החלטה בתיק עע"ם 7743/03
בבית המשפט העליון
עע"ם
7743/03
בפני:
כבוד השופט י' טירקל
כבוד השופטת מ' נאור
כבוד השופטת א' חיות
המערער:
דניאל אמיתי
נ ג ד
המשיבה:
עיריית נתניה
ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 6.8.03 בתיק
עת"מ 1040/03 שניתן על ידי כבוד השופטת ד' פלפל.
תאריך הישיבה:
י"ט בשבט התשס"ד
(11.2.04)
בשם המערער:
עו"ד אדרי יהודה
בשם המשיבה:
עו"ד ארז נילי
פסק-דין
השופט י' טירקל:
1. המערער הוא נכה צה"ל וביטוח לאומי
בשיעור של 100%. הוא נפצע במלחמות ישראל ובתאונת עבודה קשה בה נקטע חלק מידו. בשנת
1987 פנה משרד הביטחון, באמצעות אגף השיקום לעיריית נתניה – היא המשיבה (להלן –
"העירייה"), שבתחומה התגורר המערער באותה תקופה - כדי שתסייע בשיקומו של
המערער. בשנת 1988 נעתר ראש העירייה לבקשת משרד הבטחון, ולפי החלטת מועצת העירייה,
מיום 14.2.88, הוקצה למערער קיוסק שנבנה על שטח פנוי ליד בית הספר התיכון
"שרת" בנתניה (להלן – "הקיוסק"). ביום 12.12.88 חתמו המערער
והעירייה על הסכם שכירות שהסדיר את היחסים ביניהם (להלן – "הסכם
השכירות"). לפי הסכם השכירות היתה מטרת השכירות "לשם ניהול קיוסק על ידי
השוכר ולא לשום מטרה אחרת שהיא". תקופת השכירות הסתיימה ביום 31.12.89 ולאחר
מכן הוארכה פעמים מספר עד ליום 31.12.99. אחרי כן לא חודש הסכם השכירות עוד.
לטענת המערער המשיך להפעיל את הקיוסק
ברציפות עד שנת 2000 לערך ועקב מחלתו ביקש מקרוב משפחה – ככל הנראה חמיו - להפעיל
את הקיוסק עד שיבריא. במשך תקופה זאת קיימו בעלי הדין בפועל יחסי שכירות במתכונת
הסכם השכירות שלא חודש והמערער שילם לעירייה את דמי השכירות עבור שכירות הקיוסק. ביום
22.11.2000 שלחה העירייה למערער מכתב, שבו נאמר:
"הואיל ולא הגשת כל בקשה לחידוש השכירות לתקופה נוספת, והואיל
ובביקורות שנערכו במקום נמצא, כי הקיוסק אינו מופעל על ידך אלא ע"י אחרים,
רואה בך העיריה כמי שויתר על הקיוסק. לפיכך הנך נדרש בזה להחזיר את החזקה בו
לעיריה כשהוא במצב טוב ותקין ופנוי מכל אדם וחפץ, לא יאוחר מ- 10 ימים מתאריך מכתב
זה".
לטענת העירייה, נכתב מכתב זה על סמך
ביקור של פקח העירייה שביקר בקיוסק וגילה שעובד בו אדם בשם משה יצחק מרחוב ויצמן
106, שלטענת המערער הוא חמיו. כשנתיים אחרי כן, ביום 11.12.02, פנה המערער לעירייה
בבקשה לחדש את הסכם השכירות, אולם לטענתו לא נענה. יצוין כי גם במשך התקופה שבין
משלוח מכתבה של העירייה, ביום 22.11.2000, לבין פנייתו של המערער לחדש את הסכם
השכירות, ביום 11.12.02, קיימו בעלי הדין בפועל יחסי שכירות במתכונת הסכם השכירות
שלא חודש והמערער שילם למשיבה את דמי השכירות. לדברי המערער, בליל 15.12.02, הגיעו
שליחי העירייה לקיוסק, ללא התראה מוקדמת, ואטמו אותו. ביום 12.1.03 פרצו שלוחי
העירייה את הקיוסק והוציאו את הציוד שהיה בו, בלי שהמערער ידע לאן הועבר.
2. ביום 22.1.03 עתר המערער לבית המשפט
המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים וביקש כי העירייה תימנע
מלהעביר את זכויותיו בקיוסק לאדם אחר. כמו כן ביקש להחזיר לו את החזקה בקיוסק.
לטענתו לא העביר את זכויותיו בקיוסק לאחר ולפי הסכם השכירות אין מניעה שייעזר בבני
משפחה בשל מצב בריאותו. העירייה השיבה למערער כי הקיוסק נמסר לו לצורך שיקומו שלו,
וכי הפעלתו על ידי אחר מחטיאה מטרה זאת. לפיכך מסרבת היא להאריך את הסכם השכירות.
בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ד' פלפל), בפסק דינו מיום 6.8.03, דחה את העתירה.
בית המשפט קבע כי עקב מצב בריאותו של המערער אין הוא מסוגל להפעיל את הקיוסק,
ולפיכך המטרה שלשמה הושכר לו הקיוסק אינה קיימת עוד. מכאן שרשאית היתה העירייה
להפסיק את ההתקשרות עם המערער, מהמועד שבו לא חודש עוד הסכם השכירות. בית המשפט
המחוזי הוסיף דברי בקורת על התנהגותה של העירייה:
"מעשיה של הרשות המקומית צריכים להיות חשופים לאור השמש, ואמורים
להיעשות לאורה. אטימת קיוסק באישון לילה, ללא כל ידיעות מוקדמות על אפשרות התנגדות
למסירת החזקה לרשות, הינה התנהגות כוחנית ללא כל צורך המשולה להתנהגותו של 'גנב
בלילה' ואינה יאה לרשות".
3. המערער מערער על פסק דינו של בית
המשפט המחוזי. לטענתו, התעלם בית המשפט המחוזי מכך שמצב בריאותו השתפר והוא מסוגל
להפעיל את הקיוסק בכוחות עצמו. עוד טוען הוא שהעירייה לא היתה רשאית להפסיק את
ההתקשרות אתו, משום שמטרת השכירות היתה ניהול הקיוסק, ולאו דווקא ניהולו על ידיו
ממש. לפיכך מתקיימת מטרת השכירות גם כאשר הוא מנהל את הקיוסק על ידי אחר. כנגדו
סומכת העירייה את ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ומוסיפה כי אחרי שניתן פסק
הדין השכירה את הקיוסק לאדם אחר, המפעיל אותו מיום 28.8.03.
4. דין הערעור להידחות.
בית המשפט המחוזי דחה את טענתו של המערער
כי מצב בריאותו השתפר וכי הוא מסוגל להפעיל את הקיוסק בכוחות עצמו. לענין זה קבע
בית המשפט כי:
"גם כיום במסגרת הדיון המשפטי לא בא העותר [המערער – י' ט'] לבית
המשפט ואומר שהוא יכול להפעיל את הקיוסק, אלא טוען שהוא רשאי להפעילו למטרות להן
ניתן באמצעות אחר; וכן גורס שהוא יפעיל את הקיוסק לאחר סיום מחלתו וסיום טיפוליו
הרפואיים. ודוק: אין אנו יודעים מתי החלה מחלתו, מתי תסתיים, והאם ניתן להפעיל את
הקיוסק וכיצד במסגרת הטיפולים הרפואיים שהוא מקבל".
אכן, בעיקרי הטיעון שהגיש המערער לבית
המשפט המחוזי טען כי מצבו "איתן והוא מסוגל להפעיל את הקיוסק בעצמו",
אולם, בית המשפט לא מצא לכך ביסוס מספיק בראיות. בכך אין מקום להתערב.
אשר לטענתו של המערער כי העירייה לא היתה
רשאית להפסיק את ההתקשרות אתו ייאמר כי תקופת השכירות הסתיימה, כאמור, ביום 31.12.89,
לאחר מכן הוארכה פעמים מספר עד ליום 31.12.99, ואחרי כן לא חודש הסכם השכירות עוד.
לכאורה, הסתיימו במועד זה יחסי השכירות בין המערער לבין העירייה. אולם, כמתואר
לעיל, המשיך המערער להפעיל את הקיוסק ברציפות עד שנת 2000 לערך; לאחר מכן, עקב
מחלתו, ביקש מקרוב משפחה – ככל הנראה, חמיו - להפעיל את הקיוסק במקומו עד שיבריא.
במשך תקופה נוספת זאת קיימו בעלי הדין בפועל יחסי שכירות במתכונת הסכם השכירות שלא
חודש והמערער שילם למשיבה את דמי השכירות עבור שכירות הקיוסק. אין במצב זה כדי
לעמוד למערער. לפי סעיף 19 ("סיום השכירות") לחוק השכירות והשאילה,
תשל"א – 1971 (להלן – "סעיף 19"):
"(א) לא הוסכם על תקופת השכירות, או שהצדדים המשיכו לקיימה לאחר תום
התקופה שהוסכם עליה בלי לקבוע תקופה חדשה, רשאי כל צד לסיים את השכירות על ידי מתן הודעה
לצד השני.
(ב) ניתנה הודעה כאמור בסעיף קטן (א), תסתיים השכירות -
(1) כשנקבעו דמי השכירות בסכום מסויים לתקופות קצובות - בתום התקופה
המתחילה בסמוך לאחר מתן ההודעה, או כעבור שלושה חדשים לאחר מתן ההודעה, הכל לפי
המועד הקצר יותר;
(2) בכל
מקרה אחר - במועד שנקבע לכך בהודעה, ואם מועד זה היה בלתי סביר - תוך זמן סביר לאחר מתן
ההודעה [ההדגשות שלי – י' ט']".
כאמור, הודיעה העירייה למערער על סיום
השכירות במכתב ששלחה לו ביום 22.11.2000, שבו התבקש להחזיר לה את החזקה בקיוסק
אחרי 10 ימים. לפי סעיף 19 היתה העירייה רשאית לעשות
כן ולסיים את השכירות לפי שיקול דעתה; היא היתה רשאית לעשות כן גם מן הטעם שמטרת
השכירות – שיקומו של המערער – חדלה מלהתקיים.
לענין זה יודגש כי העירייה התקשרה עם
המערער בהסכם השכירות על פי החלטה של מועצת העירייה מיום 14.2.88 (להלן –
"ההחלטה"), וללא מכרז, כאמור, בתקנה 3 לתקנות העיריות (מכרזים),
התשמ"ח – 1987 (להלן – "התקנה"):
"העיריה רשאית להתקשר בחוזה ללא מכרז אם החוזה הוא מסוגי חוזים
אלה:
(1) - - -
(2) חוזה להעברת מקרקעין של העיריה שלפיו –
- - -
(י) המקרקעין מועברים בדרך של שכירות לצורך שיקומו של נכה או של נזקק כמשמעותו
בחוק שירותי הסעד, התש"ח-1958, - - -
- - - [ההדגשה שלי – י' ט']".
מטרת השכירות כפי שפורשה בסעיף 3(ב)
להסכם השכירות היתה: "לשם ניהול קיוסק, על ידי השוכר ולא לשום מטרה אחרת
שהיא". מטרה זאת יש לפרש לאור ההחלטה והתקנה; דהיינו, מטרת השכירות היא
ניהולו של הקיוסק על ידי השוכר דווקא לצורך שיקומו. על כך מלמד גם המבוא להסכם
השכירות שבו נאמר כי:
"- - -
והואיל: והשוכר הינו נכה או נזקק כמשמעותו בחוק שירותי הסעד
התשי"ח – 1958;
והואיל: ובמטרה לשקם את השוכר העיריה החליטה להשכיר לו את הנכס בהתאם להחלטת מועצת העיריה
מס' (4) 545 מיום 14.2.88 [ההדגשה שלי – י' ט']".
משחדלה המטרה שלשמה הושכר הקיוסק למערער
להתקיים – בכך שהקיוסק הופעל על ידי אחר מטעם המערער – נשמט הבסיס לקיומו של הסכם
השכירות. השכירות הסתיימה, אפוא, כדין אחרי שחלפו 10 ימים ממשלוח מכתבה של העירייה
ביום 22.11.2000.
5. שאלה נפרדת היא אם חזרו ונתחדשו יחסי
השכירות בין בעלי הדין אחרי משלוח מכתבה של העירייה בדבר סיום השכירות, מיום
22.11.2000, בשל המשכתם של יחסי השכירות בפועל ובשל כך שהמערער המשיך לשלם למשיבה
דמי שכירות. אם כך הוא יש, אולי, מקום לומר שהיה על העירייה לחזור ולהודיע למערער
על סיום השכירות, לפי סעיף 19, כתנאי להפסקתה, דבר שלא עשתה. אולם, אין צורך
להכריע בכך מן הטעם שאחרי שניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי השכירה העירייה את
הקיוסק לאדם אחר, המפעיל אותו מיום 28.8.03. אם היה כאן מעשה מעוות, הרי שהוא בגדר
מעוות שלא יוכל לתקון.
כאן יש מקום להעיר כי התנהגותה של
העירייה, ששלוחיה אטמו את הקיוסק ללא התראה מוקדמת, ולאחר מכן פרצו את הקיוסק
והוציאו את הציוד שהיה בו ראויה לביקורת, כפי שעשה בית המשפט המחוזי בפסק דינו.
מכל מקום, נושא זה חורג מגדרו של פסק דיננו.
6. בשולי הדברים, יוער כי המלצנו לפני בעלי
הדין להגיע להסדר פשרה אולם הנסיונות לא עלו יפה. בעלי הדין גם השתהו במסירת
הודעותיהם, ומטעם זה גם השתהה מתן פסק דיננו. עם זאת, מקווים אנו שגם אחרי כן תאות
העירייה לקיים את הצעתה, שאותה דחה המערער, לאפשר לו להפעיל קיוסק במקום אחר.
7. לפיכך אני מציע לדחות את הערעור, וכי
בנסיבות העניין לא ייפסקו הוצאות לחובתו של המערער.
ש ו פ ט
השופטת א' חיות:
אני מצטרפת לתוצאה שאליה הגיע חברי הש'
טירקל, וכמוהו אני סבורה כי לא נמצא בסיס להתערבותנו במסקנתו של בית-משפט קמא לפיה
מצבו הבריאותי של המערער מונע ממנו זה מספר שנים להמשיך ולהפעיל את הקיוסק.
בנסיבות אלה, אין מקום לחייב את המשיבה להמשיך ולהתקשר עם המערער בחוזה השכירות
המיוחד שנועד לשיקומו התעסוקתי. יחד עם זאת ברצוני להעיר כי מקום שבו מתקיימים
יחסי שכירות מיוחדים בין הרשות ובין נכה לצורכי שיקומו, דוגמת חוזה השכירות שנקשר
עם המערער וקמה מניעה בעלת אופי זמני להפעלת המושכר
על ידי המשוקם למשל בשל מחלה או טיפול רפואי המחייבים את היעדרות לפרק זמן סביר כי
אז לא תיחשב בדרך כלל הפעלה ארעית בידי אחר הפעלה החותרת תחת מטרת השכירות. כללו
של דבר, מחלתו של המשוקם והפעלת המושכר בידי אחר אינה מהווה בהכרח עילה לסיום
השכירות והכול תלוי בנסיבותיו של המקרה ובהן משך ההפעלה בידי האחר, אופי ההתקשרות
בינו ובין המשוקם לצורך ההפעלה וכן מצבו של המשוקם והסיכוי כי ישוב להפעיל את
המושכר.
ש ו פ ט ת
השופטת מ' נאור:
אני מסכימה לפסק-דינו של חברי, השופט
טירקל, וכן להערתה של חברתי, השופטת חיות.
ש ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י'
טירקל.
ניתן היום, כ"ה באב תשס"ד
(12.8.04).
ש ו פ ט ש
ו פ ט ת ש ו פ ט ת
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03077430_M11.doc
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il