בבית המשפט העליון
רע"פ 7755/01
בפני: כבוד השופט א' מצא
כבוד השופט י' אנגלרד
כבוד השופט א' א' לוי
המבקש: דוד מרציאנו
נגד
המשיבה: מדינת ישראל
בקשת
רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט
המחוזי
בבאר-שבע מיום 25.9.01 בע"פ 7349/00
שניתן
על-ידי כבוד השופטים: א' לרון,
נ'
הנדל ור' יפה-כ"ץ
תאריך הישיבה: כ' באייר תשס"ב
(2.5.02)
בשם
המבקש: עו"ד י' גולן
בשם המשיבה: עו"ד א' פטר
ה ח ל ט ה
השופט א' מצא:
בשל ביצוע מעשי סדום ומעשים מגונים בגופה של
המתלוננת, תוך שניצל את היותה עובדת הסרה למרותו, הורשע המבקש בבית-משפט השלום
(השופט ד' מגד) בעבירות לפי סעיפים 347(א1) ו348-(ה) לחוק העונשין. על המבקש נגזרו
ארבע שנות מאסר, שלוש מתוכן לריצוי בפועל. כן חויב המבקש לפצות את המתלוננת בסך
60,000 ש"ח. המבקש ערער על פסק הדין לפני בית המשפט המחוזי. בערעור על הרשעתו
טען, בין היתר, כי בהכרעתו להעדיף את גרסת המתלוננת על-פני גרסתו הושפע בית-משפט
השלום, שלא כהלכה, מראיות פסולות שהובאו במשפטו מטעם התביעה; היינו עדות ממנה עלה,
כי לאימות גרסתה נבדקה המתלוננת בפוליגרף ונמצאה דוברת אמת, וכן ראיה כי בעקבות כך
חזר בו, הוא עצמו, מהסכמתו להיבדק בפוליגרף. ערעורו של המבקש נדחה ברוב דעות
(הנשיא א' לרון והשופטת ר' יפה-כ"ץ, כנגד דעתו החולקת של השופט נ' הנדל).
בקשת המבקש שלפנינו, למתן רשות-ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי, מתמקדת
בדבר הגשתה לבית-משפט השלום של ראיה פסולה ובדבר התוצאות המתחייבות מכך בנסיבות
העניין.
רקע עובדתי
2. המבקש (כבן 40) שימש בתפקיד ניהולי במפעל.
המתלוננת, בוגרת תיכון כבת 18, נתקבלה כעובדת זמנית במפעל ושימשה כמזכירתו של
המבקש. בהכרעת-דינו של בית-משפט השלום נקבע, כי בהזדמנויות רבות במהלך חודשים
אחדים, בהם עבדה המתלוננת תחת פיקוחו, ביצע בה המבקש מעשים מגונים בכך שנישק אותה
בפיה, ליטף את ישבנה ואת שדיה, נצמד אליה מאחור או תחב את ידו למכנסיה. כן נקבע כי
בשורה של מקרים, בהיותם לבדם בארכיב המפעל, ביצע המבקש במתלוננת מעשי סדום, בהחדרת
איבר-מינו לתוך פיה. לא פעם התנגדה המתלוננת למעשיו של המבקש, בהזזת ידיו מעל גופה
או בדחיית הצעותיו המגונות. אך על רקע המצב הכלכלי הקשה של משפחתה, ולנוכח חששותיה
שאם לא תיעתר לו יגרום המבקש לפיטוריה, היו גם מקרים בהם הבליגה וצייתה לדרישותיו.
יום אחד, בשובה ביחד עם המבקש מן הארכיב לאחר
שזה ביצע בה מעשה סדום, פגשה המתלוננת בחברה החדש, שאף הוא עבד במפעל. החבר הבחין
כי היא חיוורת ומבולבלת והפציר בה לספר לו מה אירע לה. לבסוף שחה לו אודות המעשים
המגונים בלבד, אך נמנעה מלשתפו בסוד מעשי הסדום. את אשר שמע מפיה סיפר החבר לאימה
של המתלוננת, וזו שכנעה אותה להתלונן במשטרה. ביום 2.3.97 הגישה המתלוננת את
תלונתה הראשונה, שאף בה סיפרה רק אודות המעשים המגונים ולא הזכירה את מעשי הסדום.
במסגרת החקירה נשלחה המתלוננת, בהסכמתה, לבדיקת פוליגרף. אך בבואה לבדיקה הייתה
נתונה בסערת רגשות והבודק סבר כי במצבה אינה כשירה להיבדק. בעקבות שאלתו אם קרו לה
דברים נוספים, שעליהם לא סיפרה בחקירתה, נשברה המתלוננת וסיפרה לבודק אודות מעשי
הסדום. בעקבות זאת מסרה המתלוננת, ביום 14.9.97, הודעה נוספת במשטרה, שבה גוללה את
קורות מעשי הסדום. לאחר מכן זומנה, פעם נוספת, לבדיקת פוליגרף, והבדיקה בוצעה.
משנתבקש המבקש להתייחס בחקירתו לכך, שהמתלוננת נבדקה בפוליגרף ונמצאה דוברת אמת,
חזר בו מהסכמתו להיבדק בפוליגרף.
3. לפני בית-משפט השלום ניצבו גרסותיהם המנוגדות
של המתלוננת ושל המבקש. המתלוננת סיפרה בעדותה את כל אשר עולל לה המבקש; ואילו
המבקש, שכפר בביצוע מעשים מיניים כלשהם במתלוננת, טען כי המתלוננת מעלילה עליו
עלילת שווא. במסגרת הראיות שהביאה לתמיכת גרסת המתלוננת העידה התביעה, בין היתר,
גם את מפעיל הפוליגרף. עד זה הובא על-ידה במטרה להוכיח, באמצעותו, את סערת הרוח בה
נתונה הייתה המתלוננת בבואה להיבדק בפעם הראשונה ואת הנסיבות בהן נאותה לספר - מה
שלא סיפרה בתלונתה הראשונה - כי המבקש עשה בגופה גם מעשי סדום. דא עקא, שבהתייצבו
על דוכן העדים סיפר מפעיל הפוליגרף בעדותו הראשית גם מה שלא נשאל, דהיינו כי
משנבדקה המתלוננת, לאחר שמסרה את הודעתה השנייה במשטרה, היא "יצאה דוברת
אמת". וכך, בגדר עדותו הראשית, סיפר הבודק:
קיבלתי
תיק על מעשה מגונה. המתלוננת הביעה הסכמתה להיבדק בפוליגרף. ... במהלך הבדיקה
המתלוננת היתה נסערת מאוד וכל הנסיונות שלי להביאה למצב שבו אני יכול לבצע בדיקת
פוליגרף תקינה, עלו בתוהו. הגעתי למסקנה שבשל המצב שבו היא נמצאת החלטתי בתוך תוכי
שאני אפסיק את הבדיקה ואזמן את המתלוננת לבדיקה חוזרת ... ברגע שהחלטתי להפסיק את
הבדיקה היא התחילה שוב לבכות, במהלך הבדיקה בכתה מספר פעמים, הצלחתי להרגיע אותה
והתחילה שוב לבכות וכאשר אני מנסה לאסוף את המסמכים כדי לסיים את הבדיקה, היא
התחילה לבכות ולמלמל משפט כמו "קשה לי עם הדבר הזה". ואז שאלתי אותה למה
כוונתה, היא סיפרה לי את הסיפור המזעזע שכל מה שקרה עם הנאשם. שהיא נאלצה לבצע לו
מין אוראלי שנעשה בארכיב. ... שאלתי אותה מדוע לא סיפרה בפעם הראשונה לחוקר, אמרה
שעד לרגע זה היא מתביישת מאוד בעצמה שסיפרה לי זאת והיא התביישה לאורך כל הדרך
שמישהו יידע על כך. ... וזה היה הרגע שבו החלטתי להפסיק את הבדיקה ולקבוע מועד
אחר. קבעתי מועד אחר והיא נבדקה ויצאה דוברת אמת.
לאמירתו האחרונה של העד - כי המתלוננת "נבדקה ויצאה
דוברת אמת" - התנגדה סניגוריתו של המבקש (אשר ייצגה אותו לפני בית-משפט
השלום) בטענה כי המדובר בעדות על ראיה פסולה. ובקבלו את התנגדות הסניגורית רשם
השופט, בפרוטוקול הדיון, כי "בית המשפט יתעלם מהדברים".
הכרעת-דינו של
בית-משפט השלום
4. כאמור, פסק בית-משפט השלום להרשיע את המבקש
בעבירות שיוחסו לו. בית המשפט נתן אמון מלא במתלוננת, בעוד שאת גרסת המבקש דחה
כבלתי ראויה לאמון. את קביעותיו ביסס, בין השאר, על התרשמותו מעדויותיהם של המבקש
והמתלוננת לפניו, על ניתוח גרסותיהם בחקירת המשטרה, בכלל זה בשני עימותים שנערכו ביניהם,
ועל הקלטת-סתר שביצעה המתלוננת במהלך החקירה בעת ששוחחה עם המבקש. בית המשפט דחה
את טענת המבקש, כי תיאורי המתלוננת לוקים בחוסר היגיון; ומנגד דחה, כבלתי
הגיוניות, את ההשערות שהעלה המבקש ביחס למניעיה האפשריים של המתלוננת להעליל עליו
עלילת שווא. את כבישת תלונותיה של המתלוננת - שגם בה ניסה המבקש להיתלות - ייחס
בית המשפט ל"בושה ממשפחתה ומעצמה, הפחד מהפיטורין ומ[המבקש], חוסר האונים
והמצוקה אליה נקלעה"; ובכך דחה את טענת המבקש שכבישת התלונות פוגמת באמינות
גרסתה.
השופט היה ער ומודע לכך, כי האשמתו של המבקש
סומכת בעיקרה על עדותה של המתלוננת. עם זאת ציין, כי עדותה של המתלוננת משתלבת
היטב בעדויותיהם של ארבעה מעדי ההגנה, וכן כי מצא לה תמיכה ראייתית בעדות חברה של
המתלוננת, שהתרשם ממצבה הנפשי בעת שחזרה עם המבקש מן הארכיב, ובעדות מפעיל
הפוליגרף, שהיה עד לסערת רוחה ושלפניו התוודתה לראשונה, כי המבקש ביצע בה גם מעשי
סדום שאותם נמנעה מלחשוף בתלונתה המקורית. מאידך, זקף בית המשפט לחובת המבקש את
ויתורו על העדתה של עדת הגנה, אשר (לגרסת ההגנה) שימשה כממונה מינהלית על העסקת
המתלוננת. על יסוד כל אלה הגיע בית המשפט לכלל מסקנה כי אשמת המבקש הוכחה לפניו
מעבר לספק סביר.
5. בשני מקומות בהכרעת-דינו הזכיר בית-משפט השלום
את קורות בדיקתה של המתלוננת בפוליגרף, שלא אגב סקירת עדותו של מפעיל הפוליגרף,
אודות מצבה הנפשי של המתלוננת במועד זימונה לבדיקה הראשונה והנסיבות שהביאו את
המתלוננת למסירת תלונתה השנייה נגד המבקש. בחלקה הראשון של הכרעת הדין - במסגרת
תיאורן המפורט של הראיות שהובאו במשפט - סקר בית המשפט את תוכנה של אחת מאמרותיו
של המבקש במשטרה, ואגב כך ציין:
כשנתבקש
[המבקש] להתייחס לעובדה שהמתלוננת נבדקה במכונת אמת ונמצאה דוברת אמת, וזאת להבדיל
מ[המבקש] שחזר בו מהסכמתו להיבדק במכונת אמת - כדברי החוקר - השיב "אז נראה
שזו הסיבה שלא ממליצים ללכת לבדיקה במכונה הזו כי כנראה שיש הרבה סטיות".
ולהלן, בחלקה השני של הכרעת הדין, בגדרו פורטו ממצאי
ונימוקי ההכרעה, בעת שדחה את השערות המבקש באשר למניעי המתלוננת להעליל עליו, העיר
בית המשפט:
אם
היה שקר בפיה, לא הייתה המתלוננת מסכימה להיבדק בפוליגרף. מוכנותה להיבדק פעמיים,
למרות מצבה הנפשי הקשה, ולמרות שהבדיקה הראשונה נכשלה עקב כך, מוכיחים גם הם על
מהימנותה.
בית המשפט המחוזי
6. בערעורו לפני בית המשפט המחוזי העלה המבקש
שורת טענות, אשר כוונו, ככלל, נגד ממצאיה העובדתיים של הכרעת הדין. רוב טענותיו -
שעל פרטיהן אין לנו צורך להתעכב - נדחו על-ידי כל שופטי ההרכב. לא כן טענתו, כי
בית-משפט השלום הסתמך שלא כדין על ראיות פסולות, הנוגעות לבדיקת הפוליגרף. שלושת
שופטי ההרכב היו תמימי-דעים בדבר פסלות הראיות. כיוון שכך נפנו לבחון אם הראיות
הפסולות השפיעו על הכרעת-דינו של בית-משפט השלום. לעניין זה ציינו, שככלל, ולאור
הוראתו של סעיף 56 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א1971-, אין בעצם הבאתן של
ראיות פסולות לידיעת בית המשפט כדי לפסול את פסק-דינו, שכן חזקה על בית המשפט כי
ידע להתעלם מהראיות הפסולות. דומה כי השופטים לא היו נכונים לקבוע, באורח
חד-משמעי, כי בענייננו נסתרה חזקה זו. עם זאת, ולנוכח ההקשר בו התייחס בית-משפט
השלום לראיות אלו בהכרעת-דינו, סברו כי נותר ספק בשאלה אם המבקש היה מורשע גם
אלמלא הוגשו הראיות הפסולות. כדברי הנשיא לרון בפסק הדין:
מהאמון
המוחלט שבית המשפט קמא רחש לעדות המתלוננת נראה לי שעל אף שהושפע מהראיה הפסולה
היה מרשיע את המבקש גם ללא אותה ראיה פסולה שהגיעה לידיעתו בדבר נכונותה של
המתלוננת להיבדק בבדיקת פוליגרף ואי נכונותו של המבקש להיבדק בבדיקה זו, אבל המבחן
הוא מבחן של ספק סביר וקשה לי לומר בוודאות שלא נותר ספק סביר ביחס לכך ...
אלא שמכאן ואילך נחלקו השופטים בדעותיהם.
הנשיא לרון - שלדעתו הצטרפה השופטת יפה-כ"ץ - קבע, כי חרף האפשרות כי הבאתן
של הראיות הפסולות השפיעה על הכרעתו של בית-משפט השלום, יש להותיר את הרשעת המבקש
על כנה, באשר בחינה אובייקטיווית של חומר הראיות מובילה למסקנה, כי די בראיות
הכשרות שהובאו לפני בית-משפט השלום לביסוס הרשעתו של המבקש. קביעה זו ביססו שופטי
הרוב על מספר ראיות, שבהן מצא בית-משפט השלום תמיכה למסקנתו בדבר מהימנות גרסתה של
המתלוננת. בכלל אלו הוזכרה עדותו של מפעיל הפוליגרף, שלגביה ציינו השופטים כי
"אין לקבל את עדותו של העד לגבי תוצאות הבדיקה וגם לא לגבי נכונותה [של
המתלוננת] להיבדק, אבל אין בכך כדי לפסול את עדותו לגבי מצבה הנפשי בפועל כפי
שהתרשם ממנו בעת שנפגש איתה". על יסוד הנמקה זו פסקו שופטי הרוב כי דין
הערעור להידחות.
7. השופט נ' הנדל הגיע להכרעה שונה. הוא הסכים עם
שופטי הרוב, כי יש ספק אם המבקש היה מורשע אלמלא סמך בית המשפט את ממצאיו גם על
הראיות הפסולות. אך, בניגוד לדעתם, קבע, כי התוצאה המתחייבת מכך - על-פי הדעה
הרווחת בפסיקה - היא ביטול הרשעתו של המבקש והחזרת ההליך לשופט הערכאה הראשונה
למתן הכרעת-דין חדשה, בה יתעלם מן הראיות הפסולות. הוא הוסיף וציין, כי גם לפי
גישות אחרות בפסיקה, המכירות באפשרות הותרת ההרשעה על כנה גם בהתקיים ספק אם אלמלא
הראיה הפסולה היה הנאשם מורשע בדינו, אין המקרה הנדון מתאים לכך, שכן
"בענייננו, לב ליבה של ההכרעה הנו שאלת האמון בבחינת שתי גרסאות
קוטביות", והכרעה בשאלה זו על-ידי ערכאת הערעור "אינה מתיישבת עם
הדרישות הקפדניות של הוכחת האשמה מעבר לספק סביר במשפט הפלילי". עם זאת סבר
השופט הנדל, כי אין לזכות את המבקש מן האשמה, שכן "זיכוי המבקש על ידי ערכאת
הערעור משמעותו דחיית ראיות כשרות שהוגשו, כאשר המשפט לא התנהל בפנינו".
טענות המבקש
8. בבקשתו למתן רשות ערעור טען המבקש, כי לנוכח
ריבוי הדעות שהובעו בבית המשפט העליון, בדנ"פ 188/94 מדינת ישראל נ'
אבוטבול, פ"ד נא(2) 1 (להלן: פרשת אבוטבול) ובפסקי-דין נוספים,
נותרה ההלכה בלתי ברורה ודו-משמעית, ועל-כן מן הראוי להעמידה על מכונה. כן טען, כי
שופטי הרוב בבית המשפט המחוזי סטו מהלכתו של בית-משפט זה - כפי פרשנותה הנכונה -
וכי, עקב כך, נגרם לו עיוות-דין חמור. לשיטתו, משקבעו השופטים (בצדק, לדעתו), כי
אלמלא הראיות הפסולות אפשר שבית המשפט היה מגיע להכרעה שונה בשאלת אשמתו, חייבים
היו לבטל את ההרשעה, ולא היו רשאים לאשרה על יסוד ממצאי המהימנות שנקבעו על-ידי
בית-משפט השלום בהשפעתן של הראיות הפסולות; מה גם ששאלת מהימנותה של המתלוננת
הייתה "השאלה האחת המכרעת במסגרת המשפט". כן טען המבקש, כי גם בהפעלת
הבחינה האובייקטיווית טעו שופטי הרוב בניתוח הראיות שבתיק, בכך שהתייחסו באופן
סלקטיווי לנתונים מסוימים בלבד (שחלקם אף אינם רלוונטיים) במקום לבחון ביסודיות את
כלל הראיות. באשר לעדות מפעיל הפוליגרף אודות מצבה הנפשי של המתלוננת בעת הבדיקה
טען המבקש, כי היא חסרת ערך, בשל ריחוקה של הבדיקה ממועדי האירועים הנטענים, ובשל
האפשרות שתגובותיה של המתלוננת נבעו מסיבות אחרות או אף היו מתוכננות. לבסוף טען
המבקש, כי גם התוצאה אליה הגיע שופט המיעוט, לפיה יוחזר התיק להכרעה מחודשת על-ידי
השופט שנתן את הכרעת הדין המקורית, היא בעייתית וראויה לעיון נוסף. לשיטתו, כאשר
לערכאת הערעור מתברר, כי הנאשם הורשע עקב השפעתן על ההכרעה של ראיות פסולות, מוטל
עליה לברור בין זיכוי הנאשם לבין החזרת משפטו לבירור מחדש לפני שופט אחר.
טענות המשיבה
9. המשיבה הסכימה כי במשפט הוגשו שתי ראיות
פסולות: המידע על תוצאות בדיקת הפוליגרף שנערכה למתלוננת והראיה אודות סירובו של
המבקש להיבדק בפוליגרף. אולם, לטענתה, בית-משפט השלום כלל לא הסתמך על ראיות אלה בגבשו
את מסקנותיו, אלא רק איזכר אותן במסגרת סקירתן של כלל הראיות, ובהקשר זה יש
להעמידו בחזקתו כי לא הושפע מהן. לא כן הדבר לגבי עצם נכונותה של המתלוננת להיבדק
בפוליגרף. המשיבה אינה חולקת כי בגיבוש מסקנתו, בדבר מהימנות גרסתה של המתלוננת,
הסתמך בית-משפט השלום (כפי שציין במפורש בהכרעת-דינו) גם על נכונותה להיבדק
בפוליגרף. אולם בכך, לטענת המשיבה, לא נפל כל פגם; שכן - בניגוד להנחתם של שלושת
שופטי בית המשפט המחוזי - ראיה בדבר נכונותו של עד (או אף של נאשם) להיבדק
בפוליגרף, הינה ראיה כשרה לחלוטין. המשיבה סבורה, כי עדותו של מפעיל הפוליגרף באשר
לנכונותה של המתלוננת להיבדק, לנסיבות שבהן החליטה להתלונן גם על מעשי הסדום
ולמצבה הנפשי בעת הבדיקה, הייתה מותרת, רלוונטית ובפועל אכן תמכה במהימנות גרסתה
של המתלוננת. המסקנה המתבקשת, לשיטת המשיבה, היא, כי בית-משפט השלום הרשיע את המבקש
על יסוד ראיות כשרות; ונמצא כי גם על-פי המבחן התולה את אישור ההרשעה בקיומן של
ראיות כשרות המספיקות לכך, צדקו שופטי הרוב בבית המשפט המחוזי בסירובם להתערב
בהכרעת הדין.
דיון
10. סעיף 56 לפקודת הראיות קובע:
ראיה
שנתקבלה שלא כדין
56. ראיה
שאינה קבילה במשפט פלילי ונתקבלה בטעות או בהיסח הדעת, לא תשמש הוכחה לאשמה ואין
לבסס עליה שום פסק-דין; אף על פי כן, העובדה שבית המשפט שמע את הראיה לא תפסול את
פסק הדין, אלא אם סבור בית המשפט שהנאשם לא היה מורשע אילולא נמסרה אותה ראיה או
שאין ראיה מספקת אחרת זולתה לתמוך בה את ההרשעה.
בחינת פסקי הדין של ערכאות קמא, לאור מבחניו
של סעיף 56, והעיון בטענות הפרקליטים לפנינו, הביאני לכלל מסקנה, כי אין מקום
להתערב בהרשעתו של המבקש וכי, בנסיבות העניין, אין עילה מוצדקת ליתן למבקש
רשות-ערעור לבית המשפט העליון כערכאה שלישית.
11. לדעתי, צודק הסניגור בביקורתו על הכרעת שופטי
הרוב בבית המשפט המחוזי. לנוכח מסקנתם המשותפת של שלושת השופטים, כי יש ספק אם
המבקש היה מורשע אלמלא סמך בית-משפט השלום, בגיבוש הכרעתו, גם על הראיות הפסולות,
מן הדין היה שיכריעו על-פי שיטתו של השופט הנדל; היינו יבטלו את הרשעתו של המבקש
ויחזירו את ההליך לבית-משפט השלום למתן הכרעת-דין חדשה שתתבסס על הראיות הקבילות
בלבד. כבר הזדמן לי לעמוד על כך:
חשוב
להטעים: גם משנוכח כי זולת הראיה הפסולה הובאו לפני בית-המשפט שלדיון ראיות לכאורה
מספיקות לביסוס הרשעת הנאשם, אין בידי בית-המשפט שלערעור לאשר את ההרשעה. דרך זו
פתוחה בפניו רק אם נחה דעתו, מעבר לספק סביר, כי הכרעתו של בית-המשפט שלדיון לא
הושפעה מן הראיה הבלתי קבילה. אך אם נוכח בקיום אפשרות, העולה כדי ספק סביר,
שהכרעת בית-המשפט שלדיון הושפעה מן הראיה הפסולה, מוטל עליו לבטל את ההרשעה. קיומן
של ראיות אחרות המספיקות לביסוס הרשעה, עשוי להצדיק רק הימנעות מזיכוי הנאשם
והחזרת ההליך למתן הכרעת-דין חדשה (ע"פ 5249/98 מירילאשוילי נ' מדינת
ישראל, פ"ד נג(3) 550, 559).
שופטי הרוב סברו, כי בידם לאשר את הרשעת המבקש על יסוד
קיומן של ראיות מספיקות אחרות לתמוך בהן את ההרשעה. אישור הרשעה, על יסוד בחינה
אובייקטיווית של דיות הראיות הקבילות, יאה אך למקרים חריגים ונדירים. כך הוא,
למשל, "כאשר לדעת בית המשפט לערעורים קיימות ראיות כשרות החורצות את דינו של
המערער באופן חד-משמעי, בלי כל מקום לספק סביר, כך שברור שאין שום טעם מעשי להחזיר
את התיק אל בית המשפט קמא" (דברי השופט זמיר בפרשת אבוטבול, בעמ' 16).
12. אלא שצדקת ביקורתו של הסניגור על הכרעתם של
שופטי הרוב בבית המשפט המחוזי אינה יכולה להושיע את המבקש. טעם הדבר הוא, שלהנחתם
המשותפת של שלושת שופטי ההרכב, כי אפשר והמבקש לא היה מורשע אלמלא הראיות הפסולות
אין, לדעתי, אחיזה. אני, בכל הכבוד, סבור כי הרשעת המבקש על-ידי בית-משפט השלום
ניצבת איתן על מכלול של ראיות קבילות שהובאו לפני בית המשפט. הווי אומר: גם אם
נניח כי העדות על נכונות המתלוננת להיבדק בפוליגרף היוותה ראיה פסולה - שאלה
שבנסיבות העניין ניתן להניחה בצריך עיון - לא מצאתי יסוד לקבוע, כי לראיה זו (שגם
בה מצא בית המשפט תמיכה למהימנות גרסתה של המתלוננת) היה משקל משמעותי בגיבוש
הכרעתו.
הכול מסכימים, כי עדות על תוצאות בדיקה
בפוליגרף - של עד כמו של נאשם - וכן עדות על הסכמתו (או סירובו) של נאשם להיבדק
בפוליגרף, אינן ראיות קבילות. הוא הדין גם בעדות על סירובו של עד להעמיד את גרסתו
במבחנה של בדיקה כזאת (ע"פ 993/93 אבוטבול נ' מדינת ישראל, פ"ד
מח(1) 485, 495). אך שאלה יותר מורכבת היא, אם יש טעם ראוי לפסול עדות על נכונותו
(להבדיל מסירובו) של עד להיבדק בפוליגרף. המשיבה, כאמור, טענה, כי עדות בדבר
נכונותו של אדם להיבדק בפוליגרף מהווה ראיה קבילה. ככל שהמדובר בעדות על נכונותו
של עד (להבדיל מחשוד או נאשם) גישה זו מקובלת, לכאורה, גם עליי; וכך, כמדומה, יש
לפרש גם את מסקנות הוועדה בראשות השופט (לימים הנשיא) י' כהן, שבדקה בשעתו נושא זה
(ראו: דין וחשבון הועדה לענין פוליגרף (תשמ"א1981-) 29). אך שאלה זו
אוכל להניח בצריך עיון; שכן אף אם אניח, לצורך הדיון, כי גם העדות שהובאה במשפטו
של המבקש, אודות נכונותה של המתלוננת להיבדק בפוליגרף, לא הייתה קבילה, לא תשתנה
מסקנתי, כי אף אלמלא הובאה עדות זו לפניו היה בית-משפט השלום מרשיע את המבקש
בדינו.
13. עד שאנמק את עמדתי לעניינה של עדות זו, אבקש
להקדים ולציין, כי משתי הראיות האחרות שהובאו לפניו, ואשר אי-קבילותן לא נשנתה
במחלוקת בין הצדדים, התעלם בית-משפט השלום. כוונתי למידע שנמסר לבית המשפט על
תוצאות בדיקתה בפוליגרף של המתלוננת ולראיה בדבר סירובו של המבקש להיבדק בפוליגרף.
ראיות אלו אמנם הוזכרו על-ידי השופט במסגרת סקירת הראיות שהובאו במשפט, אך בנימוקי
הכרעתו כלל לא הסתמך עליהן. בהזכרתן של ראיות פסולות אלו אין כדי לסתור את חזקתו
של סעיף 56 לפקודת הראיות. בפרשת אבוטבול (בעמ' 49) ציינתי, "שגם כאשר
השופט מזכיר את הראיה הפסולה בהכרעת-דינו, בלי לפרש את הסתייגותו או התעלמותו
ממנה, יעמוד השופט בחזקתו שהכרעתו לא הושפעה מהיחשפותו לראיה הפסולה". אף
בענייננו אין חזקה זו נסתרת עקב אזכורן של אותן שתי ראיות פסולות בחלקה הראשון של
הכרעת הדין, בגדר סקירה מפורטת של כלל הראיות שהובאו לפני בית המשפט. לא למותר
לציין כי גם ההקשר הענייני שבו הוזכרו שתי ראיות אלה היה ניטראלי, ולא ניתן להעלות
ממנו אף ברמז כי הן השפיעו באופן כלשהו על ההכרעה.
14. נותרה אפוא רק אמירת השופט, ממנה עולה כי
נכונות המתלוננת להתייצב פעמיים לבדיקה בפוליגרף, חרף מצבה הנפשי הקשה, אף היא
מעידה על מהימנותה. כלום די באמירה זו כדי לסתור את חזקתו של סעיף 56? כדי שתיסתר
החזקה בהתאם לסייג הראשון הקבוע בסעיף - ולוא גם ברמה של יצירת ספק בלבד - צריך
בית המשפט להיווכח "שהנאשם לא היה מורשע אילולא נמסרה אותה ראיה"
(ההדגש הוסף - א' מ'). הווי אומר: כדי להביא לסתירת החזקה אין די להראות שבגיבוש
הכרעתו ייחס בית המשפט גם לראיה הפסולה משקל כלשהו. החזקה תיסתר רק אם מהכרעת הדין
ניכר - לפחות ברמה של יצירת ספק סביר - כי לראיה הפסולה הייתה השפעה משמעותית על
גיבוש הכרעתו של בית המשפט.
מאמירת השופט בהכרעת-דינו אכן עולה, כי גם
בעדות אודות נכונותה של המתלוננת להיבדק בפוליגרף נמצאה לו תמיכה למהימנות גרסתה.
לא יכולה אפוא להיות מחלוקת כי לעדות זו הייתה השפעה כלשהי על שיקולי הכרעתו, אך
העיון במכלול נימוקיו מחייב את המסקנה, כי לעדות האמורה אין מקום לייחס אלא השפעה
קלה, שבוודאי אין בה אף כדי לעורר ספק כי גם אלמלא עדות זאת, היה בית-משפט השלום
מרשיע את המבקש. יפים לכאן דברים שבהם התייחסתי לאופן יישומו של הסייג האמור לסעיף
56 על עובדותיה של פרשת אבוטבול:
ראשית,
חזקה היא שבית-המשפט היה מודע היטב לדעה הרווחת, שהמידע בדבר בדיקת הפוליגרף (עצם
קיומה ותוצאותיה) איננו כשר לשמש כראיה; שנית - ובכך טמון העיקר - הרי שמניתוח
ומהערכת גירסאותיהם של המשיב ושל המתלוננת בהכרעת-הדין עולה מסקנה ברורה, כי השופט
האמין ללא סייג לגירסתה העקיבה של המתלוננת - שעל אודות מצבה העגום והזעזוע שבו
הייתה נתונה סמוך לאחר האירוע בבית המשיב, באו לפניו גם ראיות מפי עדים נוספים -
ודחה כבלתי ראויה לאמון את גירסתו הכבושה וההפכפכת של המשיב. ... ראוי להטעים כי
אין המדובר בגירסאות סותרות, שעל פניהן הינן שוות ערך. גירסת המתלוננת, אפילו
כרוכות בה תמיהות מספר, היא לאין ערוך משכנעת יותר, על פניה, מגירסתו החמקמקת של
המשיב. לפיכך אינני רואה מקום להנחה, שאלמלא הראיה הפסולה היה השופט המלומד מתקשה
לברור בין הגירסאות וכי בלא הסתייגות מפורשת מצדו ביחס לקיומה של הראיה הפסולה,
אפשר כי הייתה זו דווקא ראיה זו אשר הטתה את הכרעתו ליתן אמון מלא בעדות המתלוננת
ולדחות, מכול וכול, את עדותו של המשיב (שם, בעמ' 50-49).
אכן, גם במקרה שלפנינו אין עדויותיהם של המתלוננת ושל המבקש
שקולות או שוות-ערך על פניהן. נכון, אמנם, כי שאלת מהימנותה של המתלוננת הייתה
בעלת חשיבות מכרעת. אולם קריאת הכרעת הדין אינה מותירה כל מקום לספק, כי השופט
העדיף את גרסתה של המתלוננת על פני גרסת המבקש על יסוד שורה ארוכה של "אותות
אמת" בעדותה ובאמרותיה, מחד, ועל "אותות שקר" בעדותו ובאמרותיו של
המבקש, מאידך. כן יוזכר, כי עדותה של המתלוננת נתמכה גם במספר ראיות ונסיבות
חיצוניות, בכללן עדותו של מפעיל הפוליגרף, אשר, כשלעצמה, הייתה לגיטימית
ורלוונטית. הסתייעותו של בית המשפט בנכונותה של המתלוננת להיבדק בפוליגרף באה לידי
ביטוי רק בשולי הדברים, ולאמיתו של דבר אף למעלה מן הצורך. מסקנתי היא אפוא, כי גם
אילולא הובאה העדות אודות נכונותה של המתלוננת להיבדק בפוליגרף, היה המבקש מורשע
בדינו.
15. דעתי היא, אפוא, כי יש לדחות את הבקשה למתן
רשות-ערעור.
ש
ו פ ט
השופט י' אנגלרד:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
השופט א' א' לוי:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
הוחלט כאמור בהחלטתו של השופט א'
מצא.
ניתנה היום, כ"ה בסיון תשס"ב
(5.6.02).
ש ו פ ט ש ו פ ט
ש ו פ ט
_________________
העתק
מתאים למקור 01077550.F06
נוסח
זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.
רשם
בבית
המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444
בית
המשפט פתוח להערות והצעות:
[email protected]
לבתי
המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il
/עכ.