פלוני נ. בית הדין הרבני הגדול

פסק-דין בתיק בג"ץ 7739/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 7739/08 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן העותרת: פלונית נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הרבני הגדול 2. בית הדין הרבני האזורי תל אביב 3. פלוני עתירה למתן צו על-תנאי בשם העותרת: עו"ד גדעון היכל בשם המשיב 3: עו"ד אורנה גלזן-גונן פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: עניינה של העתירה שבפנינו בבקשת העותרת כי ניתן צו המורה למשיבים לנמק מדוע לא יבוטל פסק דינו של המשיב 2, בית הדין הרבני האזורי בתל-אביב, בגדרו נתקבלה תביעת הגירושין שהגיש המשיב 3 בעלה של העותרת וכן מדוע לא יבוטל פסק דינו של המשיב 1, בית הדין הרבני הגדול, אשר דחה את ערעורה של העותרת. העותרת והמשיב 3 נישאו זה לזה בשנת 1964 בנישואין אזרחיים ובטקס קונסרבטיבי בארצות הברית. בשנת 1971 עלו הם יחדיו לישראל. בשלב מסוים החליטו העותרת והמשיב 3 ככל הנראה להתגרש זה מזה בנסיבות שאינן מובררות די צורכן. מכל מקום, אין מחלוקת כי בסופו של יום גיבשו הם הסכם המסדיר את פרידתם, לרבות עניין המזונות ועניין הרכוש (להלן: ההסכם) אשר הוגש לאישור בית המשפט המחוזי בתל-אביב בשנת 1988. בין היתר, קבע ההסכם כי הצדדים ימסרו לבית הדין הרבני בקשה משותפת לגירושין. כמו כן נקבע בו כי הצדדים מתחייבים להיענות להזמנות בית הדין ובית המשפט. יצוין כי ככל הנראה עוד טרם שגובש הסכם זה עזב המשיב 3 את ישראל ועבר להתגורר בארצות הברית שם חי הוא עד היום. בשנת 2007 הגיש המשיב 3, על ידי באת כוחו, את תביעת הגירושין נשוא העתירה שבפנינו בבית הדין הרבני האזורי בתל-אביב, הוא המשיב 2. העותרת טענה כי לבית הדין אין סמכות לדון בתביעה היות והמשיב 3 אינו תושב ישראל ולא חי בה מזה 20 שנים. ביום 4.9.2007 ניתנה החלטת המשיב 2 בה קבע הוא כי העניין מצוי בסמכותו וכי עצם הגשת התביעה על ידי המשיב 3 באמצעות שלוחו נחשבת כנוכחות קונסטרוקטיבית שלו בישראל. ביום 13.11.2007 ניתן פסק דינו של המשיב 2, בגדרו נתקבלה כאמור תביעת המשיב 3 והעותרת חויבה לקבל גט. זאת, בנימוק כי הצדדים פרודים כבר מזה כעשרים שנה ולא נראה כי העותרת רוצה כלל בבעלה אלא כי סלע המחלוקת ביניהם הינו כספי בלבד. העותרת ערערה על פסק הדין בפני המשיב 1 - בית הדין הרבני הגדול. עיקר טענותיה היו בעניין סמכות בית הדין הרבני האזורי לאור כך שהמשיב 3 אינו תושב ישראל ולעניין זאת שהדיון התקיים ללא נוכחות המשיב וחקירתו. ביום 31.3.2008 ניתן פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול אשר דחה כאמור את ערעורה של העותרת. נקבע כי לטענת חוסר הסמכות אין בסיס וזאת ממספר נימוקים: הוראות סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953 (להלן: חוק שיפוט בתי דין רבניים) וההסכם שנחתם כאמור בין העותרת והמשיב 3; לאור כך שהצדדים היו אזרחי ישראל וחיו בה, התדיינו ביחס לנישואיהם בבית משפט ישראלי והמשיב הגיש תביעת גירושין בארץ; וסעיף 4א' לחוק שיפוט בתי דין רבניים הקובע את סמכות בית הדין הרבני כאשר מקום מושבו של הנתבע בישראל או אם שני בני הזוג הם אזרחים ישראלים. בעניין קיום הדיון שלא בנוכחות המשיב 3 נקבע כי הדבר אינו נוגד את סדרי הדין בבתי הדין הרבניים המקנים שיקול דעת לבית הדין בעניין. מכאן העתירה שבפנינו בגדרה חוזרת העותרת וטוענת כי פסק דינו של המשיב 2 ניתן בחוסר סמכות. כמו כן נטען כי פסק הדין ניתן ללא שהמשיב 3 הופיע בפני בית הדין הרבני כך שלא ניתן היה למעשה לערוך כל בירור עובדתי בטענותיו. כן נטען לטעויות לכאורה בעובדות שציינו המשיבים 1 ו-2 בפסקי דינם בשל כך שלא ביררו כלל את העובדות. בעניין הסמכות נטען כי מאחר והמשיב אינו תושב ישראל ולא מקיים זיקה לישראל, לא ניתן היה לדון בתביעתו במיוחד לאור הצורך בבירור עובדות בדרך של עדויות, חקירה וראיות. בעניין ההסכם נטען כי לאור כך שהמשיב 3 לא עמד בתנאיו ולא שילם את המזונות שנקבעו בו, לא ניתן לשאוב את הסכמת האישה להתדיין בעניין הגט מהסכם זה. דין העתירה להידחות על הסף. כלל ידוע הוא שבית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על בתי הדין הרבניים, אלא במקרים חריגים בלבד. כפי שנאמר בבג"ץ 1842/92 בלויגרונד נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד מו(3) 423, 429: "סמכותנו ליתן צווים לבתי דין דתיים מוגבלת, על-פי סעיף 15(ד)(4) לחוק-יסוד: השפיטה, למקרים בהם העילה להתערבות היא שאלת הסמכות, דהיינו: סמכותו של בית הדין הדתי לדון בעניין פלוני או הימנעותו מלדון בעניין שהובא לפניו או להוסיף ולדון בעניין שלא לפי סמכותו". המונח "חריגה מסמכות" הורחב בפסיקה והוא כולל, בין היתר, גם חריגה מכללי הצדק הטבעי או סטייה מהוראות החוק המכוונות לבית הדין הרבני. יחד עם זאת, לא השתכנענו מנימוקי העותרת, כי עניין לנו בחריגה של בית הדין הרבני מסמכותו או מחריגה מכללי הצדק הטבעי בנסיבות העניין. סמכותו של בית הדין הרבני לדון בהתרת נישואיהם הדתיים של זוג יהודים שנישאו בנישואים דתיים, גם כאשר רק הנתבע הינו תושב ישראל, נובעת ישירות מהוראת סעיף 4א(א)(1) לחוק שיפוט בתי דין רבניים, הקובע כי: סמכות מבחינה בין-לאומית בתביעה לגירושין 4א. (א) בלי לגרוע מסמכויות השיפוט לפי סעיף 1, לבית דין רבני יהיה שיפוט ייחודי בתביעה לגירושין בין בני זוג יהודים שנישאו על פי דין תורה, בהתקיים אחת מהזיקות האלה: (1) מקום מושבו של הנתבע בישראל; יתרה מכך, בנסיבות העניין מדובר גם בבני זוג ששניהם אזרחי ישראל כנדרש על פי סעיף 4א(2) לחוק שיפוט בתי דין רבניים וקיים גם ההסכם ביניהם המעגן את הסכמת העותרת להתדיין בסוגיית הגירושין בבית הדין הרבני כך שניתן לשאוב סמכות גם מכוח הוראות סעיף 9 לחוק זה. אין לקבל את טענתה של העותרת כי משלא עמד המשיב 3 בתשלומי המזונות על פי ההסכם יש בכך כדי להפקיעו, משלא תבעה היא אותו על הפרת ההסכם או ביקשה את ביטולו. לא ראינו גם בכך שבית הדין הרבני לא חייב את התייצבותו של המשיב 3 בפניו כעילה להתערבות בפסק דינו משהדבר עולה בקנה אחד עם הוראות תקנה נח' לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג, ומאחר ונראה כי העובדות שעמדו בבסיס פסק דינו של בית הדין הרבני, היינו, היות בני הזוג פרודים מזה כעשרים שנה ללא כל כוונה לשוב זה אל זה, אינן שנויות במחלוקת ממשית. אשר על כן, העתירה נדחית על הסף. העותרת תשא בשכר טרחת עורך דינו של המשיב 3 בסך של 10,000 ש"ח. ניתן היום, כ"ג בטבת התשס"ט (19.1.2009). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08077390_H02.doc שצ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il