האני נאטור נ. ועד מחוז תל אביב בלשכת עורכי הדין

פסק-דין בתיק על"ע 7741/05 בבית המשפט העליון על"ע 7741/05 על"ע 1209/07 על"ע 2300/07 בפני: כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט ע' פוגלמן המערער בעל"ע 7741/05 ובעל"ע 2300/07 (המשיב בעל"ע 1209/07): האני נאטור נ ג ד המשיב בעל"ע 7741/05 ובעל"ע 2300/07 (המערער בעל"ע 1209/07): ועד מחוז תל אביב בלשכת עורכי הדין ערעור על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין בישראל בבד"א 164/01 מיום 13.7.05 וערעורים על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין בישראל בבד"א 82/03, 96/03 מיום 21.1.07 תאריך הישיבה: ז' בתשרי התשס"ח (19.09.07) בשם המערער בעל"ע 7741/05 ובעל"ע 2300/07 (המשיב בעל"ע 1209/07): בעצמו בשם המשיב בעל"ע 7741/05 ובעל"ע 2300/07 (המערער בעל"ע 1209/07): עו"ד עמוס ויצמן פסק-דין השופט ע' פוגלמן: ערעור (על"ע 7741/05) על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי-הדין בישראל (להלן: בית הדין הארצי) מיום 13.7.05 בבד"א 164/01; וערעורים (על"ע 1209/07 ועל"ע 2300/07) על פסק דינו של בית הדין הארצי מיום 21.1.07 בבד"א 82/03 ובבד"א 96/03. על"ע 7741/05 רקע עובדתי והליכים קודמים 1. ראשיתו של ההליך בשש קובלנות שהגיש המשיב (להלן: הועד המחוזי) נגד המערער (תיקי בד"מ 18/96, 125/97, 128/97, 144/97, 5/99, 67/01). בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו (להלן: בית הדין המחוזי) הרשיע את המערער בששת ההליכים האמורים (בנפרד) וגזר את עונשו בהתאמה. על פסקי הדין הוגשו ערעורים מטעמו של המערער לבית הדין הארצי (תיקי בד"א 4/02 – 9/02). הועד המחוזי מצידו ערער על קולת העונש שהוטל על המערער בתיק בד"מ 67/01 (בד"א 164/01). בית הדין הארצי דן בכל הערעורים במשותף, ופסק בהם ביום 29.12.03. למען הנוחות, נביא את תיאור ההליכים כמפורט בפסק הדין: "2. בד"א 164/01 הינו ערעור של ועד מחוז ת"א על קולת העונש שהוטל על המשיב [המערער שלפנינו – ע' פ'] בשל העבירות בהן הורשע בתיק בד"מ 67/01 שעיקרן הרשעתו של המשיב בשליחת יד בפקדון של לקוחות. המשיב נידון לעשר שנות השעיה בפועל החופפים לעונשים אחרים שהוטלו עליו בתיקים אחרים בהם נידון ... [נוסיף במאמר מוסגר כי בבד"א 8/02 ערער המערער שלפנינו על פסק הדין באותו הליך – ע' פ']. 3. בתיק בד"א 4/02 מערער המשיב על הכרעת דינו של בית הדין קמא בבד"מ 128/97 שם הורשע בהצגת מידע כוזב של הגשת תביעה שעה שזו לא הוגשה, באי דווח למתלונן על מהלך הטפול ובדווח כוזב כשזה ניתן וכן על גזר הדין לפיו נגזרו עליו שלוש שנות השעיה בפועל. 4. בתיק בד"א 5/02 מערער המשיב על הכרעת הדין וגזר הדין בבד"מ 18/96 מקרה הדומה לזה המפורט בסעיף 3 לפסק דין זה כאשר כאן הרחיק המשיב לכת ואף טען כי ניתן פסק דין ואף שילם למתלונן סך של 5,000 ש"ח שנתקבלו כביכול מהנתבע. בסופו של דבר הוגשה תביעה שנדחתה. התביעה הוגשה שש שנים לאחר שהתיק נמסר למשיב לטפול, כאשר במהלך התקופה נמסרו למתלונן דיווחים כוזבים. המשיב נידון לשלוש שנות השעיה בפועל. 5. בבד"א 6/02 מערער המשיב על הכרעת הדין וגזר הדין בבד"מ 144/97 שם הורשע המשיב באי התיצבות לדיונים בענינו של המתלונן בבית המשפט כמתואר בהכרעת הדין כולל דיווחי כזב למתלונן ובגין כל אלה הורשע ונידון לארבע שנות השעיה בפועל [נעיר כי בפסק הדין נפלה שגגה, שכן על המערער נגזר עונש השעיה בפועל של שלוש שנים – ע' פ']. 6. בבד"א 7/02 מערער המשיב על הכרעת הדין וגזר הדין בבד"מ 125/97 שם הורשע בשורת מעשים ומחדלים בקשר לייצוג המתלונן בתביעה בבית המשפט כמתואר בהכרעת הדין כולל דיווחי כזב למתלונן ובגין כל אלה הורשע ונידון לארבע שנות השעיה בפועל. 7. בבד"א 9/02 מערער המשיב על הכרעת הדין וגזר הדין בבד"מ 5/99 שם הורשע באי הגשת סיכומים בכתב במועד שנקבע בנוכחותו ולא עשה כן למרות אורכות שקבל ולא התייצב למועד שימועה של הכרעת הדין. לאחר הרשעתו נגזרו עליו ע"י בית הדין קמא 5 שנות השעיה בפועל". בפסק דינו דחה בית הדין הארצי את ערעוריו של המערער בהתייחס להרשעתו בתיקים השונים. כן דחה בית המשפט את טענת המערער כי היה על בית הדין האזורי לפסול עצמו מלדון בקובלנות נגדו, נוכח טענתו כי כל תיקיו נשמעו לפני אותו מותב בערכאה קמא. מכאן המשיך בית הדין ודן בטענות המערער והועד המחוזי בהתייחס לעונש שהושת. בית הדין החליט להחמיר בעונשו של המערער ולהורות על הוצאתו מן הלשכה (עונשים אחרים שהוטלו על המערער, שאינם עונשי השעיה, נותרו בעינם), וקבע לאמור: "24.2. אין ספק כי הרשעותיו הרבות של המשיב [המערער שלפנינו – ע' פ'] בנוסף על התיקים שבפנינו בהם הורשע הינם בגדר כמות שהפכה לאיכות במובן הרע של המילה. ... 24.4. הרשעותיו של המשיב מלמדות על דרך התנהגות, על שיטה, על נוהג שיצר המשיב ואשר מסיבותיו אינו מופיע לדיונים, גורם נזק ללקוחותיו, פוגע בכבודו של בית המשפט וגורם נזק לכלל עורכי הדין. 24.5. בית הדין מצווה לא רק להטיל עונש ראוי והולם על הנאשם אשר נידון בפניו. בית הדין מצווה לשמור על כלל ציבור עורכי הדין מחד ועל ציבור לקוחותיהם מאידך. ... 24.6. מבית הדין צריכה לצאת הקריאה לציבור בכלל ולעורכי הדין בפרט שלפיה כל מי שיחרוג מדרך התנהגות מקובלת, ישא בעונש הולם, בבחינת למען ישמעו ויראו. המשיב עשה כל מחדל אפשרי בטיפול בלקוחותיו, החל משליחת יד בפקדונות כספיים, עבור דרך מתן דיווחים כוזבים ללקוחות, עבור דרך אי התייצבות לדיונים וכתוצאה מכך מחיקה או דחיה של כתבי טענות של אותם הלקוחות, אי הגשת סיכומים או בקשות שהתחיבו עקב מחיקת כתבי הטענות. מעשיו ומחדליו הפכו לדרך התנהגות ולשיטה בה נהג המשיב עם לקוחותיו. 24.7. בהתנהגותו זו הוציא המשיב את עצמו מן הכלל, הוסף לזה את ההלכה בדבר כמות שהפכה לאיכות ותתחזק בדעתך שאין המשיב ראוי להיות עורך דין". אחד מחברי המותב, עו"ד ריחני, העיר כי העונש שהוטל הוא חמור מאוד, וייתכן שהיה ניתן להקל בו, אך עברו המכביד של המערער והתנהגותו, הביאו להגדשת הסאה. מטעם זה הצטרף לדעת חבריו למותב (עו"ד ד"ר ליפא מאיר, אב"ד ועו"ד יורם וסרצוג, חב"ד). על פסק דינו של בית הדין הארצי ערער המערער לבית משפט זה (על"ע 2161/04). ביום 28.9.04 נערך דיון בערעור (להלן: הערעור הראשון). המערער לא התייצב לדיון, ומשכך, לא מצא בית משפט זה להיזקק לערעור והחליט לדחותו. בצד האמור הוחלט – נוכח הסכמת הועד המחוזי לשינוי אחת מן ההרשעות שנזקפו לחובת המערער – להחזיר את הדיון לבית הדין הארצי לגזירת העונש, כדלקמן: "בתגובתו של הוועד המחוזי לכתב-הערעור מודיענו עורך-דין עמוס ויצמן, בא-כוח הוועד, כי לעת הדיון בבית-הדין הארצי למשמעת הודע לבית-הדין כי הוועד המחוזי נכון לשינוי ההרשעה בבד"מ 67/01, וכי על-פי העובדות שהוכחו דיווח המערער דיווח כוזב ללקוח תחת העבירה של שליחת יד לפקדון. משנמצא לנו כי בית-הדין הארצי השתית את הכרעת הדין, וממילא את גזר-הדין, על עובדות שאינן מדוייקות, ובתיתנו דעתנו לעונש של המערער: הוצאתו מן הלישכה, סבורים אנו כי בנסיבות שתיארנו ראוי כי עניינו של המערער ישוב ויעלה לפני בית-הדין הארצי למשמעת לגזירת הדין מחדש ... בכפיפות לאמור לעיל אנו מחליטים לדחות את הערעור". להשלמת התמונה העובדתית נעיר, כי בהליך האמור (בד"מ 67/01) נדונו שני אישומים. בגדרי האישום הראשון הורשע המערער, בין היתר, בכך שקיבל סכום כסף כפיצוי בתביעת נזיקין שניהל עבור לקוח, אך לא העבירו לידיו. באישום השני הורשע המערער, בין היתר, בכך שקיבל מלקוח כספים שישמשו כשכרו של מומחה שמונה על ידי בית המשפט, אך לא העבירם לידי המומחה. הסכמת הלשכה לתיקון ההרשעה התייחסה לאישום הראשון, ואילו ההרשעה באישום השני נותרה על כנה. 2. בהמשך לפסק הדין בערעור הראשון, שב בית הדין הארצי ודן בעניינו של המערער. בית הדין החליט שלא לשנות מן העונש שנגזר על המערער, ובפסק דינו מיום 13.7.05 אמר כך: "שבנו ועיינו בהחלטתנו לגבי גזר דינו של המבקש ... בהחלטה זו נסקרו הרשעותיו הקודמות הרבות והמגוונות של המבקש, הכוללות עבירות חמורות ובהן שליחת יד בפקדון, מסירת דיווחים כוזבים ללקוחותיו, הפרת חובות נאמנות ועוד ועוד. ... שוכנענו אז, ואנו עדיין משוכנעים, כי לאור התנהגותו של המבקש לאורך השנים הוא איבד את זכותו להימנות על חברי לשכת עורכי-הדין ולהיות בעל רישיון לעריכת דין. הצד השני – והלא פחות מכריע – של המטבע הוא, ששוכנענו, כי עלינו להגן על קהל הלקוחות הפוטנציאליים, מפני פגיעתו הרעה. בכך גם נקיים את חובתנו, כבית דין למשמעת ולאתיקה מקצועית, להגן על כבוד המקצוע כלפי הציבור הרחב. ... עיוננו מחדש בנסיבות של הרשעותיו של המבקש, לרבות הבאה בחשבון של ההקלה שחלה עם תיקון הרשעתו בבד"מ 67/01, לא שכנעה אותנו כי קיימת הצדקה להקל בעונשו של המבקש. אנו מחליטים, איפוא, להותיר על כנו את גזר הדין של הוצאה לצמיתות מן הלשכה". על החלטה זו נסב הערעור שלפנינו. טענות הצדדים 3. המערער טוען, כי שגה בית הדין הארצי עת הותיר את גזר הדין על כנו, למרות תיקון ההרשעה. לטענתו החמיר עמו בית הדין הארצי יתר על המידה, והעונש שהוטל עליו סוטה מרמת הענישה המקובלת. עוד נטען כי היה על בית הדין הארצי להחזיר את הדיון לבית הדין המשמעתי המחוזי על מנת שיבחן את הרשעתו באישום השני, או לחלופין להתיר לו להביא ראיות בעניין זה בדיון לפניו; זאת, נוכח טעויות חמורות שנפלו, לפי הטענה, בפסק הדין של בית הדין המחוזי בהתייחס להרשעה באישום השני, ונוכח פגמים בדרך ניהול הדיון. מספר ימים לפני שמיעת הערעור – ביום 16.9.07 – הגיש המערער "בקשה לתיקון הודעת הערעור – להוספת עובדות מהותיות חדשות שאירעו לאחר הגשת הערעור". בבקשה זו חוזר המערער וטוען כי היה מקום להקל בעונשו, ולבטל את הרשעתו כליל; זאת נוכח תיקון ההרשעה, כפי שהתחייב מהודעת הועד המחוזי, ונוכח פגמים בניהול ההליך המשמעתי. עוד נטען כי היה מקום לפסול את הרכב בית הדין המחוזי, שכן זה דן בתיקים רבים בעניינו. המערער מפנה בהקשר זה להליך אחר שנוהל בעניינו (בד"א 82/03), בגדרו נדונו ערעורים על פסק דינו של בית הדין המחוזי בבד"מ 162/02, שניתן על ידי הרכב בראשות אב-בית-הדין, עורך-הדין מרדכי סופר, אשר היה אב-בית-הדין גם בתיקי בית הדין המחוזי נושא ההליך הנוכחי. בית הדין הארצי הורה על העברת עניינו של המערער לדיון לפני הרכב שלא דן בעבר בהליכים נגדו. המערער מציין כי בהמשך לאותו פסק דין נדון עניינו על ידי מותב שונה של בית הדין המחוזי והוא זוכה מן האשמה שיוחסה לו. לטענת המערער, החלטות אלה הן בבחינת ראיות חדשות אשר נולדו לאחר הגשת הערעור, ויש בהן להביא לזיכויו גם בתיק הנוכחי. לעמדת הועד המחוזי אין מקום לשנות מעונש ההוצאה מן הלשכה שנגזר על המערער. הועד המחוזי מדגיש (הן בתגובה לבקשה לתיקון הודעת הערעור, הן בדיון לפנינו) כי לשיטתו, יכול המערער – לעת הזו – להעלות אך ורק טענות הנוגעות לגזירת הדין מחדש נוכח תיקון ההרשעה, בהמשך לפסק הדין בערעור הראשון. לפיכך, מתנגד הועד המחוזי לבקשה לתיקון הודעת הערעור. בצד האמור מציין הועד המחוזי כי במעמד הדיון החוזר בבית הדין הארצי היה נכון לבחינת הרשעת המערער גם באישום השני, אם היה עולה בידו לשכנע כי הרשעתו בטעות יסודה. נערכה פגישה עם המערער על מנת לאפשר לו להציג עמדתו, אך לא עלה בידי המערער לשכנע כי נפל פגם בהרשעתו. דיון והכרעה 4. ערעורו של המערער על הרשעתו נדון לפני בית משפט זה. בפסק הדין מיום 28.9.04 הוחלט לדחות את הערעור, לאחר שהמערער לא התייצב. עם זאת, נוכח האמור בתגובת הלשכה – כמבואר לעיל – הוחזר הדיון לבית הדין הארצי לגזירת העונש מחדש. פסק הדין בערעור הראשון הביא לכלל סיום את ההתדיינות בכל הנוגע להרשעת המערער, ואין מקום כי נידרש אנו לטענות המערער המתייחסות להרשעתו, כמו גם לטענת פסלות המתייחסת להרכב בית הדין המחוזי שישב בדין. ממילא, אין גם מקום לאפשר למערער לתקן את הודעת הערעור, ובקשה זו נדחית. נדגיש בנוסף, כי עמדה למערער האפשרות לבקש את חידוש הדיון לפני בית משפט זה, נוכח דחיית הערעור עקב אי התייצבותו (ראו תקנה 10 לתקנות בתי המשפט (סדרי דין בערעור לבית המשפט העליון לפי חוק לשכת עורכי הדין), התשמ"ט – 1988; שלמה לוין פרוצדורה אזרחית – סדרי דין מיוחדים בבתי המשפט 246 (תשס"ג)). המערער לא עשה כן (למרות טענתו כי לא התייצב לדיון נוכח טעות טכנית ברישום תאריך הדיון), ובכך העיד על עצמו כי קיבל את תוצאות פסק הדין. 5. באשר לחומרת העונש: כפי העולה מן המתואר, החלטת בית הדין הארצי על הוצאת המערער מן הלשכה התקבלה על רקע שורה ארוכה של הרשעות – הן אלה שנדונו לפני בית הדין הארצי, הן הרשעות קודמות. עונש זה – של הוצאה מן הלשכה – הוטל חלף עונשי ההשעיה שהוטלו על ידי בית הדין המחוזי ואשר הצטברו להשעיה של 18 שנה (אשר נוסף להם עונש השעיה של 10 שנים החופף להם). התמונה העולה מן התיקים בהם הורשע המערער היא חמורה. מתגלה תופעה חוזרת ונשנית של זלזול חמור בלקוחות, שביטויה, בין היתר, באי נקיטת הליכים בשמם, אי הופעה לדיונים או אי הגשת מסמכים נדרשים, ודיווחי כזב ללקוחות בעניינים אלה. לאלה נוסיף את הרשעתו של המערער באחת הפרשות בכך שלא העביר לתעודתם כספים שנמסרו לו מידי לקוח. ודוק: התמונה העולה מן ההרשעות היא חמורה לא רק משום הצטברותן, אלא גם משום התמונה הנגלית מכל אחת מהן כשלעצמה. לקוח הפונה אל עורך דין על מנת שייצגו, שם בו את מבטחו כי יטפל בענייניו על הצד הטוב ביותר. לא אחת נדרש עורך הדין לטפל בעניינים אשר עבור הלקוח הינם בבחינת עולם ומלואו. מערכת יחסים זו מחייבת אמון של הלקוח בעורך הדין. אמון זה הוא מנשמת אפו של המקצוע (השוו: על"ע 7437/03 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו נ' עו"ד גשרי, פ"ד נט(3) 611, 619 (2004) – להלן: עניין גשרי). המערער, בכל אחד מן המקרים שנדונו, מעל באמון זה, בכך שהזניח באופן בוטה את ענייניו של לקוחותיו, דיווח להם דיווחי כזב, ואף עבר עבירה בנוגע לכספים שהופקדו בידיו (והשוו בהקשר זה: על"ע 6868/06 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב נ' עו"ד חיים (לא פורסם, 8.7.07), פסקה ט). על החומרה שבכך דומה כי אין צורך להרחיב. בצד אלה ניצבות הרשעותיו הקודמות של המערער שהפכו חלוטות. המערער הורשע בעבר בשלושה הליכים לפני בית הדין המשמעתי האזורי (בד"מ 56/96, 164/96, 56/99) בעבירות של הפרת חובות אמון ללקוח, דיווחים כוזבים, ואי החזרת מסמכים וכספים. בגין אלה הוטל על המערער (במאוחד) עונש השעיה בפועל של שנה, ועונש השעיה על תנאי של שנתיים. פסק הדין הפך חלוט, לאחר שערעורי שני הצדדים לבית הדין הארצי נדחו (תיקי בד"א 83/00, 87/00), ולאחר שערעורים לבית משפט זה נדחו, לאחר שהצדדים חזרו בהם מערעוריהם בהמלצת בית המשפט (על"ע 558/02, על"ע 1075/02). גם מתיקים אלה עולה תמונה דומה לזו המצטיירת מן התיקים נושא הערעור שלפנינו, לפיה המערער אינו מטפל בענייני הלקוחות כנדרש (ובכלל זה, אינו פותח בהליכים בשמם ואינו מתייצב לדיונים בתיקים מתנהלים), אינו משיב לפניותיהם, או משיב להם תשובות שאינן אמת. תמונה דומה עולה גם מתיק נוסף בו הורשע המערער (בד"מ 28/00) לאחר שנמצא כי לא דיווח למס-שבח על עסקת מקרקעין בה טיפל, לא פתח בתביעה עבור לקוח, ולא השיב לפניות הקובל. בגין אלה הוטל על המערער עונש השעיה בפועל של שנתיים (במצטבר), ועונש השעיה על תנאי של שנתיים. פסק הדין הפך חלוט לאחר שערעור לבית הדין הארצי נדחה (בד"א 23/01), וכך גם נדחה ערעור לבית משפט זה (על"ע 1074/02) לאחר שהמערער חזר בו מן הערעור. נוכח כל אלה, החליט בית הדין הארצי להוציא את המערער מן הלשכה. גם לאחר שנמצא כי יש לתקן את ההרשעה באחד מפריטי האישום, כאמור בפסק הדין בערעור הראשון, לא מצא בית הדין לשנות מתוצאה זו. אכן, מעשיו של המערער הם חמורים, הן בנפרד, הן בהצטברותם. שאלה אחרת היא, האם חומרת המעשים מצדיקה לעת זו את הוצאת המערער מן הלשכה, אשר משמעה כי המערער לא יוכל עוד לעסוק בעריכת דין (בכפוף לאפשרות העומדת לו לבקש את חידוש החברות לאחר 10 שנים – השוו: על"ע 9563/06 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב יפו נ' שיימוביץ (לא פורסם, 17.9.07)); או שמא השעיה לתקופה ממושכת (שאינה מגיעה כדי הרחקה לצמיתות) תוכל להוות עונש מידתי שיהיה בו כדי להשיג את המטרות העומדות בבסיס הדין המשמעתי (השוו: על"ע 5641/03 הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין נ' וולף, פ"ד נח(5) 953, 959 (2004)). בעניין זה בחנו את מהות העבירות בהן הורשע המערער; דרגת החומרה שלהן; רמת הענישה במקרים אחרים (אליהם הפנה המערער) שדרגת החומרה שלהם דומה או גבוהה יותר (השוו – בשינויים המחויבים: עניין גשרי; על"ע 2443/04 הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין נ' עו"ד ישראל בלום, פ"ד נט(5) 433 (2005) – להלן: עניין בלום; על"ע 6299/05 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ' עו"ד פרץ (לא פורסם, 3.9.06); על"ע 9012/05 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו נ' בירנברג (לא פורסם, 3.8.06)); וכן את התמונה הכוללת המתקבלת מסך ההליכים שהתנהלו נגד המערער, ונופך החומרה שנודע למשקל המצטבר של העבירות בהן הורשע. באיזון הכולל, ובשים לב לתיקון הרשעת המערער באחד מסעיפי האישום, מצאנו כי בעונש השעיה משמעותי יש כדי להשיג את מטרות הענישה המשמעתית, ובנסיבות העניין מעמידים אנו את עונש ההשעיה בפועל בגין כל התיקים שנדונו לפני בית הדין הארצי בהליך הנדון על 12 שנה. עונש זה ירוצה במצטבר לעונשי השעיה אחרים התלויים ועומדים נגד המערער, ובהם העונש של ארבע שנות השעיה בפועל, שהוא נושא הערעורים שיידונו להלן. על"ע 1209/07 ועל"ע 2300/07 רקע והליכים קודמים 6. ראשיתם של ההליכים בקובלנה שהוגשה נגד המערער (בד"מ 161/02) בה נטען כי לקוח (המתלונן) הסמיך אותו בתחילת שנת 2000, או בסמוך לכך, להגיש תביעה כספית בשמו, ואף שילם לו סכום של 4,000 ש"ח לצורך תשלום אגרת בית משפט. למרות שביקש, לא מסר המערער למתלונן קבלה בגין הסכום האמור או בגין תשלום האגרה. המערער לא דיווח למתלונן על טיפולו בתיק, ולא הגיב לפניית המתלונן אליו שנערכה באמצעות עורך-דין אחר שאת שירותיו שכר. בשיחה טלפונית עם אותו עורך-דין שהתנהלה בהמשך, הצהיר המערער כי הגיש את התביעה בשמו של המתלונן, אך התברר כי הדבר לא היה אמת. בנוסף, לא הגיב המערער לפניית הקובל אליו. נוכח אלה יוחסו למערער עבירות של הפרת חובת נאמנות ומסירות ללקוח, התנהגות בלתי חברית כלפי חבר למקצוע; והתנהגות הפוגעת בכבוד המקצוע, כל אלה עבירות לפי סעיפים 53, 54 ו-61 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א – 1961, וכללים 2, ו-26 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו – 1986. בית הדין המשמעתי האזורי הרשיע את המערער במיוחס לו וגזר עליו עונש השעיה בפועל של שנתיים ימים. על פסק הדין הוגשו ערעורים מטעם המערער (בגין ההרשעה והעונש) ומטעם הועד המחוזי (בגין העונש). בית הדין הארצי דחה את ערעור המערער, קיבל את ערעור הועד המחוזי והחליט להחמיר בעונשו של המשיב (בד"א 82/03, 96/03 מיום 21.1.07). בית הדין עמד על הרשעותיו הקודמות המרובות של המערער וציין כי "המערער בהתנהגותו הוציא את עצמו מכלל ציבור עורכי הדין ובית דין זה מצווה לעקור כל עשב פרא הצומח בקרבו". מן העבר השני העמיד בית הדין על כף הזכות את מהות העבירה בה הורשע המערער, ואת העובדה כי שילם פיצוי למתלונן. בשים לב לכל אלה החליט בית הדין הארצי להעמיד את עונש ההשעיה שהוטל על המשיב על ארבע שנים, במצטבר לכל עונש השעיה אחר שיוטל עליו. על פסק הדין מערערים שני הצדדים – המערער על הרשעתו ועל העונש שהוטל עליו, והועד המחוזי על העונש שהוטל. טענות הצדדים 7. עיקר טעמו של הערעור הינו בטענה כי יש לבטל את פסק הדין, שכן היה מקום לפסול את הרכב בית הדין האזורי. המערער טוען כי עניינו נדון בפני אותו מותב של בית הדין המחוזי אשר דן בתיקים קודמים שנוהלו נגדו, וכי מותב זה גיבש לגביו דעה קדומה טרם הדיון. כחיזוק לכך נטען כי פסק הדין הוא העתק של כתב הקובלנה, וכי התנהלותו של בית הדין במהלך הדיונים, כמו גם נימוקי פסק הדין, מלמדים על אותה דעה קדומה. כן טוען המערער כי הוא לא קיבל הודעה כנדרש על הגשת התלונה נגדו, וכי הדבר נודע לו באקראי. לאחר שנודע לו על הגשת התלונה, העביר תגובתו לועד המחוזי, אך הקובלנה נגדו הוגשה ללא שנערך דיון בטענותיו. עוד טוען המערער כי בית הדין המחוזי לא התייחס לטענתו לפגם בהליך הגשת הקובלנה במסגרת פסק דינו. המערער מוסיף וטוען כי הערעור מטעמו של הועד המחוזי לבית משפט זה הוגש ללא שהתקבלה החלטה כנדרש על ידי הועד המחוזי, וכי בישיבת הועד המחוזי בה נדונה שאלת הגשת הערעור לא נערך פרוטוקול. עוד טוען המערער נגד התמשכות ההליך לפני בית הדין הארצי. המערער מוסיף וטוען כי לגופם של דברים לא היה מקום להרשיעו. לטענתו, שגה בית הדין עת קבע כי הודיע למתלונן שהוגשה תביעה בשמו, שכן לטענתו הוא הודיע למתלונן כי סיכויי תביעה כאמור הינם נמוכים. כן נטען כי הקביעה בפסק הדין לפיה המתלונן פנה אליו בתחילת שנת 2000 אינה נכונה. נוכח אלה נטען כי התיאור בכתב הקובלנה אינו נכון, וכי לא מתגלה ממנו כל עבירה. עוד נטען כי שני עדי התביעה העידו זה בנוכחותו של זה, ובכך נפל פגם. הועד המחוזי מצידו משיג על קולת העונש. נטען כי נוכח ההרשעות הקודמות המרובות שצבר המערער, היה מקום להוציאו מן הלשכה. בהתייחס לטענות המערער טוען הועד המחוזי כי אין עילה לפסילת המותב. הועד המחוזי מדגיש כי בהליך משמעתי לא קיימת זכות ערעור על החלטת ביניים, ולכן, על החלטה בעניין הפסלות יש לערער עם פסק הדין. בנסיבות אלה, ניתן להתרשם מטענת הפסלות נוכח הקביעות בפסק הדין, ובמקרה הנוכחי אין כל עילה לכך. עוד נטען כי לא נפל פגם בהרשעת המערער. הועד המחוזי מכחיש את הטענה כי שני עדי התביעה העידו אחד בנוכחות האחר, וכי ניתנה לכך רשות מאת בית הדין. עוד נטען כי גם אם כך היו פני הדברים, לא ניתן היה למצוא בכך פגם, שכן עדים אלה היו עורך דין שייצג את המתלונן והמתלונן עצמו, והרי ממילא רשאי המתלונן להיות נוכח בדיון. בהתייחס להליכים לפני הגשת הקובלנה נטען כי ניתנה למערער אפשרות להגיב על התלונה נגדו עובר להגשת הקובלנה, אך הוא לא עשה כן. בהתייחס להגשת הערעור לבית משפט זה, נטען כי ההחלטה על כך התקבלה ביום 29.1.07 על ידי הועד המחוזי, ומכיוון שלא היה קוורום אושרה ההחלטה ביום 5.2.07 והערעור הוגש ביום 7.2.07. בכך לא נפל פגם, וממילא עומדת לועד המחוזי חזקת התקינות, אשר לא הופרכה. דיון והכרעה טענה לפסלות מותב בית הדין 8. סוגיית פסלותו של מותב בית הדין המשמעתי אשר דן כבר בעניינו של נאשם בדין משמעתי נדונה בגדרי פסק הדין בעניין בלום. באותו מקרה עמד בית המשפט (השופט – כתוארו אז – מ' חשין) על ההלכה הנקוטה מקום בו נטען כי יש לפסול שופט היושב לדין משום שדן כבר בהליך או הליכים אחרים של נאשם, לפיה "עצם העובדה שבפני אותו שופט התנהלו או מתנהלים משפטים נוספים – בין שאלה תיקים אזרחיים, ובין שאלה תיקים פליליים, בין שפסק לזכותו של צד ובין שפסק לחובתו – אין בה, כשלעצמה, כדי לפסול השופט מלדון בעניינו של אותו צד פעם נוספת" (ע"פ 1478/97 מדינת ישראל נ' חן, פ"ד נא(4) 673, 676 – 677, כפי שמצוטט בעניין בלום, בעמ' 439). בית המשפט הוסיף וציין לאמור: "זה דבר ההלכה, וכן הוא הדין בענייננו ככל שהדברים אמורים בהופעתו החוזרת ונשנית של בלום לפני אב-בית-הדין. אכן, המקרה שלפנינו יש בו מן הייחוד בשל הכמות הרבה של התיקים שבהם נידון בלום לפני אב-בית-הדין, וניתן להבין ללבו של בלום, הסבור כי לא יזכה למשפט הוגן. אלא שאין די בתחושותיו הסובייקטיביות של נאשם כדי להביא לפסילתו של שופט. אכן-כן, לו עלה הדבר לפניי עוד בטרם החלו הדיונים, אפשר הייתי ממליץ להעביר את הדיון להרכב אחר ולו למניעת לזות שפתיים, ואולם לאחר מעשה, משנתקיימו הדיונים ונסתיימו, לא נמצא לי כי יש מקום לחרוג מההלכה שנשתרשה ולפסול את ההרכב. מקובלת עליי אפוא קביעתו של בית-הדין הארצי שדחה טענה זו, ואיני רואה מקום להתערב בה. משאמרתי דברים שאמרתי, אוסיף ואביע דעתי כי שיבוץ הרכב או חבר-בית-דין קבועים בענייני משמעת של אותו אדם פעמים רבות ברציפות מטיל על המערכת המשפטית – ושלא לצורך – קושי משולש: קושי עבור השופט העומד בפני מבחן; קושי עבור הנאשם, שתחושתו היא כי השופט אינו חף מדעה קדומה כלפיו; קושי מבחינת הציבור הרחב לעניינה של מראית פני הצדק. ראוי אפוא – על דרך העיקרון – כי לשכת עורכי-הדין, על מחוזותיה, תפעל לצמצם תופעה זו ככל הניתן בהתחשב באילוצים שבארגון" (עניין בלום, בעמ' 440). יוצא אם כן, כי עצם העובדה כי אותו מותב של בית הדין המשמעתי דן בעניינו של המערער מספר פעמים אינה מהווה כשלעצמה עילה לפסילתו. עלינו לבחון האם נתוני אותם מקרים מקימים "חשש ממשי למשוא פנים" (השוו יגאל מרזל דיני פסלות שופט 262 (תשס"ו)). בענייננו, התשובה לכך שלילית. במותב בית הדין המחוזי ישבו אב בית הדין עורך-הדין מרדכי סופר, וחברי בית הדין עורכי הדין עמית דולב ואברהם דואני. שני הראשונים היו חברים במותב שהרשיע את המערער בתיקים נושא על"ע 7741/05 (תיקי בד"מ 18/96, 125/97, 128/97, 144/97, 5/99, 67/01), ומכאן הטענה כי היה מקום לפסול את חברי ההרכב. לדעתנו, לא מתעורר במקרה זה חשש ממשי למשוא פנים. חזקה על בית הדין כי הרשיע את המערער על סמך העובדות שהונחו לפניו, ולא הושפע מן העובדה כי המערער הורשע לפניו בעבר. לכך נוסיף כי מבין ששת ההליכים הקודמים שנדונו על ידי שני חברי המותב, לא מצא המערער להתייצב לעדות בארבעה מתוכם, ולפיכך, לא נדרש בית המשפט כלל לקבוע ממצאי מהימנות לגביו (תיקי בד"מ 18/96, 128/97, 144/97, 67/01). לא מצאנו אפוא כי בנסיבות הקונקרטיות, "היכרותם המוקדמת" של חברי המותב עם המערער היה בה כדי להעלות חשש ממשי למשוא פנים (השוו: ע"פ 286/01 לידני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.2.01)). גם טענת המערער אותה הוא מציג כחיזוק לטענתו כי יש מקום לפסול את מותב בית הדין, לפיה פסק הדין הוא העתקה של הקובלנה, אינה במקומה. עיון בפסק הדין מעלה כי חברי המותב סקרו את טענות הצדדים, ניתחו את הראיות והכריעו בטענות הצדדים. גם בטענות הנוגעות להנמקות הכרעת הדין וגזר הדין אין ממש, ואין בהן כל עילה לפסילת בית הדין המחוזי. בהקשר זה נעיר, כי תוצאת הדיון מעידה אף היא על העדר ביסוס לטענתו של המערער. בית הדין המחוזי הקל עם המערער והשית עליו עונש פסילה של שנתיים בלבד. בית הדין הארצי הוא שמצא להחמיר בעונש שהוטל על המערער על ידי בית הדין המחוזי, אשר כלפיו טען המערער כי הוא נגוע כלפיו בדעה קדומה, וכפי שנראה להלן, החמרה זו בדין יסודה. בהקשר האמור הפנה המערער להחלטת בית הדין הארצי בתיק בד"א 82/03, שאוזכרה לעיל. באותו מקרה התקבל ערעור מטעמו על גזר דין שהוטל עליו על ידי הרכב בראשות עו"ד סופר. בית הדין הארצי הורה על ביטול פסק הדין ועל החזרת הדיון למותב אחר אשר לא דן בעבר בהליכים נגד המערער. הועד המחוזי לא ערער על פסק דין זה. עיינו בהחלטה זו, אך אין בה לסייע למערער. באותו מקרה נשען בית הדין הארצי על הערתו של השופט מ' חשין בעניין בלום, אותה ציטטנו לעיל, לפיה אפשר והיה ממליץ – בנסיבות אותו מקרה – להעביר את הדיון להרכב אחר. נוכח דברים אלה, סבר בית הדין כי כך ראוי לנהוג, והדגיש כי "אין בדברינו משום להטיל כל דופי בשיקול דעתו של אב בית-הדין קמא, ההפך הוא הנכון – סבורים אנו כי ידע הוא להתעלם מכל נסיבות לא רלבנטיות להכרעת הדין". גם במקרה שלפנינו, יכול שהיה מקום לשקול מלכתחילה להעביר את ההליך נגד המערער לדיון לפני מותב אחר, אשר לא דן בעניינו בעבר (מהטעמים שנזכרו, כאמור, בענין בלום). בצד האמור, בנקודת הזמן בה אנו מצויים ומשהדבר לא נעשה, אין כדי להביא למסקנה כי קמה עילה להורות על פסילת המותב וביטול ההכרעה שניתנה על ידו, כמבואר לעיל. לטענות נוספות של המערער 9. משדחינו את הטענה כי היה לפסול את מותב בית הדין המחוזי, נעמוד בתמצית על טענותיו הנוספות של המערער בהתייחס להרשעתו. המערער טוען כי עובר להגשת הקובלנה לא ניתנה לו האפשרות להגיב לתלונה שהוגשה נגדו. אין בטענה זו כדי לסייע לו. ראשית, כאמור, טוען הועד המחוזי כי ניתנו למערער הזדמנויות להגיב על התלונה והוא לא עשה כן. מכל מקום, גם אם נניח לטובת המערער כי נפל פגם בהליכים שקדמו להגשת הקובלנה, הרי משהיה לו את יומו לפני הועד המחוזי, ומשאין כל טענה כי נגרם לו עיוות דין, אין בטענה האמורה להביא לפסילת הדיון שנערך (השוו: על"ע 4045/98 עו"ד ניר נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב (לא פורסם, 4.10.99)). המערער טוען כי לגופם של דברים לא היה מקום להרשיעו. המערער מכוון טענותיו לקביעות בית הדין בהתייחס למועד בו פנה אליו המתלונן ובהתייחס לדבריו שלו למתלונן. טענות אלה מכוונות לקביעות עובדתיות של בית הדין המחוזי, ולא מצאנו כי יש עילה שנתערב בהן (השוו: על"ע 5160/04 אילן אשד, עו"ד נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בירושלים (לא פורסם, 22.3.05), פסקה 6). גם בטענות המערער המתייחסות לניהול ההליך אין כדי לסייע לו. המערער טוען כי שני עדים מטעם התביעה נשמעו זה בנוכחותו של זה. טענה זו נטענת באופן כוללני, ואין להבין ממנה מהן הנסיבות העובדתיות שהביאו למצב דברים זה, מה היה תוכן עדותם של העדים, ומדוע – אם כך היה – יש מקום להביא לתיקון או לביטול ההרשעה. המערער אף לא הפנה לאמירה בפרוטוקול שתתמוך בטענתו זו, המוכחשת על ידי הועד המחוזי. ממילא אין תשתית ראויה לטענה, ואין בה משום עילה להתערבות בהכרעת הדין. גם הטענה הנוגעת להתמשכות הדיון לפני בית הדין הארצי אינה מצדיקה התערבות בפסק דינו. בין מועד הדיון לפני בית הדין הארצי לבין מועד מתן פסק הדין חלפו מעל שלוש שנים. כעולה מפסק דינו של בית הדין הארצי, סיבת העיכוב נעוצה בהעברת תיקיו של המערער לבית משפט זה בשל ערעור קודם שהוגש על ידו. אכן, מוטב היה לו ניתן פסק הדין במועד מוקדם יותר, ויכול שהיערכות מתאימה היתה מאפשרת לעשות כן. מכל מקום, אין בכך עילה לביטול ההרשעה. המערער טוען בנוסף כי ערעור הועד המחוזי לבית משפט זה הוגש מבלי שהועד המחוזי עצמו נתן אישורו להגשתו. אין צורך כי נכריע בטענה זו, נוכח מסקנתנו להלן, כי אין מקום להחמיר בעונשו של המערער, כמבוקש בערעור הועד המחוזי. למעלה מן הצורך נעיר, כי גם אם נניח לצורך הדיון לטובת המערער כי הערעור הוגש לבית משפט זה בטרם ניתנה החלטה על ידי הועד המחוזי בקוורום הנדרש, הרי די שניתנה החלטה כזו בדיעבד (השוו: עניין גשרי, בעמ' 619). נוכח כל האמור, דין ערעורו של המערער בנוגע להרשעתו להידחות. לערעורים בעניין העונש 10. בית הדין הארצי מצא להחמיר בעונשו של המערער ולהעמידו על עונש השעיה בפועל בן ארבע שנים. על השיקולים הנוגעים להרשעת המערער עמדנו לעיל בהרחבה. שיקולים אלה נכונים גם לכאן, ודי אם נציין כי טיב העבירות הנדונות דומה עד מאוד לעבירות האחרות בהן הוא הורשע. נוכח האמור, לא מצאנו כי גזר דינו של בית הדין הארצי סוטה מרמת הענישה באופן שמצדיק את התערבותנו. דין הערעורים על חומרת העונש, הן מטעם המערער, הן מטעם הועד המחוזי, להידחות. סיכום 11. ערעור המערער בעל"ע 7741/05 מתקבל, כך שעונש ההוצאה מן הלשכה שהוטל על המערער על ידי בית הדין הארצי מבוטל, ובמקומו יושעה המערער מן הלשכה לתקופה של 12 שנה, במצטבר לכל עונש השעיה אחר שהוטל עליו, ובכלל זה עונש ההשעיה לארבע שנים בבד"א 82/03, 96/03. ערעור המערער בעל"ע 2300/07, וערעור הועד המחוזי בעל"ע 1209/07 נדחים. ש ו פ ט השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ע' פוגלמן. ניתן היום, ב' בכסלו, התשס"ח (12.11.07). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05077410_M04.doc אק מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il