גל אקוקה נ. עיריית תל אביב

21 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 7742/20 לפני: כבוד השופטת דפנה ברק-ארז כבוד השופט דוד מינץ כבוד השופטת רות רונן המערערים: 1. גל אקוקה 2. אורלי אקוקה נגד המשיבה: עיריית תל אביב ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט ד' חסדאי) מיום 8.9.2020 בה"פ 7903-04-17 תאריך הישיבה: ט' באלול התשפ"ד (12 ספטמבר 2024) בשם מערער 1: עו"ד אבי גפן בשם מערערת 2: עו"ד נחום הופטמן בשם המשיבה: עו"ד רוי בר-קהן; עו"ד קלרה פונרוב פסק-דין השופט דוד מינץ: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט ד' חסדאי) מיום 8.9.2020 בה"פ 7903-04-17, בו התקבלה תביעה למתן סעד הצהרתי שהגישה המשיבה נגד המערערים. בתחילה הוגש הערעור על ידי שני המערערים, אך לאחר שהופרד ייצוגם חזר בו מערער 1 מהערעור, והבירור נמשך ביחס למערערת 2 בלבד. חרף זאת, ולמען הנוחות, מערער 1 יכונה להלן: המערער; מערערת 2 תכונה: המערערת; ושניהם יחד יכונו: המערערים. הרקע לערעור במועדים הרלוונטיים לענייננו היה המערער בעל המניות הרשום של חברת אינטרני ישראל און ליין בע"מ (להלן: אינטרני או החברה), אשר שכרה במשך מספר שנים נכס בתל אביב. בשנת 2010 הגישה המשיבה, עיריית תל אביב-יפו, תביעה כספית נגד החברה, המערערים וחברה נוספת שמניותיה היו רשומות על שם המערערת (להלן: החברה הנוספת), לחייבם בתשלום חוב בגין ארנונה ומים של אינטרני בסך של כ-420,000 ש"ח (ת"א 55794-10-10). בתביעה נטען בין היתר כי אינטרני והחברה הנוספת הוקמו מתוך כוונה של המערערים להשתמט מתשלום חובות, תוך שימוש לרעה במסך ההתאגדות של שתי החברות, ועל כן יש לחייב את החברה, את המערערים ואת החברה הנוספת בפירעון חוב הארנונה. ביום 16.5.2013 קיבל בית משפט השלום בתל אביב-יפו (השופטת ח' פלינר) את התביעה בכל הנוגע לחברה ולמערער וחייבם בתשלום החוב כלפי המשיבה, ואילו בכל הנוגע למערערת ולחברה הנוספת התביעה נדחתה (להלן: פסק הדין הראשון). בחלוף מספר שנים, ביום 4.4.2017 הגישה המשיבה תביעה נוספת למתן צו הצהרתי נגד המערערים לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, היא התביעה מושא הערעור שלפנינו. בתביעה נטען כי בהליך ההוצאה לפועל שנקטה המשיבה לצורך מימוש פסק הדין הראשון טען המערער כי הוא מחוסר כל, אך התברר כי יש לו נכסים רבים שהוברחו על מנת למנוע מנושיו להיפרע מהם. במסגרת זו הוא העביר לבעלותה המלאה של המערערת למראית עין בלבד נכס המצוי ברחוב האצ"ל 35 בהרצליה (להלן: הנכס), על רקע טענה שקרית כי השניים נפרדו, וזאת חרף העובדה שהם מתגוררים בו יחדיו ומנהלים בו משק בית משותף. על כן התבקש בית המשפט להצהיר כי המערער הוא בעל זכויות בעלות בנכס. במסגרת ניהול ההליך התברר למשיבה כי מספר שנים קודם לכן הוגשה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו תביעה דומה נגד המערערים על ידי בנק אוצר החייל בע"מ (להלן: הבנק), שגם בה התבקש סעד הצהרתי הנוגע לזכויותיו של המערער בנכס (ת"א 24706-04-14; להלן: תביעת הבנק). באותו הליך ניתן ביום 9.12.2014 פסק דין בו קבע בית המשפט המחוזי (השופט ג' גינת) כי על אף שהנכס רשום במרשם המקרקעין בבעלותה המלאה של המערערת, הוא מצוי בבעלותם המשותפת של המערערים כך שהמערער מחזיק במחצית מהזכויות בו (להלן: פסק הדין ההצהרתי). עוד התברר למשיבה כי חרף פסק הדין האמור הבנק לא פעל לרישום זכויותיו של המערער בנכס, מאחר שבסופו של דבר הגיע להסדר חוב עם המערערים לפיו עם פירעון החוב יבוטל פסק הדין ההצהרתי (להלן: הסדר החוב; יוער כי סעיפים מסוימים בהסדר החוב קיבלו תוקף של פסק דין על ידי בית משפט השלום בתל אביב במסגרת הליך נוסף שנקט הבנק נגד המערער והחברה בגין החוב (ת"א 28077/08)). בעקבות הגילוי האמור, הגישה המשיבה כתב תביעה מתוקן (בהתאם להחלטה מיום 16.10.2018 שהתירה לה לעשות כן) ובו הוסיפה כי פסק הדין ההצהרתי בתביעת הבנק חל כלפי כולי עלמא, ויש להורות מכוחו לרשם לשכת המקרקעין על רישום מחצית זכויות הבעלות בנכס על שם המערער. נטען כי קיים מעשה בית דין באשר לסוגיית הבעלות, והעובדה שהצדדים באותה תביעה הגיעו להסדר שייתר את הצורך בהסדרת הרישום, אינה מאיינת את פסק הדין ואת תוכנו. במענה לטענות המשיבה בתביעתה טענו המערערים, על קצה המזלג, כי הם מנהלים הליך גירושין ארוך ואינם מתגוררים יחדיו, כאשר רק המערערת מתגוררת בנכס. בהתייחס לפסק הדין ההצהרתי, נטען כי מדובר בפסק דין "גברא" שיש לו תוקף רק בין הצדדים לאותו הליך ולא כלפי כולי עלמא, וכי משעה שהצדדים הסכימו לבטלו, אין לו כל נפקות משפטית. זמן קצר לפני דיון ההוכחות שנקבע בהליך, הגישה המשיבה בקשה להוספת ראיות. העיקרית שבהן הייתה תגובה שהוגשה מטעם המערער בהליך אחר שנקט יחד עם החברה הנוספת (ת"א 5504-02-19), אשר גובתה בתצהירו בו טען כי הנכס מצוי בבעלותו (להלן: הראיות הנוספות ו-התצהיר, בהתאמה). מאותו תצהיר עולה כי המערערים התגרשו זה מזו מבלי שטרחו לעדכן את בית המשפט. כמו כן, לאותו תצהיר צורפו כנספחים מכתב מטעם עורך הדין שייצג את המערער בהליך הגירושין, לפיו בהסכם הגירושין בין המערערים שאושר על ידי בית הדין הרבני נקבע שהנכס עובר לבעלותו המלאה של המערער; ודו"ח מטעם רואה החשבון של המערער, לפיו הנכס נמנה על מצבת נכסיו. המשיבה טענה אפוא כי יש בתצהיר ונספחיו הוכחה נוספת לבעלות המערער בנכס. המערער מצדו התנגד לצירוף הראיות הנוספות, אך בית המשפט נעתר לבקשה בהחלטתו מיום 29.1.2020 בקבעו כי מדובר בראיות הנוגעות לליבת המחלוקת. אחר הדברים האלה נערכה ישיבת הוכחות במהלכה ויתרה המשיבה על חקירתו של המערער, וביום 8.9.2020 ניתן פסק הדין מושא הערעור שלפנינו בו התקבלה תביעת המשיבה. פסק דינו של בית המשפט המחוזי תחילה נקבע כי יש לדחות את טענת המערערים לפיה פסק הדין בתביעת הבנק הוא פסק דין "גברא". נקבע כי אין חולק שבפועל פסק הדין ההצהרתי לא בוטל ולא הוגשה כל בקשה לבטלו. אמנם ניתן תוקף של פסק דין לחלקים מתוך הסדר החוב, אולם לא לחלקים העוסקים בביטול פסק הדין ההצהרתי. עוד נקבע כי את סיווגו של פסק דין יש לקבוע על פי תוכנו, מהותו ומאפייניו, ומשעה שמדובר בפסק דין הצהרתי העוסק בבעלותו של המערער במחצית הזכויות בנכס שהוא נכס מקרקעין, מדובר בפסק דין "חפצא" הכובל את כל העולם לממצאיו. על כן, פסק הדין ההצהרתי אשר לא בוטל, כוחו יפה כלפי כולי עלמא ולא רק בין הצדדים לתביעת הבנק. כמו כן, פסק הדין יצר השתק עילה שכן תביעת הבנק ותביעת המשיבה מבוססות על עילה זהה ביסודה. עוד התייחס בית המשפט לתצהיר שהוגש במסגרת הראיות הנוספות וקבע כי הצהרת המשיב בגדרו, הנתמכת במסמכים של עורך הדין ורואה החשבון שלו, מלמדת כי לאחר מתן פסק הדין ההצהרתי ובמסגרת הסכם הגירושין הסכימו המערערים כי הנכס יעבור לבעלותו המלאה של המערער. מדובר אפוא בהודאת בעל דין בעובדת היותו של המערער הבעלים של מלוא הזכויות בנכס הפועלת לחובתו, וכי המערער מנוע מלטעון גרסה עובדתית הפוכה. כן נקבע כי שתיקת המערערת בנוגע לתצהיר "זועקת" ומיוחסת לחובתה. בנוסף התייחס בית המשפט לממצאי חקירה שנערכה על ידי חוקר פרטי מטעם המשיבה (להלן: החוקר הפרטי), וקבע כי מתמליל שיחה טלפונית שנערכה בין חוקרת ממשרדו של החוקר הפרטי לבין המערער עולה גם כן הודאת בעל דין כי הוא הבעלים של מחצית הנכס. במענה לטענות שהועלו מצד המערערים, נקבע כי אין בפסק הדין הראשון כדי להביא לדחיית התובענה. זאת שעה שהוא לא עסק בסוגיית בעלות המערער בנכס וניתן על ידי בית משפט שלום, כך שאין בו כדי לגבור על פסק הדין ההצהרתי אשר ניתן מאוחר יותר, על ידי בית משפט מחוזי, ואשר נגע באופן חזיתי בשאלת הבעלות על הנכס. בנוסף נקבע, גם כן בהתייחס לטענת המערערים, כי אין בעובדה שהמשיבה ויתרה על חקירת המערער כדי להביא לדחיית התובענה או כדי להסיק מכך מסקנות עובדתיות כלשהן. ולבסוף נקבע כי גרסה שמסרה המערערת בסיכומיה לפיה רכשה את מחצית הזכויות של המערער בנכס במסגרת הסדר החוב עם הבנק, היא בגדר הרחבת חזית שאין לתת לה משקל. לסיכום נקבע כי לאור פסק הדין ההצהרתי יש מקום להורות כי תירשם מחצית הזכויות בנכס על שם המערער; וכי נוכח התצהיר על נספחיו יש מקום ליתן פסק דין הצהרתי לפיו המערער הוא בעל הזכויות להירשם כבעלים בנכס במלואו. לצד זאת ציין בית המשפט כי על הנכס רובצת משכנתא לטובת חברת נפולוני בע"מ (להלן: נפולוני) עקב הלוואה שנטלה ממנה המערערת שאינה נוגעת למערער; וכי בנוסף רשומות שתי הערות, אחת בגין מינוי כונסי נכסים על ידי בית המשפט לענייני משפחה (להלן: כונסי הנכסים) ואחת בגין עיקול שהוטל על הנכס בשל חוב של החברה הנוספת. על כן נקבע כי רישום המערער כבעל כל הזכויות בנכס לא יפגע בתוקפה של המשכנתא וברישום ההערות, וכי ככל שהמערער יירשם כבעלים רק של מחצית הזכויות בנכס, תירשם המשכנתא על זכויות המערערת בלבד. זאת בהינתן שהמשכנתא נרשמה לאחר מתן פסק הדין ההצהרתי ושהמערערת נטלה את המשכנתא לבדה. כמו כן, במצב שכזה רישום ההערות יתבצע על חלקיהם של שני המערערים. לשלמות התמונה יצוין כי לאחר מתן פסק הדין מושא הערעור, הגישו המערערים בקשה בהסכמת הבנק לביטול פסק הדין ההצהרתי בשל עמידתם בהסדר החוב וכי בית המשפט המחוזי (השופטת י' שבח) נעתר ביום 9.3.2021 לבקשה והורה על ביטול פסק הדין ההצהרתי. תמצית טענות הצדדים כאמור לעיל, בתחילה הוגש הערעור על ידי שני המערערים במאוחד, אולם בהמשך הופרד ייצוגם. המערער חזר בו מערעורו, והמערערת הגישה ערעור עצמאי מטעמה. בערעורה טענה המערערת כי כלל הטענות שהועלו על ידי המשיבה כלפיה נדונו ונדחו במסגרת ההליך מושא פסק הדין הראשון, ולא היה מקום להגיש תביעה זהה בניסיון לחייבה באותו חוב ממש. מדובר בפסק דין חלוט שקביעותיו יוצרות מעשה בית דין בין הצדדים, ודי היה בכך כדי לדחות את התביעה. עוד נטען כי הנכס נרכש לפני שנים רבות על ידי המערערת לבדה. המערער לא העביר לה חלק כלשהו ממנו, וממילא לא היה מקום לבטל העברה כלשהי שכלל לא הייתה. מה גם, שביטול העברה שכזו ניתן לעשות רק במסגרת דיני חדלות הפירעון ומשלא ננקטו הליכים שכאלה, לא היה בסמכותו של בית המשפט להורות על ביטול הענקה. אף מנקודת מבט של דיני השיתוף בין בני זוג לא היה בית המשפט רשאי לקבוע את הזכויות בנכס, ודאי מבלי שהתבקש לעשות כן על ידי מי מבני הזוג. כמו כן נטען כי בתביעה ביקשה המשיבה להכריז על בעלות המערער במחצית מהזכויות בנכס בלבד, אולם בית המשפט המחוזי חרג מכך וקבע כי מלוא הזכויות בו שייכות למערער. בנוסף, ההליך נוהל מבלי שצורפו אליו נפולוני וכונסי הנכסים אשר עשויים להיות מושפעים ממנו, ודי בכך כדי להביא לבטלותו של פסק הדין. עוד טענה המערערת כי בית המשפט המחוזי נשען בפסק דינו על פסק הדין ההצהרתי ועל הקביעות העובדתיות שנכללו בו, אך פסק דין זה בוטל כאמור ביום 9.3.2021 ומשכך אינו יכול לשמש בסיס לתביעה. בכל מקרה לא היה מקום לראות בו כפסק דין כלפי כולי עלמא, שעה שעסק בסכסוך אזרחי מצומצם וקבע ממצאים אך ורק במישור היחסים שבין המערערים לבין הבנק. בנוסף, פסק הדין נשען כולו על ראיות שנפסלו. זאת שכן בהחלטה קודמת שניתנה על ידו פסל בית המשפט דוח שערך החוקר הפרטי, וחרף זאת נשען בית המשפט בפסק דינו על דוח זה ועל עדויות וראיות שהתבססו עליו. כמו כן, לא היה מקום לזקוף לחובת המערערת את הודאת בעל הדין של המערער במסגרת התצהיר. זאת בפרט כאשר מדובר בבעלי דין מסוכסכים ובעלי אינטרסים מנוגדים, כאשר המערער כלל לא נחקר על התצהיר מאחר שהמשיבה ויתרה על חקירתו. ולבסוף נטען כי טמונה סתירה פנימית בתוצאת פסק הדין, שכן מחד גיסא נקבע כי מלוא הזכויות בנכס יירשמו על שם המערער, אך מאידך גיסא נקבע כי מחצית הזכויות תירשם על שמו. זאת מבלי שהובהרה הסתירה, מבלי שהובהר באילו נסיבות לא ניתן יהיה לרשום את מלוא הזכויות, ומבלי שהובהר מה הנפקות שתהיה לפסק הדין ביחס למשכנתא הרובצת על הנכס לטובת נפולוני. המשיבה מצדה טענה כי דין הערעור להידחות. לטענתה, אין כל קשר בין פסק הדין הראשון לבין התביעה מושא הערעור למעט עצם קיומו של חוב כלפיה. המשיבה לא ביקשה במסגרת ההליך קמא לחייב את המערערת בתשלום החוב ולא ערערה בשום שלב על פסק הדין הראשון. כל שביקשה הוא להצהיר שהמערער הוא בעליו של הנכס. מכל מקום, הטענה כי מדובר בתביעה זהה לזו שנדונה בהליך מושא פסק הדין היא טענה שנטענה לראשונה בערעור ולפיכך דינה להידחות ולוּ מטעם זה לבדו. גם הטענה בנוגע לצירופם של נפולוני וכונסי הנכסים להליך נטענה בערעור לראשונה, ובכל מקרה לא מדובר בצדדים נחוצים, שכן עסקינן במישור היחסים שבין המערערים לבין המשיבה בלבד. בנוסף, לא נפל כל פגם בקביעה כי פסק הדין ההצהרתי הוא פסק דין "חפצא". טענות המערערת בהקשר זה אינן עולות בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה לפיה זכויות במקרקעין הן כלפי כולי עלמא, ומכל מקום בית המשפט הורה על מתן צו בנוגע לזכויות המערער גם בהתעלם מפסק הדין ההצהרתי. בכל הנוגע לטענה כי פסק הדין ההצהרתי בוטל, הרי שטענה זו גם היא לא הועלתה לפני בית המשפט המחוזי, ובכל מקרה היא מעוררת מספר קשיים. נטען בהקשר זה כי צדדים לא יכולים לבטל פסק דין בהסכמה; כי ספק אם מותב יכול לבטל פסק דין, ודאי כאשר הוא ניתן על ידי מותב אחר כפי שקרה בענייננו; וכי דרך המלך היא הגשת ערעור לבית המשפט המוסמך על מנת שיורה על ביטולו. בנוסף, פסק הדין ההצהרתי יוצר השתק פלוגתא ברור, וגם מטעם זה ניתן היה לקבל את התובענה. עוד לעמדת המשיבה, לא נפלה שגגה בקביעה כי המערער הוא הבעלים של מלוא הזכויות בנכס. בניגוד לטענת המערערת, סעד הצהרתי הנוגע לנכס בכללותו התבקש כבר בפתח כתב התביעה, ואף אם הוא לא היה מתבקש, בית המשפט היה רשאי לתתו. ההלכה הפסוקה הכירה בכך שבתנאים מסוימים ניתן ליתן סעד שלא התבקש, ותנאים אלה מתקיימים בענייננו. עוד נטען כי הראיות שצורפו לתצהיר המערער כוללות הודאת בעל דין ומקימות השתק שיפוטי, ובצדק ביסס עליהן בית המשפט את הכרעתו. ולבסוף נטען כי יש לדחות את הטענה לפיה פסק הדין עומד בסתירה לדיני חדלות הפירעון ודיני השיתוף בין בני זוג. מדובר בטענה לא ברורה שאין בה כדי להצדיק התערבות בפסק הדין. דיון והכרעה לאחר עיון בטענות הצדדים ושמיעתם בדיון שלפנינו הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות בחלקו, וכך אציע לחברותיי שנעשה. כמפורט לעיל, בית המשפט המחוזי קבע בפסק דינו כי לאור פסק הדין ההצהרתי ומכוחו יש מקום להורות כי תירשם מחצית הזכויות בנכס על שם המערער; וכי נוכח התצהיר יש מקום ליתן פסק דין הצהרתי לפיו המערער הוא בעל הזכויות להירשם כבעלים בנכס במלואו. עוד נקבע כי רישום המערער כבעל מלוא הזכויות בנכס לא יפגע בתוקפה של המשכנתא וברישום ההערות, וכי "ככל ש[המערער] יירשם כבעלים רק של מחצית הזכויות בנכס" אזי תירשם המשכנתא על זכויות המערערת בלבד. המערערת מעלה בערעורה שלל טענות בנוגע לקביעות אלה. בחלקן יש ממש וחלקן דינן להידחות. אפתח ואומר כי לא ראיתי צורך להיזקק לדיון בשאלת סיווגו של פסק הדין ההצהרתי כפסק דין "חפצא" (להבחנה בין פסק דין "חפצא לבין פסק דין "גברא" ראו בפסק דינה של חברתי השופטת ר' רונן שניתן לאחרונה: רע"א 1491/24 גבאי נ' קפיטולניק, פסקה 15 (13.5.2024); כן ראו: רע"א 340/94 חברת חלקה 41 בגוש 6415 נ' בסן, פ"ד נ(1) 636, 648-647 (1996); נינה זלצמן מעשה בית דין בהליך אזרחי 368-367 ו-506-504 (1991) (להלן: זלצמן); יששכר רוזן-צבי הרפורמה בסדר הדין האזרחי: מורה נבוכים 947 (מהדורה שלישית – דיגיטלית, 2024) (להלן: רוזן-צבי)). זאת נוכח העובדה שלעמדתי, וכפי שיפורט להלן, המערערת מושתקת מלהעלות טענות בכל הנוגע לזכויותיו של המערער מכוח עיקרון מעשה בית דין. אעיר רק, כי קביעתו של בית המשפט המחוזי בעניין סיווג פסק הדין אינה נקייה מספקות. זאת הן בשים לב למבחן שהתפתח בפסיקה לפיו פסק דין יסווג כפסק דין "חפצא" אם ניתן בהליך מיוחד אשר נועד כולו מלכתחילה לקבוע את המעמד של האדם או הנכס הנדון (ע"א 421/54 עטיה נ' ברדה, פ"ד ט 1205, 1215 (1955); ע"א 431/80 רוזנברג נ' חזן, פ"ד לה(2) 742, 747 ו-752 (1981); ; ע"א 100/87 סלאמה נ' בשיר, פ"ד מו(2) 409, 414 (1992); ע"א 314/07 ברים נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פסקה 25 (8.4.2010); זלצמן, עמ' 506; רוזן-צבי, עמ' 947); והן בשים לב לכך שבענייננו מדובר בהליך שננקט על ידי צד שלישי שאינו בעל זכויות בנכס ואינו טוען לזכויות בנכס. ולגופו של עניין. כידוע, הכלל בדבר מעשה בית דין מונע מצדדים להליך לחזור ולהתדיין ביניהם בבתי המשפט בעניינים שנדונו והוכרעו בפסק דין סופי. ביסודו של הכלל עומדים הן טעמים הנוגעים ליעילות מערכת המשפט ומניעת כפל התדיינויות והכרעות שיפוטיות סותרות, והן טעמים הנוגעים לרצון להגן על בעלי הדין ולמנוע הטרדה חוזרת בעניינים שכבר נדונו והוכרעו (ראו למשל: ע"א 8444/19 ‏גיבור נ' אזורים בנין (1965) בע"מ, פסקה 21 (26.4.2022) (להלן: עניין גיבור); ע"א 127/06 בנק הפועלים בע"מ – משכן נ' נגר, פסקה 14 (19.2.2009)). הכלל האמור נחלק לשני ראשים: השתק עילה, המונע התדיינויות נוספות בין אותם צדדים או חליפיהם בעילה זהה שכבר נדונה בהליך קודם; והשתק פלוגתא, המונע התדיינויות נוספות בין אותם צדדים או חליפיהם בנוגע לפלוגתא שנדונה והוכרעה בהליך קודם, גם כאשר ההליכים נסובים על עילות תביעה שונות (ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב(2) 561, 584-583 (1968); רע"א 6143/22 דיור ב.פ בע"מ נ' מזור, פסקה 21 (23.2.2023) (להלן: עניין מזור)). אפתח ואומר כי איני סבור שיש בפסק הדין ההצהרתי כדי להקים השתק עילה. זאת בין היתר בהינתן שאחד מהתנאים להחלתו של השתק מסוג זה הוא שקיימת זהות (או קרבה משפטית) בין בעלי הדין בשני ההליכים (ע"א 735/07 צמרות חברה לבניין נ' בנק מזרחי-טפחות, פסקה 28 (5.1.2011) (להלן: עניין צמרות); עניין גיבור, פסקה 24), תנאי שאינו מתקיים בענייננו; ובהינתן שככלל, השתק עילה יחול על תובע המבקש להגיש תביעה נוספת בגין עילה שנדונה והוכרעה, ולא על מי שהיה נתבע בהליך הקודם כבענייננו (עניין מזור, פסקה 22; לחריג לכלל זה ראו: ע"א 4576/17 Air Via OOD נ' השטיח המעופף בע"מ (18.12.2018)). לצד זאת, בנסיבות העניין צודקת המשיבה בטענתה כי פסק הדין ההצהרתי מקים השתק פלוגתא כלפי המערערת המונע ממנה לטעון כי המערער אינו בעל זכויות בנכס. אכן, גם לצורך החלתו של השתק פלוגתא, בדומה להשתק עילה, נדרש ככלל שתהא זהות או קרבה משפטית בין בעלי הדין בשני ההליכים (רע"א 9771/16 נובל אנרג'י מדיטרניאן לימיטד נ' נזרי, פסקה 15 (28.9.2017); עניין צמרות, פסקה 28). תנאי זה הוא ביטוי ל"כלל ההדדיות", לפיו בעל דין אינו יכול להסתמך על ממצא שהוכרע לטובתו על מנת להשתיק את יריבו, אלא אם היריב יכול היה להשתיק את בעל הדין לוּ הוכרע הממצא לטובתו (ע"א 143/51 ראש העיר נ' חברת פרדס ינאי בע"מ, פ"ד י 1804, 1812 (1956); ע"א 3097/02 מלמד נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י, פ"ד נח(5) 511, 522 (2004); רע"א 7831/99 צוריאנו נ' צוריאנו, פ"ד נז(1) 673, 682-681 (2003)). אלא שכבר נפסק כי בשים לב לתכליות שלשמן נדרשת זהות הצדדים לצורך יצירת השתק פלוגתא – מתן הזדמנות לכל בעל דין לומר את דברו לפני בית המשפט ורצון לוודא שמי שקיבל את יומו לא ישמיע דברו בשנית – מקום שבו ניתנה לבעל דין הזדמנות מלאה להציג טענותיו בעניין הפלוגתא, והעניין הוכרע לחובתו, ההשתק יופעל גם לטובת צד זר להתדיינות הראשונה (ע"א 258/88 פיכטנבוים נ' רשם המקרקעין, פ"ד מד(2) 576 (1990); ראו גם, למשל: עניין צמרות, פסקאות 29-25). אמנם, הפעלתו של כלל זה, המכונה "כלל ההזדמנות", מתאפשרת ככלל כאשר מדובר בשימוש הגנתי בהשתק הפלוגתא. זאת בעוד שבענייננו מדובר בשימוש התקפי בהשתק הפלוגתא, היינו במצב שבו בעל הדין אשר לא היה צד להליך הראשון ושלטובתו ישמש השתק הפלוגתא הוא התובע בהליך הנוכחי. לגבי השתק מסוג זה נקבע בעבר כי הוא שמור למקרים "נדירים וחריגים" (וראו: ע"א 9551/04 אספן בניה ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקאות 19-17 (12.10.2009) (להלן: עניין אספן); רע"א 6557/20 ערוץ 10 החדש בע"מ נ' שרת התרבות והספורט – ח"כ מירי רגב, פסקה 81 (13.3.2024); ע"א 1535/13 מדינת ישראל נ' איבי, פסקה 19 (3.9.2015)). ברם לדעתי, מקרה זה נמנה על אותם מקרים שבהם יש מקום לאפשר שימוש התקפי בהשתק פלוגתא. ואסביר. ביסוד הגישה הזהירה שננקטה בפסיקה מפני השימוש ההתקפי בהשתק פלוגתא עמדו שלושה שיקולים עיקריים, הרלוונטיים בעיקר למקרים שבהם קיימים תובעים פוטנציאליים רבים למול נתבע יחיד. הראשון, הוא כי שימוש התקפי יעודד תובעים לשבת מן הצד ולצפות בהתדיינות המתנהלת בין אחד מהם לבין הנתבע. ככל שהתובע הראשון יצליח בתביעתו, יוכלו גם האחרים ליהנות מכך וזאת חלף הגשת תביעה משותפת אחת (מנגד פשיטא כי ככל שהוא לא יצליח בתביעתו, האחרים יוכלו להגיש תביעה בעצמם מבלי להיות כבולים לתוצאת ההליך הראשון שכן לא ניתן להם יומם). כפועל יוצא מכך, ההיתר לשימוש בהשתק פלוגתא התקפי דווקא מעודד פיצול תביעות וריבוי התדיינויות. השיקול השני, עניינו בעיוות שעשוי להיווצר כתוצאה מקביעות סותרות. כך למשל, מקום שבו בהליך אחד נדחתה תביעה נגד הנתבע ובהליך אחר התקבלה התביעה נגדו, קיים קושי לאפשר לתובע שלישי להסתמך על תוצאת ההליך האחר מבלי שניתן משקל כלשהו להצלחת הנתבע בהליך הראשון. והשיקול השלישי, עניינו בפגיעה בחלוקה ההוגנת של סיכויי ההתדיינות בין בעלי הדין, במובן זה שקבלת טענת השתק פלוגתא התקפי מטילה על בעל הדין שהשתתף בתביעה הראשונה נטל בלתי שוויוני מבחינת השלכותיה של תביעה זו, במיוחד אם הקביעות שבה מוטעות (ראו בעניין זה: עניין אספן, פסקה 17; ע"א 9647/05 פוליבה בע"מ נ' מדינת ישראל אגף המכס ומע"מ ומשרד המסחר, פסקה 36 (22.7.2007); להרחבה ראו גם: זלצמן, עמ' 550-549; דורון מנשה "הערך שבשימור תנאי ההדדיות בדוקטרינת השתק פלוגתא" עיוני משפט כג 343 (2000); לביקורת ראו: מיכאיל קרייני "השימוש ההתקפי בהשתק פלוגתא – כורח שיש לו תקנה" ספר שלמה לוין 85, עמ' 106 ואילך (2013) (להלן: קרייני)). חששות אלה, מבלי לגרוע מערכם, אינם מתעוררים בנסיבות המקרה שלפנינו, ודאי לא במלוא עוזם. כך, המשיבה כלל לא ידעה בזמן אמת על תביעת הבנק ועל פסק הדין שניתן במסגרתה, ורק לאחר שהגישה את התביעה דנן נודע לה על אותו הליך. במובן זה, לא מדובר במצב שבו המשיבה המתינה מן הצד לפסק הדין ההצהרתי ולאחר מכן ביקשה להיבנות ממנו. כמו כן, פסק הדין ההצהרתי הוא ההכרעה היחידה העומדת בנוגע לזכויות בנכס וממילא לא מתעורר בענייננו חשש שקביעות סותרות יביאו לתוצאות מוקשות. ולבסוף, מאותו הטעם, גם לא ניתן לומר שקבלת טענת השתק פלוגתא התקפי מטילה על המערערים נטל בלתי שוויוני מבחינת השלכותיה של התביעה הראשונה, שעה שהתביעות כולן עוסקות באותן זכויות בדיוק. על רקע כל אלה, יש לעמדתי מקום ליתן את הבכורה לעובדה שקבלת טענת השתק פלוגתא התקפי במקרה זה תמנע את הצורך של בית המשפט לשמוע את אותם עדים ולבחון את אותן ראיות שנשמעו והוצגו בתביעת הבנק, ובכך תחסוך משאבים שיפוטיים משמעותיים ותתרום ליעילות. זאת גם בשים לב לכך שלא מדובר במצב שבו קבלת טענת השתק התקפי תגרום אי-צדק למערערת, אשר קיבלה את יומה כדת וכדין במסגרת תביעת הבנק ופרשה את מלוא טענותיה בעניין חלוקת הזכויות בינה לבין המערער. במכלול הנסיבות המתוארות אפוא, סבורני כי במקרה זה קיים "ערך מפצה" (כלשונה של השופטת ד' דורנר בעניין צוריאנו, עמ' 684) במתן היתר לשימוש בטענת השתק פלוגתא התקפית המונעת מהמערערת להעלות טענות הנוגדות את פסק הדין ההצהרתי (וראו והשוו: רע"א 9307/09 אפולו אדקס בע"מ נ' סונסינו (7.2.2010), בו נדחתה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של השופט י' עמית בשבתו בבית המשפט המחוזי בחיפה: רע"א (חי') 17520-05-09‏ ‏סונסינו נ' אפולו אדקס בע"מ (12.10.2009); וכן ראו: קרייני, עמ' 124-119). בשולי הדברים, אך לא בשולי חשיבותם, אוסיף כי העלאת הטענה מצד המערערת לפיה פסק הדין ההצהרתי בוטל לבקשת הצדדים בתביעת הבנק, מעוררת קושי ניכר. אף בהתעלם משאלת האפשרות לבטל בהסכמה פסק דין מנומק ומפורט (וראו בעניין זה: בש"מ 1059/11 אדם טבע ודין – אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' הועדה המקומית נתניה, פסקה 5 (29.5.2011)), ביטול פסק הדין ההצהרתי נעשה לאחר שניתן פסק הדין מושא הערעור, מבלי שבית המשפט בתביעת הבנק עודכן על ההליך דנן או על מתן פסק הדין. בנסיבות אלה, העלאת הטענה על ידי המערערת כי יש לביטול פסק הדין השלכות על ההליך דנן, נכנסת לגדר שימוש לרעה בהליכי משפט שאין לאפשרו (וראו: ע"א 7660/21 די.סי.אס חיזוק מבנים בע"מ נ' כוכבה, פסקאות 5-2 לפסק דיני (19.6.2023)). לסיכום עד כאן, לא נפל פגם במסקנת בית המשפט המחוזי לפיה נוכח פסק הדין ההצהרתי יש לקבוע כי למערער נתונה מחצית הזכויות בנכס, ודין טענות המערערת בעניין זה – להידחות. עם זאת, שונים הם פני הדברים בכל הנוגע לרישום מלוא הזכויות בנכס על שם המערער. ראשית, על פני הדברים, קביעותיו של בית המשפט המחוזי בעניין זה אינן מתיישבות זו עם זו. כך, בפסקה 120 לפסק הדין נקבע כי על שם המערער יירשמו "מחצית הזכויות בנכס", אך בפסקה 125 צוין "למען הסר ספק... רישומו של [המערער] ככל שיתבצע כבעל כל הזכויות הנכס מכוח פסק דין זה", וכן בפסקה 127 נקבע כי "ככל שה[מערער] יירשם כבעלים רק של מחצית הזכויות בנכס". ברי כי קביעות אלה אינן יכולות לדור בכפיפה אחת. שנית, יש צדק בטענת המערערת שהסעד בדבר רישום מלוא הזכויות בנכס על שם המערער לא נתבע על ידי המשיבה. עיון בכתב התביעה המקורי שהגישה המשיבה ובכתב התביעה המתוקן אינו מותיר מקום לספק כי כוונתה הייתה רישום זכויותיו של המערער במחצית הנכס. אמנם, בפתח כתבי התביעה צוין באופן כוללני כי מבוקש צו הצהרתי בדבר זכאותו של המערער להירשם כבעלים של הנכס, אולם נוסח זה אינו מבהיר האם הכוונה לרישום מלוא הזכויות או שמא חלקן, ואילו עיון בתוכן כתבי התביעה מעלה באופן ברור כי הכוונה הייתה לרישום מחצית הזכויות בלבד. כך עולה למשל מההפניות בפסקה 19 לכתב התביעה (בשני נוסחיו) המתייחסות לדבריו של המערער לפיהם הנכס מצוי בבעלותם המשותפת שלו ושל המערערת; וכך עולה מפסקה 20 לכתב התביעה, בה צוין מפורשות כי "בית המשפט הנכבד מתבקש בזאת להורות כמבוקש ברישא לבקשה זו ולהצהיר כי הנכס והרכבים הינם בבעלות משותפת של [המערערים]...". נוכח האמור, המסקנה לפיה יש לרשום את מלוא הזכויות בנכס על שם המערער מעוררת קושי. אוסיף בהקשר זה במאמר מוסגר כי לא מצאתי להיעתר לטענתה החלופית של המשיבה לפיה מתקיימים בענייננו התנאים המאפשרים מתן סעד שלא התבקש. זאת בפרט בהתייחס לתנאי לפיו הסעד שניתן (רישום מלוא הזכויות הנכס) נובע ישירות מהסעד שהתבקש (רישום מחצית הזכויות בנכס) (לעניין התנאים למתן סעד שלא התבקש ראו: ע"א 69/98‏ מחאג'נה נ' מחאג'נה, פסקה 12 (8.6.2005); ע"א 3640/22 עו"ד יורם ל. כהן נ' בוכמן, פסקה 66 (1.9.2024); ע"א 6800/16 רונן נ' גזיאל את אבנר (2007) בע"מ, פסקה 15 (8.1.2020)). נוכח המסקנה האמורה מתייתר הצורך לדון בטענות המערערת בנוגע להסתמכות בית המשפט על תצהירו של המערער ובנוגע לביסוס פסק הדין על ראיות שנפסלו. חרף האמור אעיר בעניין זה שתי הערות. האחת, בנוגע לראיות שנפסלו, כי אמנם אחד מדוחות החקירה שערך החוקר הפרטי (מיום 14.8.2016) הוצא מתיק בית המשפט בהחלטה מיום 30.6.2020. ברם פסק הדין לא נשען על דוח זה, אלא על דוח אחר שנערך על ידי החוקר הפרטי ביום 17.3.2018. מה גם, שמסקנותיו של בית המשפט בנוגע להודאת בעל דין של המערער לא התבססו על הדוח עצמו אלא על תמליל השיחה הטלפונית שנערכה בינו לבין חוקרת ממשרדו של החוקר הפרטי. המצהיר מטעם המשיבה אכן התייחס בתצהירו לממצאי דוח החקירה שהוצא מתיק בית המשפט, אולם בית המשפט לא התבסס על כך או על עדותו בעניינים אלה בפסק דינו. השנייה, בנוגע להסתמכות על התצהיר, אכן ככלל הודאת בעל דין מחייבת רק את בעל הדין עצמו. אמנם בנסיבות מסוימות הודאה תוכל להיחשב הודאת בעל דין הגם שניתנה על ידי אחרים, אולם מדובר במצבים שבהם קיימת זיקה של חליפות בין המודה לבעל הדין, או של זהות אינטרסים ביניהם (וראו לעניין זה: ר"ע 423/83 מדינת ישראל נ' עיזבון המנוחה ורד סילוורמן ז"ל, פ"ד לז(4) 281, 295-288 (1983); יעקב קדמי על הראיות – חלק שלישי 1413-1409 (מהדורה משולבת ומעודכנת, 2009)). על כן, אף אם אקבל את טענת המערערת לפיה בהתחשב בפירוד בינה לבין המערער ובמחלוקות הרכושיות ביניהם אין מקום לזקוף לחובתה את הצהרותיו, לא יהיה בכך כדי לסייע לה. זאת שכן לתצהיר האמור צורף מסמך חתום על ידי בא כוחו של המערער, לפיו בהסכם הגירושין בין המערערים שאושר על ידי בית הדין הרבני, נקבע שהנכס עובר לבעלותו המלאה של המערער. מסמך זה, שלא בא מפיו של המערער, אכן מבסס את טענת המשיבה כי למערער נתונות זכויות בנכס, ובצדק זקף בית המשפט המחוזי את שתיקתה הרועמת של המערערת בעניין זה לחובתה (והשוו: רע"א 3015/21 עזר נ' הכונס הרשמי, פסקה 13 (27.5.2021)). אמנם, בהינתן הסעד שהתבקש בתביעת המשיבה, אין במסמך האמור כדי להביא למסקנה כי כלל הזכויות בנכס נתונות למערער, אולם יש בו כדי לבסס את זכאותו למחצית הזכויות בו. בטרם סיום אוסיף כי לא ראיתי לקבל את טענת המערערת לפיה היה מקום לדחות את תביעת המשיבה נוכח פסק הדין הראשון. במסגרת ההליך מושא פסק הדין הראשון עתרה המשיבה לחיוב המערערים והחברה הנוספת בחוב הארנונה שצברה החברה. לעומת זאת, בהליך מושא ענייננו לא התבקש חיובה האישי של המערערת בחוב החברה אלא התבקש להצהיר כי למערער זכויות בנכס הרשום על שמה. בנוסף, בתביעה מושא פסק הדין הראשון לא נדונה טענה להברחת נכסים בין המערערים לבין עצמם כי אם להברחת נכסים מהחברות השונות שבבעלותם. כמו כן, דחיית התביעה נגד המערערת והחברה הנוספת במסגרת פסק הדין הראשון התבססה על כך שלא הוכח שהחברה הנוספת שימשה צינור לפעילות החברה וששתי החברות קיימו פעילות זהה תוך הפרדה מלאכותית. לכך יש להוסיף כי כפי שציין בית המשפט המחוזי, בפסק הדין הראשון לא נדונה בעלות המערער בנכס. נוכח כל האמור לא מצאתי כי יש בתביעת המשיבה משום סתירה לקביעותיו של פסק הדין הראשון או ניסיון להרהר אחריו. ולבסוף, גם לא מצאתי לקבל את טענת המערערת לפיה תוצאת פסק הדין נוגדת את דיני חדלות הפירעון או את דיני השיתוף בין בני זוג, טענה שנטענה בעלמא וללא תימוכין. מכל המפורט לעיל עולה אפוא כי המערער זכאי להירשם כבעל מחצית הזכויות בנכס. לצד האמור, לא ניתן להתעלם מהעובדה שעל הנכס רובצת משכנתא לטובת נפולוני. בית המשפט המחוזי היה ער לכך, וקבע כי במצב שבו תירשם מחצית הזכויות בנכס על שם המערער, תירשם המשכנתא על חלקה של המערערת בלבד, שכן היא זו שנטלה את ההלוואה ושהמשכנתא נרשמה לאחר מתן פסק הדין ההצהרתי. ברם קביעה זו נעשתה מבלי שנשמעה עמדתה של נפולוני, אשר אין חולק כי כתוצאה ממנה עשויות להיפגע זכויותיה. זאת בפרט בהתחשב בעובדה שמהדיון שנערך לפנינו עולה כי קיימת אפשרות ששווי מחצית הנכס נמוך מגובה החוב לנפולוני בעת הזו. בנסיבות אלה, אין מנוס מהחזרת הדיון לבית המשפט המחוזי על מנת לאפשר לנפולוני, שלא נטלה חלק בהליך לפניו, להעלות את טענותיה בעניין – ככל שקיימות. בכל מקרה, טענותיה של נפולוני, ככל שתהיינה, לא תהוונה למערערת קרדום לחפור בו או פתח להעלאת טענותיה בנוגע לחלוקת הזכויות בינה לבין המערער מחדש. השגותיה של נפולוני לא ישמשו אפוא כלי בידי המערערת לביטול פסק הדין. סיכומו של דבר: אציע לחברותיי כי נדחה את הערעור בחלקו במובן זה שבכל הנוגע ליחסים הקיימים בין שני המערערים, המערער זכאי להירשם כבעלים על מחצית הזכויות בנכס. עם זאת, הדיון יוחזר לבית המשפט המחוזי כדי שעמדתה של נפולוני תישמע לפניו, ויינתן פסק דין משלים לפי שיקול דעתו. בנסיבות העניין אציע לחייב את המערערת לשאת בהוצאות המשיבה בסך של 10,000 ש"ח. דוד מינץ שופט השופטת רות רונן: לאחר שעיינתי בחוות דעתו של חברי השופט ד' מינץ, אני מצטרפת למסקנתו. עם זאת, אבקש לחדד מספר נקודות. כפי שהבהיר חברי, בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בת"א 24706-04-14 שניתן על ידי כב' השופט ג' גינת ביום 9.12.2014 (להלן: פסק הדין ההצהרתי) נקבעה פלוגתא על ידי בית המשפט לאחר דיון ושמיעת ראיות, שלפיה המערערת והמערער הם בעלים משותפים בנכס, כך שלכל אחד מהם זכויות במחציתו. חברי קבע כי ניתן לעשות שימוש בפלוגתא זו כדי להשתיק את המערערת בהליך בבית משפט קמא, וכי לכן בדין נעתר בית משפט קמא לבקשת המשיבה והעניק לה את הסעד ההצהרתי לפיו המערער זכאי להירשם כבעל הזכויות במחצית הנכס. מעמדו של פסק הדין ההצהרתי כ"פסק דין חפצא" בית משפט קמא התייחס לשאלת תוקפו של פסק הדין ההצהרתי כפסק דין "חפצא" (in rem) וקבע כי כוחו יפה כלפי כולי עלמא מאחר שהוא חרץ באופן ישיר את גורל הזכויות בנכס מקרקעין. לטעמי, ככלל ולמעט במקרים חריגים, לפסק דין לא יכול להיות תוקף כנגד מי שלא היה צד לו ואף לא קיבל הזדמנות להצטרף להליך בו הוא ניתן ולהשמיע טענותיו. במקרה דנן, לא ניתנה בהליך נושא פסק הדין ההצהרתי הזדמנות לכל מי שהיה עשוי להיפגע ממנו – להצטרף אליו ולהשמיע את טענותיו. לכן, ככלל פסק הדין האמור אינו יכול להשתיק כל צד שלישי ובכלל זה את המשיבה מפני כפירה במסקנותיו. פסק דין "חפצא" הוא פסק דין הקובע סטטוס, אשר כוחו יפה כלפי כל העולם ולא רק בין הצדדים הישירים להתדיינות (ע"א 143/51 ראש העיר, חברי המועצה ותושבי רמת גן ואח' נ' חברת פרדס ינאי בע"מ, פ"ד י 1804, 1814 (1956) (להלן: עניין פרדס ינאי)). הכרעה חפצית תלווה את נושא ההתדיינות בכל הליך משפטי שבו תעלה שאלת מעמדו, ללא קשר לזהות הצדדים המתדיינים (רע"א 1491/24 גבאי נ' קפיטולניק, פסקה 15 (13.5.2024) (להלן: עניין קפיטולניק); נינה זלצמן מעשה בית דין בהליך האזרחי 505-504 (1991) (להלן: זלצמן)). זאת, להבדיל מפסק דין "גברא" (in personam) היוצר מעשה בית דין רק בין הצדדים לאותו הליך או חליפיהם, ואשר איננו מתיימר לקבוע דבר ביחס לצדדים שלישיים (ע"א 288/95 לחאם נ' אל-זארובי, פ"ד נד(2) 598, 620 (2000); זלצמן, בעמ' 505). אכן, ככלל, כאשר במוקד פסק הדין הכרעה הנוגעת לקביעת מעמדו של קניין – אשר הקביעות בו צפויות להשליך במישרין ובעקיפין על מעמדו של נכס כלפי צדדים שלישיים – יש לראות בו כפסק דין "חפצא" (ע"א 421/54 עטיה נ' ברדה, פ"ד ט 1205, 1215 (1955); ע"א 314/07 ברים נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פסקה 25 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה (8.4.2010) (להלן: עניין ברים)). ואולם, אין די בכך שפסק דין יינתן בהליך שכל תכליתו היא לקבוע את מעמדו המשפטי של אדם או נכס כדי שהוא ייחשב כפסק דין "חפצא". כדי שלפסק הדין יהיה תוקף כלפי כולי עלמא, נדרש שההליך מכוחו ניתן פסק הדין יכלול מנגנון דיוני שבמסגרתו תינתן לכל מי שעלול להיפגע מההכרעה הזדמנות לטעון את טענותיו לפני בית המשפט בטרם מתן פסק הדין (זלצמן, בעמ' 509; מיכאיל קרייני "השימוש ההתקפי בהשתק פלוגתא – כורח שיש לו תקנה" ספר שלמה לוין 85, 93 (2013) (להלן: קרייני); השווו: עניין פרדס ינאי, בעמ' 1815-1814; ע"א 805/79 עיזבון המנוח אחמד חסין אל-גול נ' כולל חב"ד בירושלים, פ"ד לח(1) 57, 68 (1984) (להלן: עניין חב"ד)). יובהר כי במקרים מסוימים, על מנת שפסק הדין ייחשב כפסק דין "חפצא", נקבע כי יש לפרסם באופן מספק את קיומו של ההליך המשפטי התלוי ועומד. זאת, כדי שיתאפשר לכל מי שעלול להיפגע מתוצאות ההליך ליטול בו חלק – קרי לתת הזדמנות לצדדים פוטנציאליים לקבל את יומם בבית המשפט ביחס לקביעה נושא ההליך. במקרים אחרים אף נקבע כי יש לזמן באופן אקטיבי צדדים מסוימים שידוע שיש להם אינטרס ישיר בתוצאות ההליך (עניין קפיטולניק, בפסקה 15 והאסמכתאות המובאות שם; עניין פרדס ינאי, בעמ' 1815-1814). כאלה למשל הם ההליכים למתן צו ירושה וצו קיום צוואה בהם נדרש לפרסם את עובדת קיומו של ההליך כדי לאפשר לבעלי דין פוטנציאליים להתנגד אליו (ראו סעיף 17 לתקנות הירושה, התשנ"ח-1998). כאשר פסק דין נוגע לזכויות קניין, אולם לא ניתנה הזדמנות לכלל בעלי הדין הפוטנציאליים לקחת בו חלק, פסק הדין יכול, לכל היותר, להיחשב כפסק דין "מעין חפצי" (quasi in rem) אשר כוחו יפה כלפי הצדדים להליך בלבד (ראו רע"א 340/94 חברת חלקה 41 בגוש 6415 נ' בסן, פ"ד נ(1) 636, 648-647 (1996); עניין פרדס ינאי, בעמ' 1814; עניין ברים, בפסקה 25 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה). במקרה דנן, כאשר ההליך מכוחו ניתן פסק הדין ההצהרתי לא כלל מנגנון שאיפשר למי שעלול היה להיפגע מההכרעה בו (דוגמת המשיבה ונושים אחרים של המערערים) הזדמנות לטעון את טענותיו, פסק הדין לא יכול להיחשב כפסק דין "חפצא" שיש לו תוקף כלפי כולי עלמא ובכלל זה כל מי שלא היה צד לו. משכך, יש לבחון מה התוקף שיש לפסק הדין ההצהרתי כלפי המשיבה שלא הייתה צד לו, ובכלל זה האם היא יכולה לעשות שימוש בקביעות שנפסקו בפסק דין זה לזכותה. אני סבורה כי לצורך בירור השאלה אם יכולה המשיבה לעשות שימוש לזכותה בפלוגתאות שהוכרעו בפסק הדין ההצהרתי כהשתק פלוגתא, יש להידרש לשתי שאלות: ראשית, איך משליך הסדר הפשרה בין הבנק לבין המערערת על תוקפו של פסק הדין ההצהרתי כמעשה בית דין; ושנית, האם ניתן בנסיבות המקרה דנן לאפשר למשיבה לעשות שימוש במעשה בית דין מסוג השתק פלוגתא לא-הדדי התקפי. בטרם אתייחס לנושאים אלה, אציין בראשית הדברים כי פסק הדין ההצהרתי ניתן ביום 9.12.2014; וכי אף אחד מהצדדים לו, ובכלל זה המערערת, לא הגיש ערעור על פסק הדין. לכן, משחלף פרק הזמן להגשת ערעור על פסק הדין – הוא הפך חלוט, על כל המשמעויות שיש לכך. כפי שיובהר בהמשך, רק לאחר שפסק הדין הפך חלוט – באו הצדדים לו בדברים והגיעו להסכמה בדבר הסדר החוב (אשר טיבו יובהר להלן). את השאלות הנוגעות לתוקפו של פסק הדין ההצהרתי יש לבחון אפוא בהתאם לאמור לעיל – קרי בהתאם לכך שמדובר בפסק דין חלוט. הסדר החוב בענייננו, במקביל להליך שבגדרו ניתן פסק הדין ההצהרתי, התנהל הליך נוסף בתביעה כספית שהגיש הבנק כנגד חברת אינטרני וכנגד המערער כערב לחובות החברה, בגין חוב שהצטבר בחשבונה של החברה (תא"ק (שלום ת"א) 28077-08; להלן: ההליך הכספי). ביום 13.4.2015, כארבעה חודשים לאחר שניתן פסק הדין ההצהרתי, חתמו הצדדים להליך הכספי, יחד עם המערערת, על הסדר חוב (להלן: הסדר החוב). בגדרו של הסדר החוב – שהצדדים לו הגישו אותו לבית המשפט כדי שיינתן לו תוקף של פסק דין – התחייבה המערערת לשאת בתשלום סכום הפשרה בסך של 1.2 מיליון ש"ח (להלן: סכום הפשרה). עוד נקבע כי "לאחר פירעון סכום הפשרה, כולו ובמועדו כמפורט בהסדר זה [הסדר החוב – ר.ר.], פסק הדין שניתן בתביעה ההצהרתית [פסק הדין ההצהרתי – ר.ר.] ייחשב כמבוטל ללא צורך בפעולה נוספת כלשהי, והבנק לא יפעל לביצועו". בנוסף, נקבע בהסדר החוב כי ככל שהמערערת תראה לנכון להגיש בקשה לבית המשפט המחוזי לביטול פסק הדין ההצהרתי לאחר פירעון סכום הפשרה – הבנק ייתן את הסכמתו לכך (ראו סעיף 11 להסדר החוב שהוגש לאישורו של בית המשפט בהליך הכספי ביום 15.4.2015). מהאמור עולה כי סעיף 11 להסדר החוב נועד לחסום את הצדדים להסדר מלעשות כל שימוש עתידי בפסק הדין ההצהרתי, וזאת בתנאי שהמערערת תפרע את סכום הפשרה. הסדר החוב מעיד אפוא על כוונת הצדדים לו להתנות על תחולתו של הכלל בדבר מעשה בית דין, ככל שהמערערת תמלא אחר תנאי ההסדר. צדדים רשאים ככלל להסכים שלפסק דין שניתן בהליך שהם היו צד לו ושהיה לו תוקף של מעשה בית דין – לא יהיה עוד תוקף כזה. האפשרות להתנות על תחולתו של הכלל של השתק פלוגתא על הליכים עתידיים לשלילה ולחיוב, נובעת מאופיו הדיוני של כלל זה (ראו ע"א 2035/03 לב יסמין בע"מ נ' ת.ג.י. בע"מ, פ"ד נח(6) 447, 452 (2004); זלצמן, 611; ראו והשוו גם לרע"א 2401/21 ג'אעוני נ' נחלת שמעון בע"מ, פסקה 68 לפסק דינה של השופטת ברק-ארז (1.3.2022)). הוויתור על תחולתו של כלל השתק הפלוגתא יכול שייעשה לאחר מתן פסק הדין בהתדיינות הראשונה; או כאשר בעלי הדין הסכימו מלכתחילה שקביעת בית המשפט בשאלה כלשהי לא תחייב אותם אלא לצורך אותה התדיינות בלבד (ראו זלצמן, בעמ' 611; יששכר רוזן-צבי הרפורמה בסדר הדין האזרחי: מורה נבוכים 907 (מהדורה שלישית – דיגיטלית, 2024) (להלן: רוזן-צבי); השוו גם לע"א 9678/05 חב' בתימו בע"מ נ' ARRABON -HK- limited, פסקאות 6 ו-20 (3.8.2008) שם נקבע כי נוכח הסכמת הצדדים על ביטול הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין – יש לראותם כמי שוויתרו על העלאת טענות של מעשה בית דין וזאת אף בלא שפסק הדין בוטל (להלן: עניין בתימו)). בעל דין יכול לוותר על תחולתו של הכלל בהסכם מפורש, אך הוויתור יכול גם להילמד במשתמע מהתנהלות הצדדים (ע"א 2360/99 בחר נ' דיור בנין ופיתוח בע"מ, נה(4) 18, 26 (2001); זלצמן, בעמ' 611). בכך יש בכוחם של הצדדים להשפיע על כוחו המחייב של פסק הדין כמעשה בית דין בהתדיינויות אחרות ביניהם. זאת ועוד – לאור אופיו הדיוני של הכלל – אין מניעה להכיר אף בהסכמים חיצוניים להליך המשפטי שבסיומו ניתן פסק הדין, המתנים על כוחה של פלוגתא כמעשה בית דין בין הצדדים לפסק הדין. זאת, כמובן, ככל שלא נמצא – משיקולי צדק או תקנת הציבור – כי לא ראוי לתת תוקף להסכמת הצדדים (השוו לע"א 76/81 בוקובזה נ' שירי, לז(3) 622, 633 (1983); רוזן-צבי, בעמ' 907). מהי אפוא השלכתו של הסדר החוב בין הבנק לבין המערערים על תוקפו של פסק הדין ההצהרתי כמעשה בית דין מסוג השתק פלוגתא? כאמור, במסגרת הסדר החוב הסכימו הצדדים לו כי כנגד תשלום סכום הפשרה, פסק הדין ההצהרתי ייחשב כמבוטל ולא יחייב את הצדדים לו. נראה כי תכליתו של הסדר החוב מבחינת המערערת הייתה לאיין את החשש כי פסק הדין ההצהרתי ישמש כמעשה בית דין בין הצדדים להסדר (לרבות בינה ובין המערער). אלמלא כן – לא הייתה המערערת מצטרפת כצד להסדר החוב שנחתם במסגרת ההליך הכספי שהיא לא הייתה צד לו. האמור בהסדר החוב מעיד אפוא על כוונת הצדדים לו להתנות על תחולתו של הכלל בדבר מעשה בית דין, ככל שהמערערת תמלא אחר תנאי ההסדר. כך, לאחר תשלום סכום הפשרה לא היו הצדדים להסדר החוב רשאים עוד לעשות שימוש בהכרעה שניתנה בפסק הדין ההצהרתי לפיה יש למערער זכויות במחצית הנכס. אילו היה הסדר החוב מושלם לפני הגשת תביעת העירייה או למצער לפני הדיון בה – נראה אפוא כי היה מקום לתת תוקף לאמור בו ולראות את הצדדים כמי שוויתרו – באופן הדדי – על העלאת טענות של מעשה בית דין הנובעות מפסק הדין ההצהרתי. בשלב זה הייתה עשויה להתעורר שאלת אפשרותו של צד שלישי לעשות שימוש התקפי בפלוגתא שהוכרעה, במצב בו הצדדים להליך שבו הוכרעה פלוגתא הסכימו שהיא לא תשמש עוד כמעשה בית דין. ואולם, אין צורך לקבוע מסמרות בשאלה זו בגדרי ההליך דנן – שכן כאשר התביעה דנן נדונה, לא הייתה לפני בית משפט קמא כל הוכחה כי המערערת אכן השלימה את תשלום סכום הפשרה לבנק – קרי הוכחה לכך שהסדר החוב השתכלל. כפי שהבהיר חברי, רק לאחר מתן פסק הדין נושא הערעור, הגישו המערערים בקשה לביטול פסק הדין ההצהרתי נוכח עמידתם בהסדר החוב – בקשה שקיבלה מאוחר יותר אף את הסכמת הבנק (הבנק מסר בתגובתו כי נוכח הוראות סעיף 11ב להסכם הפשרה הוא אינו מתנגד לבקשה). כלומר – אין לפנינו אינדיקציה לפיה במועד בו ניתן פסק הדין נושא הערעור, המערערת כבר שילמה את מלוא הסכום שהיה עליה לשלם לבנק. משכך, בשלב זה לא ניתן היה לקבוע כי השתכללה ההסכמה לפיה פסק הדין ההצהרתי לא ישמש עוד כהשתק פלוגתא בין הצדדים להסדר. כל עוד הסדר החוב עם הבנק לא הושלם, לא ניתן היה לתת תוקף להסכמות בין הצדדים לו. ודאי שכל עוד הסדר החוב לא הושלם – הוא לא יכול היה להשליך על זכויות המשיבה (שכזכור כלל לא הייתה צד לפסק הדין ההצהרתי). לכן, בית משפט קמא – שהדיון לפניו התקיים לפני שהבנק הודיע כי הסדר החוב השתכלל – לא היה צריך לתת להסדר החוב משקל בדיון בתביעה דנן. הוא היה רשאי אפוא, חרף הסדר החוב, להתייחס לפסק הדין ההצהרתי ולבחון האם האמור בו משמש השתק פלוגתא המשליך על זכויות הצדדים בהליך שלפניו. זאת, לאור הכללים של מעשה בית דין – בהם נדון עתה. השתק פלוגתא לא-הדדי התקפי השימוש בו מבקשת המשיבה לעשות בפסק הדין ההצהרתי הוא שימוש ב"השתק פלוגתא לא-הדדי התקפי". כפי שהבהיר חברי בפסק דינו, מדובר בשימוש בפסק הדין ההצהרתי כנגד המערערת, על ידי המשיבה שלא הייתה צד להליך נושא פסק הדין (ושכפי שהובהר לעיל, הקביעות בו לא היו יכולות לחייב אותה). חברי ציין כי במקרה דנן, החששות בשלהם בית המשפט ממעט להכיר בהשתק פלוגתא התקפי, אינם מתקיימים. זאת, מאחר שהמשיבה לא "ישבה על הגדר" והמתינה לתוצאות פסק הדין (שכן היא לא ידעה כלל אודות ההליך); מאחר שאין חשש שתיגרם אנומליה מהשימוש בהשתק ההתקפי בשל קביעות קודמות סותרות (מאחר שלא קדמה להליך נושא הערעור יותר מקביעה אחת באשר לזכויות בנכס); ומשום שקבלת טענת ההשתק אינה מטילה על המערערים נטל בלתי שוויוני מבחינת ההשלכות של ההליך נושא פסק הדין ההצהרתי (ראו פסקה 23 לפסק דינו של חברי). בנסיבות המקרה דנן, מסקנתו של חברי מקובלת גם עלי. זאת, הן הואיל ולמערערת ניתנה הזדמנות הוגנת ומלאה להציג את טיעוניה במסגרת ההליך בו ניתן פסק הדין ההצהרתי כך שהתגבשו מלוא התנאים להיווצרותו של השתק פלוגתא; והן בעיקר מאחר שמבחינת המערערת, ידיעה על אודות קיומו האפשרי של מעשה בית דין התקפי, לא הייתה משנה את התנהלותה בהליך נושא פסק הדין ההצהרתי, לאור הסיכון שהיא הייתה חשופה אליו במסגרת הדיון באותו הליך. אחד הטעמים העיקריים לקושי בקבלת טענה של השתק פלוגתא לא-הדדי התקפי, נובע מהחשש שהוא יפגע בחלוקה ההוגנת של סיכויי ההתדיינות בין בעלי הדין, תוך הטלת נטל בלתי שוויוני על הצדדים בהתדיינות הראשונה (ע"א 9551/04 אספן בניה ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקה 17 (12.10.2009)). כך, קבלה גורפת של האפשרות להחיל השתק פלוגתא לא-הדדי התקפי, עלולה להביא לכך שנתבעים יתגוננו מפני תביעה קטנה (או תביעה על סכום שאינו משקף את פוטנציאל הנזק הכולל) תוך השקעת משאבים משמעותיים אשר אינם תואמים את סכום התביעה – וזאת, רק בשל החשש כי פסק הדין ישמש גם תובעים פוטנציאליים אחרים. מדובר בתוצאה שאינה רצויה, שכן היא עשויה להביא לידי חוסר שוויון במשאבים שיושקעו על ידי צדדים, בהליכים שבהם קם חשש מפני תובעים פוטנציאליים עתידיים אשר עשויים יהיו לבקש ליהנות מהשימוש בפלוגתאות שיוכרעו בפסק דין. בהקשר זה יוער במאמר מוסגר כי מוסד התביעה הייצוגית נועד כדי לאיין את ההשלכות האמורות על משאבי הצדדים, שכן הוא מאפשר לתובע אחד להגיש תביעה שתחייב את כל התובעים שיש להם עילת תביעה דומה לשלו – תוך שהוא מייצר לתובע המייצג תמריץ כלכלי משמעותי לעומת ייצוג האינטרסים שלו בלבד. תביעה ייצוגית יוצרת אפוא שוויון בין המשאבים הסבירים שכל אחד מבעלי הדין משקיע בתובענה – בהתאם לסיכויים ולסיכונים שהוא חשוף אליהם (ראו קרייני, בעמ' 139-137; כן ראו שרון חנס ויששכר רוזן-צבי "תביעה ביוזמת הנתבע" עיוני משפט מ 111 (2017) שם הועלתה האפשרות לעשות שימוש במנגנון של התובענה הייצוגית כאשר נתבע מעוניין להיתבע על ידי כמה תובעים במאוחד כדי להשתיק את כל חברי הקבוצה על ידי מעשה בית דין). אם כן, ציפייה ביחס לקיומו של השתק פלוגתא לא-הדדי התקפי נגד בעל דין, עשויה לשנות מלכתחילה את כמות המשאבים שהוא עשוי להשקיע בהליך הראשון – וזאת בהלימה לסיכון שהוא עשוי להיות חשוף אליו בעתיד. לכן, כאשר ההנחה היא כי בעל הדין השקיע משאבים בהליך בהתאם לשווי התביעה שהוגשה נגדו בלבד – בין השאר, מאחר שהוא לא היה יכול לצפות בהליך הראשון את ההשלכות שיהיו לפלוגתא שתוכרע בהליך על התדיינות עתידית – אין זה הוגן להחיל עליו השתק פלוגתא התקפי. זאת, כאשר ניתן להניח כי אילו היה יודע על אודות קיומו של השתק כזה, הוא היה משנה את התנהלותו בהליך בהתאם לסיכון המוגבר שהוא היה חשוף אליו (השוו: ע"א 53/74 בריסטול מייארס קומפני נ' ביצ'ם גרופ לימיטד, פ"ד כט(1) 372, 382 (1974); זלצמן, בעמ' 144 ובעמ' 186-185; ראו גם קרייני, בעמ' 122). ואולם, במקרה דנן, החשש האמור אינו קיים. למערערת ניתנה הזדמנות בתביעת הבנק להציג את עמדתה לפיה המערער אינו זכאי להירשם כבעל מחצית הזכויות בנכס. הסיכון לו הייתה המערערת חשופה בתביעת הבנק היה הסיכון כי בית המשפט יקבע שהמערער הוא בעליו של מחצית מהנכס. זה היה הסיכון המרבי שכנגדו התגוננה המערערת, וחזקה עליה שהיא השקיעה את המשאבים שהיא סברה כי הם מצדיקים את ההתגוננות מפני סיכון זה. הסיכון הזה לא היה משתנה גם אילו נושים נוספים של המערער היו מצטרפים כצדדים לתביעת הבנק (או אילו היא הייתה מודעת לכך שנושים נוספים של המערער יוכלו לעשות שימוש לזכותם בתוצאות פסק הדין). זאת, מאחר שמבחינת המערערת אין רלוונטיות לשאלה אם מחצית הנכס שנטען שהיא בבעלות המערער תשמש לפירעון חובות המערער לנושה אחד (הבנק); או למספר נושים (הבנק והמשיבה). משעה שנקבע כי המערערת היא הבעלים של מחצית הזכויות בנכס בלבד – היא מפסידה את זכויותיה במחצית השנייה. מבחינתה – זהו כאמור הסיכון שעמו היא ניסתה להתמודד בתביעת הבנק, וזהו אף הסיכון שעמד לנגד עיניה בהליך בבית משפט קמא. עוד יוער כי אחד התנאים המצטברים להיווצרותו של השתק פלוגתא הוא כי הפלוגתא הוכרעה לגופה בהליך הראשון – לאחר התדיינות מלאה והוגנת בין הצדדים ביחס לאותה פלוגתא (לפירוט ארבעת התנאים להיווצרותו של השתק פלוגתא, ראו למשל , זלצמן, בעמ' 141; רע"א 6819/15 אהרן נ' רובע 1 בע"מ, פסקה 20 (18.12.2015) (להלן: עניין רובע 1)). זאת, על מנת לשמור על זכותו של בעל דין לקבל את יומו בבית המשפט ולמנוע את הנצחתן של קביעות מוטעות (עניין רובע 1, בפסקה 20). ביחס לתנאי זה, המדגיש את מיצוי זכות ההתדיינות של בעל הדין, נקבע כי אין די בכך שהתקיימה התדיינות בפועל בין בעלי דין בערכאה הדיונית, אלא שנדרש לבחון האם ניתנה לבעל הדין הזדמנות הוגנת ומלאה למצות את זכותו בהליך הראשון ביחס לפלוגתא; וזאת אף ביחס לאפשרות שהייתה לו לערער על תוצאות פסק הדין שבו הוכרעה הפלוגתא שעליה מבוקש להחיל השתק בהליך השני (ע"א 140/56 מוגרבי נ' ורדימון, פ"ד יא 1242, 1252-1250 (1957) (להלן: עניין מוגרבי); ע"א 199/82 סניטובסקי נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לט(1) 225, 240 (1985); רע"א 3918/19 ורול נ' קיבוץ להבות הבשן, פסקה 3 (18.12.2019); עע"מ 1798/20 עמותת פורום המזרח התיכון ישראל נ' עיריית תל אביב-יפו, פסקה 17 לפסק דינו של השופט סולברג (7.1.2021)). במקרים מסוימים, בהם לבעל הדין שאותו מבקשים להשתיק לא הייתה אפשרות לערער על החלטת הערכאה השיפוטית שדנה בתובענה הראשונה (בין היתר, מאחר שבמועד הגשת הערעור התייתרה המחלוקת בין הצדדים ביחס לפלוגתא כך שהערעור הפך חסר תוחלת), לא יהיה מקום להחיל השתק פלוגתא (עניין מוגרבי, בעמ' 1252-1250; רוזן צבי, בעמ' 859; ראו גם ע"א 9984/04 חקשורי נ' בובליל, פסקה 8 (9.6.2010) שם נקבע כי נימוקי פסק דין אינם מקימים השתק פלוגתא כלפי מי שזכה בדינו שכן נשללה ממנו זכות הערעור). ואולם, במקרה דנן – כפי שהובהר לעיל, המועד להגשת ערעור על פסק הדין ההצהרתי חלף עוד לפני שהצדדים התקשרו בהסדר החוב. לכן, קיומו של ההסדר לא שלל מהמערערת את האפשרות לערער על פסק הדין – ולא ניתן לקבוע כי נשללה ממנה ההזדמנות ההוגנת למצות את זכותה בהליך הראשון ביחס לפלוגתא. משכך, ולאור כל האמור לעיל, אני סבורה בדומה לחברי כי למערערת היה יומה בבית המשפט ביחס לסוגיה שבמחלוקת, כך שניתן לעשות שימוש בפסק הדין ההצהרתי כמעשה בית דין נגדה בנסיבות המקרה דנן. לאור האמור, ניתן היה להסתמך בפסק הדין נושא הערעור על הקביעה בפסק הדין ההצהרתי לפיה המערער הוא בעל מחצית הזכויות בנכס. משעה שהמערערת לא הצליחה להוכיח כי מאז ניתן פסק הדין ההצהרתי השתנו הנסיבות באופן שמביא לידי מסקנה כי אין עוד מקום לתת תוקף לקביעותיו – אין מקום לסטות מהמסקנה אליה הגיע חברי לפיה למערער הבעלות במחצית הזכויות בנכס. בסיכום הדברים אעיר כי המקרה שלפנינו אינו פשוט. אכן, תחושת צדק אינטואיטיבית עלולה להעלות סימני שאלה ביחס להכרעה בדבר קיומו של השתק פלוגתא אשר אינו מאפשר למערערת להתמודד פעם נוספת עם הקביעות בפסק הדין ההצהרתי, וזאת לאחר שנשאה בתשלום חובו של המערער לשם ביטולו של פסק דין זה. אני ערה גם ל"חריגות" שבהחלת השתק פלוגתא לא-הדדי התקפי, הכרעה המחייבת זהירות רבה ביישום שלה גם בעתיד. עם זאת, נוכח התנהלותה של המערערת ונסיבות המקרה המיוחדות שלפנינו כפי שהן פורטו לעיל, אני סבורה כי לא היה מנוס מהחלת מעשה בית דין על המערערת. אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, אני מצטרפת כאמור למסקנותיו של חברי בפסק דינו. רות רונן שופטת השופטת דפנה ברק-ארז: 1. השאלה שהתעוררה בענייננו היא האם המשיבה, עיריית תל-אביב, רשאית לעשות שימוש בהכרעה שהתקבלה בהליך קודם – שהתנהל בין המערערים לבנק אוצר החייל – בכל הנוגע לזכויות הבעלות בנכס המצוי בעיר הרצליה (להלן: הנכס). בדומה לחבריי השופטים ד' מינץ ו-ר' רונן, אף אני סבורה כי בנסיבותיו המיוחדות של מקרה זה התשובה לשאלה היא חיובית, ועל כן דין הערעור שבפנינו להידחות ברובו. 2. בעיקרו של דבר, מסקנה זו מתחייבת מפסק הדין ההצהרתי בנוגע לבעלותו של המערער במחצית מהזכויות בנכס, אשר מקים במקרה דנן השתק פלוגתא המונע מהמערערת לטעון כעת שאין למערער זכויות בנכס. כפי שהסבירו חבריי, המדובר בהשתק פלוגתא לא-הדדי התקפי, בהתחשב בכך שהעירייה לא הייתה צד להליך הקודם, וחרף האמור היא מבקשת לרתום אותו לטובתה. אכן, כפי שציינו חבריי, השימוש בהשתק פלוגתא מסוג זה הוא החריג לכלל, אלא שהמקרה דנן מתאים להחלתו של החריג. זאת, בהתחשב בהזדמנות שקיבלה המערערת להציג את טענותיה ביחס לבעלות בנכס במסגרת הדיון בתביעת הבנק, כמו גם בכך שנוכח הסיכונים שאליהם הייתה חשופה אף בה, ניתן להעריך שהשקיעה את כל המשאבים הנדרשים להגנה על זכויותיה כבר בהליך הקודם. אכן, המערערים הגישו בקשה לביטול פסק הדין ההצהרתי נוכח עמידתם בהסדר החוב. אולם, במועד הרלוונטי להתדיינות בין הצדדים, בעת שניתן פסק הדין מושא הערעור דנן, פסק הדין ההצהרתי היה בתוקף. 3. אשר על כן, אני מסכימה כי דין הערעור להידחות בעיקרו, בכפוף לתיקון שפורט בפסק דינו של חברי השופט מינץ באשר לכך שלמערער נתונה רק מחצית הזכויות בנכס. דפנה ברק-ארז שופטת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט דוד מינץ. ניתן היום, א' שבט תשפ"ה (30 ינואר 2025). דפנה ברק-ארז שופטת דוד מינץ שופט רות רונן שופטת