאסר הכוללת הועמדה על 68 חודשים. בית המשפט המחוזי הוסיף וחייב את המבקש בקנס בסך 150 אלף ש"ח או מאסר תמורתו למשך 25 חודשים. גם שיעורו של הפיצוי הוגדל במידה ניכרת והועמד על סך של 652 אלף ש"ח. בפסק דינו נדרש בית המשפט המחוזי גם למצבו הרפואי של המבקש ובפניו עמדו חוות דעת רפואיות רבות, רובן מטעם המבקש ומיעוטן מטעם שירות בתי הסוהר. בית המשפט המחוזי דחה את טענת המבקש לפיה שירות בתי הסוהר אינו מסוגל להעניק לו את הטיפול הרפואי והסיעודי לו הוא נזקק לשם מניעת פגיעה ממשית בבריאותו. נקבע כי אין להתערב בהחלטת בית משפט השלום להעדיף את חוות הדעת של רופא שירות בתי הסוהר על פני חוות דעת רפואיות אחרות שהמציא המבקש. בחוות דעת זו נמסר לבית המשפט כי שירות בתי הסוהר מסוגל להעניק למבקש את הטיפולים להם הוא נזקק וכי מסקנה זו מבוססת על התמונה המלאה, הכוללת גם את חוות הדעת הרפואיות מטעם המבקש. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי אין פסול בכך ששירות בתי הסוהר שינה את עמדתו, לאחר שבתחילה נמסר מטעמו כי לא יוכל לספק למבקש את מלוא הטיפולים והציוד הרפואי להם הוא נזקק. השינוי נבע מכך שמונה מומחה מטעם התביעה, ד"ר לנגר, ועל פי חוות דעתו הרפואית נמצא כי שירות בתי הסוהר מסוגל להעניק למבקש את מלוא הטיפול הרפואי שהוא זקוק לו. בית המשפט המחוזי סיכם את הדיון בעניין מצבו הרפואי של המבקש והבהיר כי "אין ספק כי על רשויות הכלא לתת את מלוא תשומת הלב, לבעיותיו של שוורץ, להבטיח כי הוא יקבל טיפול המשמר את מצבו ומונע קיצור תוחלת חייו". 4. בקשת רשות הערעור שהגיש המבקש לבית משפט זה – נדחתה (רע"פ 6924/08, מיום 6.1.2009). בבקשתו, טען המבקש לקיומן של שתי סוגיות המחייבות ליבון נוסף בערכאה זו: השאלה כיצד אמור בית המשפט לדון ולהכריע בטענת נאשם לפיה שהייתו בתנאי כליאה תסכן את חייו; והשאלה האם בית המשפט המתכוון להשית קנס על נאשם צריך לדרוש כי יוצגו בפניו ראיות באשר ליכולתו הכלכלית של הנאשם. ואולם, בית משפט זה (כב' השופטים א' א' לוי, ע' ארבל ו-ס' ג'ובראן) קבע כי חרף הצגת הסוגיות הללו כשאלות עקרוניות העשויות להשליך על רבים, מדובר בסוגיות פרטניות הקשורות קשר הדוק לנאשם הספציפי העומד לדין. עוד נקבע כי בתי המשפט מצווים לבחון שיקולי ענישה אינדיבידואליים בכל מקרה, כפי שעשה בית המשפט המחוזי בעניין המבקש שעה שבחן את יכולתו לשאת במאסר במתקן כליאה. לפיכך, נקבע כי לא עלה בידי המבקש להצביע על עילה המצדיקה את בירור עניינו בפני ערכאה שלישית. בית משפט זה הדגיש כי ככל שהמבקש יהא סבור ששירות בתי הסוהר אינו מעניק לו את הטיפול הרפואי ההולם, פתוחה בפניו הדרך לפנות לבית המשפט בהליך המתאים לכך. 5. עוד לא יבשה הדיו מפסק הדין הנזכר, ובחודש אפריל 2009 פנה המבקש לועדת השחרורים בבקשה לשחררו ממאסר על פי סעיף 7(א) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: חוק שחרור על-תנאי) וזאת בטענה שהמשך המאסר מסכן את חייו. ועדת השחרורים נתכנסה לדון בעניינו של המבקש, כשבפניה עמדו מספר חוות דעת רפואיות. (א) בחוות דעתו של ד"ר אליגור, מנהל המר"ש (מרכז רפואי שירות בתי הסוהר), מיום 30.4.2009, נקבע כי מצבו של המבקש יציב וכי הוא אינו מוגדר בסכנה ובוודאי שלא נשקפת סכנה ממשית לחייו. נטען כי המבקש מקבל את מלוא הטיפול הרפואי לו הוא זקוק, לרבות תרופות וטיפולי פיזיותרפיה וכי הוא מצוי במעקב צמוד של רופאים מטעם שירות בתי הסוהר ומטעם המבקש עצמו. ביחס להידרדרות אפשרית במצב הגפה של המבקש, כפי שעלה מטענת המבקש בפני ועדת השחרורים, נמסר כי עניין זה נובע ממחלת הרקע של המבקש וכי אין קשר לתנאי הכליאה או לרמת הטיפול לו זוכה המבקש. ד"ר אליגור הוסיף והביע דעתו לפיה המבקש אינו עומד בקריטריונים לשחרור מוקדם מטעמים רפואיים. (ב) חוות דעתו של ד"ר לנגר מיום 18.9.2007, בעניין ההיסטוריה הרפואית של המבקש ובעניין סוג הטיפולים להם נזקק המבקש, לרבות היקף הטיפולים ותדירותם. חוות דעת זו עמדה גם בפני בית המשפט המחוזי, שעה שגזר את דינו של המבקש ל-68 חודשי מאסר. (ג) חוות דעתו של פרופ' עורי מיום 27.9.2008, מטעם המבקש. בחוות דעת זו נכתב כי המבקש אינו מקבל את הטיפולים הדרושים לו באופן קבוע וכי בהעדר טיפול למשך זמן ממושך, עשוי להיגרם לו נזק חמור. בחוות דעת משלימה מיום 13.11.2008, כתב פרופ' עורי כי העותר לא קיבל הפעלה פיסית של הגפיים קרוב לשלושה חודשים והדבר הסב לו נזק בלתי הפיך. (ד) חוות דעת משלימה של פרופ' שטיין מיום 19.10.2008, אף היא מטעם המבקש. פרופ' שטיין ציין כי הוא לא בדק את המבקש בעצמו וכי הוא מסתמך על חוות הדעת הרפואיות שעמדו בפני בית המשפט בטרם גזר את דינו של המבקש. פרופ' שטיין הוסיף בחוות דעת זו על האמור בחוות הדעת מטעמו מיום 25.8.2005, אשר עמדה גם היא בפני בית המשפט, ומסר כי לטעמו המבקש זקוק למטפל אישי צמוד במשך כל שעות היממה. במסמך נוסף של פרופ' שטיין (מיום 13.4.2009), במסגרת התייעצות רפואית עם ד"ר אליגור (מנהל המר"ש), כתב פרופ' שטיין כי הוא אינו סבור שהאסיר התומך אשר הופקד על מתן טיפול תומך למבקש, מספיק למילוי המשימה הסיעודית הכרוכה בטיפול במבקש. בחוות דעת רפואית נוספת שהגיש המבקש (מיום 19.4.2009), כתב פרופ' שטיין כי הוא סבור שלצוות הרפואי של מר"ש אין כל אפשרות לטפל באסיר כנדרש. (ה) חוות דעתה של הגב' גלית רום, פיזיותרפיסטית במקצועה, מיום 23.12.2008, אף היא מטעם המבקש. הגב' רום ציינה כי ללא טיפול הולם ייגרם למבקש נזק בלתי הפיך ומדבריה השתמע כי הטיפול הפיזיותראפי לו זוכה המבקש אינו מספיק, בייחוד בעטייה של מחלה מסוימת ממנה הוא סובל. 6. לאחר עיון בחומר הרפואי שהונח לפניה ושמיעת טענותיהם של הצדדים, החליטה ועדת השחרורים לדחות את הבקשה לשחרור מוקדם מטעמים רפואיים. צוין כי מצבו הרפואי של המבקש, כמו גם יכולתו של שירות בתי הסוהר להעניק לו טיפול רפואי הולם, נדונו ונבחנו בהרחבה במשפטו של המבקש וגם לאחר מכן, בערעורו לבית המשפט המחוזי. במסגרת שני ההליכים, הוגשו מסמכים רפואיים רבים והוצגו ממצאיהן של בדיקות רפואיות רבות – מטעם שני הצדדים. לבסוף, כזכור, בית משפט השלום, כמו גם בית המשפט המחוזי, הגיעו למסקנה כי אין מניעה להורות על מאסרו של המבקש. והעיקר: ועדת השחרורים קבעה כי לא הוכח קיומם של אחד משני הטעמים המצויים בסעיף 7(א) לחוק שחרור על-תנאי: 7. שחרור על-תנאי מטעמים רפואיים (א) הועדה רשאית, בבל עת, לשחרר על-תנאי אסיר ממאסרו, לאחר ששקלה חוות דעת של רופא, אם בשל חולניותו ימיו ספורים או אם בשל חולניותו המשך שהותו במאסר יסכן את חייו באופן ממשי. [ההדגשה הוספה – מ.נ.] הועדה קבעה כי בהיותה כפופה לשני טעמים אלה בלבד, אין יסוד להורות על שחרור מוקדם של המבקש ממאסרו. הועדה הוסיפה כי כל המידע הרפואי לגבי המבקש נפרס בפני ד"ר אליגור, מנהל המר"ש, אשר הגיע למסקנה חד משמעית כי המאסר אינו מסכן את בריאותו של המבקש וכי המבקש אינו עומד בתנאי החוק לשחרור מוקדם מטעמים רפואיים. שירות בתי הסוהר מסר לועדה כי הוא פועל להענקת טיפול רפואי הולם למבקש, כפי שהתחייב בפני בית המשפט בטרם גזר על המבקש עונש מאסר בפועל. כך סיכמה ועדת השחרורים את החלטתה: "שוכנענו שקיים חומר יסודי ומספק לצורך הכרעת הוועדה ולאור כל החומר שפורט לעיל, שהוצג בפני הוועדה ובפני בתי המשפט, נידון בקפידה והגיעו למסקנה שהגיעו אליה, אין צורך במינוי רופא נוסף מטעמה של הוועדה. וכאמור אין בפנינו חומר המוכיח בצורה ברורה את אחד משני הנימוקים המפורטים בסעיף 7 של חוק השחרור על תנאי ולכן אין אנו נעתרים לבקשת האסיר." 7. על החלטת הועדה ערר המבקש לבית המשפט לענינים מינהליים וטענתו בפני בית המשפט הייתה, בעיקרו של דבר, כי שירות בתי הסוהר אינו מסוגל להעניק לו את הטיפול הרפואי לו הוא זקוק וכי כתוצאה מכך חלה הידרדרות במצבו הרפואי עד כדי היווצרות סכנה ממשית לחייו. כאמור, בית המשפט לענינים מינהליים דחה את עתירת המבקש. בית המשפט קבע כי סמכותה של ועדת השחרורים כפופה לשני הקריטריונים המצויים בסעיף 7 לחוק שחרור על-תנאי וטעמים אלה לא הוכחו בעניינו של המבקש, כפי שהבהירה הועדה עצמה וכפי שעלה גם מחוות דעתו של ד"ר אליגור. בחוות דעת זו צוינה גם מסקנתו של ד"ר אליגור לפיה ההידרדרות שחלה במצבו של המבקש נובעת ממחלת הרקע שלו ואין לה קשר לתנאי הכליאה של המבקש או לטיפול שהוענק לו. בית המשפט הזכיר כי חוות הדעת הרפואיות מטעם המבקש היו בפני ד"ר אליגור, שעה שזה כתב את חוות הדעת מטעמו. בית המשפט הוסיף וציין כי מבין כל הרופאים שכתבו חוות דעת רפואיות לגבי המבקש, ד"ר אליגור היה היחידי אשר ענה להגדרת המונח "רופא" בסעיף 7(ה) לחוק שחרור על-תנאי: (ה) בסעיף זה - ...... "רופא" - רופא שנכלל ברשימה שקבע לענין זה המנהל הכללי של משרד הבריאות ושפורסמה ברשומות. בית המשפט המחוזי קבע כי הן מהצעת החוק והן מלשון החוק עולה בבירור כי המחוקק ביקש לייחד את תחום עריכת חוות הדעת הרפואיות לרופאים אשר נקבעו ברשימה המפורסמת על ידי מנכ"ל משרד הבריאות (להלן: רשימת הרופאים). זאת ועוד, בית המשפט התרשם כי חוות הדעת הרפואיות מטעם המבקש מתייחסות לתנאי מאסרו, בלא שתהא בהן אמירה מפורשת לגבי עמידתו של המבקש באחד משני הטעמים המנויים בסעיף 7 הנזכר. נקבע כי סעיף 7 עוסק בשני טעמים ובאלה בלבד – משקיומם לא הוכח לגבי המבקש, אין מקום להתערב בהחלטתה של ועדת השחרורים. בסוף דבריו, הבהיר בית המשפט המחוזי כי במסגרת בחינת העתירה, הוא אינו שם את שיקול דעתו תחת שיקול דעתה של הרשות המנהלית ובחינתו מצטמצמת רק לשאלה האם נפל חוסר סבירות בהחלטת הרשות. במקרה דנן, כך נקבע, החלטתה של ועדת השחרורים הינה סבירה ומצויה במסגרת גבולות שיקול הדעת שנמסרו לה ועל כן, אין מקום לשנות מהחלטתה. על קביעתו זו, כאמור, הוגשה הבקשה שלפנינו. הבקשה לרשות ערעור 8. המבקש עותר לשני סעדים חלופיים – קבלת הבקשה לרשות ערעור והוראה על שחרורו המוקדם במסגרת הדיון בערעור; לחלופין, החזרת הדיון בבקשה לשחרור מוקדם לועדת השחרורים עם ההוראות הבאות: לשקול באופן יסודי את כל חוות הדעת מטעם המבקש ולאפשר לו להגיש חוות דעת רפואיות נוספות; לאפשר לו לחקור בחקירה נגדית את המומחים הרפואיים שאינם מטעמו; ולמנות רופא מומחה אובייקטיבי אשר יבחן את מלוא החומר הרפואי לגבי המבקש ויגיש את ממצאיו לועדת השחרורים. יוער כי המבקש אינו מיוצג, לטענתו בשל קשיים כלכליים, אך מהליכים קודמים בעניינו עולה כי הוא עורך דין בהכשרתו. 9. המבקש טוען כי יש ליתן לו רשות ערעור בגלגול שלישי בעטיים של שני טעמים. ראשית, המבקש טוען כי הנזק הנגרם למי שנפלה שגגה בעניינו והוא לא שוחרר על אף שימיו ספורים (הטעם הראשון בסעיף 7(א)), "מסתכם" בכך שאת ימיו האחרונים הוא יעשה בעודו אסוּר. לעומת זאת, כך ממשיך המבקש וטוען, כאשר נעשית "שגגה" בעניינו של אדם אשר המשך המאסר מסכן את חייו באופן ממשי (הטעם השני בסעיף 7(א)) – מדובר בטעות חמורה יותר, ה"מהווה עבור אותו אסיר לא אחרת מאשר גזר דין מוות". מששקולה החלטתו ל"גזר דין מוות", כך טוען המבקש, על בית המשפט העליון ליתן רשות ערעור באופן "אוטומטי", שכן עסקינן בחיי אדם. שנית, לטענת המבקש, בתי המשפט שוגים בפרשנותם את סעיף 7(א) לחוק שחרור על-תנאי ופרשנות זו מובילה ל"מצב חסר כל הגיון ובלתי צודק בעליל לפיו אסיר אינו יכול להשתחרר מטעמים רפואיים ללא הסכמת רופאי השב"ס שהם בדרך כלל בהחלט בגדר 'בעלי עניין'...". הטעם העיקרי לכך, לטענתו, נעוץ בהגדרת המונח "רופא" בחוק שחרור על-תנאי. המבקש טוען בהקשר זה כי לא יעלה על הדעת ש"הערכאה המוסמכת לשקול את הסגותיהם של אסירים על החלטות של רופאי השב"ס ולהחליט האם לשחרר אותם שחרור רפואי הם כנראה רופאי השב"ס ולא ועדת השחרורים". כפועל יוצא, טוען המבקש, ועדת השחרורים משמשת כ"חותמת גומי" בלבד לאישור חוות הדעת של רופאי שירות בתי הסוהר. רופאים אלה הינם בעלי עניין, לטענת המבקש, כיוון שמתן חוות דעת חיובית לגבי שחרור מוקדם של אסיר שקולה להודאה בכך שהם אינם מסוגלים להעניק לאסיר את הטיפול הרפואי לו הוא זקוק ולעיתים אף להודאה ברשלנות רפואית, כפי שאירע במקרה של המבקש, לטענתו. המבקש מוסיף כי למיטב ידיעתו, מאז הוחק סעיף 7 הנ"ל, אף אסיר לא זכה לשחרור מוקדם מטעמים רפואיים בניגוד לעמדת רופאי שירות בתי הסוהר, ולטענתו, הדבר מדבר בעד עצמו. 10. בהקשר זה מעלה המבקש מספר טענות כנגד רע"ב 5733/05 שטיינר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 22.6.2005) (להלן: עניין שטיינר) והקביעות שנפלו בו. עניין זה נדון בפניי בדן יחיד ובמסגרתו קבעתי, בין היתר: "9. דין בקשת רשות הערעור להידחות. סעיף 7 לחוק שחרור על-תנאי קובע מפורשות כי את סמכותה לשחרר אסיר על-תנאי מטעמים רפואיים רשאית ועדת השחרורים להפעיל רק על יסוד חוות-דעת רפואית שנערכה על-ידי רופא שנכלל ברשימה שנקבעה בעניין זה על-ידי מנכ"ל משרד הבריאות. זאת - כפי שעולה במפורש מלשון הסעיף - בין אם המדובר בהחלטה על שחרור קבוע ממאסר, בהתאם להוראת סעיף 7(א), ובין אם המדובר בהחלטה המורה על שחרור בעל אופי זמני, בהתאם להוראת סעיף 7(ב). עד כה לא הוגשה לוועדת השחרורים (או לבית-המשפט) חוות-דעת רפואית שנערכה על-ידי רופא "מאושר" לפי החוק. לעת הזו אין ועדת השחרורים מוסמכת, מכוח הוראת סעיף 7 האמור, להורות על שחרורו הזמני או הקבוע של המבקש מן המאסר (ראו והשוו: רע"ב 634/02 מדינת ישראל נ' בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, פ"ד נו(4) 487)" [ההדגשות במקור – מ.נ.]. המבקש טוען כי ההלכה שנקבעה בעניין שטיינר הינה שגויה ואין ביסודה הנמקה מספקת. לטענתו, מדובר "בסטייה מהותית ביותר מלשון החוק" ואף בקביעת הסדר חוקי חדש, כיוון ששיקול הדעת מועבר הלכה למעשה מועדת השחרורים לרופא מרשימת הרופאים. המבקש משער כי בית המשפט קבע את אשר קבע בעניין שטיינר, כיוון שלא היה מודע לזהות הרופאים השייכים לרשימת הרופאים. מלבד ד"ר אליגור, מנהל המר"ש (אשר כתב את חוות הדעת בעניין המבקש), מצויים ברשימה האמורה שבעה רופאים נוספים – כולם, לטענת המבקש, קצינים בכירים בשירות בתי הסוהר. בנוסף, המבקש מלין כנגד היישום של רע"ב שטיינר על ידי בית המשפט המחוזי ולטענת המבקש, טעותו של בית המשפט המחוזי נעוצה בהפיכת אמרת אגב שנאמרה בעניין שטיינר להלכה מחייבת. על כל פנים, ממשיך המבקש וטוען, גם אם המחוקק ציווה על ועדת השחרורים לשקול חוות דעת של רופא השייך לרשימת הרופאים, בשום מקום הוא לא אסר עליה לשקול בנוסף חוות דעת של רופאים אשר אינם כלולים ברשימה זו. זאת ועוד, המבקש טוען כי מכוח שיקול הדעת שמסר המחוקק לועדת השחרורים, מותר לה אף להעדיף חוות דעת של רופא אשר אינו כלול ברשימת הרופאים. המבקש טוען כי ספציפית בעניינו מתקיימים טעמים טובים להעדפת חוות הדעת מטעמו על פני חוות הדעת של ד"ר אליגור: לד"ר אליגור ניתנה הזדמנות להתייחס למרבית חוות הדעת הרפואיות מטעמו של המבקש ובנוסף, מדובר לטענתו בחוות דעת "רציניות ומנומקות", בעוד ש"חוות הדעת של ד"ר אליגור הייתה כל כך לא רצינית ולא מנומקת" ואין בה פירוט מספיק. 11. המבקש מעלה שתי טענות נוספות לגוף העניין. ראשית, המבקש טוען כי עונש המאסר נגזר עליו רק לאחר ששירות בתי הסוהר התחייב בפני בית המשפט לספק לו את כל הטיפולים שפורטו בחוות דעתו של ד"ר ראובן לנגר (מיום 18.9.2007), אשר מונה מטעם המדינה. ואולם, לטענתו, חלק ניכר מן הטיפולים הרפואיים, התחזוקתיים והסיעודיים, אשר נמנו בחוות הדעת של ד"ר לנגר – לא סופקו לו, וקרוב לוודאי כי הם לא יסופקו לו גם בעתיד. כך למשל, הוא טוען כי שירות בתי הסוהר כבר הודה כי אין בכוונתו לספק לו טיפול מסוג הידרותרפיה. שנית, נטען כי בשל השהות במאסר ואי קבלת חלק מן הטיפולים הרפואיים הדרושים למבקש, נגרם לו נזק רפואי קשה ביותר. המבקש טוען כי מיום כליאתו, מצבו הרפואי הולך ומדרדר והראייה לכך נעוצה לטענתו, בעובדה שהוא נאלץ לעבור שתי קטיעות ברגל ימין בשל התפתחות זיהומים, דבר ממנו לא סבל בעבר. המבקש מוסיף וטוען כי נוכח נזקים אלה ונזקים רפואיים שייגרמו לו בהעדר טיפול הולם, המשך המאסר מסכן את חייו באופן ממשי. לטענת המבקש, שירות בתי הסוהר דוחה את טענתו זו בלא כל נימוק או הסבר מעבר ל"קביעה הסתמית" שלא נשקפת סכנה לחייו ובכך, טוען המבקש, שירות בתי הסוהר לא עומד בחובת ההנמקה המנהלית. המבקש טוען כי פירוש הביטוי סיכון "ממשי" לחיי אסיר בחוק שחרור על-תנאי אינו שקול לסיכון מיידי. גם אם מדובר רק בקיצור תוחלת חייו, אף שאין נשקפת למבקש סכנת חיים בהווה המיידי, מדובר לטענתו בסיכון ממשי לחייו. בתמיכה לטענותיו אלה, המבקש מצרף לבקשתו בבית משפט זה חוות דעת רפואיות נוספות לאלה שעמדו בפני ועדת השחרורים: בחוות דעת נוספת מטעם פרופ' עורי אשר לא עמדה בפני ועדת השחרורים (מיום 6.8.2009), נכתב כי המבקש מצוי בסכנת חיים ממשית, כיוון ששירות בתי הסוהר אינו מסוגל לספק לו את הטיפול הרפואי לו הוא זקוק, הן בהתייחס לציוד רפואי מסוים והן בהתייחס לטיפולים כגון פיזיותרפיה והידרותרפיה, החיוניים לטענתו למבקש. פרופ' עורי כתב כי הצוות הרפואי והסיעודי של שירות בתי הסוהר חסר את המיומנות הדרושה לטיפול במבקש וכי שהותו בין כתלי הכלא, בתנאים סניטריים לא הולמים, אשר אינם מנוטרים, מהווה סכנה ברורה ומיידית לבריאותו ועלולה להביא להידרדרות חריפה במצבו. לשיטתו של פרופ' עורי, שירות בתי הסוהר נכשל בטיפול הרפואי שניתן למבקש והדבר מעיד על "זילות במצבו הרפואי [ה]הולך ומחמיר". בנוסף, בתוספת לחוות הדעת מטעם פרופ' שטיין, אשר אף היא לא עמדה בפני ועדת השחרורים (מיום 10.8.2009), כתב פרופ' שטיין כי אבדן וערעור האיזון של המחלה ממנה סובל המבקש, נבעו מטיפול על ידי צוות רפואי לא מיומן בנושא. פרופ' שטיין סיכם את דבריו באומרו כי: "המשך שהייתו של עו"ד שוורץ במתקן הכלא, שם הוא משולל תנאים רפואיים מקצועיים ומבוקרים הדרושים במצבו ומהווים א-ב של טיפול בשלבי המחלה בו הוא נמצא – מהווים סכנה חמורה ומידית לחייו". 12. בסוף דבריו, כותב המבקש כי הוא מודע לטיבן החמור של העבירות שביצע ובשל כך, לטענתו, סבר כי מגיע לו עונש "חמור ביותר". לכן, כך הוא טוען, הודה במיוחס לו ומעולם לא ערער על אורך המאסר אשר נגזר עליו. לטענת המבקש, בשל אי יכולתו לשלם את הפיצוי לקורבנות העבירה ובשל החלטת בית משפט זה כי לא יותר לו לשלם את הקנס שנגזר עליו לפני תשלום הפיצוי (בג"ץ 3551/09 שוורץ נ' המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות (לא פורסם, 9.8.2009)) – הקנס יומר ב-15 חודשי מאסר. בנסיבות אלה, יהא עליו לרצות קרוב ל-7 שנים, לאחר שהוא שהה במעצר בית קרוב לשלוש שנים וחצי ואף לא ינוכה לו שליש מתקופת מאסרו, בשל אי תשלום הקנס. המבקש טוען כי חששו האמיתי הינו מפני מצב שבו יהיה "כלוא" בתוך גופו, כיוון שאי קבלת טיפולים רפואיים החיוניים לו מגביר את מחלותיו ולטענתו הוא עשוי להימצא במהרה במצב של שיתוק מוחלט. המבקש טוען כי חרף ההליכים הרבים שנתקיימו בעניינו, מצבו הרפואי מעולם לא נשקל בצורה יסודה ומעמיקה וכי בתי המשפט העדיפו את חוות הדעת מטעם רשויות המדינה באופן שיטתי. עוד ביקש המבקש לאפשר לו להשלים את טענותיו בפני ההרכב בעל פה, כיוון שבשל מגבלות רפואיות ואחרות, לטענתו, מתקשה הוא לפרוס את מלוא טיעוניו בבקשתו הכתובה. נעתרתי לבקשתו זו וביום 11.1.2010, קיימנו דיון על פה בבקשה הנוכחית בפני הרכב. עמדת המשיבים 13. על פי עמדת המשיבים, דינה של הבקשה לרשות ערעור להידחות על הסף. לטענתם, הסוגיה האנושית נשוא בקשת רשות הערעור דנן הינה רגישה, אך אין היא סוגיה משפטית חדשה או עקרונית ואין היא מצדיקה מתן רשות ערעור, שכן כל עניינה של הבקשה ביישום חקיקה מפורשת והלכה פסוקה בהתאם לנסיבות הפרטניות של המבקש. לטענת המשיבים, הלכה פסוקה היא כי רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי הדן בעתירת אסיר אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא רק בנסיבות מיוחדות ויוצאות דופן בהן מתעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות. בענייננו, כך נטען, ועדת השחרורים פעלה בהתאם להוראות החוק, בקובעה כי לא הוכחו בפניה אחד משני הטעמים המנויים בסעיף 7 ואשר מכוחם מוסמכת הועדה לשקול שחרור על-תנאי של אסיר. מסיבה זו, צדק גם בית המשפט המחוזי בדחותו את ערר המבקש תוך יישום ההלכה שנקבעה בבית משפט זה, בין היתר בעניין שטיינר. אשר לעניין שטיינר, המשיבים טוענים כי ההלכה שנקבעה בעניין זה מהווה בסך הכל פירוש של לשון החוק, שכן לפי לשונו הפעלת סמכותה של ועדת השחרורים מותנית בקיומה של חוות דעת רפואית אשר נערכה בידי "רופא" השייך לרשימת הרופאים לפי סעיף 7(ה) הנ"ל. בהתבסס על חוות דעת שכזו, חוות הדעת של ד"ר אליגור, דחתה הועדה את בקשת השחרור המוקדם של המבקש ולטענת המשיבים, בדין עשתה כן. המשיבים מדגישים כי המבקש לא המציא חוות דעת רפואיות העונות לדרישה בחוק. אשר לטענות המבקש בעניין זהות הרופאים השייכים לרשימת הרופאים, נטען כי המחוקק הסמיך את מנכ"ל משרד הבריאות לקבוע את זהות הרופאים הללו, וכך אכן נעשה. בנסיבות אלה, טוענים המשיבים, לא ברור מכוח איזו עילה טוען המבקש לפגם שנפל ברשימה זו. 14. לטענת המשיבים, יש לדחות את הבקשה גם לגוף העניין, שכן לא נפל פגם בהחלטת ועדת השחרורים ובקביעת בית המשפט קמא אשר דחה את עררו של המבקש. המשיבים רואים בבקשה משום ניסיון "לעקוף" את פסק הדין בערעור הפלילי שהגיש המבקש, באמצעות המסלול המנהלי. המשיבים מדגישים כי בית המשפט המחוזי החמיר בעונשו של המבקש, כשהיה מודע למצבו הבריאותי ולאחר שנפרס בפניו מלוא המידע הרפואי לגבי המבקש. המשיבים אינם חולקים על כך שהמבקש הינו אדם חולה, אלא שלטענתם, שחרור מוקדם מחייב הוכחת אחד משני הטעמים המנויים בסעיף 7 הנ"ל והפסיקה פירשה דרישה זו של החוק באופן דווקני. זאת ועוד, המשיבים מפרשים בצמצום את הוראת החוק בעניין שחרור מוקדם מחמת סיכון ממשי לחיי האסיר באם יימשך מאסרו, כך ששחרור אסיר מטעמים רפואיים יתבצע רק כאשר נשקפת סכנה ממשית ומיידית לחיים, כאשר אין הכוונה לסיכון ערטילאי. לטענת המשיבים, לא מדובר במי שמצבו בכלא גרוע ממצבו לו היה חופשי. בעצם האפשרות שמצבו של אסיר מחוץ לכותלי הכלא היה עדיף על מצבו בין כותלי הכלא, כשלעצמה, אין כדי להוות עילה לשחרור מוקדם מטעמים רפואיים. כך, מקל וחומר בעניינו של המבקש, אשר מצבו הרפואי עמד בפני שלוש ערכאות פליליות שדנו בעניינו לאחרונה. נטען כי נתון זה יכול היה להוות שיקול לדחיית הבקשה, אף אם המבקש היה ממציא חוות דעת הערוכה בידי רופא שנקבע לכך בחוק ותומכת בבקשתו. בנוסף, בהתאם לדבריו של השופט א' רובינשטיין ב-רע"ב 11860/05 פלוני נ' בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (טרם פורסם 25.1.2006) (להלן: רע"ב פלוני), טוענים המשיבים כי שיקול דעתה של ועדת השחרורים מושפע מטעמים נוספים ובהם טעמים הנובעים מן האינטרס הציבורי הרחב ושקילתם של טעמים אלה לגבי המבקש מחייבת את המשך מאסרו. זאת, כך נטען, נוכח חומרת העבירות שביצע המבקש ובהתחשב בשיקול ההרתעה שהוא חשוב במיוחד כאשר עסקינן בעבירות ממין אלה שביצע. מה גם שלטענת המשיבים טרם חלף מועד ריצוי של שני שליש ממאסרו של המבקש. המשיבים מציינים כי ככל שתחול הידרדרות משמעותית במצבו הבריאותי של המבקש, פתוחה בפניו הדרך לשוב ולפנות לועדת השחרורים בבקשה לשחרור מוקדם מטעמים רפואיים, בכפוף להוראות סעיפים 7 ו-19 לחוק שחרור על-תנאי. עוד מבהירים המשיבים כי המבקש מצוי בטיפולו ובפיקוחו של המערך הרפואי של שירות בתי הסוהר וככל שתחול הידרדרות משמעותית במצבו הבריאותי, יפנו הגורמים הרלוונטיים ברשויות לועדת השחרורים מיוזמתם בבקשה לדון באפשרות לשחררו מוקדם מטעמים רפואיים. המשיבים מוסיפים כי ככל שבפי המבקש מצויות תלונות כנגד הטיפול הרפואי שניתן לו בכלא, הרי שעליו לפנות לבית המשפט המחוזי בעתירה לגבי תנאי מאסרו. על דברים אחרונים אלה שב בא כוח המשיבים, עו"ד שויקה, גם בדיון על פה לפנינו. דיון והכרעה 15. דנו בבקשה בהרכב של שלושה. עיינו בבקשה הכתובה, כמו גם בתגובת המשיבים לבקשה והוספנו ושמענו את טענות הצדדים על פה בדיון שהתקיים לפנינו. בהחלטתי מיום 11.11.2009, הוריתי על העברת הבקשה לדיון בפני הרכב. נוכח טענות המבקש נגד האמור בעניין שטיינר בדן יחיד ומשנדונה הבקשה דנן בפני מותב תלתא – אנו דנים בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור וזו הוגשה על פיה (רע"א 2595/06 עו"ד אריאל גיז – מנהל מיוחד על נכסי אורי אברהמי נ' אורלינסקי, פסקה 6 לפסק הדין (טרם פורסם, 12.6.2006)). בנסיבות אלה, אין צורך לקבוע האם היה מקום ליתן למבקש רשות ערעור גם אלמלא טענותיו נגד עניין שטיינר, על יסוד המבחנים המקובלים שנקבעו בהלכה הפסוקה לעניין מתן רשות ערעור לאסיר בגלגול שלישי (ראו, למשל, רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.6.1986); והשוו: רע"ב 425/09 פריניאן נ' פרקליטות המדינה (טרם פורסם, 11.3.2009)). 16. שבתי ועיינתי באמור בהחלטתי בעניין שטיינר, כמו גם בטענות המבקש בעניין החלטה זו ובעניין יתר השיקולים שמונה המבקש בתמיכה לבקשתו. לטעמי, הבקשה אינה מגלה טעם להתערבות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי שלא להיעתר לעתירת המבקש כנגד החלטתה של ועדת השחרורים ובנסיבות העניין, אציע לחבריי לדחות את הערעור. טענות המבקש מצויות למעשה בשני מישורים. האחד, המישור המשפטי, במסגרתו מעלה המבקש את טענותיו לעניין ההסדר שנקבע בחוק שחרור על-תנאי ולעניין הפרשנות הראויה, לשיטתו, להסדר זה. בתוך כך, מלין המבקש גם על האמור בעניין שטיינר. השני, המישור העובדתי, הנוגע למצבו הרפואי של המבקש באופן ספציפי. טענותיו במישור זה נוגעות בעיקרו של דבר לטיפול הרפואי המוענק למבקש בהווה. התערבות בהחלטתה של ועדת השחרורים והענקת הסעד המבוקש, משמען כי בהחלטתה של הועדה נפל פגם או שההחלטה לוקה באי סבירות המחייבים את התערבותה של ערכאה זו. כאמור, לא שוכנעתי כי יש בטענות המבקש – במישור המשפטי ובמישור העובדתי – כדי להוביל למסקנה שכזו. עיקר הדבר בעיניי הוא שהמבקש לא הראה טעם להתערבות בהחלטתה של ועדת השחרורים, אשר בצדק קבעה כי סמכותה מותנית בהוכחת אחד משני הטעמים הנזכרים בסעיף 7(א) לחוק שחרור על-תנאי ושני אלה לא הוכחו לגבי המבקש. בפני הועדה הייתה חוות הדעת של ד"ר אליגור שהוא "רופא" שמונה לצורך מתן חוות דעת בעניין שחרור מטעמים רפואיים. ד"ר אליגור שלל את התקיימותם של אחד משני הטעמים במבקש. ועדת השחרורים הצביעה על כך שאפילו בחוות הדעת הרפואיות מטעם המבקש לא נטען כי תנאים אלה התקיימו במבקש. מה לו איפוא למבקש כי ילין? אומנם, בחוות הדעת שהניח המבקש לפנינו הזכירו המומחים מטעמו את תנאי סעיף 7(א) לחוק, אלא שחוות דעת אלה כלל לא היו בפני ועדת השחרורים וממילא לא ניתן להתייחס אליהן במסגרת הערעור הנוכחי. לעניין זה עוד אחזור. 17. כזכור, המבקש טען כי הוא מוצא הבדלים בין שני הטעמים המנויים בסעיף 7(א) לחוק שחרור על-תנאי. על פי לשון הסעיף, ועדת השחרורים רשאית לשחרר אסיר על-תנאי משני טעמים בלבד – "אם בשל חולניותו ימיו ספורים או אם בשל חולניותו המשך שהותו במאסר יסכן את חייו באופן ממשי". על פי גישתו של המבקש, השאלה האם ליתן רשות ערעור מושפעת בין היתר מזהותו של הטעם העומד ביסוד הבקשה. ואולם, נראה כי אין מקום להבחנה שעורך המבקש בין שני הטעמים המצוינים בסעיף 7(א) כטעמים אפשריים לשחרור מוקדם מסיבות רפואיות. גם מי שימיו ספורים בשל מחלתו וגם מי שהמשך המאסר מסכן את חייו באופן ממשי – עשויים להשתחרר מהמשך ריצוי מאסרם מכוח החלטה של ועדת השחרורים. נפילתה של "שגגה", כלשון המבקש, בעניינו של מי מן האסירים – זה שימיו ספורים וזה שהמשך השהות במאסר מסכנת את חייו באופן ממשי – היא עניין המצדיק את התערבותו של בית המשפט וקשה לומר שמצבו של האחד דורש התערבות "חריפה" יותר מאשר מצבו של השני, מחמת דרגות שונות של סבל וכאב. לשון אחרת, מבחן ההתערבות אינו נעוץ בסיווג הבקשה לפי הטעמים השונים המנויים בסעיף 7(א), אלא בקיומן של הצדקות להתערבות בית המשפט בעניין החלטתה של ועדת השחרורים, בהתאם למבחנים הנהוגים בפסיקה בנידון דידן. 18. יתר טענות המבקש במישור המשפטי מוקדו למעשה בביקורתו של המבקש אודות ההסדר המצוי בחוק שחרור על-תנאי ובפרשנות שנתנו בתי המשפט להסדר זה. טענות המבקש בעניין שטיינר – על שנפסק בו ואולי, בעצם, גם על שלא נפסק בו – מצריכות העמדה של הדברים על דיוקם. את הציטוט המדויק מתוך עניין שטיינר הבאתי לעיל במסגרת הדיון בטענות המבקש, אשר מוקדו, כזכור, בפסקה 9 להחלטה. לפסקה זו קדם תיאור של הנסיבות המיוחדות אשר עמדו ברקע של אותה בקשה. בעניין שטיינר, לועדת השחרורים היה ספק אם עניינו של המבקש בכלל מצוי בגדר סמכותה, כיוון שהמבקש טרם התייצב לריצוי עונשו ועקב כך לא היה מוגדר כ-"אסיר" באותה העת. ועדת השחרורים הוסיפה וציינה כי שתי חוות הדעת הרפואיות שהוגשו מטעם המבקש שם לא נכתבו בידי רופאים המנויים ברשימה שנקבעה לפי סעיף 7. הועדה החליטה לדחות את הדיון בבקשה לשחרור מוקדם ולדון בה לגופה, בחלוף כחודש ימים, תוך שנקבע כי עד לאותו מועד, המבקש יניח בפניה חוות דעת רפואית רלוונטית, מטעם רופא ששמו נקוב ברשימת הרופאים. זאת ועוד, המבקש בעניין שטיינר טען כי בדיון שהתקיים בפני ועדת השחרורים, נעתרה הועדה לבקשתו לשחרור זמני על-תנאי בעל פה, אלא שהעניין לא נרשם בהחלטה הכתובה. ואולם, מהחלטה שבאה בעקבות בקשות ההבהרה שהגיש המבקש לועדת השחרורים, עלה כי על המבקש להמתין למועד הדיון בבקשתו לגופה וכי עד אז עליו להתייצב לריצוי עונשו. עקב אי שביעות רצונו מהחלטה זו, הגיש המבקש עתירה לבית המשפט לענינים מינהליים ובהמשך, משלא ניתן לו הסעד הזמני המבוקש על ידו, פנה לקבלת סעד גם מבית משפט זה. המשיבה בעניין שטיינר טענה כי אין מקום לדון בעניינו של המבקש בערכאה זו, שעה שועדת השחרורים טרם קיבלה החלטה סופית בעניינו וכל עוד לא ניתן פסק דין בעתירה המינהלית שהוגשה על ידו. לאור האמור, דחיתי את הבקשה לרשות הערעור, תוך קביעה כי "לעת הזו אין ועדת השחרורים מוסמכת, מכוח סעיף 7 האמור, להורות על שחרורו הזמני או הקבוע של המבקש מן המאסר" (מתוך פסקה 9 להחלטה). הדגשתי כי המבקש אינו נשאר נטול אפשרות לקבלת סעד: "הוא טרם מילא אחר תנאי מוקדם להפעלת סמכות הוועדה (או בית-המשפט המחוזי, או בית-משפט זה) - הגשת חוות-דעת רפואית כדין; אך סמכותו של בית-המשפט שגזר את הדין עומדת בינתיים בעינה [.......] המבקש שלפניי לא הניח בפני ועדת השחרורים חוות-דעת רפואית שתאפשר לה לדון ולהכריע בבקשתו, וממילא על יסוד הנתונים המצויים בפניה היה עליה לדחות לעת הזו את בקשתו. המשיבה מסכימה, כאמור לעיל, כי הדרך הנכונה בה על המבקש לנקוט היא הגשת בקשה לעיכוב ביצוע ... כך שהמבקש לא נותר נטול סעד" (פסקאות 11-10 להחלטה; ההדגשות הוספו – מ.נ.). 19. בפסקה 9 להחלטתי בעניין שטיינר (לעיל), הפניתי אל רע"ב 634/02 מדינת ישראל נ' בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (טרם פורסם, 31.1.2002) (להלן: פרשת מוריס יתח). אף שהטעם אשר הועלה בבקשה לשחרור מוקדם בעניין זה היה שונה, חשובה לענייננו המסקנה אליה הגיע בית משפט זה בפרשת מוריס יתח. בית משפט זה קבע כי בנסיבות אותו עניין, לא ניתן היה לדון בבקשה לשחרור מוקדם של המבקש בפני ועדת השחרורים, על שום שלא נתקיימו התנאים המוקדמים להפעלת סמכותה של ועדת השחרורים: "... הנה כי כן אין ועדת שיחרורים מוסמכת להחליט על שיחרורו על-תנאי של אסיר הנושא עונש מאסר בשל עבירה מן העבירות המנויות בתוספת - והעבירה שעבר יתח הינה אחת מאותן עבירות, קרא, עבירת אלימות שביצע יתח כלפי בני משפחתו - "אלא לאחר שצוות מקצועי הכולל נציגים של משרד העבודה והרווחה ושל שירות בתי הסוהר, הגיש לה חוות-דעת לעניין מידת הסכנה הנשקפת לציבור משיחרור האסיר, לרבות הסכנה לנפגע העבירה.". תנאי זה הקבוע בסעיף 11(א) לחוק השיחרור, תנאי מוקדם הוא לסמכותה של ועדת השיחרורים להורות על שיחרורו על-תנאי של אסיר הנושא עונש מאסר בשל עבירה כעבירה שעבר יתח; ובאין חוות-דעת כנדרש באותו מקום אין ועדת השיחרורים מחזיקה בסמכות להורות על שיחרורו על-תנאי של אסיר כאמור" (פסקה 8 לפסק הדין; ההדגשות הוספו – מ.נ.). בנסיבות העניין שתוארו בפרשת מוריס יתח, נקבע כי משלא הונחה בפני ועדת השחרורים "חוות-דעת כנדרש בסעיף 11(א) לחוק השיחרור", מסקנה נדרשת מאליה היא כי ועדת השחרורים פעלה בלא שנתקיים תנאי מוקדם הנדרש לסמכותה והתוצאה המתבקשת היא כי יש לבטל את החלטתה. בית משפט זה התייחס, בין היתר, לחשיבות העומדת ביסוד הקפדה על כך שבפני ועדת השחרורים תמצאנה חוות הדעת הדרושות לצורך כינון סמכותה על פי חוק, תוך עמידה על הגיונם של דברים. דברים אלה שאמר בית המשפט מתיישבים עם מה שנאמר לעיל בהתייחס לשחרור מוקדם מטעמים רפואיים. בסופו של דבר, בפרשת מוריס יתח הורה בית משפט זה על החזרת הדיון לועדת השחרורים, כדי שתדון מחדש בענייננו של המבקש, לאחר שתעמוד בפניה "חוות-דעת כתובה וערוכה כדין וכהלכה כנדרש בסעיף 11(א) לחוק השיחרור". הוא הדין בענייננו: המצאת חוות דעת של "רופא", כהגדרתו בחוק, הינה תנאי מוקדם לקיום סמכות של ועדת השחרורים לדון בבקשה לשחרור על-תנאי מטעמים רפואיים. 20. הנה כי כן, בעניין שטיינר הובהר כי תנאי מוקדם להפעלת סמכותה של ועדת השחרורים נעוץ בהמצאת חוות דעת של "רופא" לועדה, כנדרש בחוק שחרור על-תנאי. אין המדובר בפרשנות שיפוטית "יצירתית", אלא בחזרה על מילותיו של המחוקק בלשונו של בית המשפט. על פי האמור בסעיף 7 הנזכר, אין ועדת השחרורים מוסמכת להורות על שחרורו הזמני או הקבוע של אסיר, בטרם הונחה בפניה חוות דעת של "רופא" הנמנה עם רשימת הרופאים אשר נקבעה על ידי מנכ"ל משרד הבריאות ופורסמה ברשומות. לא נאמר בעניין שטיינר כי ועדת השחרורים אינה מוסמכת לעיין בחוות דעת רפואיות נוספות, לרבות כאלה שלא נערכו בידי רופאים השייכים לרשימת הרופאים. מה גם שבענייננו, המשיבים כלל לא חלקו על עניין זה ולמעשה ועדת השחרורים עיינה גם בחוות דעת שנערכו בידי רופאי המבקש, כפי שעולה מהחלטתה. ועוד: לא נאמר בעניין שטיינר כי ועדת השחרורים חייבת לקבל את ממצאיו הרפואיים של הרופא השייך לרשימת הרופאים. שאלה זו כלל לא התעוררה באותו עניין, בו הובהר כי בהעדר חוות דעת של "רופא" – כלל לא מתקיים תנאי מוקדם לדיון בועדת השחרורים. לאור האמור לעיל, יש לדחות גם את טענת המבקש לפיה ההסדר בחוק שקול להעברת שיקול הדעת מועדת השחרורים לרופא מרשימת הרופאים, באופן שהופך את ועדת השחרורים ל"חותמת גומי". כאמור, הועדה אינה מנועה מלעיין בחוות דעת רפואיות נוספות; הועדה אף אינה חייבת לקבל את האמור בחוות הדעת הרפואית משל הייתה סוף פסוק. 21. עם זאת, משהגענו עד הלום מתבקשת הבהרה אשר לא היה בה צורך בעניין שטיינר: אף ש"רופא" כהגדרתו בסעיף 7(ה) הנ"ל אינו מכתיב לועדת השחרורים את החלטתה, הדעת נותנת כי על פי רוב תעניק הועדה משקל רב לאמור בחוות הדעת מטעם רופא השייך לרשימת הרופאים ולמעשה, כפי שיבואר להלן, ביסוד העדפה זו עומדים טעמים טובים המבטאים את תכלית החוק. ככלל, הענקת משקל משמעותי לאמור בחוות הדעת מטעם רופא שמונה לצורך כך על ידי מנכ"ל משרד הבריאות אינה מאיינת את שיקול דעתה של ועדת השחרורים ואינה שקולה להעברת שיקול הדעת מן הועדה אל הרופא. אין בהעדפה טבעית זו כדי להקנות "בלעדיות" לממצאיה של חוות הדעת האמורה, וניתן להעלות על הדעת מצבים שבהם, למשל, תבקש ועדת השחרורים מרופא המצוי ברשימת הרופאים לעיין בחוות דעת פרטיות מטעם האסיר ולהתייחס אל ממצאים שעלו בהם, כולם או מקצתם. בענייננו, כזכור, ד"ר אליגור כתב את חוות דעתו לאחר שהונחו בפניו ממצאי חוות הדעת הפרטיות מטעם המבקש. ההעדפה המוקנית לחוות הדעת הדרושה לועדת השחרורים על פי חוק נובעת משיקולים שבהיגיון, כמו גם משיקולים הנסמכים על תכלית ההסדר בחוק. בהקשר זה, אעמוד בקצרה על ההתפתחות אשר חלה בהסדר החוקי בעניין שחרור מוקדם של אסיר מטעמים רפואיים. 22. סעיף 15 לחוק דיני עונשין (דרכי ענישה) [נוסח משולב], תש"ל-1970 עסק, כפי שכותרתו מעידה עליו, ב-"שחרור אסירים לפני זמנם". סעיף-קטן (ד) קבע: "(ד) שר המשטרה רשאי, על פי המלצת ועדת שחרורים, לצוות על שחרור אסיר בכל עת בשל טעמים מיוחדים כגון חולניותו המתמדת". ב-בג"ץ 387/76 בן ציון נ' שר המשטרה, פ"ד לא(1) 484 (1976) (להלן: עניין בן ציון), קבע הנשיא זוסמן כי בהתאם להמלצת ועדת השחרורים, נתון בידי שר המשטרה הכוח לשחרר אסיר בטרם זמנו וכי באין המלצת שחרור –השר אינו רשאי להורות על שחרור האסיר. עניין בן ציון אוזכר במסגרת הצעת החוק שקדמה לחוק שחרור על-תנאי (ה"ח תשס"א מס' 2979, עמ' 518), בה נוסח סעיף 7 כדלקמן: "7. (א) הועדה רשאית, בכל עת, לשחרר על-תנאי אסיר ממאסרו לאחר ששקלה ממצאים ומסקנות של ועדה רפואית שבדקה את האסיר, אם בשל חולניותו ימיו ספורים או אם בשל חולניותו המשך שהותו במאסר יסכן את חייו באופן ממשי". ........................................................ (ה) בסעיף זה - ..... "ועדה רפואית" – ועדה שמינה המנהל הכללי של משרד הבריאות לענין זה. בסופו של דבר, בנוסח הסופי של סעיף 7(א) לחוק שחרור על-תנאי נקבע כך: "7. (א) הועדה רשאית, בכל עת, לשחרר על-תנאי אסיר ממאסרו, לאחר ששקלה חוות דעת של רופא, אם בשל חולניותו ימיו ספורים, או אם בשל חולניותו המשך שהותו במאסר יסכן את חייו באופן ממשי". 23. בין נוסחו של סעיף 7 בהצעת החוק לבין הנוסח בחוק קיימים שני הבדלים. ראשית, הביטוי "ממצאים ומסקנות" שונה לביטוי "חוות דעת". שנית, במקום המונח "ועדה רפואית שבדקה את האסיר" מופיע בנוסח החוק הביטוי "רופא". כזכור, "רופא" מוגדר בחוק כרופא שנכלל ברשימה שקבע מנכ"ל משרד הבריאות לצורך משימה זו. שינוי הגורם הרפואי המקצועי המייעץ לועדת השחרורים – תוך המרת ה"ועדה רפואית" ב"רופא" – אינו משליך על פרשנותו של סעיף 7, כיוון שאין המדובר בשינוי מהותי. ניתן לראות כי הפירוש שניתן על ידי המחוקק ל"ועדה רפואית" (בהצעת החוק), דומה לזה שנקבע בעניין "רופא" – לגבי שני הגורמים הרפואיים המקצועיים, הוטלה משימת מינויים לפתחו של מנכ"ל משרד הבריאות. הוא הדין לגבי השימוש בביטוי "חוות דעת" תחת הביטוי "ממצאים ומסקנות" – שינוי אשר גם בו אין כדי לשנות את ההסדר מבחינה מהותית. על כן, כוחם של דברי ההסבר להצעת החוק יפה גם לגבי סעיף 7 כפי שהתקבל בסופו של דבר, דהיינו, בנוסחו כיום. וכך נכתב שם: "חידוש נוסף בסעיף הוא בהתניית השחרור מטעמים רפואיים בכך שהובאו בפני הועדה ממצאים ומסקנות של ועדה רפואית שמונתה על ידי המנהל הכללי של משרד הבריאות לענין זה ושבדקה את האסיר. שינוי זה נועד למסד נהלים לקביעה אוביקטיבית של ממצאים רפואיים כדי למנוע מצב בו ועדת שחרורים עלולה להכריע בענין זה על סמך חוות דעת המוצגות בפניה מטעמם של בעלי ענין (סעיף קטן (א) המוצע). אשר לרוחב שיקול דעתה של הועדה בענין שחרור אסיר מטעמים רפואיים, מוצע לקבוע כי הועדה תבחן, לאור הממצאים והמסקנות של הועדה הרפואית, אם בשל חולניותו של האסיר, ימיו ספורים או שהמשך שהותו במאסר יסכן את חייו באופן ממשי (סעיף קטן (א) המוצע). בנוסף על הועדה לשקול גם את טובת הציבור, לרבות שלום משפחתו של האסיר ושלום נפגע העבירה ומשפחתו (סעיף קטן (ג) המוצע). שיקולים אלה תואמים בעיקרם את פסיקת בתי המשפט לעניין המצב המשפטי כיום, לפיה על ועדת שחרורים לשקול את הטעם האישי המיוחד, כגון שלאור חולניותו של האסיר, יסכן המשך שהייתו בכלא את חייו, או טעם מיוחד אחר, תוך איזון בינו לבין שיקולים שונים שבטובת הציבור. (ר' בג"צ 387/76 בן ציון נ. שר המשטרה ואח' פד"י לא(1) 484, 489 מול אותיות א'-ב')" [ההדגשות הוספו – מ.נ.]. עינינו רואות: בדברי ההסבר הובהר כי השחרור מותנה בקיומה של חוות דעת רפואית אשר נערכה על ידי ועדה רפואית, שמונתה על ידי מנכ"ל משרד הבריאות לצורך מטרה זו. לפי דברי ההסבר, מטרת ההסדר האמור הינה למסד נהלים לקביעה אובייקטיבית של ממצאים רפואיים, וזאת במטרה למנוע הסתמכות של ועדת השחרורים על חוות דעת רפואיות מטעמם של בעלי עניין, בלי שתהיה בפני הועדה חוות דעת רפואית אובייקטיבית. 24. ככל שהמבקש חפץ לבקר את ההסדר אשר נקבע בחוק שחרור על-תנאי – אין זה ההליך המתאים לבירור טענותיו. על כל פנים, גם לגוף העניין, נראה כי לטענות המבקש בדבר ניגוד עניינים המובנה בהסדר הנוכחי – אין על מה לסמוך, וכי טענות אלה מנוגדות למילותיו המפורשות של המחוקק ולרציונלים אשר עמדו ביסוד קבלת החוק. כזכור, המבקש טוען כי רופא העומד בדרישותיו של סעיף 7(ה) לחוק הוא "דה פקטו" רופא הנמנה עם הצוות הרפואי של מר"ש ורופאים אלה הם בעלי עניין. וכל כך למה? טוען המבקש כי מתן חוות דעת חיובית לגבי שחרור מוקדם של אסיר פלוני שקול להודאה בכך שרופאי המר"ש אינם מסוגלים להעניק לאסיר את הטיפול הרפואי לו הוא זקוק ו"לעיתים אף להודאה ברשלנות רפואית". ולא היא. המחוקק ביאר מפורשות כי מטרתו של ההסדר המוצע בחוק הינה להסדיר את סוגיית חוות הדעת הרפואיות המועברות לידי ועדת השחרורים הדנה בבקשה לשחרור מוקדם. רופאים השייכים לרשימה האמורה נבחרים, כזכור, על ידי מנכ"ל משרד הבריאות והרשימה זוכה לפרסום פומבי ברשומות. הנחת המוצא שעמדה לנגד עיניו של המחוקק הייתה שרופאים אלה יגלו מקצועיות ואובייקטיביות שעה שימסרו את ממצאי בדיקתם הרפואית לועדת השחרורים. אינני סבורה כי חוות דעת רפואית ובה המלצה לשחרור מוקדם מטעמים רפואיים שקולה להודאה בכישלון הטיפול הרפואי או אף ביכולת רפואית פגומה, כל שכן אין בה הודאה ברשלנות רפואית, כטענת המבקש. לטעמי, המלצה חיובית לשחרור מוקדם מטעמים רפואיים אינה קשורה ליכולות הרפואיות של המר"ש, אלא היא נגזרת במידה רבה משאלת מסוגלותו של האסיר לשהות בתנאי כליאה לאורך זמן בהתחשב במצבו הרפואי הלקוי. זאת ועוד, ככל שהמבקש אינו שבע רצון מזהותם של הרופאים אשר שמם נזכר ברשימת הרופאים האמורה – אם בשל מקום עבודתם (ובכלל זה, השתייכותם לשירות בתי הסוהר) ואם בשל כך שנעדרים מן הרשימה רופאים בעלי מומחיות שראוי היה לכלול בה – דומה כי הכתובת למענותיו בעניין זה היא הגורם האמון על יצירת רשימת הרופאים ופרסומה, מכוח תפקידו על פי חוק. בענייננו, מדובר במנכ"ל משרד הבריאות ואם המבקש מעוניין בכך, עליו להביא את השגותיו בפניו. בהתאם לדרכים שנקבעו בחוק. לבסוף, לא מן המותר להזכיר כי סעיף 7(ג) לחוק שחרור על-תנאי קובע כי בעת החלטתה, רשאית ועדת השחרורים להביא בחשבון גם שיקולים הנוגעים לטובת הציבור. כפי שקבע השופט רובינשטיין בפסקה ז' לפסק דינו ב-רע"ב פלוני, הכוונה לשיקולים כגון חומרת העבירה שבוצעה; שיקולי הרתעה; שיקולי ענישה מיוחדים; וטעמים הנובעים מן האינטרס הציבורי במובן הצר, ובעיקר המצב הנפשי של נפגעי העבירה ומשמעות השחרור המוקדם מבחינתם. בעניין זה, מטבע הדברים, לחוות הדעת הרפואיות אין כל נגיעה. 25. ואחרי ככלות הכל, אשוב ואדגיש את החשוב לענייננו: בחוות הדעת הרפואיות שהגיש המבקש לועדת השחרורים עובר למועד הדיון בבקשתו לא נטען כי המבקש מקיים אחר אחד משני הטעמים בסעיף 7(א). חוות הדעת הרפואיות המאוחרות שצירף המבקש לבקשתו הנוכחית, כלל לא עמדו בפני הועדה וממילא לא היה באפשרותה להתייחס לאמור בהן. זאת ועוד, ועדת השחרורים הדגישה בהחלטתה כי כל המידע הרפואי לגבי המבקש הובא בפני ד"ר אליגור, מנהל המר"ש, אשר הגיע למסקנה חד משמעית כי המאסר אינו מסכן את בריאותו וכי המבקש אינו עומד בתנאי החוק לשחרור מוקדם מטעמים רפואיים. בכך אף ניתן המענה לטענת המבקש לפיה שירות בתי הסוהר דחה את טענתו בדבר סכנה ממשית לבריאותו בלא כל נימוק או הסבר מעבר ל"קביעה הסתמית" שלא נשקפת סכנה לחייו. עוד ציינה ועדת השחרורים כי נמסר לה משירות בתי הסוהר שהוא פועל להענקת טיפול רפואי הולם למבקש, כפי שהתחייב בפני בית המשפט בטרם נגזר על המבקש עונש מאסר בפועל. בנסיבות אלה, צדק בית המשפט המחוזי בהחלטתו כי טענות המבקש אינן מגלות טעם להתערבות בהחלטתה של ועדת השחרורים. בית המשפט אינו יושב כערכאת ערעור על ועדת השחרורים ואין הוא משים שיקול דעתה במקום שיקול דעתה היא. בית המשפט בוחן את סבירותה של ההחלטה ובהעדר פגם שנפל בה – אין יסוד להתערבותו. זאת ועוד, כאמור לעיל, גם לחומרת העבירות שביצע המבקש ישנה חשיבות בלתי מבוטלת לעניין בקשתו לשחרור מוקדם ובעת שקילתה, מצווה ועדת השחרורים להעניק משקל ראוי לשיקולים הציבוריים הרלוונטיים (רע"ב פלוני, לעיל, פסקה ז' לפסק דינו של השופט רובינשטיין, לעיל). המבקש טוען בבקשתו הנוכחית כי הוא מודע לטיבן החמור של העבירות אשר בוצעו על ידו ועל כן לא ערער על חומרת עונשו, אלא שהדברים אינם מדויקים. המבקש ערער על העונש לבית המשפט המחוזי ושב וביקש רשות ערעור מבית משפט זה למען יתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. קשה שלא להסכים עם טענת המשיבים לפיה נראה כי המבקש מתקשה להשלים עם עונשו ועקב כך מנסה לייצר מסלול "עוקף" להליך הפלילי, אשר בגדרו נקט בכל הליך משפטי אפשרי, בלא שעלה בידו לשכנע את בית המשפט בצדקת טענותיו, גם לאחר שעניינו הרפואי נבדק שוב ושוב. אשר לטענת המבקש לפיה יש לאפשר לו לחקור את הרופאים בועדת השחרורים – לכך אין מקום, שכן מדובר בועדה מינהלית. 26. כמה הערות לסיום: המבקש מרבה להתלונן על היבטים הקשורים בתנאי מאסרו. בעניין זה יש לשוב ולהזכיר את דבריו של בית המשפט המחוזי לפיהם באפשרותו של המבקש לעתור לבית המשפט לענינים מינהליים ולשטוח בפניו את טרוניותיו בעניין תנאי מאסרו. הבקשה הנוכחית אינה אכסניה נאותה לבירור שכזה וככל שהמבקש סבור כי שירות בתי הסוהר אינו עומד בהתחייבות שנתן לבית המשפט לגבי הטיפולים המגיעים למבקש, טיבם ותדירותם, פתוחה בפניו הדרך לפנות לבית המשפט המחוזי במסגרת עתירה לגבי תנאי אסיר לפי סעיף 62א לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], תשל"ב-1971 (להלן: פקודת בתי הסוהר). ועוד: כפי שציין בית המשפט המחוזי בדחותו את ערעור המבקש, ככל שהגורמים הרלוונטיים בשירות בתי הסוהר יסברו כי משימת הטיפול במבקש הינה מעבר ליכולותיהם, באפשרותם להפעיל את סמכותם לפי הוראות סעיף 16 לפקודת בתי הסוהר. סעיף זה מאפשר העברה של אסיר לבית חולים ממשלתי במידה "ואין בבית הסוהר שבו הוא כלוא תנאי אשפוז מתאימים לכך". לבסוף, כפי שהסכים בא-כוח המשיבים, עו"ד שויקה, בדיון על פה לפנינו, ככל שתחול החמרה במצבו הרפואי של המבקש – הדרך להגשת בקשה חדשה, עקב שינוי הנסיבות, תמיד פתוחה בפניו. כפי שציינתי, המבקש צירף להליך הנוכחי חוות דעת רפואיות אשר לא היו בפני ועדת השחרורים. לא זו הדרך. סוף דבר 27. אשר על כן, אציע לחבריי לדחות את הערעור. ש ו פ ט ת השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט י' עמית: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת מ' נאור. ניתן היום, ‏‏‏כ"ה אדר, תש"ע (11.3.2010). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09077730_C06.doc עע מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il