פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 7747/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 7747/08 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופט י' דנציגר המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בת"פ 281/01 מיום 28.7.08 שניתן על ידי כבוד השופטים י' אלרון, ר' סוקול, כ' סעב תאריך הישיבה: ג' בשבט התש"ע (18.1.2010) בשם המערער: עו"ד י' יעקובי בשם המשיבה: עו"ד ד' רוסו מתורגמנית: גב' אניה אסאס פסק-דין השופט י' דנציגר: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטים י' אלרון, ר' סוקול ו-כ' סעב) בת"פ 281/01 מיום 28.7.2008, אשר הותיר על כנם את הכרעת הדין מיום 4.6.2002 ואת גזר הדין מיום 17.2.2003, שניתנו על ידי כבוד הנשיא מ' לינדנשטראוס והשופטים ס' ג'ובראן ו-י' דר (להלן: המותב הראשון). על פי הכרעת הדין, הורשע המערער בעבירות אשר יוחסו לו בכתב האישום, לפיו רצח את גרושתו וכן עבר עבירות נוספות של חבלה בכוונה מחמירה, שלילת כושר התנגדות לשם ביצוע עבירה, עבירות של חבלה ופציעה בנסיבות מחמירות ותקיפת קטין או חסר ישע. בית המשפט המחוזי הותיר על כנה את הרשעת המערער בעבירת הרצח לפי סעיף 300א(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) וגזר עליו עונש של 22 שנות מאסר לריצוי בפועל. מבוא 1. המקרה שלפנינו חריג במורכבותו ובמסגרתו יוחס למערער ביצוען של עבירות חמורות ביותר שנעברו לפני למעלה מעשר שנים. בשלב הראשון התנהל ההליך בבית המשפט המחוזי בחיפה לפני המותב הראשון והוא הסתיים בהרשעת המערער ובהשתת 22 שנות מאסר לריצוי בפועל. לאחר מספר שנים הוחזר העניין לבית המשפט המחוזי מכוח החלטתו של בית משפט זה והוא התברר לפני מותב שונה. מוקד המחלוקת בכל אחד משלביו של ההליך נוגע למצבו הנפשי של המערער ולכשירותו לעמוד לדין. לנוכח מורכבותו הרבה של המקרה, יש מקום להרחיב בתיאור העובדות, בחוות הדעת הפסיכיאטריות השונות ובטענותיהם של הצדדים בערעור הנוכחי וזאת במטרה לצייר תמונה עובדתית מדוייקת ככל האפשר, שעל בסיסה ניתן יהיה להכריע בנושאים הנדרשים בערעור זה. העובדות לפי כתב האישום המתוקן 2. המערער ונ' ג' (להלן: המנוחה) היו במועד הרלוונטי לכתב האישום גרושים, והתגוררו יחד בדירתה של המנוחה. למנוחה ולמערער שני ילדים משותפים (א' ילידת 1986 ו-מ' יליד 1993). על פי כתב האישום המתוקן, מספר ימים עובר לאירועים המפורטים בכתב האישום, התגבשה אצל המערער המחשבה כי המנוחה מתכוונת להגיש נגדו תלונה במשטרה. על כן, החליט המערער לרצוח את המנוחה, לקחת מסמכים שונים וכסף מדירתה ולברוח. לשם כך הכין המערער מבעוד מועד אלת עץ ופטיש בעל ראש ברזל. 3. ביום 8.2.2000, בסביבות השעה 04:00 לפנות בוקר, התעורר המערער משנתו במרפסת הדירה, בעוד המנוחה ישנה בחדר השינה ביחד עם בנה. הבת א' ישנה בחדר אחר בדירה. לאחר שהתעורר, לקח המערער את הפטיש והחל להסתובב בדירת המנוחה, תוך שהוא נכנס ויוצא את החדר שבו ישנה. סמוך לשעה 05:45, נכנס המערער לחדרה של המנוחה, ומשהתעוררה, חבט באמצעות הפטיש בראשה לא פחות משלוש פעמים תוך שהוא גורם לה נזקים חמורים אשר הביאו למותה. על פי כתב האישום, המערער עשה את שעשה לאחר שהחליט להמית את המנוחה וללא שקדמה התגרות בסמוך למעשה, בנסיבות שבהן יכול היה לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו. עוד צויין בכתב האישום, כי בעת שהחל המערער להכות את המנוחה, התעורר מ' והלך לחדרה של אחותו א' כאשר הוא עדיין רדום ואינו מבין את המתרחש. 4. בכתב האישום מצויין עוד כי לאחר שרצח את המנוחה, ניגב המערער את כתמי הדם שניתזו אל הקיר, לקח כסף מהדירה וחיפש את תעודת הנישואין והגירושין של המנוחה ושלו. משלא מצא את המסמכים, החליט ללכת ולדרוש אותם מהוריה של המנוחה, שהתגוררו בסמוך לדירתה. לפני שיצא המערער לבית הורי המנוחה, הוא נכנס לחדר שבו שהו הילדים, והורה להם לשתות אלכוהול מתוך בקבוק שמסר להם. כתוצאה מכך, נרדמו שני הילדים. במעשיו אלה, כך נטען, שלל המערער מן הילדים את כושר התנגדותם באמצעים שיש בהם כדי לפגוע בפיכחונם. 5. סמוך לשעה 10:00 הצטייד המערער בשני גלילי נייר דבק, באלה שהוזכרה לעיל ובמיכל גז מדמיע שהיה בדירת המנוחה, והורה ל-א' להתלוות אליו לדירת הורי המנוחה, בעוד מ' ישן. בדרך להורי המנוחה, הצטייד המערער במוט ברזל זוויתי שמצא ברחוב. המערער ובתו הגיעו לדירת הורי המנוחה, שם שהה אותה עת לבדו אביה, ג' ג' (להלן: הסב). לאחר שהמערער דרש שהלה ימסור לידו את תעודת הנישואין והגירושין, הוא הורה ל-א' לקשור את ידי סבה בעזרת גליל נייר הדבק שהביא עמו. א' מילאה אחר הוראות אביה. כמו כן, הורה לה המערער להשיב לשכנה שדפקה על הדלת וביקשה לברר את פשר הקולות שעלו מן הדירה, כי הקולות בוקעים מהטלוויזיה. מייד לאחר שקשרה א' את ידיו של סבה, ניסה הסב לתפוס את רגלי המערער וביקש מנכדתו שתברח, אך המערער מנע זאת ממנה וריסס את פניהם של הסב ושל א' בגז המדמיע שהביא עמו, קשר את ידיה של א' ופצע אותה בצווארה באמצעות מוט הברזל שהביא עמו וגרם לה חבלה חמורה. לאחר מכן, עזב המערער את בית הסב וחזר את דירת המנוחה, כדי לקחת חפצים שונים לצורך בריחתו. בדירת המנוחה, מצא המערער את מ', כשהוא ער וצועק בקול. או אז הכה המערער את מ' בראשו, בין היתר באמצעות מוט הברזל שנשא עמו, ועקב כך נגרמו ל-מ' חבלות חמורות. המערער יצא את דירת המנוחה וברח. הוא נמצא רק ביום 5.7.2001, בסיור שגרתי של המשטרה, כשהוא משוטט בתל אביב וכשהוא יודע כי הוא דרוש לחקירה. 6. בגין מעשים אלו, יוחסו למערער במסגרת כתב האישום עבירות של: רצח [לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין]; חבלה בכוונה מחמירה [לפי סעיף 329 לחוק העונשין]; שלילת כושר התנגדות לשם ביצוע עבירה [לפי סעיף 327 לחוק העונשין]; חבלה ופציעה בנסיבות מחמירות [לפי סעיף 335(ב)(2) בצירוף סעיף 334 לחוק העונשין] ותקיפת קטין או חסר ישע [לפי סעיף 368ב(א) בצירוף סעיף 368ב(ב) לחוק העונשין]. ההליך לפני המותב הראשון בבית המשפט המחוזי גרסאות המערער 7. המערער נעצר ביום 5.7.2001, כשנה ומחצה לאחר האירוע המיוחס לו בכתב האישום, ובעת מעצרו השיב כי הוא יודע מדוע נעצר, אך לא הוסיף דבר. מייד לאחר מעצרו נבדק על ידי הפסיכיאטרית ד"ר פופסקו בחדר המיון הפסיכיאטרי של בית החולים רמב"ם. בעת הבדיקה אמר המערער לד"ר פופסקו כי רצח את גרושתו במקרה, וכעת הוא מתחרט על המעשה. הוא סיפר שהדבר קרה בגלל סכסוכים כספיים ביניהם ובגלל שהיה משוכנע שהיא רצתה לברוח מהבית עם שני הילדים. בו ביום נחקר המערער לראשונה במשטרה, שם הודה במעשים שיוחסו לו ופירט את השתלשלות האירוע. המערער שב והודה במעשי הרצח והאלימות בהמשך אותו יום, כאשר הובא לדיון בהארכת מעצרו. המערער שב והודה במעשים בעת חקירתו במשטרה ביום 9.7.2001. שתי הודאות נוספות נגבו ממנו ביום 10.7.2001. 8. מהודאות המערער עולה גרסה עקבית, הזהה בתוכנה לזו שמסר המערער בדיון בהארכת מעצרו, ולפיה כבר בתקופת מגוריו ברוסיה החל המערער להאמין כי אשתו שולטת בו בכל תחומי חייו באמצעים טלפתיים ופוגעת בו בדרכים עקיפות. במהלך חייהם המשותפים, התגרשו המערער והמנוחה (בתחילה בעצת אמו של המערער, ומאוחר יותר כדי לזכות בהטבות הניתנות לאם חד-הורית) ושבו ונישאו מספר פעמים. המערער נהג להיעדר מביתו לתקופות ממושכות במסגרת עבודות מזדמנות שבהן עבד כטבח במדינות שונות בעולם (דרום אפריקה, קנדה ועוד). המערער האמין כי ילדיו אינם שלו. במהלך התקופה שקדמה לרצח, היו המערער והמנוחה גרושים. למרות זאת, התגורר המערער בבית גרושתו, כיוון שהיה מחוסר עבודה בעקבות תאונה שאירעה לו בידו השמאלית. בתקופה זו סבר המערער כי המנוחה אחראית לכך שקצבת הנכות שהגיעה לו מהביטוח הלאומי לא שולמה לו, ולכך שחשבון הבנק שלו עוקל. ביום הרצח אמור היה המערער ללכת למשרד הפנים, על פי דרישת אשתו, על מנת לחתום על מסמך המאשר לילדיו לצאת לחו"ל. המערער היה חרד מן הביקור במשרד הפנים, והיה בטוח כי במעמד זה ייעצר על ידי שוטרים ויושם בכלא לצמיתות, על לא עוול בכפו. לפיכך, החליט המערער לברוח מן הבית, אך לא לפני שיקבל מגרושתו את תעודת הנישואין שלהם, באמצעותה חשב לחזור לשם נעוריו (ג' הוא שם משפחתה של אשתו, שאומץ בשלב מסויים על ידי המערער) ולעזוב את הארץ. המערער ציין כי בעת שביקש את תעודת הנישואין מגרושתו, טענה בפניו כי איבדה אותה, ואז סבר המערער כי התעודה נמצאת אצל הוריה. המערער תכנן להלום בגרושתו בחפץ כבד ולדרוש ממנה באיומים את תעודת הנישואין. לשם כך הכין המערער, יום או יומיים לפני הרצח, פטיש עטוף ב"מרככים" שהוצמדו לו בנייר דבק. בליל 8.2.2000 התעורר המערער משנתו במרפסת הבית בשעה 04:00 לפנות בוקר, נטל לידיו את הפטיש והחל להיכנס ולצאת את החדר שבו ישנה גרושתו ולצידה בנם. לדבריו, הוא לא אזר אומץ לבצע את זממו. אולם, באחת מכניסותיו לחדר השינה, ניעורה גרושתו והדליקה את האור. או אז הכה אותה המערער בראשה בפטיש מספר פעמים. המערער הבין כי גרושתו מתה. לדבריו, היה מצוי בהלם נוראי, ויחד עם זאת הבין כי לא השלים את המשימה והמסמכים שחיפש עדיין אינם בידו. במקביל, התעורר בנו ועבר לחדר שבו ישנה בתו, בלא שהיה מודע למתרחש. המערער השקה את בנו ביין ובו חצי כדור שינה, ושם פעמיו יחד עם בתו לבית הוריה של המנוחה, שם דרש מן הסב, אביה של המנוחה, את תעודת הנישואין. משלא קיבל את מבוקשו, חבל בסב ובבתו, וחזר לביתו כדי לקחת כסף ומסמכים שנותרו שם. בפתח הבית המתין לו בנו, שבשל מעשי אביו החמיץ טיול שאליו היה אמור לנסוע, והיה כעוס מאוד. תגובת המערער לטרוניות בנו הייתה הכאתו בעזרת מוט הברזל שבאמצעותה הכה את בתו קודם לכן בבית הסב. לאחר שנטל את תיקה של גרושתו ובו כסף, עזב את הבית. במשך כחודש ימים שהה בחיפה, ולאחר מכן נסע לתל-אביב, שם התגורר ברחוב ועבד בעבודות מזדמנות עד למעצרו. 9. במהלך משפטו אושפז המערער, בעקבות טענת בא כוחו דאז, כי פעל מתוך "אוטומטיזם" בעת ביצוע המעשים. המערער עבר הסתכלות פסיכיאטרית במרכז לבריאות הנפש "באר יעקב", במשך למעלה מחודשיים, על ידי צוות המומחים בראשות ד"ר שליאפניקוב. בתקופת הסתכלות זו הכחיש המערער כל קשר לביצוע המעשים המיוחסים לו, וטען כי אשתו השתייכה ל"ארגון" אשר חבריו הם שרצחו אותה, ואילו ילדיו הותקפו בידי אדם הדומה לו, המשתייך אף הוא ל"ארגון". במהלך עדותו של המערער בבית המשפט ביום 11.2.2002 שב המערער וטען כי לא הייתה לו יד באירועים האלימים, וכי כשגילה את גופת אשתו בחדרה, ומשסבר כי לא יאמינו שלא הוא המיתה, החליט לעזוב את הבית. חוות דעתה של ד"ר שליאפניקוב 10. כאמור, אושפז המערער במהלך משפטו לצורך הסתכלות פסיכיאטרית במרכז לבריאות הנפש "באר יעקב". חוות הדעת מטעם המשיבה נערכה על ידי צוות מומחים, ובהם פסיכיאטרית (ד"ר שליאפניקוב), קרימינולוגית ושני פסיכולוגים. חוות הדעת התבססה, בין היתר, על בדיקות קליניות חוזרות ועל הסתכלות פסיכיאטרית שנערכו למערער במסגרת אישפוז, שנמשך על פני חודשיים. כמו כן, התבססה חוות הדעת על חומר החקירה בתיק ועל תוצאות בדיקות פסיכיאטריות של המערער מיום 5.7.2001 ומיום 28.8.2001. 11. חוות הדעת התייחסה לנסיבות חייו של המערער החל בלידתו באוקראינה ועד ביצוע המעשים נשוא כתב האישום; ליחסיו המורכבים עם אמו ועם המנוחה; לדפוסי התנהגות ואירועים חריגים במהלך חייו, כגון עזיבתו את משפחתו בהזדמנויות שונות ולתקופות ארוכות לשם עבודה בחוץ לארץ וכגון האירוע שבמהלכו גרם המערער לעצמו לחתכים באיזור הבטן במהלך טיסה, כך שנזקק לטיפול רפואי ולטענותיו של המערער כי הוא אינו אביהם הביולוגי של ילדיו. 12. ממסקנות חוות הדעת ניתן ללמוד כי המערער סובל מהפרעה דלוזיונלית מסוג רדיפתי ביחס למנוחה, אשר פגעה במידה מסויימת בבוחן המציאות שלו והמאופיינת במחשבות הנוגעות לתחום ספציפי של חייו, אך אינן נוגעות לתחומים אחרים, שבהם מסוגל המערער להעריך נכון את המציאות. לדעת ד"ר שליאפניקוב, המערער התכוון להוציא מגרושתו את תעודת הנישואין שלהם ולברוח עמה. ברם, לא הייתה לו כל כוונה לרצוח אותה או לתקוף את ילדיו ואת הסב. מעשיו האלימים כלפי גרושתו וילדיו לא היו פועל יוצא של מחשבות שווא ולא תוצאת איום שחש על חייו מצידה, אלא היו פרץ של דחפיו התוקפניים שאותם השתדל להסוות תקופה ארוכה. בחוות הדעת נקבע כי המערער מודע לאיסור לתקוף ולהרוג, ולכך שמי שעושה מעשים אלו צפוי לעונש. עוד נאמר בחוות הדעת, כי למרות מחלת הנפש שממנה סובל המערער, הוא יודע להבחין בין טוב לרע ובין מותר לאסור, ולפיכך, הוא אחראי למעשיו. חוות הדעת קבעה עוד כי המערער מסוגל לעקוב אחר ההליך השיפוטי, להבין את מהותם של אשמה ועונש ולקבל סעד משפטי מסנגורו, ולפיכך הוא כשיר לעמוד לדין. לבסוף, קבעה חוות הדעת כי המערער זקוק לטיפול פסיכיאטרי סדיר, בשל פוטנציאל מסוכנות גבוה לסובבים אותו. הכרעת דינו של המותב הראשון 13. בהכרעת דינו של המערער על ידי המותב הראשון מיום 4.6.2002 קבעו השופטים כי אין להאמין לגרסתו החדשה של המערער לפיה לא נטל חלק במעשים המיוחסים לו ויש להעדיף את גרסתו הקודמת, כפי שנמסרה בהודאותיו במשטרה וכפי שנמסרה לד"ר פופסקו ולשופטת המעצרים. המותב הראשון גם דחה את טענת המערער לפיה הודאותיו ניתנו בשל לחצים שהופעלו עליו על ידי חוקריו, לאחר ששוכנע כי לא הופעלו עליו כל אמצעים פסולים. 14. בהכרעת הדין נקבע כי ההודאות הרבות אותן מסר המערער מהוות הודייה "מוחלטת, מלאה, כוללת ומפורטת". בנוסף, קבע המותב הראשון כי מעבר לידיעת המערער אודות פרטים מוכמנים רבים, התיאורים המדוייקים שמסר והשתלבותם של אלו במכלול הראיות, קיימות עדויות בני משפחה ואחרים הקושרות את המערער באופן ישיר למעשה ההמתה של גרושתו ולפגיעה בילדיו ובאביה של המנוחה. לפיכך, נקבע כי התקיים היסוד העובדתי הנדרש לעבירות נשוא כתב האישום ולמעשה, הוכח כי היה זה המערער ולא אחר שביצע את המעשים. 15. ביחס למצבו הנפשי של המערער בעת ביצוע המעשים המיוחסים לו, קבע המותב הראשון כי אין לקבל את טענת ההגנה לפיה המערער פעל בעת התרחשות האירועים מתוך אוטומטיזם שנבע מתוך פגם נפשי. הכרעת הדין הפנתה לחוות דעתה של ד"ר שליאפניקוב ונקבע כי לפי אותה חוות דעת, התנהגותו האלימה של המערער לא הייתה פועל יוצא של מחשבות השווא שלו, אלא של אישיותו התוקפנית. לכן, הוחלט כי לא ניתן לקבל את הטענה בדבר אוטומטיזם שמקורו בהפרעות נפשיות. זאת ועוד, הודגש כי אוטומטיזם מוגדר כ"סדרת תנועות שרירים גרידא, שאין בינן לבין תודעת הפועל ולא כלום". לנוכח הגדרה זו, נקבע כי טענת בא כוח המערער כאילו המערער פעל במצב של אוטומטיזם ובלא שהוא מודע למעשיו אינה אמינה, וזאת בשים לב להתנהגותו קרת הרוח בעת התרחשות האירועים האלימים ולתכנון המוקדם של הרצח. בנוסף, נקבע כי זכרונו הטוב של המערער בנוגע להתרחשויות ולמעשיו מעידים על פעולה תקינה של ההגיון ועל יכולת תכנון של המערער בעת ביצוע הרצח. 16. בהכרעת הדין נקבע כי בעניינו של המערער התקיימו כל רכיבי היסוד הנפשי הנדרש בעבירת הרצח, הוא יסוד ה"כוונה תחילה". כך, קבע המותב הראשון כי סוג כלי הרצח בו השתמש המערער ואופי השימוש בו מעידים על כך שההחלטה להמית את המנוחה קיננה בליבו של המערער, כך שמתקיים הרכיב הראשון של יסוד ה"כוונה תחילה" שעניינו החלטה להמית; כי נסיבות האירוע מצביעות על כך שלא עומדת למערער כל טענת קינטור וכי התקיים רכיב ההכנה, בעצם הכנתו הקפדנית של המערער את כלי הרצח ולאחר מכן נטילת הפטיש, והטחתו בראשה של המנוחה. 17. לנוכח כל האמור, נקבע בהכרעת הדין כי הראיות שהובאו לפני המותב הראשון בבית המשפט המחוזי מוכיחות חד משמעית ומעבר לכל ספק כי המערער הוא זה שגרם למותה של המנוחה בכוונה תחילה לאחר שהחליט להמיתה והמיתה בדם קר, בלי שקדמה התגרות בתכוף למעשה, בנסיבות בהן יכול היה המערער לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו ולאחר שהתכונן בקפידה למעשה ההמתה. על כן, נפסק כי המערער ביצע את העבירות המיוחסות לו בכתב האישום ושופטי המותב הראשון הרשיעו אותו בכל העבירות האמורות. חוות דעתו של ד"ר קריינין 18. במועד שנקבע לשמיעת טיעונים לעונש הוגשה מטעם באת כוחו (דאז) של המערער חוות דעת פסיכיאטרית שנערכה על ידי ד"ר קריינין. לפי חוות דעת זו היה המערער מצוי במצב פסיכוטי בעת ביצוע העבירה, ולפיכך יש לפטור אותו מאחריות פלילית, ובשל מצבו הנפשי אף אין הוא כשיר לעמוד לדין. 19. ד"ר קריינין בדק את המערער במשך כשעתיים, ומסקנותיו שונות מהאמור בחוות דעתה של ד"ר שליאפניקוב. בחוות דעתו קבע ד"ר קריינין כי המערער סובל, מזה שנים רבות, ממחלת נפש מסוג סכיזופרניה פרנואידילית אשר פגעה במידה חמורה ב"בוחן המציאות שלו". לדברי ד"ר קריינין, בעת ביצוע העבירה היה שרוי המערער במצב פסיכוטי חריף שנבע ממחלת נפש ולא היה יכול לשפוט את תוצאות מעשיו ולהימנע מלבצעם (היה נתון תחת דחף לאו בר-כיבוש). 20. לדעת ד"ר קריינין, המערער מבדיל בין טוב לרע, אך זאת באופן פורמאלי ומעוות. מכאן מסקנתו של ד"ר קריינין כי המערער אינו מסוגל לעמוד לדין, לשתף פעולה עם סנגורו וליתן עדות בבית המשפט בכל הקשור לעבירות המיוחסות לו. חוות דעתה המשלימה של ד"ר שליאפניקוב 21. ביום 17.12.2002, בעקבות האמור בחוות דעתו של ד"ר קריינין, הוכנה חוות דעת משלימה של ד"ר שליאפניקוב, עליה חתומה גם גב' מירב בוקשצקי, קרימינולוגית קלינית בכירה. חוות דעת זו הוכנה במהלך הסתכלות פסיכיאטרית חוזרת שנערכה למערער, שלאחריה לא שינה הצוות את מסקנתו, לפיה סובל המערער מהפרעה דלוזיונלית מסוג רדיפתי. 22. עוד צויין בחוות הדעת כי המערער ממשיך לכפור באשמה וטוען כי המעשים בוצעו על ידי אדם אחר הדומה לו, וכי לאחר אירועים אלו "הושתלו" במוחו זיכרונות אודות מעשים, אותם הוא חוזר וטוען שלא ביצע. להערכת המומחיות, דובר בניסיון מגמתי של הנבדק להתנער מאחריות למעשיו, התואם את ההפרעה הדלוזיונלית ממנה הוא סובל. 23. לדעת ד"ר שליאפניקוב וגב' בוקשצקי, המערער מבין את מהלכי המשפט, מסוגל לעקוב אחריהם ומבין את מהות האשמה והעונש. להתרשמותן, לא חל כל שינוי במצבו הנפשי של המערער בהשוואה למצבו במהלך ההסתכלות הקודמת, ולפיכך הן סבורות כי הוא כשיר לעמוד לדין. 24. חוות הדעת המשלימה שוללת את קביעתו של ד"ר קריינין, כי המערער סובל מסכיזופרניה פרנואידילית, מהנימוק שמחשבות השווא של המערער אינן "ביזאריות" ומהנימוק כי במצבו הנפשי אין מתקיימים הקריטריונים הנחוצים על מנת להיכלל בגדר מחלת נפש מסוג זה. 25. חוות הדעת המשלימה מתייחסת לקביעתו של ד"ר קריינין לפיה פעל המערער במעשים המיוחסים לו מתוך דחף לאו בר כיבוש, ושוללת קביעה זו. לפי חוות הדעת המשלימה, המערער לא פעל מתוך דחף לאו בר כיבוש, שכן עולה מחומר הראיות כי המערער פעל בצורה מאורגנת, הן כאשר ניסה להסתיר את מעשיו בבית הסב (כשביקש מבתו לומר לשכנה שדפקה על הדלת כי "הכול בסדר") והן כאשר ברח מזירת הרצח עם תום האירוע. 26. קביעתו של ד"ר קריינין, כי מעשי המערער נבעו ממחשבות שווא שלו ביחס לאיום הנשקף לחייו מצד המנוחה נפסלת בחוות הדעת המשלימה, תוך הפנייה נוספת לחומר הראיות, ממנו עולה כי המערער נכנס מיוזמתו לחדר שבו ישנה המנוחה, ולפיכך אין לקבל את טענתו כי חש מאויים על ידה בעת הרצח. 27. יחד עם זאת, סברו כותבות חוות הדעת המשלימה כי בהתחשב בכך שהמערער סובל ממחלת נפש, אף אם זו כשלעצמה אינה פוטרת אותו מאחריות פלילית, יש לשקול התחשבות במצבו בהתאם לסעיף 300א לחוק העונשין, קרי ענישה מופחתת. גזר דינו של המותב הראשון 28. לנוכח חוות הדעת הסותרות שנכתבו על ידי המומחים השונים, עתר בא כוח המערער להעמיד את המערער בפני פאנל פסיכיאטרים, אשר ידונו בשאלת אחריותו הפלילית ובשאלת כשירותו לעמוד לדין, נוכח מצבו הנפשי. 29. בהחלטה מיום 17.2.2003 נדחתה בקשת הסנגור. המותב הראשון קבע כי הוצג לפניו די חומר כדי לקבוע באופן חד משמעי, על פי חוות הדעת הפסיכיאטרית המשלימה, כי במקרה זה אין כל שינוי במצבו הנפשי של המערער בהשוואה למצבו במהלך ההסתכלות הקודמת. לפיכך, נקבע כי המערער כשיר לעמוד לדין. 30. בגזר הדין אשר ניתן על ידי המותב הראשון באותו יום צויין כי לנוכח הבעיות הנפשיות של המערער ולנוכח הסכמת המאשימה להחיל על המקרה ענישה מופחתת, הוחלט להטיל על המערער עונש של 22 שנות מאסר לריצוי בפועל. הערעור לבית המשפט העליון 31. המערער ערער על הרשעתו לפני בית משפט זה וטען כי לא ביצע את המעשים שבהם הורשע. כן טען המערער כי הוא אינו סובל ממחלת נפש ואיבחונו ככזה, שגוי הוא (ע"פ 3529/03). 32. הסנגוריה הציבורית הארצית, אשר נטלה על עצמה את ייצוגו של המערער, טענה (שלא כטיעונו של המערער) כי המערער הינו חולה נפש, לא היה אחראי למעשיו, וכי אין הוא כשיר לעמוד לדין, ולפיכך עתרה למינוי פאנל מומחים אשר יבדוק את מצבו הנפשי של המערער לאשורו. 33. החלטת בית משפט זה בערעור ניתנה ביום 1.2.2006. השופטים א' פרוקצ'יה, ע' ארבל ו-א' רובינשטיין ציינו בפסק הדין: "בהסכמת המדינה וב"כ המערער, ובהסכמת המערער עצמו, יוחזר התיק לבית המשפט המחוזי על מנת שתושלם בדיקת מצבו הנפשי של המערער הן בשעת ביצוע המעשים המיוחסים לו, והן לאחר מכן, תוך התייחסות אגב כך להשפעת המצב הנפשי על אחריותו הפלילית וכשירותו לעמוד לדין. בחינה זו תיעשה בדרך של חקירת המומחים אשר הגישו חוות דעת פסיכיאטריות לערכאה הדיונית, לרבות אפשרות מינוי מומחים נוספים וקבלת נתונים וחומר נוסף, ככל שבית המשפט המחוזי ימצא לנכון ולראוי. בית המשפט המחוזי ישלים את פסק דינו בהיבט מצבו הנפשי של המערער, ובענין זה בלבד [...]." ההליך לפני המותב השני בבית המשפט המחוזי השלמת פסק הדין בבית המשפט המחוזי 34. במועד הדיון המשלים בבית המשפט המחוזי לא ניתן היה לקיים את הדיון לפני המותב המקורי, ועל כן התברר העניין לפני מותב אחר אשר כלל את כבוד השופטים י' אלרון, ר' סוקול ו-כ' סעב. 35. בית המשפט המחוזי החליט לאפשר את הזמנת ד"ר שליאפניקוב וד"ר קריינין להיחקר על האמור בחוות דעתם. לאחר עדותם של המומחים הנ"ל, ונוכח הפער הרב בקביעותיהם ובמסקנותיהם, החליט בית המשפט המחוזי למצות את הליך בחינת מצבו הנפשי של המערער על ידי הפנייתו לפאנל פסיכיאטרים (להלן: חברי הפאנל או מומחי הפאנל) אשר ימונו על ידי הפסיכיאטר המחוזי, ויחוו דעתם באשר למצבו הנפשי של המערער בעת ביצוע המעשים בהם הורשע ולאחריהם. זאת, בהתאם לסעיף 15 לחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991 (להלן: חוק טיפול בחולי נפש). גרסת המערער 36. בדיון שהתקיים לפני בית המשפט קמא ניתנה למערער הזדמנות נוספת להתייחס לאישומים שבהם הורשע ולמצבו הנפשי. 37. המערער פרש לפני בית המשפט המחוזי את מה שכינה "הנקודות המרכזיות והחשובות" מבחינתו, ובהן התייחס לעניינים עובדתיים אשר מהם, לטענתו, עולה כי לא ביצע את המעשים שבהם הורשע וכי לא היה לו כל מניע לבצע אותם. המערער הכחיש את ביצוע המעשים כאמור, וטען כי הוא שפוי בדעתו. חוות דעת פאנל המומחים 38. בין מומחי הפאנל היו ד"ר ליידרמן וד"ר נחמקין, הנמנים עם הצוות הפסיכיאטרי של המרכז לבריאות הנפש "שער מנשה". מטעם פאנל המומחים הונחו לפני בית המשפט שתי חוות דעת: האחת מיום 3.5.2007 (להלן: חוות הדעת הראשונה) והשנייה – "חוות דעת פסיכיאטרית משלימה" מיום 16.9.2007 (להלן: חוות הדעת השנייה). 39. חוות הדעת הראשונה של פאנל המומחים נערכה על בסיס בדיקת המערער במשך כשלושה שבועות, והתבססה, לדברי כותביה, על מסמכים רפואיים, על מסמכים משפטיים ועל הסתכלות שנערכה למערער במחלקה. בהתייחסו לאירוע הרצח, התכחש המערער בפני פאנל המומחים למעורבותו במסכת העובדתית שבכתב האישום, וטען כי הבחין בגופת גרושתו לאחר שכבר נרצחה, ואז ברח בפחדו כי יירצח אף הוא. לדברי המערער, "יש כוחות גדולים", כהגדרתו, המעורבים ברצח, ורוצים להאשים אותו על לא עוול בכפו. עוד נכתב בחוות הדעת הראשונה כי בבדיקה פסיכו-דיאגנוסטית שנערכה למערער לא נתגלו סימנים למצב פסיכוטי ולא תסמינים של מחלה נפשית חמורה, הגם שקיימת אינדיקציה ברורה למצוקה נפשית ניכרת. יחד עם זאת צויין כי "העובדה שלא נמצאו בחומר המבחנים ביטויים של מחשבות שווא אינה יכולה לשלול את קיומן בפועל". עוד נקבע בחוות דעת זו כדלקמן: "עם אירועי חייו הרבים והשונים והזדקנות, התחזקו מאפייני אישיותו – פרנואידיות, נקודות ראיה הפכו לגישה מרכזית, להשקפת עולם וכוח שמוביל ושולט על התנהגותו. בעקבות גישה זאת נעשתה רוויזיה – ביקורת עברו ואירועי החיים קיבלו משמעות וקונוטציות שונות אחרות, בניתוק מהמציאות ועם פגיעה בבוחן המציאות. שילוב של אישיות חלשה, תלותית ופרנואידית גרמו ל"אקורד" אחרון – רצח של בן אדם שבתפיסתו נהג "להחזיק" בו, שלט, עקב וגרם לכישלונו. במבט להיסטוריית חייו, השתלשלות דברים, תוצאות בדיקות קליניות חוזרות (בזמן הסתכלות ולפי פסיכיאטרים אחרים) - לא נשאר ספק שמדובר בבן אדם הסובל ממחלה נפש (כך במקור – י.ד.). מדובר במחלה דלוזיאונלית." [...] אנו סבורים שמדובר בהפרעה דלוזיאונלית, הפרעה נפשית קשה, פוגעת באופן קשה בביקורת המציאות ושליטה בדחפים פנימיים." מסקנת חוות הדעת היא כי המערער סובל ממחלת נפש במובן המשפטי, ושרוי במצב פסיכוטי פעיל, ובשל כך הוא אינו מבין את חומרת המעשים המיוחסים לו ואינו מסוגל לעמוד לדין. עוד קבע פאנל המומחים, כי בשל פרק הזמן הרב שחלף מאז ביצוע המעשים (6 שנים), אין ביכולתם של המומחים לקבוע את מצבו הנפשי של המערער בשעת ביצועם. 40. מאחר שעורכי חוות הדעת הראשונה ציינו כי לא עמד בפניהם חומר חקירה, הורה בית המשפט קמא על העברת חומר החקירה לעיונו של פאנל המומחים ועל הגשת חוות דעת משלימה מטעמם. בחוות הדעת המשלימה מיום 16.9.2007 ציינו ד"ר ליידרמן וד"ר נחמקין כי, לסברתם, בעת ביצוע העבירה היה המערער מופעל על ידי דחפים פסיכוטיים המאפיינים את מחלתו. עוד ציינו המומחים בחוות דעת זו: "הגענו למסקנה שבזמן ביצוע העבירה, הנבדק היה שרוי במצב פסיכוטי, מושפע ונהג תחת דחפים פסיכוטיים שמנעו ממנו יכולת בסיסית של בוחן המציאות. היה נטול כוח התנגדות לאותו דחף פסיכוטי וכל מעשיו היו תחת שליטה של מחשבת שווא של יחס ורדיפה." בפרק המסקנות נקבע: "1. הנ"ל סובל ממחלת נפש במובן המשפטי ושרוי במצב פסיכוטי פעיל. 2. לא היה אחראי על מעשיו בזמן ביצוע העבירה המיוחסת לו. 3. במצבו הנוכחי לא מבין חומרת ומשמעות המעשים המיוחסים לו. 4. במצבו הנוכחי לא מסוגל לעמוד לדין, ליצור קשר עם עורך דינו ולקחת חלק בהליך משפטי." עדויות המומחים בבית המשפט המחוזי 41. כל הפסיכיאטרים אשר בדקו את המערער העידו לפני בית המשפט קמא על חוות דעתם. 42. ד"ר שליאפניקוב דבקה במהלך עדותה בקביעות שפורטו בחוות הדעת שנערכה על ידי הצוות שבראשותה, ושללה את קביעת ד"ר קריינין לפיה המערער סובל ממחלת הסכיזופרניה. ד"ר שליאפנקוב הפנתה לגרסאות השונות והסותרות שמסר המערער בפני גורמים שונים: מספר הודאות מפורטות במעשי הרצח והתקיפה, לאחר מכן חזרה מן ההודאות בטענה שנגבו ממנו בכוח, ולבסוף גרסתו המאוחרת בהסתכלות הפסיכיאטרית ב"באר יעקב" לגבי זיכרונות פיקטיביים מאירוע הרצח ש"הושתלו" במוחו על ידי ארגון סודי שאחראי לרצח גרושתו. משינוי גרסאות המערער הסיקה ד"ר שליאפניקוב כי הסיפור בדבר ביצוע הרצח על ידי "הארגון" ו"השתלת" זיכרון אירוע הרצח במוחו אינו תסמין אמיתי של מחלת הנפש שלו, אלא "המצאה" מניפולטיבית ומתוחכמת מצידו. בעדותה, הגדירה ד"ר שליאפניקוב את המערער כאדם תוקפני מאוד, אשר תוקפנותו "לחצה עליו הרבה שנים". לדבריה, המערער חש עלבון ושנאה כלפי גרושתו, בין היתר משום סברתו כי ילדיו אינם שלו, ובשל תחושות אלה התקשה לשלוט בדחפיו התוקפניים. ד"ר שליאפניקוב שללה את האפשרות כי המערער פעל תחת השפעת דחף לאו בר-כיבוש, אך יחד עם זאת סברה כי לא ניתן לקבוע כי מעשיו בוצעו על פי תכנון, אלא ביקשה לראותו כמי שפעל בהשפעת הקווים האישיותיים שלו – תוקפנות ואגרסיביות. ד"ר שליאפניקוב ציינה כי אמנם המערער סובל ממחלת נפש, אך הוא היה מסוגל להבין את הפסול שבמעשיו, להבדיל בין טוב לרע ובין מותר לאסור, אלא שמחמת מחלתו יכולתו זו נפגעה במידת מה. על כן, המליצה ד"ר שליאפניקוב על הפעלת הוראת סעיף 300א לחוק העונשין בעניינו של המערער. 43. ד"ר קריינין שב והביע בעדותו את עמדתו כי המערער סובל מסכיזופרניה פרנואידילית. לטענתו, אין בכושר הארגון ובכוח הרצון שמפגין המערער כדי לסתור את מסקנתו, הואיל וסכיזופרניה פרנואידילית היא תת-הקבוצה בעלת הפגיעה הקלה ביותר באישיות מבין כל סוגי הסכיזופרניה הקיימים. בחוות דעתו קבע ד"ר קריינין כי המערער פעל תחת דחף לאו בר-כיבוש, ואילו בעדותו הסביר כי המדובר בדחף הדומה לדחף לאו בר-כיבוש. מנגד, אישר ד"ר קריינן כי למסקנתו זו הגיע מקץ בדיקה בת שעתיים שערך למערער. 44. ד"ר נחמקין, חבר פאנל המומחים, התבקש להסביר בעדותו את השינוי שחל בעמדת חברי הפאנל מקביעתם בחוות הדעת הראשונה כי אין ביכולתם לקבוע כי המערער היה אחראי למעשיו בעת ביצועם מאחר שחלפו כשש שנים מאז, ואילו לאחר עיון בחומר החקירה הגיעו למסקנה כי לא היה אחראי למעשיו. תשובת ד"ר נחמקין הייתה כי התייחסותו של המערער לאירועים, כפי שנלמדה בין היתר מדבריו במשטרה, הובילה אותם למסקנה כי המערער סבל בעת ביצוע המעשים מפסיכוזה שהובילה אותו לביצועם באופן שלא יכול היה להימנע מהם. ד"ר נחמקין עמד על דעתו כי המערער היה מונע על ידי דחף לאו בר-כיבוש בעת ביצוע מעשיו. את העובדה כי המערער לא ברח מבית המנוחה כדי להימלט מן ה"סיטואציה" אלא בחר לפגוע בה, הסביר ד"ר נחמקין בכך שניסיונות המערער לברוח בעבר (באמצעות היעדרות מביתו למשך חודשים ארוכים) עלו בתוהו, וכי ניסיונות אלו לא שיחררו אותו מן הקשר הפתולוגי בינו לבין גרושתו. כמו כן, הסביר ד"ר נחמקין, המערער סבר כי לא יצליח לשרוד בחיים אם לא יעלה בידו להשיג את תעודת הנישואין. משנשאל ד"ר נחמקין לפשר פגיעת המערער בילדיו, השיב כי המערער פעל כך מאחר שגם לאחר הריגת גרושתו לא השיג את תעודת הנישואין. משהקשה בא כוח המשיבה ושאל מדוע, אפוא, פצע את בנו לאחר חזרתו מבית הסב, כשהבין אל נכון כי המסמך ודאי אינו מצוי בידי בנו, השיב ד"ר נחמקין כי באותה שעה היה המערער כבר מצוי בהחמרה של הפסיכוזה שלו ומופעל על ידי אותו דחף ותוקפנות. בהמשך ציין ד"ר נחמקין כי המערער הבין פורמאלית את מעשיו, אך מבחינתו הוא הגן על עצמו על ידי השמדת האדם שבו ראה המערער אויב שעלול לרצוח אותו. ד"ר ליידרמן, חבר פאנל המומחים שהעיד אף הוא, נשאל האם הקביעה בדבר היות המערער סובל מפסיכוזה בעת ביצוע המעשים משליכה אוטומטית על חוסר אחריותו לביצועם. בתשובתו, שלל ד"ר ליידרמן את הקביעה כי ההשלכה היא אוטומטית, אם כי לא הבהיר כיצד הסיק כי המערער לא שלט במעשיו. כן נתבקש ד"ר ליידרמן להסביר את העובדה כי במועד מעצרו, שנה וחצי לאחר האירועים, טען המערער כי ביצע את מעשיו, בין היתר, כיוון שחשש להיעצר בבוקר המחרת במשרד הפנים, אך לא ציין את "הארגון" ואילו כעבור זמן, כשהחל להכחיש את הרצח, החל לדבר על קיומו של "הארגון". ד"ר ליידרמן ציין בתשובתו, כי הוא סבור כי רעיון "הארגון" היה קיים במוחו של המערער כבר בעת חקירתו במשטרה, אלא שהוא חשש לדבר על כך במשך תקופה ארוכה. משנשאל כיצד אפוא קרה שהמערער לא פחד להזכיר את "הארגון" במרכז לבריאות הנפש "באר יעקב", פחות מחודש ממועד חקירתו במשטרה, השיב ד"ר ליידרמן כי אין המדובר בפחד, אלא "פשוט הדברים האלו לא מתגלים מייד", גם לא בשיחות פסיכיאטריות ראשונות. ד"ר ליידרמן נתבקש להתייחס לעובדה כי במהלך האירועים פעל המערער להסתרת מעשיו מגורמים חיצוניים. כך, הורה לבתו למסור לחברותיה שדפקו על דלת הבית כי לא תגיע לבית הספר וכן והורה לה בבית הסב לומר לשכנה שהתעניינה בפשר הרעש שבקע מן הבית, כי המדובר בטלוויזיה. ד"ר ליידרמן ציין בתשובתו כי המערער "מבחינת השיפוט שלו הוא ניסה ככה להציג את הדברים ולארגן את הדברים". הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי 45. בבית המשפט קמא נחלקו דעותיהם של השופטים בסוגיית כשירותו של המערער לעמוד לדין ובסוגיית אחריותו הפלילית. 46. דעת הרוב (מפי כבוד השופטים אלרון וסעב) קבעה, בעניין כשירות המערער לעמוד לדין, כי אין די בחוסר שיתוף הפעולה מצד המערער עם סנגורו כדי ללמד על חוסר מסוגלותו המנטאלית לשתף פעולה עמו, לו חפץ בכך. שופטי הרוב התקשו לקבל את עמדתם של מומחי הפאנל, לפיה המערער מבין הבנה פורמאלית בלבד את ההליך המשפטי, אך סבור כי עורכי הדין והשופטים הלוקחים בו חלק הינם שותפים לקונספירציה נגדו. שופטי הרוב סברו כי די בהבנת המערער את מהות ההליך הפלילי שבו הוא מצוי על מנת שיהא כשיר לעמוד בו. באשר לטענת בא כוח המערער, כי מקו הגנתו של המערער לפיו הוא שפוי ניתן ללמוד כי הוא פועל מתוך חוסר הבנה ובאופן שאין בו כדי לשרת את מיטב האינטרסים שלו, קבע כבוד השופט אלרון שאף אם כך הדבר, הרי שיש בכך כדי ליתן ביטוי נוסף לעובדת היותו של המערער סובל מהפרעה נפשית. ואולם לדבריו, אין בו די כדי להכריע את הכף בשאלת כשירותו של המערער לעמוד לדין, וצריך שתהא למחלת הנפש השפעה ממשית והרת גורל על יכולתו של המערער להגן על עצמו. כבוד השופט סעב קבע כי חילוקי דעות בין סנגור ללקוח אינם מעידים על חוסר שיתוף פעולה אלא להיפך, יש בהם כדי לתמוך במסקנה כי המערער מסוגל לעמוד לדין. לשיטתו של כבוד השופט סעב, חילוקי דעות וסברה שקו ההגנה בו בוחר הסנגור אינו נכון הם דבר לגיטימי שכל בעל דין זכאי לעמוד עליו, והדבר אף מעיד על הבנת ההליך המשפטי ותוצאותיו. 47. שופטי הרוב אף הדגישו כי העמדת עבריינים לדין היא אינטרס ציבורי מובהק ממעלה ראשונה. משכך, אין לדרוש ממערער להפגין רמה גבוהה במיוחד בענייני משפטו כתנאי להעמדתו לדין. רק מקום שישנו חשש ממשי כי הגנתו של המערער תקופח ועלול להיגרם לו עיוות דין בשל חוסר יכולתו להבין את ההליך המשפטי שהוא מצוי בו, יש להכריז עליו כעל בלתי כשיר לעמוד לדין. 48. שופטי הרוב אף לא קיבלו את עמדתו של ד"ר נחמקין, לפיה המערער כשיר לעמוד לדין בכל עניין משפטי אחר, ובלבד שלא יהא זה בעניין גרושתו המנוחה. 49. שופטי הרוב סברו כי מהתנהגותו של המערער ניתן ללמוד כי הוא מעורה בהליך הננקט בעניינו, גם אם הוא אינו שותף לעמדת סנגורו באשר לקו ההגנה הראוי. לראיה, ציינו שופטי הרוב את העובדה כי למערער הותר, בדיון שהתקיים לפני בית המשפט המחוזי, להפנות שאלות למומחים שונים, והלה עשה זאת תוך שהוא קורא מרשימת שאלות שהכין מבעוד מועד. כמו כן, צויין כי בדיון ביום 4.5.2008 העלה המערער את טיעוניו לפני בית המשפט, תוך שהוא שב וטוען כי לא ביצע את המעשים שבהם הורשע, וכי הוא שפוי בדעתו. כבוד השופט סעב אף הוסיף לעניין התנהלותו של המערער בבית המשפט כי: "כאשר רצה הנאשם שמר על שקט, במהלך הדיון היה קשוב, אמר את אשר ביקש לומר ולהעיר ואף חקר וסיכם וכאשר רצה להשמיע את דבריו, גם כן, כלפי הסנגור, כך שדיבורו ופעולותיו נשלטים על ידו במידה רבה." שופטי הרוב סברו כי יש באופן שבו טען המערער לפני בית המשפט כדי להפריך את טענת מומחי הפאנל, כאילו המערער סבור כי בית המשפט נוטל חלק בקונספירציה נגדו, שכן אז לא היה מתאמץ בניסיון לשכנע את בית המשפט בחפותו. יתר על כן, כבוד השופט סעב ציין כי לא הונחה לפני בית המשפט קמא תשתית עובדתית ורפואית המעידה על קיומו של פגם בשיפוטו של המערער כלפי הסנגור וכלפי בית המשפט וכי תימוכין לכך ניתן למצוא "בהתעלמות הברורה מהמאשימה שלא נכללה באופן גלוי וחד משמעי בתגובות הנאשם". 50. בסוגיית אחריותו הפלילית של המערער, קבעו שופטי הרוב שאמנם אין חולק בדבר היות המערער חולה נפש, אך הם לא שוכנעו מחוות דעתו של ד"ר קריינין ומחוות הדעת של פאנל המומחים כי המערער נשלט על ידי דחף לאו בר כיבוש בעת ביצוע מעשיו האלימים: "מניסיונותיהם של המומחים הנ"ל ניתן ליתן הסבר לקו מחשבתו של הנאשם באותם רגעים קריטיים, עולה כי לשיטתם אין המדובר במעשה שביצע הנאשם כמי שכפאו שד, אלא בתחושת הנאשם כי מעשיו מוצדקים ומחויבי המציאות בבחינת "הקם להורגך השכם להורגו", וכי בנסיבות שראה לנגד עיניו לא יכול היה לראות את הפסול שבמעשהו (הוא הפטור הקבוע בסע' 34ח(1) רישא לחוק)." 51. שופטי הרוב סברו כי אין לקבל את עמדתם של חברי הפנאל ושל ד"ר קריינין בשל העובדה כי, לשיטת שופטי הרוב, אף על פי שנחקרו חקירות ארוכות וממצות, לא עלה בידיהם להסביר באופן ברור, קוהרנטי ומניח את הדעת מהם הגורמים שהביאו אותם למסקנתם. יתר על כן, שופטי הרוב סברו כי על שאלות רבות שנשאלו, השיבו ד"ר קריינין וחברי הפאנל על סמך השערתם בלבד, מבלי שהדבר יעוגן בדברי המערער או בתשתית ראייתית המצויה בחומר החקירה. 52. שופטי הרוב אף מצאו פגמים מהותיים וכשלים שונים בחוות דעתו של ד"ר קריינין. כך למשל, צויינה העובדה כי ד"ר קריינין הגיע למסקנותיו לאחר פגישה בת שעתיים בלבד עם המערער, בניגוד למומחים האחרים אשר ביססו את עמדותיהם על הסתכלויות שנערכו למערער במשך מספר שבועות. נקבע, כי דבריו של ד"ר קריינין כי המערער העלה בפניו את הסיטואציה שבה הכניסה גרושתו יד מתחת לכרית (ומדברים אלה הסיק ד"ר קריינין כי המערער איבד את עשתונותיו כשסבר כי המנוחה מתכוונת "לשלוף" אקדח), אינם מתיישבים עם גירסתו של המערער מאז ההסתכלות שנערכה לו לראשונה ב"באר יעקב" כי לא הייתה לו כל יד באירוע הרצח, וכי לא נכנס לחדרה של המנוחה לפני שנרצחה. כמו כן, הודגשה העובדה כי ד"ר קריינין ציין בחוות דעתו כי המערער פעל תחת "דחף לאו בר כיבוש", אולם בעדותו הפחית מעוצמת הקביעה וציין כי המערער פעל תחת דחף שהינו "כמו דחף לאו בר כיבוש". לנוכח הדברים האמורים, הגיעו שופטי הרוב למסקנה כי בחוות דעתו של ד"ר קריינין מצויים כשלים מהותיים המשליכים באופן משמעותי על מהימנות חוות הדעת, ואף יוצרים רושם בלתי-משכנע באשר למסקנות המובאות בה. 53. באשר לחברי פאנל המומחים, הרי שדעת הרוב קבעה שגם עדותם אינה נסמכת על בסיס עובדתי מוצק דיו, כנדרש מחוות דעת מומחה, דבר המעלה תהייה באשר לדרך בה הסיקו המומחים את מסקנותיהם במקרה דנן. כך למשל, צויין כי ד"ר ליידרמן לא הפנה לעובדות שעליהן נסמכת השערתו, לפיה הסיבה לכך שהמערער טען לראשונה רק לאחר הודאותיו במשטרה כי המעשים שיוחסו לו בוצעו על ידי "הארגון", מכיוון שחשש לספר על "הארגון" בעת שנחקר במשטרה. בנוסף, מצאו שופטי הרוב סתירה בדבריו של ד"ר נחמקין. הוסבר, כי ד"ר נחמקין, בניגוד לד"ר ליידרמן, אינו סבור כי המעבר מהודיה להכחשה נבע מחששו של המערער להזכיר את "הארגון" אלא היה זה תהליך טבעי של מחלתו. יחד עם זאת, ד"ר נחמקין ציין בהמשך עדותו כי לדעתו המערער מודע לכך שהוא משקר בדבריו כי המנוחה נרצחה על ידי "הארגון". משנדרשו ד"ר ליידרמן וד"ר נחמקין להתייחס למניע המערער לרצח המנוחה, הסבירו כי הלה סבר כי הוא מגן על חייו. אולם, דעת הרוב קבעה כי מעיון בהודאות המערער ניתן ללמוד כי אין בנמצא אמירה מפי המערער כי חשש לחייו בשעה שהכין את הפטיש ובשעה שנכנס לחדרה של המנוחה, אלא כי כל שטען המערער היה שהאמין כי ייעצר על ידי המשטרה במשרד הפנים למחרת היום. שופטי הרוב הסיקו, אפוא, כי טיעונים אלו של ד"ר ליידרמן ושל ד"ר נחמקין חוטאים לאמת. דעת הרוב קבעה עוד, כי סברת חברי הפאנל, לפיה המערער חש כי הוא חייב להרוג את המנוחה משום שהתייאש מרעיון הבריחה מגרושתו, אינה עולה בקנה אחד עם דברי המערער, אשר חזר וציין בהודאותיו כי מטרתו הייתה לברוח מן המנוחה לאחר השגת תעודת הנישואין, ואף לעזוב את הארץ. שופטי הרוב הדגישו, כי תשובותיהם של חברי הפאנל, כי סיבת אלימותו של המערער כלפי בנו נבעה מעובדת היותו מצוי באותה עת בהחמרה של הפסיכוזה ומופעל על ידי רגש של תוקפנות, דומה לעמדתה של ד"ר שליאפניקוב. שופטי הרוב הסיקו כי מדברי חברי הפאנל לא ניתן לחלץ את "סיפורו" של המערער, כדי שאפשר יהא לבחון את מידת ההשפעה שהייתה למחשבות השווא שלו על יכולתו להימנע ממעשיו האלימים. שופטי הרוב קבעו כי רבות מתשובותיהם של חברי הפאנל אינן מבוססות על כל ממצא עובדתי שהוא, אלא הן פרי פרשנותם בלבד. 54. לעומת מסקנותיהם של חברי הפאנל ושל ד"ר קריינין, מצאו שופטי הרוב את חוות דעתה של ד"ר שליאפניקוב מהימנה. הוסבר, כי ד"ר שליאפניקוב, להבדיל מן המומחים האחרים, מסתמכת בעיקר על דברי המערער במשטרה במהלך הימים הספורים שלאחר מעצרו, ומתרשמת פחות מגרסתו המאוחרת כפי שהציגה המערער בפניה. לפי עמדתה של ד"ר שליאפניקוב, סבל המערער ממחשבות שווא אשר גרמו לו להאמין כי המנוחה שולטת בחייו, וכי ביום המחרת ייעצר במשרד הפנים ויישלח לכלא. המערער ביקש לקבל לידיו את תעודת הנישואין שלו, ולא האמין לטענת המנוחה כי זו אבדה. לפיכך, תכנן המערער לברוח מביתו, אך לא לפני שידרוש מהמנוחה באיומים את תעודת הנישואין שלהם. לגרסת ד"ר שליאפניקוב, בשלב זה לא ביקש המערער לרצוח את גרושתו המנוחה ולפגוע בילדיו. לשיטת ד"ר שליאפניקוב, משהתעוררה המנוחה במפתיע ונצפתה על ידי המערער כשולחת יד אל מתחת לכרית, פרצו החוצה התסכול והזעם שהיו אצורים בתוכו שנים רבות, וניתן דרור לפרץ התוקפנות שמילא אותו. מעשה ההמתה והפגיעה האלימה בילדיו נבעו, לפי ד"ר שליאפניקוב, מקווי אישיותו התוקפניים של המערער ולא ממחשבות השווא שלו, ולפיכך – אין לפטור אותו מאחריות למעשיו. באשר לגרסתו המאוחרת של המערער, לפיה לא הוא ביצע את המעשים האלימים, אלא חברי "הארגון" שאליו השתייכה המנוחה, וכי המידע שמסר במשטרה "הושתל" בזיכרונו על ידי חברי "הארגון", סברה ד"ר שליאפניקוב כי מדובר במניפולציה מתוחכמת של המערער. כבוד השופט אלרון ציין כי בנסיבות אלה, שבהן מכחיש המערער כל קשר לביצוע המעשים למרות הראיות המפלילות וההודיות הקושרות אותו לאירועים בהם הואשם קשר בל יינתק, הרי שדבריו לאחר מעצרו וכן מעשיו והתנהגותו עובר לאירוע, במהלכו ואחריו, יכולים ללמד יותר מכל על הלך רוחו ומחשבתו של המערער בשעת ביצוע המעשים, הרבה יותר מגירסתו הכבושה והמאוחרת בזמן. כבוד השופט אלרון קבע כי לא ניתן כל הסבר הגיוני למעבר החד בין גירסאות המערער, מהודיה מלאה ומפורטת להכחשה גורפת, ולפיכך יש להניח כי המערער מעלה את גרסתו האחרונה באופן מכוון במסגרת קו ההגנה שבחר לעצמו. כבוד השופט אלרון הוסיף, כי אף אם מדובר בפנטזיה שהמערער שכנע עצמו באמיתותה, אין עובדה זו משנה לענייננו, מאחר שההתפתחויות המאוחרות במצבו הנפשי והתודעתי של המערער אינן תורמות בהכרח להבנת מצבו הנפשי בעת ביצוע המעשים. 55. שופטי הרוב אף סברו כי יש בתשתית הראייתית בתיק כדי לתמוך בעמדתה של ד"ר שליאפניקוב. כך למשל, הסיקו שופטי הרוב מדברי המערער כי נכנס ויצא את חדרה של המנוחה עד שזו התעוררה בפתאומיות, כי המערער התלבט טרם הכאת המנוחה בפטיש, ומכאן שהיה מודע לחומרת המעשה. בנוסף, למדו שופטי הרוב מדברי המערער כי בניגוד לטענת חברי הפאנל המערער לא תכנן להרוג את המנוחה כדי להימלט משליטתה. תוכניתו הייתה להימלט מפניה וייתכן כי בשלבים הראשונים של האירוע לא חפץ המערער במותה. ראיה לכך מצאו שופטי הרוב בדברי המערער לפיהם בתחילה הלם פעם אחת בראשה של המנוחה, כפי שתכנן, אך לאחר שזו החלה ליילל, המשיך להלום בה עד שנשתתקה. שופטי הרוב סברו כי הסבר זה שנתן המערער תומך בתזה כי באותם רגעים היה המערער גדוש שנאה כלפי גרושתו, אדיש לסבלה, יבבותיה הטרידו אותו, עימתו אותו עם המציאות העגומה שאליה הביא את עצמו. שופטי הרוב סברו, בהסתמך על דברי המערער, כי הלה אכן נסחף אחר תוקפנותו, אך לא בשל מחשבות השווא שלו. לדידם, המערער הבין היטב את הפסול שבמעשהו. אינדיקציות נוספות לכך שהמערער "שלט" בסיטואציה ולא "נשלט" על ידיה, מצאו שופטי הרוב בניסיונותיו של המערער להסתיר את מעשיו. כבוד השופט אלרון הפעיל את מבחן ה-Policeman at the Elbow, והסיק כי המערער לא היה ממשיך בפעולותיו לו עמד שוטר על ידו, ומכאן, שלא היה מונע על ידי דחף בלתי נשלט. כבוד השופט אלרון הבהיר כי אין די במבחן זה כשלעצמו כדי לשלול את האפשרות כי המערער לא יכול היה לראות את הפסול שבמעשיו, אלא שלשיטתו, מצטרף המבחן לאינדיקציות אחרות לכך שהמערער יכול היה להימנע מביצוע מעשיו האלימים. 56. כבוד השופט אלרון התייחס לטענת בא כוח המערער כי ההפרדה בין הלך נפשו של המערער לפני כניסתו לחדר המנוחה לבין הלך נפשו לאחר הכניסה, כפי שלכאורה עולה מחוות דעתה של ד"ר שליאפניקוב, היא מלאכותית. כבוד השופט אלרון הבהיר, כי גם פעולותיו של המערער עובר לכניסתו לחדר, קרי הכנת הפטיש וכיוצא בזה, ותוכניתו המקורית להסתפק בתקיפת המנוחה, אינן יכולות לחסות תחת הגנת אי השפיות. זאת, מאחר שהמסקנה העולה מחומר הראיות, לפי כבוד השופט אלרון, היא כי המערער היה מודע לאיסור לבצע פעולות אלימות כלפי המנוחה וכלפי קורבנותיו האחרים, גם בהינתן האמונה כי המנוחה מתעתדת להביא למעצרו ביום המחרת. 57. לבסוף, ציין כבוד השופט אלרון כי הוא סבור שמומחה ההגנה, וכמוהו גם חברי הפאנל, השליכו באופן אוטומטי ממחלת הנפש ממנה סובל המערער על אחריותו לביצוע המעשים. לדבריו, מסקנה זו הינה מסקנה גורפת שאינה יכולה להתקבל. לגישת כבוד השופט אלרון, חוות דעתה של ד"ר שליאפניקוב היא היחידה המתקבלת על הדעת, מבוססת על חומר הראיות ונעדרת סתירות פנימיות, וזאת בניגוד למומחים האחרים. על כן, דחה כבוד השופט אלרון את עמדותיהם של המומחים האחרים וקבע, כעמדת ד"ר שליאפניקוב, כי המערער אכן האמין כי ייעצר ביום הרצח, אך ידע אל נכון כי מעשיו האלימים הם אסורים, על פי חוק ועל פי כל קנה מידה מוסרי, ואינם מחוייבי המציאות, אלא משרתים אותו להשגת המטרה שהציב לעצמו – השגת תעודת הנישואין ובריחה מבית המנוחה. 58. כבוד השופט סעב ייחס חשיבות להתנהגות המערער לפני המעשה, בזמן המעשה ולאחריו. לדבריו, המערער "תכנן את מעשיו ומדד את צעדיו בצורה פקוחה וברורה". כך, כאשר תחילה הכין את הכלי בו קטל את המנוחה, עטף אותו בבד והסתובב בבית עת שאר בני הבית ישנו; גם לאחר שהמערער הכה במנוחה באמצעות הפטיש עד שנפחה את נשמתה, אילץ את ילדיו לשתות יין כדי לשלול את כושר התנגדותם, פנה לדירת הסב ותקף אותו ואת בתו; לאחר מכן חזר המערער לדירת המנוחה, שם הכה את בנו מכות קשות ולאחר מכן עזב את הדירה ונמלט לאיזור המרכז, שם הסתתר במשך שנה וחצי. 59. כבוד השופט סעב סבר כי מכלול הראיות מלמד כי המערער לא סבל מהתקף פסיכוטי בעת התרחשות מעשה הקטילה והיה מודע למעשיו, לחומרת תוצאותיהם ולהשלכותיהם, לכן נמלט מהמקום ולא פנה באופן מיידי לתחנת המשטרה תוך שהוא מעלה את סיפור "הארגון" שכביכול רצח את המנוחה, אלא ניהל במשך כשנה וחצי אורח חיים רגיל. גם בנקודה זו, לשיטת כבוד השופט סעב, יש כדי לתמוך במסקנת ד"ר שליאפניקוב, כי מדובר באדם מניפולטיבי. 60. כבוד השופט סעב ייחס חשיבות גם לעובדה כי המערער נמנע מלהעיד לפני בית המשפט קמא. לשיטתו, משלא השמיע המערער את גרסתו ואיפשר לבית המשפט קמא להתרשם ממנו, יש לנהוג בהתאם להלכה הקובעת כי כל מי שמבקש לחסות בצל הגנת אי שפיות הדעת ולא העיד במשפט חרף היותו כשיר לעמוד לדין – עשוי הדבר לשמש כחיזוק למשקל הראיות נגדו. כבוד השופט סעב התייחס לעובדה כי המערער העיד לפני ההרכב ששמע את הראיות בעניינו בגלגול הראשון. אולם, הוא הוסיף כי דווקא עדותו תחת אזהרה לפני אותו הרכב, הצהרותיו בכתב (שאחת מהן ביקש להעביר באמצעות הסנגורית) וכן גרסתו המתכחשת להודאותיו במשטרה, תומכים במסקנה כי הוא הבין היטב את ההליכים המשפטיים וכי התנהלותו לפני בית המשפט קמא ובפני הפסיכיאטרים הייתה מניפולציה לשמה. 61. מכל הטעמים האמורים לעיל, הגיעו שופטי הרוב לכלל מסקנה כי יש להותיר על כנה את הרשעת המערער לפי סעיף 300א לחוק העונשין ולא להחיל בעניינו את הפטור מאחריות פלילית לפי סעיף 34ח לחוק העונשין. 62. בניגוד לדעתם של כבוד השופטים אלרון וסעב, סבר כבוד השופט סוקול כי המערער אינו כשיר לעמוד לדין. 63. כבוד השופט סוקול בחן את התנאים הנדרשים להפסקת ההליכים הפליליים נגד נאשם שאינו כשיר לעמוד לדין מחמת מחלת נפש: הגדרת הנאשם כחולה במחלת נפש, וקביעה כי בשל מחלתו הוא אינו מסוגל לעמוד לדין. תנאים אלה נלמדים משילוב הוראות סעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי) והוראות סעיף 15(א) לחוק טיפול בחולי נפש. 64. כבוד השופט סוקול קבע כי התנאי הראשון הנדרש לתחולת הוראת סעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי מתקיים – דהיינו המערער חולה במחלת נפש במובן המשפטי – זאת, על אף המחלוקת ששררה בין המומחים השונים באשר לאבחנה המדוייקת של ההפרעה ממנה סובל המערער. כבוד השופט סוקול קבע כי לאבחנה המדוייקת אין חשיבות במקרה דנן, לנוכח העובדה כי גם המשיבה מסכימה כי ההפרעה ממנה סובל המערער היא "מחלת נפש". 65. כבוד השופט סוקול קבע כי גם התנאי השני הנדרש להתקיימותו של סעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי, דהיינו שעקב מחלת הנפש המערער אינו כשיר לעמוד לדין, מתקיים במקרה דנן. בניגוד לכבוד השופט אלרון, אשר סבר כי קשה לקבל את ההבחנה בין הבנה פורמאלית להבנה מהותית של ההליך (כפי שהציגו זאת חברי הפאנל) וכי די בהבנתו הבסיסית של המערער כדי שתידחה הטענה בדבר העדר כשירות לעמוד לדין, קבע כבוד השופט סוקול כי כשירות לעמוד לדין מחייבת לא רק הבנה של זהות המשתתפים ותפקידיהם. לשיטתו, יש צורך כי הנאשם יהיה מסוגל להבין את משמעות ההליך; להבין שההכרעה מושתתת על הראיות שיובאו על ידי שני הצדדים; על יכולת להביא ראיות וטיעונים הנוגעים למחלוקת; על הבנת חשיבות הייצוג המשפטי ועל יכולת לשתף פעולה עם עורך הדין. לדברי כבוד השופט סוקול, "הבנה פורמאלית" אינה יכולה להספיק לשם קביעת כשירות לעמוד לדין, שכן אין בה כדי להעיד על הבנת ההליך באופן הנדרש לשם ניהול ההליך ולשם שיתוף פעולה עם הסנגור. 66. לשיטתו של כבוד השופט סוקול, בחינת התנהגות המערער בהליך אשר התנהל לפני בית המשפט קמא וכן בדיון בגלגולו הראשון, מחזקת את המסקנה כי המערער אינו כשיר לעמוד לדין ולנהל את עניינו. כך למשל, ציין כבוד השופט סוקול את העובדה כי לכל אורך ההליך נקט המערער קו הגנה שונה משל באי כוחו וביקש לשכנע כי אינו חולה במחלת נפש כלשהי. המערער אף לא שיתף פעולה עם סנגוריו השונים, אשר הוחלפו מספר פעמים עקב כך. גם בהליך שהתנהל בבית המשפט קמא, התרשם כבוד השופט סוקול כי אין כל שיתוף פעולה של המערער עם סנגורו, עו"ד יעקובי, אלא להיפך: המערער ראה בסנגורו דמות מרכזית הפועלת לרעתו, ועשה ככל יכולתו להפריע לסנגור לייצגו. כבוד השופט סוקול ציין גם כי המערער נמנע מלשתף פעולה עם המומחה מטעמו ואף טרח לפנות לבית המשפט מספר פעמים בכתב, טען לשפיותו וגולל תלונות והאשמות רבות כלפי באי כוחו. עוד צויין, כי על החלטת בית המשפט קמא להעביר את המערער להסתכלות בתנאי אישפוז בבית החולים "שער מנשה", הגיש המערער ערר לבית המשפט העליון, ללא סיועם של עורכי דינו. כל אלה מלמדים, לדברי כבוד השופט סוקול, כי אין כל שיתוף פעולה בין המערער לבא כוחו. כבוד השופט סוקול ציין כי אמנם אין די בהעדר שיתוף פעולה בין המערער לבא כוחו כדי לקבוע חוסר מסוגלות לעמוד לדין, אולם לשיטתו, מקום שחוסר שיתוף הפעולה נובע ממחלת הנפש של הנאשם, "יש בכך לשמש רכיב במארג הראיות בדבר היעדר כשירות לעמוד לגין ולחזק את חוות הדעת הרפואיות" (שם, פסקה 35 לפסק דינו של כבוד השופט סוקול). כבוד השופט סוקול סבר כי אין בעובדה שהמערער שאל וחקר את העדים בדיון שהתנהל בבית המשפט קמא, כדי להעיד על כשירות לעמוד לדין ועל הבנה של ההליך. לדברי כבוד השופט סוקול, שאלותיו של המערער כולן לא נגעו לסוגיות שבמחלוקת בתיק זה. תחת זאת, המערער ניסה לשכנע בשפיותו. כמו כן, העלה המערער טענות הנוגעות לביצוע המעשים המיוחסים לו, אף שההליך שהתנהל בבית המשפט קמא נועד אך ורק לבירור מצבו הנפשי. זאת ועוד. כבוד השופט סוקול ציין כי מחוות דעתו של פאנל המומחים עולה כי שיפוט המציאות של המערער והבנתו לגבי טוב ורע, מותר ואסור, וההבנה של המתרחש סביבו לא נפגעו באופן כללי. מחוות הדעת עולה כי מחלת הנפש של המערער ומחשבות השווא שלו פגעו בשיפוט המציאות שלו, ככל שהוא נוגע לאותן מחשבות שווא בלבד, המתייחסות לאותו "ארגון" ולרדיפתו אחריו. להערכת המומחים, המערער רואה בהליך המשפטי חלק מאותה מסכת עובדתית נשוא האישום, כלומר בשל מחלת הנפש שלו הוא רואה בהליך השיפוטי המשך לאותה פרנויה. כבוד השופט סוקול קבע, בהסתמך על חוות דעת פאנל המומחים, כי התנהגותו התקינה של המערער בכל הנושאים האחרים אינה משנה את המסקנה כי שיפוטו בכל הנוגע להליך הוא פגום, ולפיכך אין הוא כשיר לעמוד לדין בגין האירועים נשוא כתב האישום. 67. בניגוד לד"ר שליאפניקוב, אשר קבעה בחוות דעתה כי שינוי גרסת המערער והסיפור על מחשבות השווא שלו ועל "הארגון" שהרג את גרושתו הם חלק ממניפולציה שנוקט המערער כדי להתחמק מאחריותו למעשים, סבר כבוד השופט סוקול כי במקרה הנוכחי אין מדובר במניפולציה. לשיטתו, ניסיונותיו של המערער לשכנע כי הוא אינו חולה במחלת נפש מחזקים את המסקנה כי לא מדובר במניפולציה, אלא במערער הפועל בהשפעת מחלת הנפש שבה לקה. 68. לנוכח כל האמור, קבע כבוד השופט סוקול כי בנסיבות המקרה הנוכחי התקיימו כל התנאים לקבוע כי המערער אינו כשיר לעמוד לדין ויש להפסיק את ההליכים נגדו, במובן סעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי וסעיף 15(א) לחוק טיפול בחולי נפש. 69. כבוד השופט סוקול ציין כי עמדתו לפיה המערער אינו כשיר לעמוד לדין וכי ראוי להפסיק את ההליכים נגדו, משמעה כי לא ניתן לברר כראוי את מצבו הנפשי בעת ביצוע המעשים ואת אחריותו הפלילית. כבוד השופט סוקול הצביע על ליקויים שונים בבירור העובדתי של מצבו הנפשי של המערער בזמן ביצוע העבירות. כך למשל, בגלגולו הראשון של התיק לא נשמעו עדים כלשהם, מלבד עדות קצרה של המערער עצמו; כל חומר הראיות מטעם המשיבה הוגש בהסכמה ללא חקירה נגדית; מטעם המערער הובא מכתב כעדות ראשית והמערער נשאל מספר מצומצם של שאלות. באותו שלב לא נדון כלל מצבו הנפשי, ורק בשלב מאוחר יותר העלתה הסנגוריה את הטענה כי יש לאפשר לה להגיש חוות דעת נגדית; בהליך שהתנהל בבית המשפט קמא הובאו רק חוות דעת. לא הובאו וגם לא התבקש להביא ראיות נוספות על מצבו הנפשי של המערער. כבוד השופט סוקול ציין כי היעדרן של ראיות והיעדר דיון בראיות לעניין מצבו הנפשי של המערער, הנובעים בין היתר בשל העדר כשירותו של המערער לעמוד לדין ובשל בהעדר שיתוף פעולה בינו לבין סנגורו, פוגעים באפשרות לקבוע אם חל הסייג האמור בסעיף 34ח לחוק העונשין. 70. יחד עם זאת, הואיל ובית משפט זה הורה כי תיבדק גם השפעת מצבו הנפשי של המערער על אחריותו הפלילית, התייחס כבוד השופט סוקול גם לעניין האחריות הפלילית. היות שלא נטען כי חל במקרה דנן הסייג האמור בסעיף 34ח(1) לחוק העונשין (שעניינו שלילת כושר ההבנה של הנאשם) והיות שהוסכם כי המערער סבל ממחשבות שווא חולניות, בחן כבוד השופט סוקול את השאלה האם בשל מחלתו של המערער נשללה יכולתו להימנע מהמעשה, קרי הסייג האמור בסעיף 34ח(2) לחוק העונשין. כבוד השופט סוקול למד מחוות דעתה של ד"ר שליאפניקוב, כי היא מנתקת בין התנהגותו של המערער עד רגע התקיפה, התנהגות שנובעת כולה ממחשבות השווא שלו, לבין התפרצותו האלימה. לגרסתה, מחשבות השווא של המערער התמקדו בחשש שמא ייתפס על ידי "הארגון" אם ייגש למשרד הפנים, ואולם אין במחשבות השווא שלו כל בסיס להצדיק את תקיפת גרושתו ואת גרימת מותה. כבוד השופט סוקול בחר לאמץ את עמדת מומחי הפאנל, אשר סברו כי אין כל מקום ליצירת נתק שכזה. כבוד השופט סוקול שוכנע כי מחשבות השווא של המערער ליוו אותו בכל השלבים, וגם אם מלכתחילה לא הביאו מחשבות השווא את המערער לתכנן את הריגת גרושתו, הרי שהתפתחות האירוע נבעה כולה מאותה מחשבת שווא פרנואידית, וכי קיים קשר סיבתי בין מחלתו ומחשבות השווא מהן סבל, לבין תוצאות מעשיו. לפיכך, קבע כבוד השופט סוקול כי לא ניתן לשלול את עמדתם של מומחי הפאנל ולפיה התקיימו הנסיבות לתחולת הסייג הקבוע בסעיף 34ח(2) לחוק העונשין. על אף דבריו האמורים, חזר כבוד השופט סוקול על עמדתו, לפיה מוטב שההכרעה בשאלת אחריותו הפלילית של המערער תינתן רק כאשר המערער יהיה כשיר לעמוד לדין, להבין את ההליך ולשתף פעולה עם באי כוחו בהוכחת הסייג. 71. לפיכך, המליץ כבוד השופט סוקול על הפסקת ההליכים נגד המערער בשל העדר מסוגלותו לעמוד לדין ולהורות על אישפוזו בהתאם להוראת סעיף 15(ב) לחוק טיפול בחולי נפש. דעתו זו, כאמור, לא התקבלה ונותרה בגדר דעת מיעוט. הליך הערעור בבית המשפט העליון החלטה לפיצול הטיעון 72. המערער הגיש הודעת ערעור מטעמו ביום 10.9.2008. הסנגוריה הציבורית עתרה לבית משפט זה בבקשה לפיצול הטיעון בערעור, כך שיתאפשר לה להגיש נימוקי ערעור בנפרד מן המערער. זאת, לנוכח סירובו המוחלט של המערער לשתף פעולה עם סנגורו, עו"ד יעקובי. ביום 21.12.2008 נעתרה הרשמת (כתוארה אז) ג' לוין לבקשה לפיצול הטיעון. טיעוני המערער 73. המערער הגיש – באופן עצמאי ובניגוד לעמדת הסנגור – כתב ערעור ביום 10.9.2008 והודעות נוספות ביום 28.3.2010 וביום 6.4.2010. מסמכים אלו מנוסחים חלקם בשפה האנגלית וחלקם בשפה העברית. במסגרת מסמכים אלו טוען המערער כי עו"ד יעקובי אינו עורך דינו וכי המערער הודיע על כך באופן רשמי לעו"ד יעקובי ביום 6.4.2006. המערער טוען כי כל פעולותיו של עו"ד יעקובי בנוגע לתיק החל מתאריך זה אינן חוקיות. יתרה מכך, לדברי המערער, עו"ד יעקובי ביצע פעולות של זיוף מכתבו של המערער לבית משפט זה מיום 17.5.2004. לטענתו, ביצע עו"ד יעקובי "קומבינה (קומבינציה)" ממילים ומשפטים שכתב המערער בעזרת מכונת צילום. המערער טוען כי המכתב המזויף, לכאורה, מציג את המערער כ"אשם ולא נורמאלי". 74. המערער טוען כי ההליך בבית המשפט קמא היה בלתי חוקי ועל כן יש להגדירו כחסר תוקף. כך, טוען המערער כי בית המשפט קמא לא איפשר לו לשאת דבריו באופן אישי ורשות הדיבור ניתנה לעו"ד יעקובי בלבד, וזאת על אף ייצוגו הבלתי חוקי את המערער, לטענתו. המערער טוען עוד כי בפרוטוקולי הדיונים שהתנהלו בבית המשפט קמא נפלו טעויות ואף זיופים. לדברי המערער, נכתבו בפרוטוקולים, בשמו, דברים שהוא לא אמר. לעומת זאת, דברים שאמר לא הוזכרו. כך, טוען המערער כי פרוטוקולי הדיונים מיום 25.3.2007, מיום 28.3.2007 ומיום 28.11.2007 היו מזוייפים "כמעט ב-100 אחוז". כמו כן מלין המערער על כך שלעתים קרובות לא נכח מתורגמן בדיוני בית המשפט קמא. 75. לטענת המערער, הוא פנה לבג"ץ בתלונות על התנהלות בית המשפט קמא, אך תלונותיו לא זכו למענה. לדברי המערער, לפי החלטת בית משפט זה מיום 1.2.2006 היה אמור בית המשפט קמא להחליט אך ורק בשאלת מצבו הנפשי, בעוד שבפועל לא כך היה הדבר. המערער טוען כי דרש להיבדק על ידי ועדת מומחים בשיטת MPPI, לפיה, לדבריו, הוא שפוי לחלוטין. אולם, לטענת המערער, בית המשפט והתובע מעוניינים להגיע למסקנה כי הוא אינו שפוי, אך יכול לשאת בעונש מאסר. 76. לטענת המערער, יש להתייחס אך ורק למסקנות פאנל המומחים ביחס למצבו הנפשי ולא למסקנותיו של ד"ר קריינין, אשר לדברי המערער, אינו פסיכיאטר פרטי שלו ואשר מסקנתו כי המערער "לא נורמאלי ב-100%", שגויה. 77. לגופו של עניין, טוען המערער כי הינו אדם "נורמאלי לחלוטין". לדבריו, נפלו פגמים שונים בחוות הדעת אשר קבעו כי הוא סובל ממחלת נפש ואף כי נפלו זיופים בתוצאות בדיקותיו. לטענת המערער, בתו (אליה הוא מתייחס בכינוי "הגברת הצעירה" תוך שהוא מתכחש לאבהותו כלפיה וכלפי אחיה) שיקרה בדיון שנערך בבית משפט זה ביום 18.1.2010 כאשר טענה כי היא פוחדת ממנו וכי טענתה לפיה הוא מעמיד פני חולה על מנת לחמוק ממאסר נובעת מן השנאה שהיא רוחשת לו. המערער טוען כי אשמתו ברצח גרושתו לא הוכחה בהליך שהתקיים לפני המותב הראשון. בין היתר, טוען המערער: כי לא הותר לו להיפגש עם עורך דין טרם חקירתו במשטרה; כי הודה במעשים כתוצאה משימוש באיומים ובכוח פיסי; כי הראיות הפיסיות זוייפו על ידי המשטרה; כי לא היה מסוגל פיסית לבצע את מעשה הרצח בשל הכאבים מהם סבל באותה תקופה, אשר הגבילו את תנועתו; כי בניגוד לדעתו לא זומנו עדים אשר יכולים היו להוכיח את חפותו. לטענת המערער, הוא אהב את גרושתו עמה חלק את חייו במשך 25 שנים. כמו כן, טוען המערער כי ידע שגרושתו מיודדת עם אנשים בעלי השפעה לרבות ח"כ מסויים, וכי לא ייתכן שביודעו זאת היה מעלה על דעתו להורגה. טיעוני הסנגוריה 78. בראשית דבריו, מדגיש בא כוח המערער את הקושי המיוחד הטמון בעובדה שהסנגוריה נאלצת לטעון בערעור טענות שאינן מקובלות בעליל על המערער עצמו, דבר אשר הצריך את הסנגוריה לפנות לבית משפט זה בבקשה לפיצול טיעון. 79. לעניין הכרעת דינו של בית המשפט קמא, טוענת הסנגוריה כי שגה בית המשפט קמא כאשר קבע ברוב דעות כי אין המערער חוסה תחת ההגנה הקבועה בסעיף 34ח לחוק העונשין. 80. הסנגוריה מעלה השגות רבות נגד הממצאים והמסקנות שבחוות דעתה של ד"ר שליאפניקוב לגופו של עניין, ועל דרך אימוץ ממצאים ומסקנות אלו על ידי בית המשפט קמא. כך, מסבירה הסנגוריה כי לשיטתה של ד"ר שליאפניקוב המעשים בהם הורשע המערער מקורם בקווי אישיותו התוקפנית. יחד עם זאת, כאשר התבקשה המומחית להסביר מהו הבסיס לקביעה זו, לא הייתה בפיה תשובה ברורה. היא אף אישרה כי לא ידוע לה על אף מקרה אלים בו היה מעורב המערער בטרם האירוע נשוא כתב האישום ולאחריו. לטענת הסנגוריה, התמונה אותה מציירת ד"ר שליאפניקוב מוזרה למדי ובלתי הגיונית. מצד אחד, היא מסכימה כי מדובר באדם הלוקה במחלת נפש במובן המשפטי והיא אף מסכימה שבסמוך לביצוע המעשים, עד כדי תחילת ביצועם ממש, היה נתון המערער למערכת של מחשבות שווא. יחד עם זאת, לגישת ד"ר שליאפניקוב, בעת ביצוע המעשים עצמם היתה זו אישיותו התוקפנית שהניעה את המערער. 81. הסנגוריה סבורה כי מסקנתו של בית המשפט קמא, לפיה יש ליתן העדפה לחוות דעתה של ד"ר שליאפניקוב מן הטעם שהיא מסתמכת על הדברים שמסר המערער בימים הראשונים לאחר מעצרו, מקורה בטעות. ראשית, מצביעה הסנגוריה על כך שהמערער נעצר כשנה וחצי לאחר קרות האירוע, ועל כן לא מדובר בגרסה שהינה בבחינת אמירה ספונטאנית לאחר המעשה. כמו כן, טוענת הסנגוריה כי קשה להסכים עם קביעה כי מדובר בהתנהגות מניפולטיבית של המערער, שהרי הלה ניסה ועדיין מנסה בכל כוחותיו להוכיח כי אינו לוקה במחלת נפש, ועל כן אינו מבקש להחיל בעניינו את הגנת אי השפיות. קל וחומר, טוענת הסנגוריה, אין מדובר במקרה דנן בסיטואציה שבה משנה הנאשם את גרסתו לאחר שנועץ בסנגורו, שהרי המערער לא משתף כל פעולה עם סנגורו אלא נהפוך הוא, לטענתו הוא מנסה להציגו כלא שפוי, וזאת בניגוד מוחלט לרצונו. זאת ועוד, מתייחסת הסנגוריה לדברי כבוד השופט אלרון כי לדידו, בהסתמך על חוות דעתה של ד"ר שליאפניקוב, לפיהם גרסת המערער באשר ל"ארגון" אינה אלא בגדר המצאה. יחד עם זאת, מצביעה הסנגוריה על כך שד"ר שליאפניקוב עצמה קובעת שהיא מאמינה למערער כי הוא חשש מכך שכאשר יגיע למשרד הפנים יעצרו אותו, וזאת בשל ההשפעה שיש לגרושתו. אם כך, שואלת הסנגוריה, מפני מי חשש המערער אם לא מפני אותו "ארגון" על טבעי, והיכן הייתה גרושתו בעלת השפעה כה רבה, לדידו, אם לא בקרב החברים של "ארגון" זה. 82. עוד טוענת הסנגוריה, כי בית המשפט קמא שגה כאשר אימץ את מסקנתה האמורה של ד"ר שליאפניקוב, לפיה טרם ביצוע המעשים האלימים היה המערער נתון למחשבות השווא שלו ואילו בעת ביצועם הושפע מאישיותו התוקפנית. לטענת הסנגוריה, מסקנה זו יוצרת דיכוטומיה מלאכותית באשר למצב הנפשי של המערער בעת קרות האירועים ומביאה למצב אבסורדי של "חלוקה כירורגית" בין מצבו הנפשי של המערער בעת שהניף את הפטיש מעל ראשה של המנוחה, ולאחר שהנחיתו. 83. הסנגוריה מצביעה על כך שכאשר מגיע בית המשפט קמא לקביעה כי מעשי המערער לא נבעו מליקויו הנפשי, מדגיש הוא את העובדה כי לפי התשתית העובדתית ניתן לראות סדר וארגון במעשי ההכנה. לטענת הסנגוריה, אין בקביעה זו לערער את טענת אי השפיות היות שכבר נקבע כי תכנון וארגון אינם שוללים את האפשרות שאדם יפעל תחת שליטה של דלוזיה חולנית. 84. הסנגוריה מבקשת לאמץ את עמדתו של ד"ר קריינין לעניין האפשרות שגרסתו של המערער אינה אלא מניפולציה. ד"ר קריינין אינו שולל את האפשרות כי המערער מבקש להימנע מהטלת עונש, אך מדגיש כי צורת אמירותיו ותוכנן מצביעים על כך כי מקורן במחלתו. הסנגוריה סבורה כי שגה בית המשפט קמא כאשר קבע כי אין לקבל את מסקנותיו של ד"ר קריינין, לפיהן המערער אינו כשיר לעמוד לדין וגם אינו נושא באחריות פלילית למעשיו, המנוגדות לאלה של ד"ר שליאפניקוב. 85. הסנגוריה סבורה כי נפלה טעות תחת ידיו של בית המשפט קמא כאשר בחר שלא לאמץ את מסקנותיהם של חברי הפאנל, לפיהן המערער אינו כשיר לעמוד לדין ואינו נושא באחריות פלילית. לטענת הסנגוריה, הן ד"ר נחמקין והן ד"ר ליידרמן מציירים תמונה ברורה ועקבית, המתיישבת היטב עם חומר הראיות בתיק. כך למשל, מתייחסת הסנגוריה לסתירה שמוצא בית המשפט קמא בין הדברים של חברי הפאנל, בהתייחסם לעובדה כי בעת מעצרו לא סיפר המערער דבר על "הארגון" הרודף אותו ואילו כאשר הגיע להסתכלות ב"באר יעקב" סיפק למטפליו הסבר זה. כך מציינת הסנגוריה כי בית המשפט המחוזי מפנה לדבריו של ד"ר ליידרמן אשר הסביר את התופעה בכך שתחילה חשש המערער להזכיר את קיומו של "הארגון" ואילו ד"ר נחמקין סבר כי מדובר בתהליך מחלתו של המערער. הסנגוריה טוענת כי אין בדברים אלה של המומחים כל אי התאמה, שהרי ברור כי גם החשש מן "הארגון" וגם עצם אמונתו של המערער בקיומו, אינם אלא ביטויים למחלתו. כמו כן, טוענת הסנגוריה כי ניתן לפרש את דברי המערער, כי נכנס ויצא את חדרה של המנוחה עד שהתעוררה בפתאומיות באופן המתיישב היטב עם מחשבות השווא ששלטו בו ביחס למנוחה, ולא באופן בו פירש בית המשפט קמא, כאילו מדברי המערער ניתן ללמוד כי התלבט טרם הכאת המנוחה בפטיש והתעוררותה "דחפה" אותו לכך, ומכאן שהיה מודע לחומרת המעשה. 86. הסנגוריה ביקשה לסמוך ידיה על מסקנתו של כבוד השופט סוקול, כי אין המערער כשיר לעמוד לדין. יחד עם זאת, ביקשה הסנגוריה לחלוק על קביעתו כי אין לבחון את כשירותו המהותית של המערער. 87. הסנגוריה סבורה, כי עצם פנייתו של בית המשפט קמא לפאנל מומחים לצורך הליך בחינת מצבו של המערער, מצביעה על הספק שהיה בליבו של בית המשפט קמא בסוגיית מצבו הנפשי של המערער. הסנגוריה טוענת כי בדחיית קביעותיהם של חברי הפאנל חוזר בית המשפט לאותו מקום של ספק בו היה בטרם ההפניה של המערער לבדיקת הפאנל. אי לכך, טוענת הסנגוריה, לא ברור מה הביא את בית המשפט קמא להשתכנע באחת העמדות שהועלו לפניו עוד בטרם נבדק המערער על ידי פאנל המומחים, כאשר עמדה זו לא קיבלה כל חיזוק לאור מסקנות חברי הפאנל, אלא אף להיפך. 88. בסוגיית הכשירות לעמוד לדין, הצביעה הסנגוריה על כך ששתי חוות הדעת של ד"ר שליאפניקוב וחוות דעתו של ד"ר קריינין התייחסו למצבו של המערער בעת עריכתן, ב"גלגול הראשון" של התיק. על כן, טוענת הסנגוריה כי קיים ספק כבד בשאלת הרלוונטיות של חוות דעת אלה בנושא כשירות המערער לעמוד לדין לעניין ההליך אשר התנהל לפני בית המשפט קמא ב"גלגול השני". על כן, מבקשת הסנגוריה להתמקד, בסוגיה זו, בקביעותיהם של חברי פאנל המומחים אשר בדק את המערער בשנת 2007. 89. הסנגוריה סבורה כי שגה בית המשפט קמא כאשר קבע כי אין לקבל את עמדתם של מומחי הפאנל, לפיה המערער מבין את הליכי המשפט באופן פורמאלי בלבד וחושב כי מדובר ב"משחק מכור". בעניין זה, מבקשת הסנגוריה לאמץ את מסקנתו של כבוד השופט סוקול, אשר קובע כי אין המערער כשיר לעמוד לדין, תוך שהוא חולק על חבריו למותב בדחותו את הטענה לפיה די בהבנה בסיסית של ההליך על מנת שאדם יימצא כשיר לעמוד לדין. הסנגוריה מצביעה על כך שכבוד השופט סוקול קובע כי אין לראות בהתנהגות פעילה, כביכול, של המערער בבחינת הבנה של ההליך המשפטי. הסנגוריה סומכת ידיה גם על עמדתו של כבוד השופט סוקול, החולקת על הקביעה כי המערער הינו אדם מניפולטיבי אשר כל גרסתו אינה אלא ניסיון להתחמק מאחריות, לנוכח ניסיונותיו לאורך ההליך כולו להוכיח את שפיותו. 90. יחד עם זאת, מדגישה הסנגוריה כי היא אינה רואה בסוגיית כשירותו של המערער לעמוד לדין את עיקר המחלוקת בין הצדדים, וכי עתירתה העיקרית מבית משפט זה הינה לקבוע כי שגה בית המשפט קמא בסוגיית האחריות של המערער למעשים, ועל כן לפסוק כי הלה חוסה תחת ההגנה הקבועה בסעיף 34ח לחוק העונשין. זאת, בשל העובדה כי הסנגוריה רואה בפתרון המוצע על ידי כבוד השופט סוקול בבחינת פתרון חלקי וזמני, אשר לא יעניק סעד סופי. 91. הסנגוריה טוענת, כי שגה בית המשפט קמא כאשר קבע כי אין עליו להידרש לסוגיית יכולתו של המערער לגבש את המחשבה הפלילית הנדרשת להרשעתו בעבירות המיוחסות לו. זאת, בהתחשב בעובדה כי, לדעת הסנגוריה, ברור מהחלטתו של בית משפט זה בעניין החזרת התיק לבית המשפט קמא, שעניין זה הוא אחד מן הנושאים שלשם בדיקתם המחודשת הוחזר התיק לשמיעה חוזרת לפני בית המשפט קמא. כמו כן, מצביעה הסנגוריה על כך שלמחלת הנפש השפעה ישירה על היסוד הנפשי של העבירה, דהיינו על היכולת לגבש מחשבה פלילית. לטענת הסנגוריה, גם מעדותה של ד"ר שליאפניקוב עולה כי המערער לא חפץ במותה של המנוחה. הסנגוריה טוענת כי חרף הדברים האמורים, לא התיר בית המשפט קמא לבא כוח המערער לחקור לעניין זה את המומחה מטעמו, ד"ר קריינין, ואף לא נעתר לבקשת בא כוח המערער להורות למומחי הפאנל להתייחס גם לסוגיה זו. על כן, מבקשת הסנגוריה מבית משפט זה לקבוע כי שגה בית המשפט קמא משהחליט שלא לבדוק את השאלה האם למצבו הנפשי של המערער הייתה השפעה על יכולתו לגבש מחשבה פלילית מן הסוגים הנדרשים בעבירות שבהן הורשע. טיעוני המשיבה 92. המשיבה טוענת כי הרשעתו של המערער התבססה על תשתית ראייתית אשר לא הותירה כל ספק בכך שהמערער ביצע את המעשים בהם הורשע. על כן, המשיבה לא מצאה מקום להתייחס למכלול טענותיו של המערער והכחשתו את ביצוע המעשים, כפי שבאו לידי ביטוי בהודעת הערעור שהוגשה מטעמו של המערער, כפי שנמסרה לבית משפט זה קודם לדיון שהתקיים ביום 17.5.2004. יצויין, כי הודעת ערעור זו לא צורפה לחומר שהועבר לעיוננו בערעור הנוכחי. 93. לעניין טענות ההגנה בהודעת הערעור שהוגשה מטעם הסנגוריה, סומכת המשיבה את ידיה על פסק דינו של בית המשפט קמא. לטענת המשיבה, מדובר בהכרעת דין מפורטת הסוקרת את מכלול חוות הדעת הפסיכיאטריות שהתקבלו בעניינו של המערער והעדויות שנמסרו בגינן. המשיבה טוענת כי עיון ובחינה מעמיקה של פסק הדין מעלה כי אף שדעת הרוב נסמכה בראש ובראשונה על ניתוח קפדני של חוות דעת המומחים, הרי שלכך נוספה גם התרשמות בלתי אמצעית של שופטי הרוב, הן מן המערער והן מן המומחים שהעידו בבית המשפט קמא. לטענת המשיבה, יש לראות בהתרשמות זו רכיב משמעותי בפסק דינם של שופטי הרוב, ויש לתת לה את המשקל הראוי בבחינת טענות הסנגוריה. 94. לטענת המשיבה, עיון בפסק הדין מעלה כי העדפתו של כבוד השופט אלרון את חוות דעתה של ד"ר שליאפניקוב התבססה על מכלול של נימוקים, ביניהם התרשמותו מחוות הדעת של ד"ר קריינין ומחוות דעתם של חברי הפאנל, וכן על ניתוח מעמיק של השתלבות חוות דעתה במכלול הראיות בתיק, ועם הודעותיו וגרסאותיו המתפתחות והמשתנות של המערער. באשר לטענת הסנגוריה לפיה לא נמצא כל בסיס לעמדתה של ד"ר שליאפניקוב כי מקור המעשים באישיותו התוקפנית של המערער, טוענת המשיבה כי עיון בחוות דעתה של ד"ר שליאפניקוב מעלה כי קביעותיה אלה נעשו על בסיס הסתגלות ובדיקות קליניות במסגרת אישפוז פסיכיאטרי שנמשך כחודשיים וכן על בסיס עיון בחומר החקירה. 95. באשר לקביעתו העקרונית של כבוד השופט סוקול ולפיה ככלל אין זה ראוי לבחון את הכשירות המהותית שעה שנקבע כי לא מתקיימת כשירות דיונית, עמדת המשיבה היא כי עניין זה תלוי בנסיבותיו של המקרה הספציפי. 96. לעניין הכשירות הדיונית של המערער, טוענת המשיבה כי דעת הרוב בבית המשפט קמא התבססה הן על ניתוח קפדני ויסודי של חוות הדעת, הן על מידת השתלבותן בתשתית הראייתית הקיימת והן על הגיונן הפנימי של חוות הדעת עצמן. לאלו נוספה התרשמותו הבלתי אמצעית של בית המשפט קמא מהמומחים שהעידו לפניו. 97. המשיבה טוענת כי קביעותיהם של שופטי הרוב בשאלת מסוגלותו של המערער לעמוד לדין מדברות בעד עצמן, ולאורן יש לקבוע כי בדין נקבעה כשירותו של המערער לעמוד לדין. המשיבה סומכת את ידיה על נימוקיהם של שופטי הרוב בבית המשפט קמא, אשר התנגדו לקביעתו של כבוד השופט סוקול, לפיה יש לייחס משמעות רבה לעובדה כי המערער נקט בקו הגנה עצמאי ולא שיתף פעולה עם סנגוריו וכן לאופן התנהגותו במהלך משפטו. זאת ועוד, המשיבה טוענת כי מדובר בהכרעת דין הקובעת את כשירותו של המערער לעמוד לדין, במידה רבה, בהתבסס על התרשמות בלתי אמצעית מהאופן שבו התנהל המערער במהלך משפטו והבנתו את ההליך שהתנהל נגדו. על פי התרשמות זו הגיעו שני שופטי הרוב לכלל מסקנה כי המערער כשיר לעמוד לדין. 98. לעניין שאלת התקיימותו של היסוד הנפשי, טוענת המשיבה כי לאור מכלול נימוקיו וקביעותיו של בית המשפט קמא בדעת רוב באשר לאחריותו הפלילית של המערער למעשים בהם הורשע, הרי שקיומה של מחשבה פלילית כנדרש בעבירות בהן הורשע המערער, מוכחת מאליה. לטענת המשיבה, בהכירו בכך שלאור מצבו הנפשי של המערער יש להחיל לגביו את הוראת סעיף 300א(א) ולגזור עליו עונש מופחת, יישם בית המשפט קמא את קביעותיו שלו בדעת הרוב ונתן לקביעות אלו את התוכן המשפטי המתחייב מהן, ובכלל זאת, בכל הנוגע להתקיימות המחשבה הפלילית אצל המערער. דיון והכרעה 99. לאחר שעיינתי בהודעת הערעור, בחוות דעת המומחים ובחומר החקירה המצוי בתיק, ראיתי לנכון להמליץ לחבריי לקבל את הערעור באופן חלקי, כך שייקבע כי המערער לא היה ועדיין אינו כשיר לעמוד לדין וכי יש לבטל את הרשעתו ולצוות על אישפוזו כאמור בהוראת סעיף 15(א) לחוק טיפול בחולי נפש. כפי שציינתי לעיל, המקרה שלפנינו הינו מקרה מורכב מבחינה עובדתית לנוכח התמשכותו ולנוכח ריבוי ההליכים וחוות הדעת שהוא כולל. יתרה מכך, מקרה זה מעורר שאלות קשות שעניינן אחד התחומים המורכבים ביותר שבית המשפט נדרש לעסוק בו, הוא תחום הפסיכיאטריה ונפש האדם. בתום בחינת היבטיו השונים של המקרה ולאחר התלבטויות לא מעטות, הגעתי לכלל מסקנה כי במקרה זה ראוי להתערב בהכרעת דינו של בית המשפט המחוזי, וזאת מהנימוקים אשר יפורטו להלן. התערבות ערכאת הערעור 100. הלכה ידועה היא כי ערכאת ערעור לא תיטה, בדרך כלל, להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית ובפרט כאשר ממצאים אלו מושתתים על מידת המהימנות שמייחס בית המשפט לעדים שנשמעו לפניו [ראו לדוגמה: ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל, פ"ד ל"ז(1) 225, 235-232 (1983) (להלן: עניין מרקוס); ע"פ 4912/91 תלמי נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(1) 581, 600 (1993)]. כלל זה חל גם מקום בו קיימות מחלוקות בשאלות מקצועיות בין מומחים שונים והערכאה הדיונית בוחרת לאמץ חוות דעת אחת על פני האחרת [ראו: ע"פ 6131/01 מדינת ישראל נ' פברשטיין, פ"ד נו(2) 24, 30 (2001); ע"פ 2353/08 פלוני נ' מדינת ישראל פסקה 18 (לא פורסם, 7.12.2009)]. ואולם, במהלך השנים התפתחו חריגים שונים להלכה האמורה [ראו לדוגמה: ע"פ 2977/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.3.2008); ע"פ 2353/08 הנ"ל, בפסקה 11 לפסק הדין; ע"פ 10479/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.6.2009)]. כך, נקבע כי ערכאת הערעור רשאית להתערב בקביעות עובדתיות כאשר ישנן סתירות בעדות היורדות לשורש העניין אשר הערכאה הדיונית לא נתנה דעתה עליהן, או כאשר מתגלה טעות מהותית בהערכת המהימנות; כאשר בהתייחסותה לחומר הראיות שהוצג לפניה נתפסה הערכאה הדיונית לכלל טעות בולטת לעין או לא שמה ליבה לפרטים מהותיים בחומר הראיות; כאשר ממצאיה של הערכאה הדיונית מתבססים על ראיות חפציות או ראיות בכתב, להבדיל מהופעתם, התנהגותם ודבריהם של העדים וכאשר ממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית מתבססים על שיקולים שבהגיון או סבירותה של העדות ביחס למכלול הראיות. כמו כן, נקבע כי מסקנות שהסיקה הערכאה הדיונית, להבדיל מקביעת העובדות עצמן, חשופות לביקורתה של ערכאת הערעור. יתרה מכך, נקבע כי לערכאה הדיונית אין יתרון על פני ערכאת הערעור ככל שנוגע הדבר להסקת מסקנות מתוך הראיות והעדויות, להבדיל מקביעת העובדות עצמן [ראו לדוגמה: עניין מרקוס, בעמוד 235; ע"פ 2353/08 הנ"ל, בפסקה 11 לפסק הדין; השוו: ע"פ 2439/93 זריאן נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(5) 265, 287 (1994)]. 101. סבורני כי המקרה שלפנינו נופל לגדרם של אותם מקרים חריגים המצדיקים את התערבותו של בית משפט זה בקביעותיה של הערכאה הדיונית. במקרה זה, מסקנתו של בית המשפט המחוזי באשר לכשירותו הדיונית של המערער מתבססת על שיקולים שבהגיון, תוך שדעת הרוב מאמצת את חוות דעתה של ד"ר שליאפניקוב וקובעת כי המערער כשיר לעמוד לדין. אני סבור כי לנוכח העובדות שעמדו לנגד עיניו של בית המשפט המחוזי נכון היה להסיק מסקנה הפוכה מזו שהסיקה דעת הרוב, דהיינו, שהמערער אינו כשיר, בשלב זה, לעמוד לדין בגין המעשים שיוחסו לו בכתב האישום. כשירות המערער לעמוד לדין 102. על מנת שניתן יהיה לברר את אחריותו הפלילית של נאשם, על הנאשם להיות כשיר לעמוד לדין. שאלת הכשירות לעמוד לדין עניינה כשירות דיונית, דהיינו מסוגלותו של הנאשם לעמוד לדין בגין האישומים המיוחסים לו. זאת, להבדיל משאלת הכשירות המהותית, שעניינה יכולתו של הנאשם לשאת באחריות פלילית בגין המעשים המיוחסים לו [ראו לדוגמה: ע"פ 7492/07 חג'ג' נ' מדינת ישראל פסקה 16 (לא פורסם, 28.10.2009) (להלן: עניין חג'ג')]. התפישה המונחת בבסיס הכלל היא כי אין זה ראוי לנהל הליכים פליליים כנגד מי שאינו מסוגל, בשל מצבו הנפשי או השכלי, להתגונן כראוי כנגד ההאשמות המיוחסות לו, להעריך את חומרתן, להבין את מצבו ולתקשר עם עורך דין במטרה לקבל סיוע משפטי [ראו: ע"פ 3230/05 גולה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.7.2007) (להלן: עניין גולה)]. על כן, קבע המחוקק כי הליכים נגד נאשם כזה יופסקו. 103. סעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי קובע: "(א) קבע בית המשפט, לפי סעיף 6(א) לחוק לטיפול בחולי נפש, תשט"ו-1955, או לפי סעיף 19ב(1) לחוק הסעד (טיפול במפגרים), תשכ"ט-1969, שנאשם אינו מסוגל לעמוד בדין, יפסיק את ההליכים נגדו; אולם אם ביקש הסניגור לברר את אשמתו של הנאשם, יברר בית המשפט את האשמה, ורשאי הוא לעשות כן אף מיזמתו מטעמים מיוחדים שיירשמו. (ב) מצא בית המשפט בתום בירור האשמה, כי לא הוכח שהנאשם ביצע את העבירה, או מצא שהנאשם אינו אשם – שלא מחמת היותו חולה נפש לאו-בר-עונשין – יזכה את הנאשם; לא מצא בית המשפט לזכות את הנאשם, יפסיק את ההליכים נגדו, ורשאי הוא להפסיקם גם לפני תום בירור האשמה. (ג) החלטת בית המשפט לפי סעיף קטן (ב) ניתנת לערעור." 104. הוראת סעיף 6(א) לחוק לטיפול בחולי נפש, שאליו מפנה סעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי, מעוגנת כיום בסעיף 15(א) לחוק טיפול בחולי נפש, הקובע: "הועמד נאשם לדין פלילי ובית המשפט סבור, אם על פי ראיות שהובאו לפניו מטעם אחד מבעלי הדין ואם על פי ראיות שהובאו לפני ביזמתו הוא, כי הנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין מחמת היותו חולה, רשאי בית המשפט לצוות שהנאשם יאושפז בבית חולים או יקבל טיפול מרפאתי; החליט בית המשפט לברר את אשמתו של הנאשם לפי סעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן – חוק סדר הדין הפלילי), יהיה הצו שניתן כאמור בר-תוקף עד תום הבירור, ומשתם או נפסק הבירור והנאשם לא זוכה – יחליט בית המשפט בשאלת האשפוז או הטיפול המרפאתי." להשלמת התמונה יצויין כי המונח "חולה" מוגדר בסעיף 1 לחוק טיפול בחולי נפש כאדם הסובל ממחלת נפש. 105. משילוב ההוראות האמורות ניתן ללמוד כי הליכים משפטיים נגד נאשם יופסקו, אם שוכנע בית המשפט כי הנאשם חולה במחלת נפש וכי בשל מחלתו הוא אינו מסוגל לעמוד לדין. דהיינו, נדרש קשר סיבתי בין מחלת הנפש לבין מסוגלותו של הנאשם לעמוד לדין [ראו: עניין גולה, בפסקה 10 לפסק הדין]. 106. אמנם, כפי שתואר לעיל, בענייננו לא הגיעו המומחים השונים לכלל הסכמה בעניין הגדרתה המדוייקת של המחלה הקונקרטית ממנה סובל המערער. אולם, אין חולק כי המערער הינו חולה נפש במובן חוק טיפול בחולי נפש. קרי, התנאי הראשון הנדרש לתחולת הוראת סעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי מתקיים בענייננו. 107. על כן, נותר לבחון את התנאי השני הנדרש לתחולת סעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי, קרי שאלת הקשר הסיבתי בין מחלת הנפש לבין מסוגלותו של המערער לעמוד לדין בגין העבירות אשר יוחסו לו. לעניין זה, אין די בכך שנאשם הוגדר כחולה נפש ואף היה מאושפז בבית חולים לחולי נפש בעבר, ואפילו בעת ביצוע העבירה. הרציונאל העומד בבסיסה של האפשרות להפסיק את ההליכים המשפטיים נגד נאשם, הוא שהנאשם אינו מסוגל, אותה שעה, לעמוד לדין מחמת מחלתו הנפשית [ראו: בג"ץ 541/81 בוז'ו נ' שופט בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, מר ח' דבורין, פ"ד לה(4) 807, 812 (1981); יעקב קדמי על סדר הדין בפלילים: הדין בראי הפסיקה 1976 (2009) (להלן: קדמי)]. לפיכך, על מנת להחליט בשאלת כשירותו של נאשם לעמוד לדין, יש לבחון את מצבו הנפשי במועד הדיון ולאו דווקא במועד ביצוע העבירה המיוחסת לו. 108. ההחלטה בשאלת מסוגלותו של נאשם לעמוד לדין היא הכרעה משפטית הנתונה בידי בית המשפט [ראו: עניין אבנרי, בפסקה 6 לפסק הדין; עניין גולה, בפסקה 11 לפסק הדין]. בבואו להכריע בשאלה זו, נעזר בית המשפט בחוות דעת של מומחים בתחום הפסיכיאטריה. יחד עם זאת, בית המשפט אינו כבול לקביעות שנקבעו בחוות דעת זו או אחרת, בייחוד כשמדובר במצב בו קיימות חוות דעת סותרות. על בית המשפט לבחון את טיבן של חוות הדעת ואת אמינותן במבחנים של מהימנות והגיון ולהכריע איזו מן התיזות המוצעות מתיישבת עם המציאות העובדתית המוכחת [ראו: ע"פ 597/88 אנג'ל נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(5) 221, 243 (1992); ע"פ 8220/02 ברוכים נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(5) 724, 734 (2004) (להלן: עניין ברוכים)]. יתרה מכך, החלטתו של בית המשפט מבוססת גם על שיקולים "חוץ רפואיים" כגון התרשמותו מן הנאשם [ראו: קדמי, בעמוד 1977]. 109. כך, בבוחנו את כושרו של נאשם לעמוד לדין, יבדוק בית המשפט האם מסוגל הנאשם להבין את מהות הליכי המשפט ויכול הוא לעקוב אחריהם באופן מושכל; האם מסוגל הנאשם להעריך כראוי את מהות האשמה ואת מצבו כנאשם; האם מסוגל הוא לייפות כוחו של עורך דין על מנת שיסייע לו בהגנתו והאם מסוגל הוא להבין את תוכנן, את משמעותן ואת השלכותיהן של הראיות המובאות נגדו [ראו: ע"פ 237/67 כחלה נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד כב(1) 182, 193-192 (1968); ע"פ 392/67 אבו צעלוק נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד כב(1) 423, 427 (1968); בש"פ 92/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 240, 253-252 (2000); עניין גולה, בפסקה 10 לפסק הדין; עניין חג'ג', בפסקה 19 לפסק הדין]. עם זאת, ברור שאין לפטור נאשם מקיום ההליכים נגדו אך בשל העובדה כי הוא מתקשה להבין את ההליך המשפטי. גם אדם שאינו חולה נפש יתקשה לעתים להבין את ההליך על בוריו ועל כן ראוי שייעזר בסנגור אשר יסביר לו את מהות ההליכים המתנהלים נגדו, ועל מנת שינהל עבורו את הגנתו במשפט. יתרה מכך, ייתכנו מקרים של נאשמים שיתקשו להבין את ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדם עקב מנת משכל נמוכה. אולם גם במקרים כאלו אין סיבה לפטור את הנאשמים מעצם קיום ההליכים נגדם [ראו: רע"פ 2111/93 אבנרי נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(5) 133, 144 (1994) (להלן: עניין אבנרי)]. אולם, כאשר חוסר ההבנה ואי ההתמצאות בהליכי המשפט נגרמים כתוצאה ממחלת נפש בה לוקה הנאשם, קיים חשש ממשי כי הבחנתו בין מציאות לדמיון תהיה כה לקויה עד שהוא לא יבין את הצורך בסנגור, יתקשה לתקשר איתו ולשתף עמו פעולה, ואף לא יספר לו דברים אשר עשויים לעזור לו בהגנתו ובכך תיפגע הגנתו [ראו: עניין אבנרי, בעמוד 144; ע"פ 3193/07 טבאגה נ' מדינת ישראל פסקה 13 לפסק דינה של השופטת ע' ארבל (לא פורסם, 2.4.2009) (להלן: עניין טבאגה)]. 110. שאלה שטרם הוכרעה בפסיקת בית משפט זה הינה מהי מידת ההוכחה המוטלת על הטוען להעדר כשירות לעמוד לדין: האם דרושה מידת הוכחה במאזן הסתברויות, או שמא ניתן להסתפק בהוכחת קיומו של ספק סביר בדבר היעדר כשירותו של הנאשם לעמוד לדין. ישנם שיקולים התומכים בכל אחת מן הגישות [ראו: ע"פ 1526/02 פלוני נ' מדינת ישראל פסקה 26 (לא פורסם, 22.11.2006); עניין טבאגה, בפסקה 14 לפסק דינה של השופטת ארבל]. אני סבור כי בענייננו אין מתעורר הצורך להכריע בשאלה כבדת משקל זו היות שלדעתי הוכח במאזן הסתברויות כי המערער אינו כשיר לעמוד לדין. 111. אכן, מסקנתה של ערכאה דיונית כי הנאשם כשיר לעמוד לדין היא מסקנה משפטית המבוססת, בין היתר, על התרשמותו של בית המשפט מהנאשם ולפיכך תגביל ערכאת הערעור את התערבותה במסקנה מעין זו [ראו: עניין טבאגה, בפסקה 14 לפסק דינה של השופטת ארבל]. אלא שבמקרה שלפנינו אני סבור כי אין מנוס מלהתערב במסקנה העולה מדעת הרוב בבית המשפט קמא בעניין כשירותו של המערער לעמוד לדין בגין העבירות אשר יוחסו לו בכתב האישום. 112. במקרה דנן, הוצגו לפני בית המשפט המחוזי חוות דעת פסיכיאטריות שנערכו על ידי מומחים שונים החלוקים בדעותיהם, כפי שפורט לעיל. ד"ר שליאפניקוב סברה כי על אף מחלת הנפש שבה לוקה המערער, הוא כשיר לעמוד לדין היות שהוא מבין את ההליך המשפטי. לעומתה, הן ד"ר קריינין והן חברי פאנל המומחים מצאו כי המערער אינו כשיר לעמוד לדין, הגם שממצאיהם אודות הגדרת המחלה הקונקרטית בה לוקה המערער היו שונים. הצגתן של חוות דעת נוגדות בבית המשפט, גם בתחום הפסיכיאטרי, הינה תופעה שכיחה [ראו לדוגמה: ע"פ 396/01 ברדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 854, 864 (2002); עניין ברוכים, בעמוד 738-736]. במקרים מסוג זה, על בית המשפט להכריע בין חוות הדעת הסותרות, כאמור לעיל. 113. ראשית, סבורני כי בשאלת כשירותו של המערער לעמוד לדין היה מקום להעניק משקל מיוחד לעובדה כי הבדיקות שנערכו על ידי פאנל המומחים היו הסמוכות ביותר, מבחינה כרונולוגית, למועד הדיון בבית המשפט המחוזי בהליך נשוא ערעור זה. לפיכך, נראה כי יש ביכולתן של בדיקות אלה כדי לשקף באופן מדוייק יותר את מצבו הנפשי של המערער במועד הדיון בעניינו. יתרה מכך, פאנל המומחים מונה בעקבות החלטתו של בית משפט זה להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי לצורך השלמת פסק דינו של המותב הראשון בהיבט של מצבו הנפשי של המערער והשפעתו של זה על כשירותו הדיונית והמהותית. הדבר מעיד על כך שהתעורר ספק בליבו של בית משפט זה באשר לממצאים שנקבעו על ידי המותב הראשון בסוגיית מצבו הנפשי של המערער והשפעתו על כשירותו של המערער לעמוד לדין, בין היתר, על סמך חוות הדעת אשר עמדו לנגד עיניו של המותב הראשון (דהיינו, חוות דעתה של ד"ר שליאפניקוב וחוות דעתו של ד"ר קריינין). משכך, ראוי לייחס משקל גבוה יותר לחוות דעתם העדכנית של חברי הפאנל. 114. גם בחינת התנהלותו של המערער במהלך ההליך המשפטי שהתנהל בעניינו צריכה הייתה להוביל, לשיטתי, למסקנה לפיה המערער איננו כשיר לעמוד לדין בגין העבירות שיוחסו לו בכתב האישום. כפי שפורט לעיל, הסבירו חברי פאנל המומחים, הן בחוות דעתם המשלימה והן בעדויותיהם בבית המשפט המחוזי, כי המערער מבין הבנה פורמאלית בלבד את ההליך המשפטי אך סבור, בשל מחלתו, כי בית המשפט, השופטים ועורכי הדין מהווים חלק מהקנוניה נגדו. מכאן הסיקו חברי הפאנל כי המערער אינו כשיר לעמוד לדין. שופטי הרוב לא אימצו מסקנה זו, כפי שעולה מפסק דינו של כבוד השופט אלרון: "הנאשם מאמין, עקב מחלת הנפש שהוא לוקה בה, כי כל ההליך המשפטי נגדו, לרבות סנגורו, הוא חלק מקשר נגדו, ולפיכך בוחר שלא לשתף פעולה עם סנגורו, הגם שהוא מכחיש בתוקף, כנאשמים רבים את ביצוע העבירות בהן הורשע. ואולם, סברה זו כשלעצמה אינה פוגמת ביכולתו של הנאשם להגן על עצמו ואינה שוללת ממנו את היכולת לברור לעצמו קו הגנה, תמוה ככל שיהיה, בשים לב לראיות התביעה, כפי שאכן עשה הנאשם בהכחישו כי נטל חלק האירוע נשוא כתב האישום, וכי ידיעתו על אודות פרטי האירוע 'הושתלה' בזיכרונו בידי מאן דהוא...". שותף אני לגישתו של כבוד השופט סוקול לפיה הבנה פורמאלית של זהות המשתתפים בהליך המשפטי ותפקידיהם אינה יכולה להספיק לשם קביעת מסוגלות לעמוד לדין, שכן אין בה כדי להעיד על הבנת ההליך באופן הנדרש לשם ניהול ההליך ולשם שיתוף פעולה עם סנגור. אני סבור כי על אף השתתפותו הפעילה של המערער בהליך, התנהלותו מעידה על תפישה מעוותת של ההליך כולו, ושל תפקידו של סנגורו בפרט. ויודגש, על אף ששופטי הרוב לא קיבלו את טענת חברי הפאנל לפיה המערער סבור כי גם בית המשפט נוטל חלק בקונספירציה נגדו, לשיטתי די – בנסיבותיו המיוחדות של מקרה זה – בכך שהמערער לא היה מסוגל לשתף פעולה עם סנגורו ואף האשימו בהאשמות חמורות מפאת מחלת הנפש ממנה הוא סובל, על מנת לקבוע כי הוא אינו כשיר לעמוד לדין. למעלה מן הצורך יוער כי טענות המערער בהודעת הערעור שהוגשה מטעמו, בדבר אי דיוקים ואף זיופים שנפלו בפרוטוקולי הדיונים בעניינו תומכות לכאורה בתיזה לפיה המערער רואה גם בבית המשפט שותף באותה קונספירציה שכביכול נרקמה נגדו. כך גם טענותיו של המערער בהודעת הערעור מטעמו נגד חוות דעתו של ד"ר קריינין לפיהן תפקידו של ד"ר קריינין הינו לשתף פעולה עם המשטרה ועם הפרקליטות ולפיכך ברור כי חוות דעתו שקרית. ואכן, התנהלותו של המערער במהלך ההליך השני שהתנהל בבית המשפט המחוזי וכן במהלך הליך הערעור לבית משפט זה (כפי שעולה הן מהודעת הערעור והן מדברי המערער בדיון שהתקיים לפנינו ביום 18.1.2010) מצביעה על התנגדות מוחלטת של המערער לייצוגו על ידי עו"ד יעקובי. המערער התבטא קשות לא אחת כלפי עו"ד יעקובי וכן טען בתוקף כי אינו מסכים להיות מיוצג על ידו. כפי שצויין לעיל, בית משפט זה לא ראה מנוס מלהיעתר לבקשתה של הסנגוריה הציבורית לפצל את הדיון באופן שיוגשו עיקרי טיעון מטעמה, הנפרדים מאלו של המערער עצמו. איני יכול להסכים עם עמדתם של שופטי הרוב בבית המשפט המחוזי לפיה לא נפגמה אצל המערער יכולת ההתקשרות עם סנגורו, אלא שהוא אינו מוכן לשתף עימו פעולה היות שאינו מסכים לקו ההגנה שבחר הסנגור. אמנם, העובדה כי נאשם אינו משתף פעולה עם סנגורו ואינו מנהל קו הגנה, אין בה כדי להעיד בהכרח על העדר מסוגלות לעשות זאת, כך שאין די בהעדר שיתוף פעולה בין נאשם לבא כוחו כדי לקבוע העדר כשירות לעמוד לדין ויש להוכיח כי העדר שיתוף הפעולה מקורו במחלת הנפש ממנה סובל הנאשם [ראו: ע"פ 1526/02 הנ"ל, בפסקה 24 לפסק הדין; עניין טבאגה, בפסקה 13 לפסק דינה של השופטת ארבל]. אלא שבמקרה זה נראה כי התנגדותו של המערער לייצוגו על ידי עו"ד ישר אכן נובעת ממחלת הנפש שבה הוא לוקה ומעידה על העדר מסוגלותו לעשות כן. כך, בהודעת הערעור ובהודעות הנוספות שהוגשו מטעם המערער טוען הלה כי עו"ד יעקובי זייף מכתב מאת המערער לבית משפט זה, באופן המציג את המערער כ"אשם ולא נורמאלי". עוד טוען המערער כי משהודיע לעו"ד יעקובי באופן רשמי כי הוא לא מעוניין בייצוגו, הרי שהשתתפותו בהליך המתנהל בעניינו של המערער הינה בלתי חוקית ולפיכך אף הדיון שהתנהל בבית משפט זה ביום 18.1.2010 אינו חוקי. המערער מכנה את עו"ד יעקובי בכינויים קשים כגון "שקרן" ו"זייפן" [פרוטוקול הדיון מיום 28.3.2007, בעמוד 89 שורה 18]. גם בהודעת הערעור מטעמו חוזר המערער שוב ושוב על טענתו לפיה עו"ד יעקובי מייצגו בכפייה ובניגוד גמור לרצונו. אף בדיון שהתקיים לפנינו ציין המערער כי הוא מעדיף לטעון בשם עצמו היות שאינו מאמין לעו"ד יעקובי וחזר על טענתו לפיה בהליך שהתנהל בעניינו נפלו "הרבה הפרות חוקיות". המערער אמנם חקר את העדים בעצמו, אלא שכפי שעולה מפרוטוקולי הדיונים בבית המשפט המחוזי וכן מפסק דינו של בית המשפט המחוזי, שאלותיו של המערער יועדו לניסיון להוכיח את שפיותו. כמו כן העלה המערער טענות הנוגעות לשאלה האם הוא היה זה שביצע את מעשה הרצח, על אף שבהליך הנוכחי נבחנה שאלת מצבו הנפשי בלבד. כך למשל, טען המערער כי הודאתו ברצח נגבתה ממנו בכוח: "... ההודאה הוצאה ממני בלחץ פסיכולוגי ופיזי, החקירה נעשתה בצורה שחוקר שאל שאלות וענה תשובות ואני חזרתי אחרי התשובות של החוקר" [פרוטוקול הדיון מיום 28.11.2007, בעמוד 154 שורות 13-11]. יתר על כן, נראה כי המערער כלל אינו מבין את מהות ההליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי. המערער שב וטען, הן בבית המשפט המחוזי ואף בשלב הערעור, כי אינו חולה במחלת נפש וכי לא הוא רצח את המנוחה. זאת, על אף שבשלב הדיון בבית המשפט המחוזי לא הייתה מחלוקת, לנוכח חוות דעת המומחים השונים, כי המערער לוקה במחלת נפש. יתרה מכך, בהתאם להחלטת בית משפט זה מיום 1.2.2006 היה על בית המשפט המחוזי להכריע אך ורק בשאלת מצבו הנפשי של המערער, היות שכבר נקבע בפסק הדין שניתן על ידי ההרכב הראשון כי המערער היה זה שביצע את הרצח. מהודעת הערעור שהוגשה על ידי המערער עולה כי הוא מבין, פורמאלית, כי בית המשפט המחוזי אמור היה להכריע בשאלת מצבו הנפשי בלבד, אלא שהוא חזר שוב ושוב על טענותיו לפיהן קיימות ראיות (אשר לא נבדקו) המוכיחות כי לא רצח את המנוחה. כך, טוען המערער כי לא הוכח כי היה הוא זה שרצח את גרושתו תוך שהוא מתייחס באריכות לטביעות אצבעותיו שנמצאו על הפטיש וכן טוען כי עקב הכאבים מהם סבל באותה תקופה, לא היה מסוגל פיסית לבצע את מעשה הרצח. לא זו אף זו, בהודעות אשר הוגשו על ידי המערער לבית משפט זה חוזר המערער על טענתו לפיה הייתה גרושתו המנוחה מקורבת לחברי כנסת ואישים בעלי כוח. טענה זו מוכיחה, לגישתו של המערער, כי לא הייתה לו סיבה לרצוח את המנוחה, שאותם אישים "מקורבים" אליה יכולים היו לעלות על עקבותיו ולנקום בו. 115. מכלול הנסיבות, כפי שפורטו לעיל ובהכרעת דינו של בית המשפט המחוזי, מצביע על כך שבשל מחלת הנפש ממנה סובל המערער, הוא אינו מבין את מהותו של ההליך המשפטי המתנהל בעניינו, וזאת חרף העובדה שהוא נוטל בו חלק באופן פורמאלי, כמפורט לעיל. השלכות העדר כשירותו של המערער לעמוד לדין 116. משקבעו שופטי הרוב בבית המשפט המחוזי כי המערער כשיר לעמוד לדין בגין המעשים המיוחסים לו בכתב האישום, הם התייחסו, בצדק רב, לשאלת אחריותו הפלילית של המערער למעשים אלו. ואולם, משהגעתי למסקנה כי המערער אינו כשיר, בשלב זה, לעמוד לדין, סבורני כי לא ניתן לדון ולהכריע בשאלת אחריותו הפלילית של המערער בשלב זה. 117. בהתאם להוראת סעיף 170(א) לחוק סדר הדין הפלילי, אם החליט בית המשפט כי הנאשם אינו כשיר לעמוד לדין, יופסקו ההליכים נגדו, אלא אם ביקש הסנגור לברר את אשמתו של הנאשם או שבית המשפט החליט לעשות כן ביוזמתו. מטרת בירור מעין זה הינה לבחון את אפשרות זיכויו של הנאשם מן העבירות המיוחסות לו. ויודגש, זיכוי הנאשם מאשמה ייעשה רק מקום בו מצא בית המשפט שאין בראיות שבאו לפניו כדי להוכיח שהנאשם היה זה שביצע את מעשה העבירה, או אם מצא שהנאשם אינו נושא באחריות לביצוע העבירה מטעם אחר, שלא מכוח ההגנה של אי שפיות הדעת [ראו: קדמי, בעמוד 1988; ע"פ 4427/95 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(2) 557, 561-560 (1997)]. מקום בו מצא בית המשפט כי אין לזכות את הנאשם כאמור, יפסיק הוא את ההליכים נגדו, בהתאם להוראת סעיף 170(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [בהקשר זה, ראו גם: ע"פ 460/89 ועקנין נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(4) 788, 792-791 (1989); עניין גולה, בפסקה 10 לפסק הדין; עניין טבאגה, בפסקה 11 לפסק דינה של השופטת ארבל]. לאחר שיחודשו ההליכים נגד הנאשם, ככל שכך יהיה, יוכל בית המשפט להכריע האם יש להרשיעו או לפטור אותו מאחריות פלילית מכוח סעיף 34ח לחוק העונשין, כשבמקרה אחרון זה לא יזוכה הנאשם אלא ייקבע כי הוא אינו בר עונשין [ראו: ע"פ 2947/00 מאיר נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 636 (2002)]. במקרה שלפנינו, למעשה הושלם בירור אשמתו של המערער בדיון שנערך לפני המותב הראשון בבית המשפט המחוזי ובהכרעת הדין הראשונה נקבע כי המערער היה זה שביצע את העבירות נשוא כתב האישום. כמו כן, לא נקבע כי קיים טעם אחר (שאינו הגנה מכוח סעיף 34ח לחוק העונשין) לכך שהמערער אינו נושא באחריות לביצוע העבירות. במצב דברים זה, ברי כי אין מקום לזיכויו של המערער והאפשרויות אשר נותרו הן הרשעת המערער בעבירות המיוחסות לו או קביעה כי המערער אינו בר עונשין בהיותו פטור מאחריות פלילית בשל מחלת הנפש בה הוא לוקה. המותב הראשון החליט להרשיע את המערער, על סמך הנתונים שעמדו לנגד עיניו באותו שלב, לרבות נתונים בדבר מצבו הנפשי של המערער. אלא שלאחר הכרעת הדין שיצאה תחת ידו של המותב הראשון, החליט בית משפט זה (ההחלטה בע"פ 3529/03 מיום 1.2.2006, שתוארה לעיל) כי נדרשת השלמה לפסק דינו של המותב הראשון בבית המשפט המחוזי בהיבט של מצבו הנפשי של המערער והשפעתו של זה על אחריותו הפלילית ועל כשירותו לעמוד לדין. בעקבות החלטה זו, התנהל ההליך נשוא הערעור שלפנינו. משהגעתי למסקנה כי המערער אינו כשיר לעמוד לדין, סבורני כי יש להפסיק את ההליכים נגדו וכי אין אפשרות, בשלב זה, לברר את מידת השפעתה של מחלת הנפש בה לוקה המערער על אחריותו הפלילית בגין העבירות נשוא כתב האישום ולהכריע האם ראוי להרשיע את המערער או לפטור אותו מאחריות פלילית. נוכח קביעה זו, אין מנוס מלקבוע כי הרשעתו של המערער, אשר התבססה על הנתונים שעמדו לנגד עיני בית המשפט המחוזי אותה עת, אינה יכולה להיוותר על כנה. המשמעות האופרטיבית של הפסקת ההליכים 118. משהחליט בית המשפט כי יש להפסיק את ההליכים בעניינו של נאשם מחמת העדר כשירותו לעמוד לדין, מוסמך הוא להורות בצו על אישפוז בבית חולים או על טיפול מרפאתי, לפי הצורך. סמכותו זו של בית המשפט מעוגנת בסעיף 15(א) לחוק טיפול בחולי נפש, כאמור לעיל. 119. הוראת סעיף 28(א) לחוק טיפול בחולי נפש קובעת כי מקום שהחליט בית המשפט על אישפוזו של הנאשם, תדון הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית שמונתה מכוח סעיף 24 לחוק זה בעניינו של הנאשם לפחות אחת לשישה חודשים, וכן רשאית היא לדון בעניינו בכל עת אם ביקש זאת הנאשם או המנהל הרפואי של בית החולים: "חולה המאושפז על פי צו של בית משפט או הנמצא בטיפול מרפאתי על פי צו כאמור, תדון הוועדה הפסיכיאטרית בענינו לפחות אחת לששה חודשים, וכן רשאית היא לדון בענינו בכל עת אם ביקש זאת החולה או המנהל." על הוועדה הפסיכיאטרית לבחון האם השתנו הנסיבות מאז ניתן הצו, והאם יש בשינוי בנסיבות כדי להצדיק את שחרורו של הנאשם [ראו: רע"פ 2060/97 וילנצ'יק נ' הפסיכיאטר המחוזי – תל אביב, פ"ד נב(1) 697, 719 (1998)]. 120. בהתאם להוראת לסעיף 28(ד) לחוק טיפול בחולי נפש, ככל שתחליט הוועדה על שחרורו של הנאשם מאישפוז, יהיה עליה להודיע על מועד השחרור לגורמים שונים, וביניהם היועץ המשפטי לממשלה: "החליטה הוועדה על שחרורו של החולה, תודיע על מועד השחרור לפסיכיאטר המחוזי, ליועץ המשפטי לממשלה, לפרקליט המחוז ולמשטרת ישראל." 121. היועץ המשפטי לממשלה, כמו גם הנאשם או קרובו, רשאים לערער על החלטה של ועדה פסיכיאטרית לפני בית המשפט המחוזי (בשבתו כדן יחיד), בתוך 45 ימים. כך, לפי הוראת סעיף 29(א) לחוק טיפול בחולי נפש: "החולה, קרובו וכן היועץ המשפטי לממשלה רשאים לערער על החלטה של ועדה פסיכיאטרית בפני בית המשפט המחוזי, בשבתו כדן יחיד; הערעור יוגש בתוך ארבעים וחמישה ימים מהמועד שבו נמסרה לחולה או ליועץ המשפטי לממשלה, לפי הענין, הודעה על ההחלטה." 122. הוראת סעיף 21 לחוק טיפול בחולי נפש קובעת כי ניתן – על פי הוראתו של היועץ המשפטי לממשלה – לחדש את ההליכים המשפטיים נגד נאשם אשר אושפז מכוח צו של בית משפט לאחר שהוכרז כבלתי כשיר לעמוד לדין ולאחר מכן שוחרר מאישפוז: "אושפז נאשם על פי צו של בית משפט לפי סעיף 15(א) והוא שוחרר לאחר מכן לפי סעיף 28(ד), רשאי היועץ המשפטי לממשלה להורות כי הנאשם יועמד לדין על העבירה שבה הואשם." 123. אני סבור כי בנסיבות המקרה המיוחד שלפנינו יש לאמץ את המלצתם של חברי פאנל המומחים אשר מונה על ידי בית המשפט המחוזי לבחינת מצבו הנפשי ולהורות על אישפוזו של המערער בבית חולים כמשמעו בסעיף 1 לחוק טיפול בחולי נפש, מכוח סעיף 15(א) לחוק. לכשתחליט הוועדה הפסיכיאטרית על שחרורו של המערער מאישפוז, ככל שתחליט כך, יוכל היועץ המשפטי לממשלה לערער על החלטה זו כאמור, או להחליט על חידוש ההליכים נגד המערער. 124. החליטה הוועדה הפסיכיאטרית על שחרור המערער מאישפוז והורה היועץ המשפטי לממשלה על חידוש הדיון, יחודש הדיון בבית המשפט המחוזי מן השלב שבו הופסק [ראו: קדמי, בעמוד 1990]. דהיינו, בהתאם להחלטת בית משפט זה מיום 1.2.2006, כל הקביעות העובדתיות שנקבעו על ידי המותב הראשון בבית המשפט המחוזי לפיהן היה זה המערער אשר ביצע את המעשים נשוא כתב האישום יוותרו על כנן, בכפוף להוראת סעיף 171 לחוק סדר הדין הפליל. לפי הוראה זו, רשאי בעל דין לחקור בחקירה נגדית עד שנשמע במסגרת בירור האשמה כאמור בסעיף 170 (ואפילו זו חקירה נגדית "נוספת") וכן שמורה לנאשם הזכות לדרוש שעדי הגנה יישמעו שנית [ראו גם: קדמי, בעמוד 1990]. השאלה היחידה שבה תידרש הכרעה הינה השאלה האם פטור המערער מאחריות פלילית בגין מעשיו מכוח סעיף 34ח לחוק העונשין מפאת מחלת הנפש ממנה הוא סובל או שמא יש להרשיעו באישומים המיוחסים לו. ויודגש, לפני בית המשפט שידון בשאלת אחריותו הפלילית של המערער למעשים נשוא כתב האישום, יעמדו כל הראיות שהוגשו במסגרת ההליך נשוא ערעור זה, לרבות חוות דעת המומחים השונים. כמו כן יעמדו לנגד עיניו ראיות נוספות, ככל שתוגשנה, לאחר שהמערער יהיה כשיר להשתתף בהליך המשפטי בעניינו. בנסיבות העניין, אני סבור כי אין מנוס מלקבוע כי ממצאיו של בית המשפט המחוזי באשר לתחולתה של הגנת אי השפיות (מכוח סעיף 34ח לחוק העונשין) בעניינו של המערער, בטלות. סיכום 125. סוף דבר, משהשתכנעתי כי המערער לא היה כשיר לעמוד לדין מחמת היותו חולה הסובל ממחלת נפש, אמליץ לחבריי לבטל את הרשעתו של המערער ולצוות על אישפוזו בבית חולים כמשמעותו בסעיף 1 לחוק טיפול בחולי נפש, בהתאם להוראת סעיף 15(א) לחוק זה. עוד אמליץ לחבריי לקבוע כי היה ותחליט ועדה פסיכיאטרית על שחרורו של המערער מאישפוז, כי אז יתבקש היועץ המשפטי לממשלה להחליט אם יש להגיש ערעור על החלטת הוועדה בהתאם להוראת סעיף 29(א) לחוק טיפול בחולי נפש או שמא יש מקום להעמיד את המערער לדין בגין העבירות שבהן הואשם. בנוסף, אמליץ לחבריי להוסיף ולקבוע כי במקרה זה יקבל היועץ המשפטי לממשלה את החלטתו בטרם שחרורו של המערער מן האישפוז, על אף האמור בהוראת סעיף 29(א) לחוק טיפול בחולי נפש. ש ו פ ט השופט א' א' לוי: 1. לא אוכל להצטרף לתוצאה אליה הגיע חברי השופט דנציגר. הכרעה קשה ניצבה לפני בערעור זה. בפנינו אדם, אשר חומר הראיות והכרעת-הדין שניתנה בעניינו מצביעים על כך שביצע עבירה חמורה מכל-חמורה, ובפיו תרחיש פנטסטי על מעורבותו של 'ארגון' עלום בביצוע העבירה ועל ניסיונותיהם של גורמים שונים להפלילו על לא עוול בכפו, 'להשתיל' במוחו זיכרונות ועוד כהנה וכהנה סיפורים. המומחים כולם אמנם תמימי דעים כי המערער לוקה בנפשו, אולם נתגלעה ביניהם מחלוקת בשאלה אם היתה זו אותה מחלה שהביאה לביצוע העבירות או שמא פוגעת היא בכשירותו של המערער לעמוד לדין. ואנו – שאיננו אנשי מקצוע בתחום זה – צריכים להכריע מי מבין חוות-הדעת הפסיכיאטריות הסותרות שהוגשו תהא ידה על העליונה, שהרי עמדנו על כך בעבר לא אחת, היינו, שההכרעה בתחום זה היא לעולם של בית-המשפט (ע"פ 549/06 פלוני נ' מדינת ישראל, בפסקה 6 (טרם פורסם, 15.5.06); ע"פ 4117/06 מקייטן נ' מדינת ישראל, בפסקה 10 (טרם פורסם, 22.2.10)). 2. חברי השופט דנציגר עמד בחוות דעתו בהרחבה על השתלשלות העניינים בפרשה זו ואיני רוצה לחזור על הדברים. אולם לשם ביסוס עמדתי לא אוכל שלא להידרש אף אני אל חוות הדעת הפסיכיאטריות שהוגשו בעניינו של המערער בשלבים השונים של ההליכים. בסך הכל מונחות בפנינו כיום שלוש חוות דעת (לחלקן צורפו השלמות). הראשונה – אשר נערכה על-ידי צוות מומחים ובראשם הפסיכיאטרית ד"ר שליאפניקוב – הוגשה לערכאה הדיונית כבר במהלך משפטו של המערער. חוות דעת שנייה, שנערכה על-ידי ד"ר קריינין, הוגשה מטעם ההגנה במהלך הטיעונים לעונש. ולבסוף – חוות דעת שלישית הוגשה על-ידי פאנל הפסיכיאטרים שבית-המשפט המחוזי הורה על מינויו, ושכלל את הפסיכיאטרים ד"ר ליידרמן וד"ר נחמקין. בטרם אפנה אל חוות הדעת גופן, אבקש להעיר שתי הערות מקדימות. 3. הערה ראשונה מתייחסת לחשיבות ההבחנה בין שתי הצורות אשר הטענה בדבר אי-כשרותו של הנאשם עשויה ללבוש. האחת מתמקדת במצבו המנטאלי של הנאשם במועד ביצוע העבירות. כאשר נמצא, כי אלה התבצעו בצילה של מחלת נפש ממנה סבל הנאשם ובעקבותיה, עשוי הדבר להוביל לזיכויו מחמת אי-שפיות הדעת, המעוגנת כיום בסעיף 34ח לחוק העונשין, ולפטור אותו מאחריות בפלילים. זהו אפוא מובנה המהותי של הטענה בדבר אי-כשרותו של הנאשם לעמוד לדין. מובנה הנוסף של הטענה הוא זה הדיוני. או אז מתמקדת הבחינה במצבו המנטאלי של הנאשם במועד שבו מתנהל המשפט. וכאשר נמצא כי נוכח מחלת נפש אין הוא מסוגל לעמוד לדין – כך קובע סעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 – יש להורות, ככלל, על הפסקת ההליכים נגדו. האפשרות לחדש את ההליכים נגד נאשם כזה, לאחר שמצבו הנפשי הוטב, מעוגנת בסעיף 17(ב) לחוק טיפול בחולי נפש, תשט"ו-1955. אולם עיקר הוא, כי העובדה שמצבו הנפשי של נאשם במועד ההעמדה לדין הוא כזה שאינו מאפשר לנהל נגדו משפט אינה משליכה, כשלעצמה, על אחריותו לביצוע העבירות המיוחסות לו. באחת הפרשות עמד על כך השופט [כתארו אז] ברק: כידוע, מבחינים בין חוסר כושר דיוני לעמוד בדין ... לבין חוסר כושר מהותי לשאת באחריות ... בין שני מצבים אלה קיים קשר, במובן זה שתנאי הכרחי הוא הן לזה והן לזה, כי הנאשם הוא חולה נפש (ע"פ 388/62 היועץ המשפטי לממשלה נגד משה יוסף, פ"ד טז(4) 2710). אך בכך תם הדמיון בניהם. חוסר הכושר המהותי – 'אין הוא בר עונשין' – מתמקד בנאשם בשעת ביצוע העבירה והוא מבקש לדעת אם מחלת הנפש של הנאשם מביאה לידי כך שהנאשם נעדר תבונה ודעת, או נעדר רצון הדרוש לקיומה של אחריות פלילית. חוסר הכושר הדיוני – 'אינו מסוגל לעמוד בדין' – מתמקד בנאשם בשעת הדיון בעניינו, והוא מבקש לדעת אם הנאשם מסוגל להגן על עצמו" (ע"פ 715/78 לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3) 228, 232 (1979); וראו גם את ע"פ 4117/06 מקייטן נ' מדינת ישראל, בפסקה 10 (טרם פורסם, 22.2.10). בעניינו של המערער התעוררה שאלת כשרותו לעמוד לדין הן במובנה המהותי והן במובנה הדיוני. אולם כפי שיבואר בהמשך, המבחנים הנוגעים לכל אחת משתי הצורות שלובשת הטענה, הם שונים בתכלית ומכאן החשיבות להבחנה ביניהן. אומר כבר עתה, כי מעיון מעמיק בחוות הדעת הפסיכיאטריות ובעדויות המומחים, התעורר בליבי ספק שמא בחלק מהמקרים ההבחנה האמורה היטשטשה. 4. הערה מקדימה שנייה. העובדה כי אדם לוקה במחלת נפש, אפילו קשה היא, אינה מביאה באורח אוטומאטי למסקנה כי הוא אינו כשיר לעמוד לדין (במובנה המהותי או הדיוני של הטענה). בנוסף, בית-המשפט בוחן מה היתה השפעתה של המחלה על חיי הנפש של הנאשם, כיצד השפיע הדבר על הבנתו, על היכולת להימנע מביצוע המעשה, ועל היכולת לנהל את הגנתו באופן אפקטיבי. הבחינה היא לכן מהותית, היא מתמקדת בסימפטומים של המחלה, בהשפעותיה על הנאשם העומד לדין ולא בהגדרתה ככזו. באחת הפרשות עמדה על כך השופטת ד' דורנר, בהתייחסה לסייג של אי שפיות הדעת, כאשר קבעה כי "העילה לפטור מאחריות פלילית איננה איפוא היותו של מבצע העבירה חולה במחלת נפש, אלא אי יכולתו של החולה לגבש בעטיה של מחלתו מחשבה פלילית, ובאין מחשבה פלילית לא מתבצעת עבירה" (ע"פ 7761/95 אבו-חאמד נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(3) 245, 250 (1997) וראו גם: ע"פ 8562/99 וענונו נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(4) 759, 764 (2003); ע"פ 5266/05 זלנצקי נ' מדינת ישראל, בפסקה 31 (טרם פורסם, 22.7.07)). קיומה של מחלת נפש, היא אפוא תנאי הכרחי אך לא מספיק כדי לקבוע כי הנאשם איננו כשיר לעמוד לדין. כשירותו הדיונית של המערער לעמוד לדין 5. כאמור, מצוותו של סעיף 170 היא כי יש להורות על הפסקתם של ההליכים המתנהלים נגד נאשם אשר בית-המשפט סבור כי אינו מסוגל לעמוד לדין מחמת מחלת נפש. חברי השופט דנציגר פירט בפסקאות 109-102 לחוות-דעתו את השיקולים הרלוונטיים לבחינתה של מסוגלות כזו, כפי שהותוו על-ידי הפסיקה, ולא אשוב להידרש לכך. אזכיר אפוא בקצרה בלבד, כי בחינה זו מתמקדת ביכולתו של הנאשם לנהל את הגנתו בצורה אפקטיבית – עניין המחייב להבין את טיב ההליכים המתנהלים; להעריך את משמעותן של הראיות המוגשות, את חומרת העבירות המיוחסות והצפוי לו אם יורשע בדינו; וכן היכולת להיעזר בשירותיו של סנגור, ככל שהנאשם יחפוץ בכך. 6. אינני סבור כי נפל פגם בפסק-דינו המשלים של בית-המשפט המחוזי, אשר קבע כי חרף הליקוי הנפשי ממנו סובל המערער הוא מסוגל לעמוד לדין. הפסיכיאטרים המומחים שהעידו בפני בית-המשפט נחלקו ביניהם בשאלה מהי המחלה ממנה סובל המערער. ד"ר שליאפניקוב סברה כי מדובר בהפרעה דילוזיונאלית מסוג רדיפתי (Delusional Disorder, Persecutory Type) ואילו ד"ר קריינין סבר כי מדובר בסכיזופרניה פרנואידית (Schizophrenia Paranoid Type) והפרעת אישיות סכיזואידית (Schizoid Personality Disorder). פאנל המומחים שמונה על-ידי בית-המשפט המחוזי תמך באבחנתה של ד"ר שליאפניקוב, כי המערער לוקה בהפרעה דילוזיונאלית. ד"ר שליאפניקוב הסבירה במהלך עדותה, כי שתי האבחנות הן בבחינת הפרעות פסיכוטיות (עמ' 23 לפרוטוקול). לדבריה, האבחנה המדויקת ממילא לא קובעת דבר באשר לכשירותו של הנאשם ("לא כל אחד שהוא סובל מהפרעה דילוז'יונלית נמצא על ידי הרופאים אחראי למעשיו, ולא כל סכיזופרני משוחרר מאחריות", שם, בעמ' 12). על יסוד דברים אלה לא ראה שופט המיעוט (כב' השופט ר' סוקול) טעם להכריע במחלוקת זו שנתגלעה בין המומחים (עמ' 53 לפסק-הדין המשלים) ולהשקפתי בכך שגה. נכון הוא כי הגדרתה של המחלה כשלעצמה אינה מצויה בלב העניין. אולם לאבחון חשיבות רבה בכך שהוא מאפשר לבית-המשפט ללמוד על טיב ההפרעה, הסימפטומים המאפיינים אותה וטיב הפגיעות הנגרמות ללוקים בה. שופטי הרוב בבית-המשפט המחוזי קיבלו את עמדתם של ד"ר שליאפניקוב ושל חברי הפאנל, לפיה המערער לוקה בהפרעה דילוזיונאלית. ד"ר שליאפניקוב הסבירה, כי טיבה של הסכיזופרניה שהיא גורמת להידרדרות במצבו של החולה במשך השנים עד שהוא מגיע למצב של הפרעות בתפקוד. היא הסבירה, כי המערער חולה מזה שנים רבות (כך גם לפי עמדתו של מומחה ההגנה ד"ר קריינין – ראו בעמ' 67 לפרוטוקול) ובכל זאת מתפקד כראוי. לדבריה, במהלך בדיקתו היה המערער "נקי, מסודר, יום יום ניקה את החדר שלו ועשה התעמלות כל בוקר. איזה סכיזופרן יכול להתנהג בצורה כזאת?" (שם, בעמ' 23). גם מומחי הפאנל ציינו כי רמת התפקוד של המערער שמורה (עמ' 2 לחוות הדעת מיום 16.9.07). ד"ר שליאפניקוב הסבירה עוד, כי על מנת לאבחן אדם כמי שלקה בסכיזופרניה, נדרשים מספר סימנים ואחד מהם הוא מחשבות שווא ביזאריות, כלומר כאלה שאינן יכולות להתגשם במציאות (עמ' 15 לפרוטוקול). היא ציינה כי למערער אכן יש מחשבות שווא, אולם הן אינן ביזאריות וגם משום כך הוא לא אובחן כסכיזופרן. הסברים אלה הניחו את דעתם של שופטי הרוב בבית-המשפט המחוזי והם הניחו אף את דעתי. יתרה מכך, בדיקתו של המערער על-ידי ד"ר שליאפניקוב ועל-ידי חברי הפאנל היתה בדיקה ממצה ויסודית. לצורך בדיקתו על-ידי הצוות ובראשו ד"ר שליאפניקוב אושפז המערער פעמיים – פעם אחת למשך חודשיים ופעם נוספת למשך חודש. במהלך תקופות האשפוז הללו נערכו לו גם בדיקות קליניות ומבחנים פסיכו-דיאגנוסטיים. בדיקה נוספת בתנאי אשפוז התבצעה על-ידי חברי הפאנל, והפעם ארכה הבדיקה שלושה שבועות. מנגד, בדיקתו של המערער על-ידי ד"ר קריינין היתה בדיקה קצרה, שלא לומר חטופה, שנערכה בבית-הסוהר בו היה עצור, וארכה שעתיים בלבד. ד"ר קריינין הביע את עמדתו, כי "כל רופא בודק מגיע למסקנה תוך דקותיים שלוש" (שם, בעמ' 65). להשקפתו, בדיקתו של המערער על-ידי המומחים האחרים היתה כרוכה, לעיתים, בבזבוז זמן (שם). נדמה כי אין צורך להסביר מהו הקושי הטמון בעמדתו של ד"ר קריינין. נדרשה אפוא סיבה מיוחדת להעדיף את אבחנתו על פני זו של יתר המומחים שהתבססה על בדיקות יסודיות ומקיפות. 7. נקודת המוצא היא אפוא כי המערער לוקה בהפרעה דילוזיונאלית. המומחים שהעידו בפני בית-המשפט המחוזי הסבירו את טיבה של המחלה. ד"ר שליאפניקוב הבהירה, כי "הפרעה דילוז'יונלית זו הפרעה שהיא ממוקמת, זאת אומרת, היא פוגעת קשה באזור מסוים של החיים הפנימיים של הבן אדם, שאר האזורים נשארים יחסית 'אינטקטים'" (שם, בעמ' 23). ד"ר נחמקין הבהיר אף הוא, כי מדובר ב"הפרעה ממוקדת" שאינה מאיינת את כושר השיפוט והתובנה (שם, בעמ' 119). עוד הבהירו המומחים, כי ההפרעה ממנה סובל המערער מאופיינת במחשבות שווא הנוגעות לנושא ספציפי בלבד. ובלשונו של ד"ר נחמקין – "Delution Disorder היא ממוקדת, בן אדם יש לו איזה שהיא מחשבת שווא ספציפית ממוקדת על איזה שהוא נושא ובכל התחום החיים האחרים הוא יכול לתפקד" (שם). ד"ר שליאפניקוב הוסיפה וציינה כי "הפרעות בתפיסה זה דבר נדיר בדילוז'ינל דיסאורדר", שם, בעמ' 22). וראו בהקשר זה גם דברים שנאמרו בע"פ 8220/02 ברוכים נ' מדינת ישראל, בפסקה 40 (לא פורסם, 17.6.04) (להלן: "פרשת ברוכים") על אודות ההפרעה הדילוזיונאלית. ואכן, מחשבות השווא של המערער ממוקדות סביב נושא אחד, היינו – אותו 'ארגון' אליו השתייכה אשתו המנוחה, ואשר לתפיסת המערער היה אחראי לביצוע העבירות, לניסיונות לרדוף אחריו ולהפלילו בביצוען. המומחים לא אבחנו מחשבות שווא הקשורות לתחומים נוספים. על יסוד כך, קבע הצוות בראשותה של ד"ר שליאפניקוב, כי המחלה ממנה סובל המערער "פגעה בצורה מסוימת בבוחן המציאות שלו. ההפרעה מאופיינת במחשבות שווא הנוגעות לתחום ספציפי בחייו של החולה ואינן פוגעות בשאר תחומי חייו, שנשארים שמורים ובהם הוא מסוגל להעריך נכון את המציאות ולנהוג בהתאם לכך ... בבדיקות חוזרות גילה הנבדק כושר שיפוט חברתי שמור. יודע שאסור להרוג ולתקוף ומי שפועל בצורה כזו צפוי לעונש ... כעת מסוגל לעקוב אחר הליכי המשפט, להבין את מהות האשמה והעונש, לקבל סעד משפטי מסניגורו ולפיכך כשיר לעמוד לדין" (עמ' 14 לחוות הדעת מיום 10.1.02). 8. פאנל המומחים הגיע למסקנה הפוכה. ד"ר ליידרמן וד"ר נחמקין קבעו בחוות דעתם כי המערער "שרוי במצב פסיכוטי פעיל... לא מסוגל לעמוד לדין, ליצור קשר עם עורך דינו ולקחת חלק בהליך משפטי" (עמ' 6 לחוות הדעת מיום 3.5.07). אולם, התבטאויותיהם במהלך עדותם בפני בית-המשפט המחוזי, העמידה את מסקנתם הזו על כרעי תרנגולת. ד"ר נחמקין הבהיר, כי כושר התובנה והשיפוט של המערער נשארו שמורים בכל התחומים שאינם קשורים למחשבות השווא שלו. לדעתו, המערער מבין כי מטרת המשפט היא לברר את אשמתו בביצוע העבירות, כי האינטרס שלו הוא לנסות לשכנע בחפותו, וכך יש להבין את ניסיונותיו לתרץ את הודאתו בביצוע הרצח: שאלה: בזמן ניהול המשפט ... הוא טען טענות, שאנחנו שומעים אותם [כך במקור] די הרבה על ידי נאשמים שהם נורמליים במרכאות, כלומר הוא טען שההודייה שלו הוצאה באיומים, בהבטחות וכו', איך אפשר להסביר את זה, את הטענות שלו? ד"ר נחמקין: ... אנחנו מדברים על הפרעה ממוקדת, שיש איזה שהוא אוייב, יש איזה שהם [כך במקור] מחשבות שווא ספציפיות כלפי איזה שהוא מטופל, בתחום החיים האחרים הוא בן אדם כזה, במרכאות – נורמלי, אם בן אדם מבחינתו לא מביא איזה שהיא סכנה בשבילו, הוא לא חלק מאותו ארגון או איזה שהיא מערכת שמאיימת עליו, הוא מתנהג ומתנהל כרגיל, אז הוא מבין את התהליכים גם משפטיים גם אחרים באופן פורמלי, כלומר הוא מבין באופן פורמלי שאסור לגנוב, להרוג ... שאלה: כלומר, אז הוא הבין שהוא הודה במשטרה והוא הבין שהוא עכשיו צריך לתת איזה שהיא סיבה שקרית כדי לצאת מהסיטואציה? ד"ר נחמקין: כדי להצדיק את עצמו, להצדיק את השינוי גרסה: אז איימו עליו, היכו אותי, הבטיחו לי משהו, כן וזה אמרתי (עמ' 119 לפרוטוקול). ובהמשך – ד"ר נחמקין: ... יש לו את התובנה פורמלית, הוא מבין שבעצם הוא רצח, הרג את הבן אדם ואז הוא מנסה להגן, למרות שכל ההוכחות וכל העדויות מראות אחרת. ... שאלה: זה שקר שהוא יודע? זה שקר ברור. ד"ר נחמקין: כן, כן. שאלה: שקר שהוא יודע, שזה שקר? ד"ר נחמקין: כן, כן" (שם, בעמ' 120). ובמקום אחר – ד"ר נחמקין: הוא מבין שקיים בית משפט, הוא מבין שבן אדם שביצע איזה שהיא עבירה יש דין וחשבון, הוא מבין שבית משפט מורכב משופטים, הגנה ותביעה, הוא מבין דברים באופן פורמלי, אבל במקרה שלו, ספציפי, הוא לא מבין, בעצם, שהוא עשה את העבירה, הוא לא מבין שהוא צריך ליצור קשר עם עורך דין שלו ולאפשר לעורך דין, לעזור לו בתהליך, הוא לא מבין שבעצם העבירה שהוא עשה זה [כך במקור] עבירה שדורשת איזה שהוא דיון משפט. שאלה: כלומר, הוא מבין מה זה רצח ושעל רצח מרצים מאסר עולם? ד"ר נחמקין: כן, כן, זה סיבה שאמרתי קודם שהשיפוט פורמלי שלו תקין ... יש לו פגיעה בשיפוט אישי שלו, גם בזמן (שם, בעמ' 145). מטבע הדברים, הבחנתו של ד"ר נחמקין בין 'שיפוט אישי' ל'שיפוט פורמאלי' חייבה הבהרה. אולם, ההסבר שניתן על-ידו עורר ספק בדבר הבחנתו בין הכושר הפורמאלי לעמוד לדין לבין הסוגיה של אי שפיות, המשמשת, כאמור, כטענת הגנה הפוטרת נאשם מאחריות לביצוע העבירות. וכך בא הדבר לידי ביטוי במהלך הדיון בבית-המשפט המחוזי: "ד"ר נחמקין: ... יש לו שיפוט פורמלי וכללי, אין לו שיפוט כלפי מעשיו שלו במשקל וחומרת הדברים. שאלה: כלומר, מה שאתה אומר, שהוא מבין את מה שקורה פה, הוא מבין מה קורה מסביבו, הבעיה, לשיטתך, ותתקן אותי אם אני טועה, שלשיטתו הוא עשה מעשה מוצדק, אני צודק? ד"ר נחמקין: לא מוצדק, מאין ברירה הוא עשה... (שם). בעקבות דברים אלה הבהיר כבוד השופט סוקול לד"ר נחמקין כי "כשאנחנו [בוחנים את ה]כושר לעמוד לדין, אנחנו לא בודקים את שאלת האחריות שלו, אנחנו בודקים את היכולת להבין את ההליך המשפטי, הוא [המערער] יכול להבין את משמעות מה שקורה פה, אבל להגיד: אני לא אחראי למעשיי, בגלל שהייתי במצב פסיכוטי, זה בסדר, אבל הוא מבין את ההליך המשפטי" (שם, בעמ' 147). אלא שתשובתו של ד"ר נחמקין לדברים אלה אך חיזקה את החשש כי הוא אינו מבחין בין צורתן הפורמאלית והמהותית של הטענה בדבר אי כשרותו של המערער, ובלשונו: "עם כל הרצון לעשות את ההפרדה בין הפסיכוזה שלו והבנות מה זה בית משפט, היא לא קיימת, בשבילו המשפט זה המשך אותו הפרנוייה שלו, הבית משפט מנסה לשפוט אותו על מעשים, שהם חלק מהפסיכוזה שלו, אז במובן הזה הכל כאן פסול" (שם). וכן – "... בן אדם שלא יכול לעמוד לדין זה בן אדם שהוא לא מבין, בעצם, מה משמעות מעשה וחומרת המעשה, שהוא לא מבין שבעצם מה שהוא עושה, זה דבר פסול, זה בן אדם שהוא צריך לנסות להגן על עצמו וליצור קשר עם עורך דין שלו ולבנות איזה שהיא גרסה משותפת" (שם, בעמ' 144). ייתכן כי ניתן להבין את נקודת מבטו של ד"ר נחמקין כפסיכיאטר, אולם מבחינה משפטית יש משמעות קריטית להבחנה בין יכולתו של נאשם להבין את ההליכים המתנהלים ולהתמצא בהם, לבין תחושתו כי העמדתו לדין פסולה משום שהיא מבקשת לשפוט אותו בגין מעשים שהוא לא היה אחראי לביצועם. תחושה כזו, אינה רלוונטית שעה שבוחנים את כושרו הפורמאלי של נאשם לעמוד לדין. הוא הדין באשר ליכולתו של הנאשם להבין את הפסול שבמעשיו. סוגיה זו מקומה בדיון בסוגית תחולתה של הגנת אי-שפיות הדעת, והיא אינה רלוונטית לצורך בחינת כשרותו הדיונית של הנאשם. 9. דברים אלה מובילים לדיון בסוגיה נוספת שעלתה בעדויותיהם של המומחים, והכוונה לשאלה אם מחשבות השווא מהן סובל המערער כללו אף את בית-המשפט, באופן כזה שכושר התובנה שלו לגבי מהות ההליכים ותכליתם נפגעה. כבר ציינתי לעיל כי גם ד"ר שליאפניקוב וגם חברי הפאנל ציינו כי ההפרעה הדילוזיונאלית, היא ההפרעה בה לוקה המערער, מתאפיינת במחשבות שווא הנוגעות לתחום ספציפי, וכי ביתר התחומים נותרת התובנה בלא פגע. המומחים כולם ציינו כי מחשבות השווא של המערער נוגעות לאותו ארגון שרודף אחריו ושכביכול ביצע את העבירות המיוחסות לו. השאלה שבה נתגלעה מחלוקת היא האם על-פי תפיסת עולמו של המערער נכלל בית-המשפט בגדרו של ארגון זה. מדבריו של ד"ר ליידרמן עלה, כי לשיטת המערער ההליך נגדו אינו הליך הוגן, שכן בית-המשפט נוטל חלק בקונספירציה הנרקמת נגדו על-ידי הארגון: "מבחינה פורמאלית הוא יודע מה זה בית משפט, מה זה שופט, מה זה עורך דין, סנגור, פרקליט. אבל יחד עם זאת הוא בטוח שזה הכל משחק מכור. לדעתו גם ההחלטות של השופטים הם ידועים מראש [כך במקור]. הוחלט כבר לפני הדיון. כל מה שהוא יגיד זה יפורש ויוצג בצורה שהוא חושש שיוצגו. אז בסך הכל בשבילו, מבחינתו זה לא תהליך של דיון בבית משפט כמו שאנחנו מצפים אלא זה המשך הרדיפה אחריו. עכשיו זה היה במסגרת של ביהמ"ש אבל זה בסך הכל המשך רדיפה אחרי ארגון שזה עכשיו כולל גם ביהמ"ש. גם שופטים, גם עורכי דין" (שם, בעמ' 199). גם ד"ר נחמקין הביע השקפה דומה: "בתפיסתו [של המערער], כל האנשים שנמצאים כאן ... הם כבר לא משפט פורמאלי, כמו עורך דין שלו, שהוא נגדו וגם בטח כבוד השופטים גם הם נגדו, זה כבר איזה שהיא קונספירציה ספיצפית" (שם, בעמ' 146). על רקע דברים אלה נתגלעה מחלוקת בין שניים מחברי ההרכב בבית-המשפט המחוזי. כבוד השופט אלרון סבר, כי לצורך הקביעה כי המערער כשיר לעמוד לדין, ניתן להסתפק בכך שהוא ניחן בהבנה בסיסית ופורמאלית של ההליכים, ואין זה משנה אם להשקפתו בית-המשפט הוא חלק מאותו ארגון שרודף אחריו. מנגד, סבר כבוד השופט סוקול כי הבנה פורמאלית של ההליכים אינה מספיקה, ובנוסף לכך יש לדרוש כי הנאשם יהיה מסוגל להבין את משמעותם. כשלעצמי, אני מתקשה להשלים עם מסקנה לפיה הדרך בה תופס המערער את תפקידו של בית-המשפט אינה רלוונטית. אכן, כאשר בפני בית-המשפט ניצב נאשם הסבור, בשל מחלת נפש, כי הערכאות מנהלות אחריו מרדף, כי תוצאת המשפט ידועה מראש וכי כל השחקנים באולם בית-המשפט – תובע, סנגור ושופטים – הם חלק מקנוניה שנרקמה נגדו – אתקשה לומר כי מדובר במי שהוגן לנהל נגדו הליכים. הלא תפיסה מעוותת כזו מעידה על כך שמחלת הנפש אינה מאפשרת לנאשם להבין את הרעיון, כי מערכת המשפט כולה מושתתת על השאיפה להביא לברור האמת. כשרותו של נאשם לעמוד לדין מחייבת אפוא לבחון, כדברי כבוד השופט סוקול, גם את יכולתו "להבין שההכרעה מושתתת על הראיות שיובאו על-ידי שני הצדדים; על יכולת להביא ראיות וטיעונים הנוגעים למחלוקות; על הבנת חשיבות הייצוג המשפטי ועל יכולת לשתף פעולה עם עורך הדין" (עמ' 56 לפסק-הדין המשלים). אולם מחלוקת זו נותרה במידה רבה תיאורטית במקרה שלפנינו, שכן מסקנתם של חברי הפאנל, בדבר תפיסתו של המערער את פועלו של בית-המשפט לא השיתה עצמה על ממצאים כלשהם, ובצדק נדחתה בשל כך על-ידי דעת הרוב שעמדה על כך כי המערער מבין את טיב ההליכים המתנהלים נגדו ואת תפקידו של בית-המשפט. אמת, כדי שבית-המשפט יאמץ מסקנה מן הסוג אליה הגיעו חברי הפאנל, עליה להיות מבוססת על נתונים אובייקטיבים שנאספו במהלך הבדיקה. ממצאיה של חוות-דעת חייבים להיות מעוגנים בעובדות. "אם ניתנת חוות דעת על יסוד עובדות חלקיות (או מוטעות), יש לכך השפעה בעת בחינתה" (ע"פ 2965/06 אבו-חאמד נ' מדינת ישראל, בפסקה י(7) (טרם פורסם, 19.9.07)). ממצאים כאלה לא נמצאו למומחי הפאנל, שכן המערער מעולם לא סיפר, אף לא ברמז, על מעורבותם של בית-המשפט או של עורכי-הדין ב'ארגון' שכביכול פועל נגדו. העובדה כי התרחיש בדבר מעורבותו של בית-המשפט במרדף אחרי המערער, מתיישב עם תפיסת עולם פרנואידית כגון זו של המערער – אינה מספיקה כדי לקבל את התיזה שהוצעה על-ידי ד"ר ליידרמן וד"ר נחמקין. בנסיבות אלה אין מנוס מהמסקנה כי מומחי הפאנל ביססו את קביעתם על הנחות וספקולציות, מלומדות ככל שיהיו (ראו את דבריו של ד"ר ליידרמן, בעמ' 193 לפרוטוקול - "אני מניח שד"ר שלפניקוב היא בהחלט לדעתו היא גם באותו ארגון"; וכן את אמירתו הכללית "כל הבעיות בחיים הוא [המערער] משלב לתוך מערכת פרנואידית" – שם, בעמ' 194). יתר על כן, הטענה לפיה מחשבות השווא של המערער כוללות גם את בית-המשפט, וכי המערער רואה את בית-המשפט כחלק מהקנוניה נגדו, נטענה לראשונה רק במהלך עדותם של המומחים. עיון בחוות דעתם של מומחי הפאנל מעלה כי אין למסקנה זו זכר בגדריהן, על אף חשיבותן הרבה. 10. מסקנתה של דעת הרוב בבית-המשפט המחוזי כי המערער כשיר לעמוד לדין, וכי יש לדחות את הסברה של מומחי הפאנל בדבר מעורבותו של בית-המשפט ברדיפתו, התבססה גם על התרשמות ישירה מהמערער. והרי גם להתרשמות כזו משקל כאשר באים להכריע איזו מבין חוות הדעת הפסיכיאטריות נכון להעדיף (ע"פ 870/80 לדאני נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(1) 29, 35 (1981)). התנהלותו של המערער לכל אורך הדיונים העידה כי היה מעורה בהליך המתנהל נגדו, הגם שלא היה שותף, ואף התנגד בתקיפות, לקו ההגנה אותו נקט בא כוחו. אכן, על רקע המחלוקת שהתגלעה בין השניים התבטא המערער באופן חריף נגד בא כוחו, התפרץ מידי פעם לדבריו והצהיר שוב ושוב כי הוא איננו מעוניין בייצוגו. אלא שכפי שכבר נפסק, במסגרת בחינת הכושר לעמוד לדין בוחנים את יכולתו של הנאשם לתקשר על סנגור ולהסתייע בו, ולא את רצונו או אי רצונו לממש יכולת זו (ראו למשל, ע"פ 1526/02 פלוני נ' מדינת ישראל, בפסקה 24 (טרם פורסם, 22.11.06)). אדרבה, מחלוקת כה עזה כפי שניטשה בין המערער – שביקש להוכיח את חפותו, לבין בא כוחו – שביקש להוכיח כי חולה נפש הוא, אף עשויה להעיד על כוחותיו הרבים של המערער ועל ניסיונותיו להיות מעורב בהליך. עיון בפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית-משפט זה בערעור הקודם שהוגש על-ידי המערער (ע"פ 3529/03), אף מעלה כי הלה אינו מקשר את בא כוחו לאותו ארגון שלתפיסתו רודף אחריו, אלא מבין נכוחה את טיב המחלוקת ביניהם ("לעו"ד יש מבט משלו, ולי יש מבט משלי על העניין"). ולא רק זאת, שכן מפסק-דינו המשלים של בית-המשפט המחוזי עולה כי המערער שיתף פעולה עם סנגורו במהלך המשפט, עד לשלב המתקדם שלאחר שמיעת הראיות. רק אז – כאשר הסנגור העלה לראשונה טענות בקשר למצבו הנפשי של שולחו – נוצר בין השניים קרע (עמ' 46 לפסק-הדין המשלים). דבר זה מוכיח, כי למערער היתה יכולת להיעזר בשירותיו של סנגור, ואם בחר שלא לעשות כן החל משלב מסוים – היה זה משיקוליו שלו, ולא עקב מחלת הנפש. מעורבותו של המערער בהליכים באה לידי ביטוי גם בשאלות שהציג בעצמו למומחים השונים, תוך שהוא מפגין בקיאות בשאלה מי מהמומחים נשכר על-ידי כל צד. כך למשל, במהלך חקירתו של ד"ר קריינין, ולאחר שהבין כי גם מומחה זה – שנשכר על-ידי ההגנה – טוען לאי-שפיותו, הצהיר המערער: "יש לי בקשה שיירשם בפרוטוקול שד"ר קריינין הוא לא פסיכיאטר פרטי שלי" (עמ' 78 לפרוטוקול). ואם נותר ספק שמא המערער לא הבין את טיב ההליכים המתנהלים נגדו ואת השאלות המתעוררות לדיון – הרי שהוא נעלם נוכח הדברים הבאים שנרשמו מפיו מיד בתום עדויותיהם של הפסיכיאטרים השונים: בית המשפט פונה למערער: בעת שישבת באולם בית המשפט בדיונים וראית את ד"ר נחמקין, שליאפניקוב [ו]ליידרמן אתה הבנת מה הם מדברים ומה אומרים. המערער: אני הבנתי בערך שחלק מהם מדברים שאני פסיכי ולא נורמלי, בדרגה אחת ואחרים בדרגה אחרת. הערת בית המשפט: ומה אתה טוען? המערער: שאני הייתי ועודני שפוי ונורמלי (עמ' 213 לפרוטוקול). אין בדברים אלה כדי להראות שהמערער אינו לוקה בנפשו. אולם זוהי ראיה נוספת לכך שבפני בית-המשפט ניצב אדם המסוגל להתמצא בהליכים המשפטיים, ולפיכך גם כשיר לעמוד לדין. 11. חברי השופט דנציגר סבור כי העובדה שבמהלך הדיון שהתנהל בפני בית-המשפט קמא ניסה המערער להוכיח את חפותו – שעה שהדיון שהתנהל אותה שעה עסק אך ורק במצבו הנפשי – מעידה על כך שאינו מבין את מהות ההליכים, וגם משום כך אין לראותו כשיר לעמוד לדין (ראו פסקה 114 לחוות דעתו של חברי). אינני רואה את הדברים עין בעין עם חברי. במקום אחר כבר עמדתי על כך ש"מסוגלותו של הנאשם להתמצא בהליך המשפטי אינה כוללת דרישה להיותו בעל רמת אינטליגנציה כזו שתאפשר לנהל את הגנתו באופן עצמאי או להבין את פרטי פרטיו של ההליך. גם אדם בריא, שאינו משפטן, עלול להתקשות להבין את ההליך על בוריו" (ע"פ 3230/05 גולה נ' מדינת ישראל, בפסקה 10 (טרם פורסם, 22.1.07)). מעבר לכך, ניסיונותיו של המערער לפטר את בא כוחו נתקלו בסירובו של בית-המשפט אשר לא מצא לנכון לפטור את הסנגור מהייצוג. במצב דברים זה מצא עצמו המערער מיוצג בידי מי שנקט קו הגנה לו התנגד בכל תוקף, ואיני מוצא טעם לפגם בכך שהוא ניסה לטעון לחפותו בכל הזדמנות שהדבר התאפשר לו, ואפילו שעה שהדיון עסק במצבו הנפשי ולא בבחינת הראיות המפלילות. 12. ולבסוף, הערה אחרונה בנוגע לכשירותו הדיונית של המערער נוגעת לשאלה את מסקנותיה של מי מחוות הדעת יש להעדיף – אלה של הצוות שבראשו ד"ר שליאפניקוב או את אלה של מומחי הפאנל. חברי השופט דנציגר קבע כי "היה מקום להעניק משקל מיוחד לעובדה כי הבדיקות שנערכו על ידי פאנל המומחים היו הסמוכות ביותר, מבחינה כרונולוגית, למועד הדיון בבית המשפט המחוזי בהליך נשוא ערעור זה. לפיכך, נראה כי יש ביכולתן של בדיקות אלה כדי לשקף באופן מדוייק יותר את מצבו הנפשי של המערער במועד הדיון בעניינו" (ראו פסקה 113 לחוות דעתו של חברי). גם למסקנה זו של חברי לא אוכל להצטרף. אדרבה, קו המחשבה בו נקט חברי צריך היה להוביל למסקנה הפוכה מזו אליה הגיע. הרי המועד הקובע לבחינת כושרו של נאשם לעמוד לדין הוא המועד בו מתנהל משפטו, ולא מאוחר לכך. הוראת סעיף 170(א) לחוק סדר הדין הפלילי, הקובעת כי יש להפסיק את ההליכים המתנהלים נגד חולה נפש שאינו מסוגל לעמוד לדין, נועדה למנוע את שפיטתו של מי שאינו מסוגל להתמצא בהליכים ועל כן גם לא מסוגל לנהל את הגנתו בצורה מושכלת. ההתמקדות היא אפוא במצב הנפשי הקיים במהלך ניהול הליכים לבירור האשמה. במקרה שלפנינו היו אלה ד"ר שליאפניקוב והצוות שבראשה שבדקו את המערער במהלך משפטו. בדיקתו של הלה בידי מומחי הפאנל נערכה כעבור שנים, לאחר שבית-משפט זה הורה להחזיר את הדיון לבית-המשפט המחוזי כדי שישוב ויידרש לשאלת מצבו הנפשי של המערער ולשאלה זו בלבד. הדיון שהתנהל בבית-המשפט המחוזי באותו שלב לא עסק כלל בשאלת הראיות. במצב דברים זה המסקנה כי חוות הדעת של ד"ר שליאפניקוב, אשר בדקה את המערער במהלך משפטו, היא זו שמשקפת בצורה המדוייקת יותר את מצבו הנפשי במהלך המשפט. אלא שהערה זו היא בבחינת מעבר לדרוש, שכן כפי שעמדתי על כך מצאתי כי יש להעדיף את מסקנותיה של ד"ר שליאפניקוב גם לגופו של עניין. מסקנתי היא אפוא כי חרף המחלה בה לוקה המערער הוא היה כשיר לעמוד לדין במהלך משפטו. משזו היא מסקנתי, אעבור עתה לבחון את כשירותו המהותית של המערער, עניין שחברי השופט דנציגר לא עסק בו. כשירותו המהותית של המערער לעמוד לדין – תחולתו של סעיף 34ח לחוק העונשין 13. כאמור, כשירותו המהותית של נאשם מתמקדת בבחינת מצבו הנפשי במועד בו ביצע את העבירות. סעיף 34ח לחוק העונשין קובע את התנאים שבהתקיימם פוטרים נאשם הלוקה בנפשו מאחריות פלילית למעשיו: אי שפיות הדעת לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה אם, בשעת המעשה, בשל מחלה שפגעה ברוחו או בשל ליקוי בכושרו השכלי, היה חסר יכולת של ממש – (1) להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו; או (2) להימנע מעשיית המעשה. התפיסה המונחת ביסוד הדברים היא כי לא יהיה זה הוגן לבוא חשבון עם מי שביצע עבירות שעה שמצבו הנפשי מנע ממנו להבין את חומרת מעשיו או לא אפשר לו לשלוט על התנהגותו. עמד על כך הנשיא ברק באחת הפרשות, בציינו כי תכלית זו נגזרת לא רק מעקרונות היסוד של הדין הפלילי, "אלא גם מההכרה החוקתית בכבוד האדם הכוללת ענישה של הפרט רק כאשר הוא בעל אוטונומיה מוסרית ויכולת בסיסית להבין את המציאות ולהבחין בין טוב לרע" (ע"פ 3795/97 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 97, 103 (2000); וראו גם את ע"פ 2947/00 מאיר נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 636, 642-641 (2002)). שיקול נוסף הוא זה המתבונן בתועלת שתצמח מענישתו של נאשם שאינו שפוי. עמד על כך השופט ת' אור, בציינו כי "כשאדם נמצא במצב שבו הוא חסר יכולת של ממש להבין את מה שהוא עושה או את הפסול שבמעשהו, או שהוא חסר יכולת של ממש להימנע מעשיית המעשה, וזאת בשל מחלת נפש, האיסורים שבדין הפלילי לא ירתיעוהו מלבצע את המעשה. במצב כזה, גם אין הצדקה להטיל עליו סנקציה פלילית" (פרשת ברוכים, בפסקה 5). למקרא לשונו של סעיף 34ח לחוק העונשין עולה, כי על המבקש לחסות בצילה של ההוראה להוכיח כי בשעת ביצוע המעשה התקיימו בו שניים: האחד, הוא לוקה במחלה שפגעה ברוחו, דהיינו – מחלת נפש; השני, עליו להראות כי בשל מחלת הנפש נתקיימו בו אחת משלוש חלופות – הוא היה חסר יכולת של ממש להבין את אשר הוא עושה; היה חסר יכולת של ממש להבין את הפסול שבמעשיו; או שהיה חסר יכולת של ממש להימנע מעשיית המעשה. שתי החלופות הראשונות מכוונות עצמן לנאשמים אשר מחלת הנפש בה הם לוקים פגעה בכושר ההבנה שלהם, בעוד החלופה השלישית מתייחסת לפגיעתה של המחלה בכושר הרצייה, על-ידי כך שהיא מפקיעה ממבצע העבירה את היכולת לבחור בין עשיית המעשה להימנעות ממנו (ע' פרוש, "אי-שפיות, היעדר שליטה וסעיף 34ח של חוק העונשין (תיקון מס' 39) (חלק מקדמי וחלק כללי), תשנ"ד-1994 עיוני משפט כא(1) (1997) 139, 141). הפסיקה קבעה, כי המינוח 'חסר יכולת של ממש', הרלוונטי לכל אחת משלוש החלופות, מתייחס לגריעה ממשית מהיכולת ולא לשלילתה המוחלטת (שם). כאמור, המערער שלפנינו לוקה במחלת נפש ובכך מתקיים בו התנאי הראשון הקבוע בסעיף 34ח לחוק העונשין. אבחן עתה מה היתה השפעתה של המחלה על כושר ההבנה והרצייה של המערער בעת ביצוען של העבירות. "היה חסר יכולת של ממש ... להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו" 14. כל המומחים שהעידו בפני בית-המשפט קמא היו תמימי דעים כי טענתו של המערער בדבר מעורבותו של ארגון ברציחתה של המנוחה ובפגיעה באביה ובילדיו היא בבחינת התפתחות מאוחרת, וכי בעת שביצע את העבירות הוא היה מודע למעשיו. ד"ר שליאפניקוב עמדה על כך כי למערער אכן היו מחשבות שווא בנוגע לאשתו עובר לביצוע העבירות. אולם, להשקפתה טענתו בדבר אחריותו של הארגון לרציחתה היא בבחינת המצאה ("מה ששייך לארגון ולנציג הארגון שהתחפש וביצע את העבירות האלה שהוא בעצמו לא ביצע, כל הסיפור הזה ... לא נראה לי מחשבות שווא, אלא נראה לי המצאה", עמ' 36 לפרוטוקול). ד"ר שליאפניקוב הגיעה למסקנה זו נוכח העובדה כי בתקופה הראשונה למעצרו הודה המערער בביצוע העבירות, תיאר בפירוט את אופן ביצוען, ואף סיפר כי המניע שלאורו פעל היה סכסוך כספי אליו נקלע עם המנוחה. רק מספר שבועות לאחר מכן, כאשר הופנה להסתכלות פסיכיאטרית שינה המערער מגרסתו והעלה את הטענה כי היה זה הארגון שביצע את העבירות (שם, בעמ' 37). 15. בדומה לד"ר שליאפניקוב, גם ד"ר קריינין סבר כי הטענה בדבר מעורבותו של הארגון בביצוע העבירות היא בבחינת מניפולציה של המערער: "הוא [המערער] לא רוצה להיכלא, לכן הוא אומר שזה לא הוא ושהכניסו לו לראש זיכרונות על משהו שלא הוא עשה" (שם, בעמ' 70). ד"ר קריינין ציין אף הוא, כי למערער אמנם היו מחשבות שווא עובר לרצח, אולם המחשבה על מעורבותו של הארגון בביצוע הרצח התגבשה רק בשלב מאוחר, בעקבות האירוע (שם, בעמ' 71). 16. חברי הפאנל נקטו בעמדה שונה. להשקפתם, המערער אכן סובל כיום ממחשבות שווא לפיהן את העבירות ביצע ארגון שבו היתה חברה אשתו המנוחה. משכך, גישתם היא כי אין לראות בטענותיו של המערער אודות הארגון משום מניפולציה שמטרתה התחמקות מעונש. אלא שגם להשקפתם של חברי הפאנל – מחשבות שווא אלה נוצרו לאחר האירוע. כך, ד"ר נחמקין ציין כי מחשבות השווא התפתחו בזמן קצר כתוצאה מהמתח בו היה המערער שרוי בתקופת מעצרו (שם, בעמ' 117-116). ד"ר נחמקין סבר כי מחשבותיו של המערער אודות הארגון נובעות מתפיסתו הפסיכוטית, וכי הן מקלות עליו את ההתמודדות עם מעשיו ("הוא יודע שהוא עשה זה, למה הוא משקר? אני לא יודע, אני רק יכול מבחינתי, מפני שהוא לא מבין ש[זה] לא כל כך משנה את העובדות וזה אולי מקל עליו בתפיסתו הפסיכוטי[ת] שהוא לא עשה את הביצוע בתפיסתו, אז כאילו יותר קל לו להמשיך את החיים", שם, בעמ' 120). ד"ר ליידרמן הביע עמדה דומה. לדבריו "ייתכן והיום [המערער] עושה הכחשה והוא מנסה לשכנע את עצמו או שכנע כבר את עצמו שבסך הכל מה שנעשה זה לא הוא עשה אלא עשה ארגון או מישהו אחר ... בן אדם עושה את ההכחשה פנימית ועושה את הפירוש משלו לפי ההיגיון שלו שמה שנעשה זה לא הוא עשה" (שם, בעמ' 202). הנה כי כן, כל המומחים סבורים שהמערער היה מודע לפעולותיו והבין את אשר עשה בזמן אמת. המחלוקת שהתגלעה בין המומחים עסקה בשאלה אם טענתו הנוכחית של המערער, אודות מעורבותו של הארגון בביצוע העבירות, נובעת ממניפולציה שקרית או שמדובר במחשבות שווא שהן תולדה של מחלת הנפש בה הוא לוקה. אלא שבסופו של יום מחלוקת זו אינה רלוונטית לבחינת מצבו הנפשי של המערער בעת שביצע את העבירות. 17. שאלה נוספת הדורשת מענה היא אם ידע המערער בזמן אמת להבין את הפסול שבמעשיו. כאמור, המומחים שהעידו על טיב המחלה בה לוקה המערער, הסבירו כי מדובר הוא בהפרעה ממוקדת ובתחומים שאינם קשורים למחשבות השווא היא אינה פוגעת בכושר התובנה והשיפוט של החולה. מכאן מתבקשת המסקנה כי אם היה המערער מודע למעשיו – וודאי שגם הבין את הפסול הטמון בהם. ובלשונו של ד"ר נחמקין: "אם היה את האופציה תיאורטי לשאול אצלו: תגיד, לרצוח זה אסור? התשובה היא: כן" (שם, עמ' 145). חרף דברים אלה, סברו מומחי הפאנל כי המערער לא היה מודע לפסול שבמעשיו, שכן להשקפתם הוא ביצע את העבירות מתוך תחושה של חוסר ברירה, בבחינת הקם להורגך השכם להורגו. דעת הרוב בבית-המשפט המחוזי מצאה כי עמדתם של חברי הפאנל "אינה נסמכת על בסיס עובדתי מוצק דיו, כנדרש מחוות דעת מומחה" (עמ' 33 לפסק-הדין המשלים) ואיני סבור כי שגו בכך. כדי להבהיר את הדברים ראוי להזכיר, בקצרה, את עובדות המקרה עליהן עמד חברי השופט דנציגר בחוות דעתו. המערער סיפר בחקירותיו הראשונות כי המניע לביצוע העבירות היה סכסוך כספי אליו נקלע עם המנוחה. עוד סיפר, כי אשתו המנוחה דרשה ממנו לסור לסניף משרד הפנים כדי לחתום על מסמכים המאפשרים לילדיו לצאת את הארץ. המערער, שהיה רדוף מחשבות שווא ביחס לאשתו, סבר כי זוהי תחבולה שנועדה להביא לידי כך כי בהגיעו למשרד הפנים הוא – המערער – ייעצר. לפיכך, הוא החליט לברוח מביתו ולקחת עימו את תעודת הנישואין שלו ושל המנוחה. המנוחה טענה בפני המערער כי אינה יודעת את מקום המצאה של התעודה, ובתגובה החליט המערער להפתיעה תוך שינה, לאיים עליה באמצעות חפץ כבד (פטיש) ולדרוש את המסמך שחיפש. המערער הבהיר כי לא תכנן לרצוח את המנוחה, אולם בהיכנסו לחדרה היא ניעורה משנתה, ראתה אותו, הושיטה את ידה אל מתחת לכרית, והמערער – שחשש כי ברשותה כלי נשק – הכה בראשה מספר פעמים עד שנפחה את נשמתה. מומחי הפאנל ציינו בעדותם כי בשל מחלתו חי המערער בתחושת סכנה מדומה. לדבריהם, הוא סבר כי בלא תעודת הנישואין חייו נתונים בסכנה. כך, ד"ר ליידרמן ציין כי המערער "הרגיש עצמו שהוא עומד בפני מצב חיים ומוות. והוא החליט לשרוד בכל מחיר. הוא ראה שהוא עומד בסך הכל בנקודה אחרונה לפני שהארגון הזה יחסל אותו" (עמ' 179 לפרוטוקול). לדבריו, המערער "היה משוכנע שהארגון רודף אחריו ובאותו יום הולכים להרוג אותו" (שם, בעמ' 186). ד"ר נחמקין אמר דברים דומים. להשקפתו, המערער "לא מבין בכלל שבעצם הסיטואציה לא כל כך מאיימת עליו ובעצם לא מתרחש שום דבר מחר שיכול לסכן את חייו ... הוא חשב שבלי המסמך הוא לא יצליח לשרוד בחיים" (שם, בעמ' 122). ובהמשך, "בתפיסתו, [המנוחה] מנסה לשלוט עליו, היא העלימה את המסמך, למחרת בבוקר היו צריכים להגיע למשרד הפנים ושם הוא ייעצר, הוא כנראה, אחר כך שהוא יהיה בכלא, אז יהרגו אותו, זה כל התהליך שבעצם הוא בנה לו" (שם, בעמ' 125). אלא שדבריהם של המומחים לא התיישבו עם הגרסה שנרשמה מפי המערער בראשית חקירתו, והיתה זו אותה גרסה ששימשה בסיס לחוות-דעתם של המומחים. כך למשל, המערער מעולם לא סיפר על סכנה שנשקפה לחייו אם לא ישיג את תעודת הנישואין. הוא אמנם חשש כי בהגיעו למשרד הפנים ייעצר, אולם מעולם לא סיפר על חשש כי שוביו יהרגו אותו. הוא אף לא הזכיר את רדיפתו בידי הארגון בהקשר זה. בעקבות קשיים אלה פנה כבוד השופט ר' סוקול אל ד"ר ליידרמן וביקש להבהיר אם עמדתו מבוססת על דברים ששמע מפי המערער. השופט הדגיש, כי עיון בהודאות שנמסרו בחקירה מעלה כי המערער "לא סיפר מילה אחת על שום ארגון, הוא חשב שאשתו הולכת לירות בו, בגלל זה הוא ירה [צ"ל הכה אותה – א' א' לוי] והוא פגע בה" (שם, בעמ' 186). ד"ר ליידרמן השיב כי המערער נמנע לדבר על רדיפתו בידי הארגון במהלך החקירה, נוכח מחשבתו כי הדבר "יקל עליו מבחינת הרדיפה של הארגון" (שם, בעמ' 187), אולם בסופו של דבר הודה כי זוהי השערה שאינה נסמכת על גרסה שבאה מפי המערער (שם, בעמ' 191). חברי הפאנל עומתו עם קשיים אלה שהתעוררו נוכח חוות-דעתם, אולם לא הצליחו לספק תשובות משכנעות לשאלות שנשאלו. אך ברור הוא כי דבר זה ערער את הבסיס עליו נבנתה חוות-דעתם של חברי הפאנל וגרע עד מאוד מהמשקל שבית-המשפט המחוזי היה נכון להעניק לה. 18. אל מול חוות-דעתם של חברי הפאנל ניצבה עמדתה של ד"ר שליאפניקוב. זו האחרונה הקפידה לבסס את מסקנותיה על דברים שנמסרו מפי המערער בחקירותיו, והשקפתה היתה כי הוא לא פעל מתוך תחושה של סכנת חיים והבין את הפסול שבמעשיו. אולם לא רק דחיית עמדתם של מומחי הפאנל הובילה למסקנה כי המערער הבין את הפסול שבמעשיו, שכן למסקנה זו ניתן היה להגיע נוכח ממצאים נוספים. ראשית, מדבריו של המערער עצמו עלה כי התקשה לאזור אומץ לבצע את מזימתו, נכנס ויצא את חדרה של המנוחה מספר פעמים, עד שלבסוף היא התעוררה והוא הלם בה. זו אינה התנהגות המתיישבת עם מי שאינו מבין את הפסול שבמעשיו. שנית, עובדה היא כי מיד לאחר שביצע את העבירות נמלט המערער, ואיש לא עלה על עקבותיו במשך למעלה משנה. המערער עצמו אף ציין בחקירתו כי פחד להיתפס (ראו עמ' 41 לפסק-הדין המשלים). שלישית, בתו של המערער מסרה, כי במהלך שהותו של המערער בביתו של סבה, התדפקו שכנים על דלת הבית והמערער הורה לה – לבתו – להרחיקם באמתלת שווא. האם כך נוהג אדם שאינו מודע לחומרת מעשיו? רביעית, מתברר, כי המערער עשה ניסיון לנגב את כתמי הדם שנותרו בזירת הרצח, וגם אם עשה זאת ברשלנות – כפי שטען בא כוחו – סביר להניח כי ביקש לנסות ולהעלים על-ידי כך ראיות מפלילות. לבסוף, בית-המשפט המחוזי ציין בפסק-דינו המשלים את התבטאותו של המערער בחקירה, כאשר נשאל מה היו תחושותיו לאחר שרצח את המנוחה ועשה את דרכו לבית אביה. תשובתו של המערער – "לעזאזל עם זה – החיים כבר שבורים. החיים אינם. הסוף" (עמ' 37 לפסק-הדין המשלים) – מעידה כמאה עדים על כך שהיה מודע לחומרת מעשיו, ולא רק מבחינה משפטית אלא גם בפן המוסרי. היה חסר יכולת של ממש ... להימנע מעשיית המעשה 19. חלופה זו, המתמקדת בקיומו של דחף שאינו ניתן לכבישה, כזה שאינו מאפשר לנאשם להימנע מביצוע העבירות, אומצה למשפטנו תחילה בדרך פסיקתית (ע"פ 186/55 מיזאן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יא(1) 769 (1957)), עד שלבסוף תוקן חוק העונשין והיא זכתה להכרה מפורשת בחוק. פגיעתה של מחלת הנפש בכושר הרצייה היא אפוא עילה נוספת העשויה לפטור את מבצע העבירה מאחריות למעשיו. המחוקק הכיר בכך כי במקרים מסוימים מחלת הנפש פוגעת ביכולתו של החולה לשקול את צעדיו ולבחור באופן חופשי את פעולותיו. ובהיעדר בחירה חופשית ממילא נשמטת ההצדקה להטלתו של עונש (ע"פ 549/06 פלוני נ' מדינת ישראל, בפסקה 6 (טרם פורסם, 15.5.06); ע"פ 2947/00 מאיר נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 636, 641 (2002)). יחד עם זאת, יש להדגיש, לא כל מחלת נפש – אף אם קשה היא – מונעת מהלוקה בה לשלוט על מעשיו ולנהוג ביישוב הדעת. "הדעה שחולה-נפש, להבדיל מאדם רגיל, אינו מסוגל כלל לשלוט בהתנהגותו היא דעה קדומה, אחת הדעות הקדומות הרווחות ביחס לחולי-נפש" (חיבורו הנ"ל של ע' פרוש, בעמ' 158). באותה רוח אף נפסק, מפי המשנה לנשיא ש"ז חשין, כי "לא כל התפרצות פתאומית המסתיימת במעשה פשע ולא כל יצר אנושי שאין יכולת לכבשו פוטרים אדם מאחריות פלילית" (ע"פ 299/58 ברזאני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יג 1409, 1411 (1959)). 20. אינני סבור כי נפלה שגגה במסקנתו של בית-המשפט קמא, אשר דחה את הטענה כי המערער פעל מתוך דחף לאו בר-כיבוש. שכן גם אם מומחי הפנאל וד"ר קריינין סברו בחוות-דעתם כי המערער פעל מתוך דחף כזה, הרי שההסברים שהם עצמם הוסיפו במהלך עדותם לימדו כי לא כך הוא. אבהיר את הדברים. 21. ד"ר שליאפניקוב והצוות שבראשה סברו כי לא מחלת הנפש בה לוקה המערער הובילה לרציחתה של המנוחה ולפגיעה באביה ובילדיה, אלא אישיותו התוקפנית. על תוקפנותו של המערער למדו חברי הצוות, בין היתר, מהאירועים הבאים (עמ' 34-33 לפרוטוקול): התפרעותו האלימה במהלך טיסה מאירופה לישראל בשנת 1997; ניסיונו לפגוע בעצמו במהלך דיון בבית-משפט; במהלך מעצרו איים המערער לפגוע בחייו של אדם אם לא יועבר מתאו; והתפרעויות נוספות התרחשו במהלך אשפוזו, בכל פעם שנעשה ניסיון לשכנו בחדר עם מטופל נוסף (עמ' 10 לחוות הדעת מיום 10.1.02). גם במהלך המבחנים הפסיכו-דיאגנוסטיים שנערכו למערער התגלו ביטויי תוקפנות, עד כי באחד המקרים הוזמן לחדר סוהר (שם, בעמ' 11). חברי הצוות ציינו כי עולמו הפנימי של המערער "רווי בתוקפנות חסרת וויסות. במצבים בהם הוא חש חוסר אונים וחוסר שליטה, תוקפנות זו מתעצמת והסבירות לביטוייה ההתנהגותי גוברת" (עמ' 13 לחוות הדעת מיום 10.1.02). כאמור, הצוות בראשות ד"ר שליאפניקוב סבר כי עת שביצע העבירות לא היה המערער מונע מתוך דחף שאינו ניתן לכיבוש. ואכן, המערער עצמו הצהיר בחקירותיו במשטרה כי הוא לא רצה במותה של המנוחה, וכל שביקש לעשות הוא להוציא מידיה של המנוחה, ובכח, את תעודת הנישואים ולברוח. השתלשלות העניינים בפועל חרגה מתכנון זה לאחר שהמנוחה הכניסה את ידה מתחת לכרית והמערער סבר כי יש ברשותה כלי נשק. גרסתה זו של המערער התיישבה עם העובדה כי עובר לביצוע הרצח עטף את הפטיש באמצעותו הכה במנוחה בבד רך. הנה כי כן, תחושת החרדה שאחזה במערער היא זו שהובילה להמתתה, ולא דחף שלא ניתן היה להימנע ממנו. למסקנה זו חשיבות בכך שהיא מראה כי לא קיים קשר סיבתי בין מחשבות השווא שפקדו את המערער לבין מעשה ההמתה, ומאידך, גרסתו של המערער עצמו התיישבה עם התמונה האישיותית שהוצגה בחוות דעתה של ד"ר שליאפניקוב (וראו בהקשר זה את פרשת ברוכים, בפסקה 38). על יסוד דברים אלה הגיע הצוות בראשות ד"ר שליאפניקוב למסקנה כי – "התכנון היה ... לאיים ולקבל את המסמך ... וכשהחל האירוע, כשהוא תקף את אשתו, להערכתי כאן פרצו החוצה השנאה רבת השנים, הכעס בן השנים, העלבון שהילדים לא שלו, בן שנים רבות. אני חושבת שבשלב מסוים הוא פשוט נתן לעצמו חופש פעולה לאישיות (עמ' 49 לפרוטוקול). הצוות שלל את האפשרות שהמערער פעל מתוך דחף לאו בר-כיבוש גם מטעם נוסף. הם הפנו לספר הלימוד המקובל בפסיכיאטריה של קפלן וצדוק (Kaplan & Sadock) ובו נזכר המבחן “Policeman at the elbow law” (עמ' 6 לחוות הדעת מיום 17.12.02). על-פי מבחן זה אדם הפועל מתוך דחף לאו בר כיבוש, ימשיך במעשיו אפילו אם שוטר יעמוד לידו. אולם, הצוות הפנה לממצאים אותם כבר הזכרתי לעיל, מהם עלה כי בעת שנכח בבית אביה של המנוחה התדפקו על הדלת שכנים מודאגים שרצו לברר מה פשר הרעשים הבוקעים מהמקום, והמערער הורה לבתו להרחיקם באמתלת שווא. התנהגות זו אינה עולה בקנה אחד עם אדם הפועל מתוך דחף שלא ניתן להתנגד לו. 22. ובאשר למומחים האחרים. ד"ר קריינין אמנם סבר כי המערער פעל מתוך דחף שאינו ניתן לכיבוש, אולם מעבר לכך שקיים קושי ממשי להסתמך על חוות-דעתו, מהסיבה עליה עמדתי בראשית דברי, הרי שעיון בפרוטוקול העדות מעלה את הרושם כי מומחה זה לא היה שלם עם קביעתו. במהלך הדיון בבית-המשפט קמא הסביר ד"ר קריינין: "זה לא דחף לאו בר כיבוש באופן מפורש, אלא אני השוויתי את זה לדחף לאו בר כיבוש, כמו דחף לאו בר כיבוש". ניסיונו של ד"ר קריינין ליישב מסקנה זו עם דבריו של המערער – שהצהיר כי לא התכוון להרוג את המנוחה – ולטעון כי דחף זה התגבש שניות בלבד לפני מעשה ההמתה, נותר אף הוא בלתי משכנע. 23. מומחי הפאנל קבעו אף הם כי המערער פעל מתוך דחף שאינו ניתן לכיבוש, אולם במהלך עדותם התקשו לבסס עמדה זו. ד"ר נחמקין ציין כי נוכח מחשבות השווא של המערער הוא סבר שללא תעודת הנישואין לא יצליח לשרוד. להשקפתו, מחשבות אלה יצרו אצל המערער דחף לעשות הכל כדי להשיג את תעודת הנישואין. לדברי ד"ר נחמקין היה זה "דחף לא בר כיבוש בענין אחד ספציפי, להציל את החיים שלו" (עמ' 144 לפרוטוקול). להשערתו, אם במועד ביצוע העבירות היה נקרה בדרכו אדם שאינו קשור למחשבות השווא, למשל שכן, הוא לא היה פוגע בו (["אילו היה יוצא] מהבית באותו זמן והיה פוגש שכן, היה, אולי, בחיוך, עונה לו: בוקר טוב. אין שום בעיה בזה, מפני שהוא לא פונקציה באותו זמן, הוא לא גורם ששייך לאותו המערכת פרנואידלית שלו", שם). נוכח השקפתו הזו, ד"ר נחמקין נשאל מדוע פגע המערער בבנו הקטן, שהרי אך ברור הוא כי הלה לא היה יכול להוביל אותו לתעודת הנישואין והנה התשובות שהשיב בהקשר זה: שאלה: אבל גם אחרי שהוא מבין שאבא של המנוחה לא ייתן לו את המסמך, הוא עדיין פוצע בצורה די חמורה את הילד, כלומר אשתו כבר מתה, היא כבר לא תיתן לו את המסמך, האבא של האשה כבר כפות והוא כבר עזב את הדירה, הוא כבר לא ייתן לו את המסמך, מה הילד בן ה-7 קשור לאותו מסמך? תשובה: ... בשבילו, כך אני מעריך, גם ילד בן 7 יכול להיות באותה רמה שותף לאיזה שהוא ארגון נגדו, כלומר הארגון כאן אפילו ברמה של משפחה. שאלה: כן, אבל עם כל הכבוד, ד"ר נחמקין, ואל תיעלב, אין לזה שום ביסוס בכל החוות דעת, כלומר הילד מעולם לא היה שייך לארגון, כלומר מה שאתה אומר עכשיו זה חסר ביסוס. ... תשובה: גם במשפחה, וגם זה הילד לא שלו, אין לו שום קשר רגשי כלפיו, הוא בטוח שילד מאיש אחר ויכול להיות שאותו ילד, כמו אמא שלו, ממשיך את כל הצעדים של אמא שלו קבעה לו, אמא של ילד, אז גם ממנו אפשר לדרוש באותה רמה את המסמך. שאלה: אבל, שוב, על מה אתה מתבסס? הוא לא אמר את זה מעולם. ... תשובה: מבחינתי, זה היה אותו רצף הדברים, בלי לאבחן, זה ילד או אישה. הוא ממשיך את הדרך שלו בכל מקרה לקבל את המסמך. שאלה: לא, אבל עוד פעם, אתה לא ענית לי לגופו של עניין... למה הוא לא יכול היה להימנע מפציעת הילד? תשובה: אבל הוא היה כבר במצב של החמרה של פסיכוזה שלו, מדובר על, אני לא יודע, על כמה שעות סך הכל, שכמובן הוא היה מופעל עדיין על אותו דחף ותוקפנות קיים אצלו, גם פגיעות שהוא עשה לעצמו, זה חלק מאותו תוקפנות, אז אנחנו מדברים על תוקפנות בעצם גם שהיה קודם וגם נמשך עד עכשיו... (שם, בעמ' 124-122). דברים באותה רוח נשמעו גם מפי ד"ר ליידרמן: שאלה: ... הוא היה תחת דחף לאו בר כיבוש באותן שעות? תשובה: בהחלט. אם הוא עשה את זה תחת השפעה של המחשבות שווא שלו, מערכת פרנואידית והוא היה בטוח שאין מה לעשות, כל דבר מה שהוא עשה וניסה לעשות לפני זה זה לא עזר, הוא היה בהחלט בתחושה שמתקרבת אליו הגזירה הזאת, שהולכים לגמור אותו, יעצרו אותו, הוא הולך למשרד הפנים יעצרו אותו שם, יכניסו לכלא ושם יחסלו אותו. אז בהחלט הוא הרגיש שזהו, זה הקו האדום שאי אפשר ככה להתמודד עם דברים מעבר לזה. שאלה: אז אם באמת הוא, בסביבות ארבע בבוקר הוא כבר רצח את אשתו למה הוא ממשיך לעשות את כל אותן פעולות אלימות כנגד הסבא והילדים? תשובה: כי אם הוא הגיע, לרצוח בן אדם זה לא קל ואם הוא הגיע למצב כזה, כמובן שזה לא היה כבר במצב רגיל פרנואידי שהוא היה יכול ככה לתכנן דברים ולחשוב על זה, הוא היה בסערת רגשות באותו זמן. גם אם [כך במקור] כל המערכת הפרנואידית אבל סערת רגשות ואז הוא היה בטוח כמו שאני אמרתי שכל המשפחה היא בעסק. כל המשפחה היא באותה מערכת ... אז הוא המשיך להתנהג בצורה אלימה במיוחד אחרי שהוא רצח בהחלט הוא עבר את הקו האדום ואז גם רמת התוקפנות והאלימות שלו עלתה. זה מה שקורה בדרך כלל אחרי המעשים האלו. ... שאלה: כן, אבל עובדה שגם אחרי שהוא היה אצל הסבא ועשה מה שהוא עשה לסבא והוא מבין שגם לסבא אין את המסמך אז הוא חוזר לבית שלו ותוקף באלימות את הילד ... אז איפה הדחף לאו בר כיבוש לתקוף את הילד? תשובה: כמו שאני אמרתי שאז הוא היה בסערת, בהחלט סערת רגשות והוא כנראה היה מוכן לכל דבר והיה כעוס על כל העולם (שם, בעמ' 196-195). 24. הנה כי כן, בסופו של דבר ד"ר נחמקין וד"ר ליידרמן הסכימו, גם אם עשו זאת בשפה רפה, כי לפחות חלק מהעבירות התבצעו על רקע תוקפנותו של המערער ולא מתוך דחף שאינו בר כיבוש. אולם עמדתם לא נדחתה מטעם זה בלבד. בית-המשפט קמא בחן את ההסברים המפורטים שניתנו על-ידי השניים ומצא כי עובדות מהותיות אשר שימשו בסיס להסקת המסקנות, אינן מבוססות ואינן מוצאות כל תימוכין בדברי המערער. כך למשל, הטענה בדבר מעורבותו של הילד הקטין בארגון אין לה זכר באף אחת מגרסאותיו של המערער. ועוד, נקודת המוצא של מומחי הפאנל, ולפיה המערער פעל מתוך תחושת סכנה קיומית – שכן חשש שללא תעודת הנישואין יחוסל – לא מצאה שום אחיזה בגרסת המערער. אדרבה, הוא ציין כי חשש שבהגיעו למשרד הפנים ייעצר אך לא הוסיף מעבר לכך. בית-המשפט ציין כי טיעוניהם של חברי הפאנל בהקשר זה "חוטאים לאמת" (עמ' 34 לפסק-הדין המשלים). דבריו של ד"ר ליידרמן, כי המערער נואש מניסיונותיו לברוח מאישתו ומשכך בחר לחסלה – אף הם נותרו בבחינת השערה, וזאת בלשון המעטה, שכן כאמור, המערער ציין במפורש כי לא תכנן להרוג את המנוחה. אלה הם רק חלק מהליקויים שדעת הרוב בבית-המשפט קמא מצאה בחוות דעתם של מומחי הפאנל, ולא ראיתי לנכון להמשיך ולפרטם. בנסיבות אלה לא הונחה תשתית ראייתית שאפשרה לקבל את הטענה כי המערער פעל מתוך דחף שלא ניתן לשלוט עליו. בית-המשפט המחוזי לא התעלם מכך שהמערער לוקה במחלת נפש, וכי מחלה זו, אשר לוותה במחשבות שווא כלפי אשתו, פגעה במידה מסוימת בכושר השיפוט והתובנה שלו (פגיעה שאינה עולה כדי זו הקבועה בסעיף 34ח לחוק העונשין). דבר זה הוביל להפחתה בעונש שהוטל על המערער, כאמור בסעיף 300א לחוק העונשין, ולהשקפתי בצדק נעשה כך. 25. בא כח המערער סבור עוד, כי במסגרת פסק-הדין המשלים שניתן על-ידי בית-המשפט קמא היה מקום להתייחס גם ליכולתו של המערער לגבש את היסוד הנפשי הדרוש בעבירות שבהן הורשע, וזאת נוכח מחלת הנפש ממנה הוא סובל. בכך מכוון הסנגור לומר שמרשו הורשע בעבירה של רצח שיסוד מיסודותיה היא כוונה תחילה. אינני סבור כי בהימנעותו של בית-המשפט קמא לדון בסוגיה זו הוא נתפס לכלל טעות. החזרתו של הדיון בעניינו של המערער לבית-המשפט המחוזי נועדה לאפשר לערכאה זו להשלים את פסק-דינה בסוגיות הקשורות לאחריותו הפלילית וכשירותו לעמוד לדין, ולא כדי לבחון אם היה נכון לייחס לו עבירות אחרות תחת אלה בהן הורשע. יתרה מכך, עיון בפסק-דינו המקורי של בית-המשפט המחוזי מעלה כי קיימת בו התייחסות מנומקת לסוגיה אותה מבקש הסנגור להעמיד עתה לבחינה מחודשת (ראו עמ' 23-18 לפסק-הדין), ובין היתר להשפעת המצב הנפשי של המערער על סוגית היסוד הנפשי. לפיכך, אני מציע לדחות את הערעור. ש ו פ ט השופטת מ' נאור: 1. חברַי השופט דנציגר והשופט לוי נחלקו דעותיהם בשאלה אם המערער כשיר לעמוד לדין. כפועל יוצא מכך לא התייחס השופט דנציגר לשאלת אחריותו הפלילית של המערער, אליה התייחס רק השופט לוי. 2. אין ספק כי מדובר בהכרעה קשה. הקושי נובע הן מהעיתוי בו הועלתה הטענה בהליך הראשון, הן מריבוי ההליכים וריבוי חוות הדעת שעמדו בפני הערכאה הראשונה ובפנינו, והן מהעובדה (שאינה שנויה במחלוקת) לפיה סובל המערער ממחלת נפש. ואולם המחלה לחוד והסימפטומים שלה לחוד, וכפי שנקבע לא אחת בפסקי דין של בית משפט זה, בית המשפט הוא המכריע בשאלת הכשירות לעמוד לדין. 3. בעוד שלגבי שאלת האחריות הפלילית ישנו מועד אחד קובע והוא רגע המעשה בו מואשם הנאשם, שאלת היכולת לעמוד לדין עשויה להתפרש על פרקי זמן ממושכים. עשויות להיות עליות ומורדות בהשפעת מחלת הנפש על יכולתו של החולה לעמוד לדין ואין המדובר בהכרח בעניין סטטי. בענייננו חלף כעשור מאז המעשה נשוא האישום. חלפה גם שנה וחצי בין המעשה עצמו לבין תפיסתו של המערער. בפרקי זמן כאלה התמונה עשויה להשתנות. 4. כזכור, ב"סיבוב הראשון" של פרשה זו התעוררה שאלת מחלת הנפש והשלכותיה רק בשלב מאוחר – בשלב הטיעון לעונש. על כן לא בכדי הוחזר הדיון מבית משפט זה לבית המשפט המחוזי, כפי שפרט חברי השופט דנציגר. שלא כחברי השופט דנציגר איני סבורה שהחזרת הדיון משמעותה היא שהיה לבית משפט זה ספק בשאלת כשירותו של המערער לעמוד לדין. ב"סיבוב השני" נחלקו הדעות בבית המשפט המחוזי, כפי שפרטו חבריי בהרחבה. זה בכה וזה בכה. כשלעצמי מבקשת אני לשים את הדגש על נימוק אחד, שהועלה דווקא על ידי שופט המיעוט, השופט סוקול, בהתייחסו לשאלה כיצד בוחן בית המשפט את היכולת לעמוד לדין: "16. ההכרעה כי נאשם אינו מסוגל לעמוד לדין היא מורכבת ביותר ומותירה שיקול דעת רחב לבית המשפט. בית המשפט סומך על חוות דעת מומחים המוגשות לפניו, אולם יכול הוא גם להיעזר בהתרשמותו הבלתי-אמצעית מהתנהגות הנאשם במהלך הדיונים, מהקשר בינו לבין באי כוחו וכדומה." והנה, רוב חברי ההרכב ב"סיבוב השני" התרשמו כי המערער מסוגל לעמוד לדין. אני סבורה כי אין מקום לכך שאנו, כערכאת ערעור, נתערב בממצא זה, אפילו הוא מבוסס על דעת רוב. התרשמותנו שלנו מאופן ניהול הערעור אינה יכולה להחליף את התרשמות הערכאה הראשונה שצפתה במערער והתנהגותו מקרוב במהלך המשפט. 5. על כן – בסוגיית היכולת לעמוד לדין – דעתי כדעת השופט לוי. 6. חברינו השופט דנציגר לא ראה צורך, לאור מסקנתו, לעמוד על שאר העניינים ובהם שאלת אחריותו הפלילית של המערער. אומר בקצרה כי גם בכל העניינים האחרים דעתי כדעת השופט לוי. ש ו פ ט ת הוחלט ברוב דעות בפסק דינו של השופט א' א' לוי לדחות את הערעור, וזאת כנגד דעתו החולקת של השופט י' דנציגר. ניתן היום, כ"ה באב התש"ע (5.8.2010). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08077470_W12.doc חכ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il