שאול כהן נ. בועז תמיר

20 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מינהליים עע"מ 7734/18 לפני: כבוד המשנה לנשיאה נ' הנדל כבוד השופט ג' קרא כבוד השופט י' אלרון המערערים: 1. שאול כהן 2. עובדיה מדמוני נ ג ד המשיבים: 1. בועז תמיר 2. רבקה תמיר 3. עיריית ירושלים 4. הוועדה המקומית לתכנון ובניה בירושלים 5. הוועדה המחוזית לתכנון ובניה ירושלים 6. רשם מקרקעין ירושלים, משרד המשפטים 7. מרקריאן נובאר 8. קרקאשיאן ג'ון קנס ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כב' סג"נ י' נועם) בעת"מ 13769-09-15 מיום 6.8.2018 תאריך הישיבה: ז' בתשרי התשפ"ב (13.9.2021) בשם המערערים: עו"ד אסף רנצלר; עו"ד אורי בוסתנאי בשם המשיבים 1 ו-2: עו"ד סטיב ברמן בשם המשיבות 3 ו-4: עו"ד אורנה ורכובסקי בשם המשיבים 5 ו-6: עו"ד שי כהן פסק-דין השופט י' אלרון: האם יש בחלוף הזמן ובהתנהלות העותרים (משיבים 2-1 בערעור) כדי לגבור על פגם משמעותי בהתנהלותן של רשויות מנהליות, אשר הוביל לכך שמגרש בליבה של העיר ירושלים הועבר, שלא כדין, לידי בעלות פרטית? זו עיקר הסוגיה הדורשת את הכרעתנו. לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים ב-עת"מ 13769-09-15 (השופט בדימוס י' נועם) מיום 6.8.2018, במסגרתו בוטלה החלטה על שינוי ייעוד המגרש מושא ההליך משטח ציבורי פתוח (להלן: שצ"פ) לשטח פרטי פתוח (להלן: שפ"פ), ולרשמו בבעלות בעלי הזכויות בחלקה 97, גוש 30036, וכן נקבע כי הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה תדון מחדש בהתנגדות מערער 1, תוך מתן זכות טיעון למשיבים 2-1 ולמערערים, בשים לב להערות בית המשפט לעניינים מנהליים בפסק דינו. רקע והליכים קודמים המערערים 2-1, הם בעלי הזכויות במשותף עם המשיבים 8-7, במקרקעין שאינם מוסדרים, הידועים כחלקה 97 בגוש 30036 (להלן: חלקה 97, ו-בעלי הזכויות בחלקה 97, בהתאמה), המצויים בשכונת נחלת שבעה בירושלים. יוער, כי המערערים טוענים כי רכשו את יתרת הזכויות בחלקה מהמשיבים 8-7, אשר אינם מתגוררים בישראל, אולם מסיבות שונות נרשמה לטובתם הערת אזהרה בלבד. המשיבים 2-1, הם בעלים במשותף של מקרקעין הסמוכים לחלקה 97, הידועים כחלקה 11 בגוש 30036, ובו מבנה המושכר לצד שלישי ומשמש כמסעדה (להלן: חלקה 11). המקרקעין מושא המחלוקת, מגרש 4 (להלן: המגרש) גובלים אנכית בשטחן של חלקות 97 ו-11, ובשטחה של חלקה נוספת, חלקה 96, אשר בעליה אינם צד להליכים. ביום 21.2.1996 הגישה המשיבה 3, עיריית ירושלים (להלן: העירייה) ללשכת התכנון המחוזית את תוכנית 4740 (להלן: התוכנית), שמטרתה, בין היתר, שינוי מערך ייעודי הקרקע בשטח התוכנית; קביעת בינוי לבניינים חדשים ותוספות בנייה; וקביעת מתחמים והוראות לביצוע איחוד וחלוקה. בנוסף, הוצע בתוכנית לשנות את ייעודה של דרך ציבורית שעברה במגרש, לשצ"פ. לאחר שפורסמה בילקוט הפרסומים ובעיתונות הודעה על הפקדת התוכנית, הוגשו מספר התנגדויות על ידי בעלי מקרקעין גובלים, וביניהם המערער 1. בהתנגדותו, כלל המערער 1 מספר טענות, ובראשן טענה קניינית לבעלות במגרש. לטענתו, המגרש שימש כחלק מהבניין שבבעלותו (הניצב על חלקה 97) וכמגרש החניה של הבניין "מאז ומעולם". כמו כן טען, כי במסגרת הליכי תכנון קודמים (תוכנית 2422) בא בדברים עם מנכ"ל החברה לפיתוח מזרח ירושלים, וסוכם עמו כי המגרש יוחכר לו בחכירה לדורות בסכום סמלי, בתמורה לכך שייוותר על התנגדותו לאותה תכנית קודמת. בנוסף, המערער 1 ביקש כי במסגרת התוכנית המגרש יוחכר לו כשטח פרטי, חלף הכרזתו כשצ"פ וטען כי ביצע במימונו, ובתיאום עם המשיבה 3, עבודות שונות בשטח המגרש. במסגרת דיון שערכה ועדת משנה של המשיבה 4, הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, ירושלים (להלן: הוועדה המקומית) ביום 19.5.1997 הוחלט: "...להוריד התכנית מסדר היום ולהביאה להמשך דיון לאחר בדיקת מח' נכסי העיריה את נושא הסדרי בעלויות עם מינהל מקרקעי ישראל ואת נושא ההסכמים שלדברי המתנגדים נחתמו עם החב' לפיתוח מזרח ירושלים". בדיון נוסף שהתקיים ביום 1.9.1997 לפני ועדת משנה זו, המליצה הוועדה לקבל חלקית אחת מן ההתנגדויות שהובאו בפניה, לדחות את יתר ההתנגדויות וביניהן התנגדות המערער 1, וכן להמליץ למשיבה 5, הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה, ירושלים (להלן: הוועדה המחוזית), על מתן תוקף לתוכנית. ביום 9.11.1997, קיימה הוועדה המחוזית דיון בהתנגדויות אשר הוגשו לתוכנית, ובסיומו קיבלה בחלקה את התנגדות המערער 1, והחליטה על הגדרת המגרש כשפ"פ ללא אחוזי בנייה. טרם קבלת החלטה זו, הוועדה המחוזית לא שלחה הודעה לפי סעיף 106(ב) לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה) למי שהיה עלול להיפגע ממנה. בעקבות ההחלטה לעיל, הוועדה המקומית תיקנה את התוכנית, ובמסגרת זו תוקן התשריט כך שייעודו של המגרש שונה משצ"פ לשפ"פ, ובטבלת ההקצאות של התוכנית נרשם כך: "מגרש חדש מס' 4 יירשם ע"ש הבעלים של חלקה 97 בגוש 30036". לאחר שתוקנה, עברה התוכנית לוועדה המחוזית לקידום הליכי אישור, ולבסוף פורסמה למתן תוקף ביום 23.10.2000. לטענת המשיבים 2-1, רק בחודש פברואר 2006 גילו כי הבעלות במגרש נרשמה על שמם של בעלי הזכויות בחלקה 97 לאחר בירורים שערכו בשל עבודות גידור שבוצעו בו, ולכן פנו ביום 21.9.2006 לעירייה, וטענו כי נפלו פגמים בהקניית הבעלות במגרש במסגרת התוכנית. ביום 26.3.2007, ולאחר פנייה נוספת של המשיבים 2-1, דחתה העירייה את טענותיהם. המשיבים 2-1 הגישו ביום 10.9.2007 תביעה אזרחית בבית משפט השלום בירושלים נגד העירייה, הוועדה המקומית, והוועדה המחוזית (ת"א 10100/07) ובה תבעו פיצוי כספי בגין רשלנותן בהליך אישורה של התוכנית, ובפרט עקב הקניית המגרש לבעלי הזכויות בחלקה 97 (להלן: התביעה הכספית). לטענתם, כתוצאה מאישור התוכנית נגרמו להם נזקים בגין ירידת ערך המקרקעין בבעלותם, ובשל הגבלתם מלעשות שימוש סביר במקרקעין בבעלותם. בית משפט השלום קיבל את התביעה ביום 23.7.2014, ופסק לטובת המשיבים 2-1 פיצויים בסך 80,000 ש"ח. לפי פסק הדין, נמצא כי לא התקבלה החלטה להקנות את המגרש לבעלי הזכויות בחלקה 97, ומשכך, ישנה התרשלות ברישום הבעלות בו על שמם. יצוין, כי המערערים לא היו צד לתביעה הכספית, אך המערער 1 העיד במסגרתו. העירייה, הוועדה המקומית, והוועדה המחוזית ערערו על פסק דינו של בית משפט השלום (ע"א 21753-10-14; ע"א 41172-10-14). במהלך הדיון בערעור, לאור הערות המותב הודיעו הצדדים על הסכמה לפיה: "...הסעדים הכספיים שנקבעו על-ידי בית-משפט קמא, לרבות החיוב בהוצאות – יבוטלו, והצדדים שומרים על כל טענותיהם בשאלת ההתרשלות בהליך התכנוני". להסכמה זו ניתן תוקף של פסק-דין. עקב זאת, פנו משיבים 2-1 ביום 27.4.2015 לוועדות המקומית והמחוזית, ודרשו כי בהסתמך על ממצאיו העובדתיים של בית משפט השלום, תתוקן הטעות שנפלה לטענתם בתוכנית. לאחר שלא נענו, עתרו לבית המשפט לעניינים מנהליים. טענות הצדדים בבית המשפט לעניינים מנהליים לטענת משיבים 2-1, החלטת הוועדה המחוזית לקבל את התנגדות המערער 1 לשינוי ייעוד המגרש לשפ"פ עניינה בייעוד הקרקע בפן התכנוני בלבד, ואינה מכריעה לעניין הבעלות בו. בנוסף, טענו כי העירייה והוועדה המקומית פעלו בחוסר סמכות משרשמו את המגרש כשפ"פ על שמם של בעלי הזכויות בחלקה 97, וכי הוועדה המחוזית שגתה אף היא כאשר אישרה זאת מבלי לבחון כנדרש האם רישום זה מבוסס על החלטה שהתקבלה כדין. עוד נטען לפגמים נוספים שנפלו באופן קבלת ההחלטה, ובכלל זה: העדר החלטה של מועצת העיר, אישור שר הפנים, ועריכת הסכם, כנדרש לפי סעיפים 188(א) ו-203 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: פקודת העיריות); הקניית קרקע למי שאינו נמנה על בעלי המקרקעין בתחום התוכנית, בניגוד לסעיף 121 לחוק התכנון והבנייה; הקניית קרקע לבעלים ללא תמורה וללא תשלום מס, בניגוד לחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), התשכ"ג-1963. הוסיפו המשיבים 2-1, כי במסגרת הדיונים שהתקיימו בתביעה הכספית, נציגי העירייה ומי ששימש בתקופה הרלוונטית כממונה על נכסי העירייה, מר לוירר, לא ידעו להסביר כיצד שורבבה לטבלת האיחוד והחלוקה "הוראת ההקניה" השנויה במחלוקת; ואף כי מתשובת המערערים לעתירה נודע להם לראשונה על קיומו של מכתב מיום 28.5.2000, בו כתב מר לוירר לאדריכל אשר ערך את התוכנית: "לבקשתו של מר שאול כהן [המערער 1- י' א'] הריני מתכבד לאשר כי אין לנו התנגדות לרישום מגרש חדש 4 ע"ש הבעלים של חלקה 97 בגוש 30036". לטענתם מכתב זה הוסתר בתביעה הכספית, והוא מלמד על שיתוף פעולה בין המערער 1 לבין העירייה. מנגד, המערערים והמשיבים 6-3 טענו כי יש לדחות את העתירה בשל מספר עילות סף – ובראשן, שיהוי קיצוני. עוד נטען, כי העתירה לוקה גם בהיעדר העדר ניקיון כפיים והיעדר מעמד; כי ממילא לא נגרם למשיבים 2-1 נזק בעקבות אישור התוכנית; כי המשיבים 2-1 עושים שימוש לרעה בהליכי משפט; ואף כי קיים "מעשה בית דין". לגופו של עניין – העירייה והוועדה המקומית טענו כי הקניית הבעלות במגרש לבעלי חלקה 97, מהווה פרשנות סבירה להחלטת הוועדה המחוזית; כי הפרשנות החלופית המוצעת על ידי משיבים 2-1, לפיה שונה ייעוד המגרש ללא הקנייתו למערערים, משמעותה ריקון מתוכן של החלטת הוועדה המחוזית; כי הגדרת הקרקע כפרטית או ציבורית, מגלמת בתוכה אמירה קניינית; וכי תיקון התשריט וטבלת ההקצאות נעשו כדין. באשר לטענת המשיבים 2-1 לפיה הוראת ההקניה בטלה מאחר שלא קדמו לה הליכים חוקיים לפי פקודת העיריות – נטען כי מדובר ב"טענה כבושה", וכי הדיון בטענה זו אינו בסמכות בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, אלא בסמכות בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ. בשונה מזאת, הוועדה המחוזית טענה כי החלטתה בהתנגדותו של המערער 1 עסקה בפן התכנוני בלבד, בעוד סוגיית הבעלות במגרש הוכרעה על ידי העירייה והוועדה המקומית, והוסיפה כי אין זה מתפקידה לוודא כי העירייה ביצעה את ההליך החוקי המתחייב טרם אישור התוכנית. פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בית המשפט לעניינים מנהליים פסק כי אכן נפל שיהוי סובייקטיבי בהתנהלות המשיבים 2-1, לנוכח בחירתם לנקוט תחילה בהליך של תביעה כספית לאחר שנודעו להם העובדות בבסיס עתירתם. עוד נקבע, כי קיים גם שיהוי אובייקטיבי, מאחר שחלוף הזמן מקשה על בירור השתלשלות העניינים. עם זאת, משמוסדות התכנון – הוועדה המקומית והוועדה המחוזית, לא חלקו על כך שלא נעשתה הקניה כדין של המגרש לבעלי חלקה 97, סבר בית המשפט כי יש להידרש לטענות המשיבים 2-1 בשל הפגיעה בעקרון שלטון החוק. עוד צוין, כי לא הוצג נזק ממשי שעלול להיגרם לגורם כלשהו כתוצאה מקבלת העתירה או שינוי ייעוד הקרקע. בית המשפט קבע כי נפל פגם בהליך התכנוני בגדרו שונה הייעוד של המגרש – מאחר שהוועדה המקומית סברה כי הוועדה המחוזית הורתה לה לרשום את המגרש בבעלותו של המערער 1, בעוד הוועדה המחוזית טוענת כי לא נתנה הוראה שכזו בהיבט הקנייני, וכי בשלב אישורה הסופי של התוכנית יצאה מתוך הנחה מוטעית, כי הקנית הקרקע למערער 1 נעשתה על ידי העירייה כדין. לבסוף נקבע כך: "... העתירה מתקבלת, במובן זה שההחלטה להפוך את ייעוד המגרש משצ"פ לשפ"פ ולרשמו בבעלות בעלי הזכויות בחלקה 97 בגוש 30036 (משיבים 8-5) מבוטלת. הוועדה המחוזית תדון מחדש בהתנגדותו של משיב 5 [המערער 1 בהליך זה – י' א'] (רק בזיקה להחלטה האמורה), זאת תוך מתן זכות טיעון לעותרים ולמשיבים 5 ו-6 [המשיבים 2-1 והמערערים בהליך זה – י' א'] ובשים לב להערות בית-המשפט בפסק-דין זה." לצד זאת, בשל השיהוי בהגשת העתירה, לא ניתן צו להוצאות. על פסק דין זה הוגש הערעור שלפנינו. טענות הצדדים בערעור העיקרי לטענת המערערים, פסק הדין שגוי מאחר שהוא מסתמך על טענתה העובדתית של הוועדה המחוזית, כי החלטתה לא קבעה דבר לעניין רישום זכויות קנייניות במגרש, שעה שטענה זו לא נתמכה בראיות. עוד טוענים המערערים, כי נכון היה לדחות את העתירה על הסף מטעמי היעדר ניקיון כפיים ושיהוי, תוך הדגשת הנזקים שעלולים להיגרם להם – נזק ממוני בעקבות אבדן הכספים שהושקעו במגרש וחשיפתם לתביעות; ונזק ראייתי, המתבטא בין היתר בכך שלא הוגש תצהיר מטעם גורם במוסדות התכנון אשר היה מעורב בהליך התכנוני בזמן אמת. באשר לאי-קיום ההליך הקבוע בסעיף 188 לפקודת העיריות – לשיטת המערערים התבצעה הקנייה כדין במסגרת הליך "איחוד וחלוקה", וממילא, ככל שנפל פגם, מדובר בפגם שניתן לתקנו בדיעבד. בנוסף, שבו על הטענה כי בית המשפט לעניינים מנהליים נעדר סמכות לדון ולהכריע בעניין. מנגד, המשיבים 2-1 חוזרים על טענותיהם בבית המשפט לעניינים מנהליים וטוענים כי רישום הוראת ההקניה בתוכנית אינו מעוגן בהחלטת הוועדה המחוזית, ולמעשה נעשה שימוש בגרסת תוכנית "כוזבת", אשר אינה זו שאושרה מבחינה מהותית על ידי הוועדה המחוזית. עוד נטען, כי אין "שמץ ראיה" שהמגרש היה חלק "בלתי נפרד" מחלקה 97, ואין בנמצא כל החלטה המורה על הקנייתו למערערים. העירייה והוועדה המקומית טענו כי יש לקבל את הערעור ממספר טעמים עיקריים: לפסק הדין השלכות רוחב שליליות מאחר שהוא מאפשר תקיפת תכניות שאושרו ופורסמו לציבור לפני שנים רבות; הוועדה המחוזית הכריעה למעשה בהחלטתה כי המגרש יירשם על שם בעלי הזכויות בחלקה 97; קביעת בית המשפט לעניינים מנהליים כי מדובר בפגיעה קשה בשלטון החוק המצדיקה את דחיית טענת השיהוי התקבלה מבלי שנבחנו שיקולים נוספים שנקבעו בפסיקה; המשיבים 2-1 אינם נקיי כפיים כיוון שהגישו עתירה אשר נועדה לשמור על המגרש כשטח ציבורי, כדי שתתאפשר להם גישה לנכס דרך דלת בלתי-חוקית שנבנתה ללא היתר בנייה; הסעד שניתן לא התבקש על-ידי המשיבים 2-1. הוועדה המחוזית והמשיב 6, בסיכומיהם, הודיעו כי בנקודת הזמן הנוכחית הם אינם מתנגדים לתוצאת פסק הדין. המשיבים 8-7 לא הגישו סיכומים מטעמם, ולא התייצבו לדיון שהתקיים בערעור. ערעור שכנגד המשיבים 2-1 הגישו ערעור שכנגד על החלטת בית המשפט המחוזי שלא לפסוק הוצאות לטובתם בשל השיהוי אשר דבק בהתנהלותם, ואולם במהלך הדיון לפנינו חזרו בהם מהערעור שכנגד, והוא נמחק מבלי שניתן צו להוצאות. דיון והכרעה לאחר שעמדות הצדדים הוצגו לפנינו בהרחבה, בכתובים ובעל-פה, שוכנעתי כי אכן נפל פגם מובהק באופן בו הועברו הזכויות הקנייניות במגרש לידי בעלי הזכויות בחלקה 97. עד לאישורה של התוכנית והאירועים מושא הערעור שלפנינו, שטחו של המגרש היה בבעלות העירייה. אולם, גרסת המערערים, היא כי למעשה "מאז ומתמיד" שטח זה היה חלק "בלתי נפרד" מחלקה 97, ושימש כחצר המבנה. לשיטת המערערים, הוועדה המחוזית קיבלה במסגרת החלטתה מיום 9.11.1997 את טענות המערער 1, והקנתה לבעלי הזכויות בחלקה 97 את הזכויות הקנייניות במגרש. ובלשונם: "הועדה המחוזית שמעה את ההתנגדות ואת טענותיו של המשיב 5 [המערער 1 – י' א'] ולאור טענותיו התכנוניות והקנייניות, לרבות בהיותו בעל זכויות במקום, הכירה בכך שהשטח שייך לו ולפיכך קבעה כי יעוד החצר יהיה שטח פרטי פתוח, יחד עם זאת הבהירה הועדה המחוזית כי לא תהיה בניה במקום" (סעיף 16 לתגובת המערערים לעתירה המתוקנת). העירייה והוועדה המקומית אף הן ביקשו להסתמך על החלטת הוועדה המחוזית, וטענו כי אופן הפרשנות הסביר והיחיד המתחייב מהחלטה זו, הוא כי הוחלט על הקניית השטח לבעלי הזכויות בחלקה 97, ולשם כך הוחלט להפכו לשפ"פ, ללא זכויות בניה. מנגד, הוועדה המחוזית (והמשיב 6), טענו כי העירייה היא שהחליטה כי המגרש יירשם לאחר הליך האיחוד והחלוקה על שם בעלי הזכויות בחלקה 97, וכי "כאשר מדובר באיחוד וחלוקה בהסכמה אין הוועדה יורדת לפרטי טבלת האיחוד והחלוקה, מבחינת מיהות בעלי המגרשים הקודמים והחדשים, והיא אך בודקת שהטבלה מאוזנת ונותנת תוקף להסכמת הצדדים. במקרה זה משהוגשה התוכנית ע"י עיריית ירושלים ובמסגרתה נרשם בטבלת האיחוד והחלוקה, כי השטח שהיה בבעלותה של העירייה יירשם ע"ש מר כהן, ניתן היה לראות בכך הסכמה שלה לעניין." (סעיף 40 לתגובת הוועדה המחוזית והמשיב 6 לעתירה המתוקנת); עוד הוסיפו כי "באשר להקניית השטח למר כהן, הרי שהוועדה המחוזית לא קבעה דבר בעניין זה ותפקידה הסתכם בכך שבדקה כי בקבלת האיחוד והחלוקה, שנערכה בהסכמת כל בעלי החלקות בתחום התכנית, השטחים המופיעים במצב הקיים תואמים את השטחים במצב החדש" (ההדגשה אינה במקור – י' א', סעיף 41, שם). עולה אפוא, כי קיימת מחלוקת בין הרשויות השונות – העירייה והוועדה המקומית טוענות כי הוועדה המחוזית היא שהחליטה על הקניית המגרש לבעלי הזכויות בחלקה 97, ואילו הוועדה המחוזית טוענת כי לא קבעה כך, אלא העירייה היא שהכריעה לעניין הזכויות הקנייניות במגרש. ניכר אם כן, כי עיקר המחלוקת שלפנינו בהקשר זה, מתנקזת לבחינת החלטת הוועדה המחוזית מיום 9.11.1997. וזו לשונה: "לקבל בחלקה את התנגדות שאול כהן ולקבוע כי השטח בין חלקה 96 לבין בנין חדש מס' 1 ובין רח' ריבלין לרח' אגרון יוגדר כשטח פרטי פתוח ללא אחוזי בניה." לנוכח העמדות השונות אשר הוצגו לפנינו בהתייחס למשמעות אשר נכון להקנות להחלטה זו, נפנה לפרוטוקול הדיון שנערך טרם קבלת ההחלטה, בו נדונו התנגדויות לתוכנית. מפרוטוקול הדיון עולה, כי המערער 1 הציג עצמו כבעלים של חלקה 96 (כך נרשם, הגם שמדובר בחלקה 97), טען כי ברשותו "מכתבים" הנוגעים להסכמות בינו לבין מנכ"ל החברה לפיתוח מזרח ירושלים, וכי המגרש "שלו". בתשובה – יושב הראש תמה על גרסה זו, ואף שאל אם בידיו חוזה חכירה. לכך השיב המערער 1: "לא חוזה. איציק יעקב חתם מכתב" (עמודים 38-37 לכרך מוצגי המערערים). ומהמשך חילופי הדברים שבין יושב הראש לבין מר מלצר, אדריכל התוכנית, מובן כי המכתבים אשר המערער 1 טען כי בידיו, אינם מוכרים להם. לאחר מכן, הוסיפו הנוכחים לדון בעניין הייעוד התכנוני של המגרש, וכך מופיע בפרוטוקול (עמודים 39-38 לכרך מוצגי המערערים): "עו"ד משה דרעי: מה אתה רוצה לבנות שם? שאול כהן: אני לא רוצה לבנות. עו"ד משה דרעי: לא. מה אתה רוצה לעשות בשטח הזה? למה זה משמש אותך? , הכוונה מה אתה רוצה שיהיה היעוד של השטח? מר שאול כהן: חנייה. עו"ד שלמה דרעי: עכשיו מציעים ירוק. שאול כהן: אז שטח פתוח פרטי. עו"ד שלמה דרעי: אז מה הבעיה? מר נחום מלצר: היום זה חנייה. שאלה: אתה מבקש שישנו את זה חנייה בתב"ע? הערה: זה שטח ירוק אסור לך לחנות. מר שאול כהן: מתחייב לא לבנות שם. ... גלוריה: אינני מבינה. מבחינת החנייה, הועדה המקומית דחתה את נושא החנייה. בגלל שזה לא סביר שתהיה חנייה בשטח ירוק. מר פסקואל ברויד: אתה אומר שזה ירוק. הערה: סטטוטורי. ... מר פסקואל ברויד: ויתר הדברים. הבניין החדש יהיה במרחק של 7 מטר כלפי השטחים. זה יהיה שטח פרטי פתוח ולא זכויות בנייה עם גישה משלו. גלוריה: חלקה 96. מר אורי בר ששת: כן. חלקה שלו הקטנה. יושב ראש: היא לא שלו. מר אורי בר ששת: מה שהוא טוען. יושב ראש: ללא זכויות בנייה. מר אורי בר ששת: זה דרך והוא חונה שם. אי אפשר להיכנס שם. זה דרך ללא מוצא" [ההדגשות אינן במקור – י' א']. לנוכח דברים אלו, נוסח ההחלטה עצמה, וכן האירועים שקדמו לדיון שתואר לעיל, נהיר כי אין לראות בהחלטת הוועדה המחוזית מיום 9.11.1997 הכרה בזכויותיו הקנייניות של המערער 1 או יתר בעלי חלקה 97 – לא במפורש, ואף לא במשתמע. הוועדה המחוזית דנה, אך ורק, בשאלת הייעוד התכנוני של המגרש, ובאשר לזכויות הקנייניות הנטענות של המערער 1 – ניכר שנציגי הוועדה המחוזית לא השתכנעו מטיעוניו, אלא הטילו בהם ספק של ממש, ובוודאי שלא ביקשו להכריע לגביהם. יתרה מכך – איני סבור כי פרשנות לפיה יש ליישם החלטה זו להעברת הבעלות במגרש לידי הבעלים של חלקה 97, היא פרשנות "סבירה ואפשרית" כנטען לפנינו. יצוין, בגדר למעלה מן הצורך, כי אף לו החלטת הוועדה המחוזית הייתה מתיימרת להקנות זכויות קנייניות במגרש למערער 1 או למי מבין בעלי הזכויות בחלקה 97, דינה של החלטה זו היה להתבטל, בין היתר בהיותה חורגת באופן קיצוני ממתחם הסבירות (עע"מ 2418/05 מילגרום נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה, פסקה 9 (24.11.2005)). קשה עד מאוד להלום, כי כל שנדרש על מנת לשכנע את הוועדה המחוזית להקנות למערער 1 (וליתר בעלי הזכויות בחלקה 97) זכויות קנייניות במגרש הוא טיעון דל אשר אינו מגובה בראיות, כטיעון המגולם בפרוטוקול. כידוע: "רשויות התכנון – כמו כל רשות מינהלית אחרת – חייבות להפעיל את סמכויותיהן על סמך תשתית עובדתית מבוססת ובדוקה..." (עע"מ 1975/01 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, כרמיאל נ' רובינשטיין, פסקה 5, נו(6) 638 (2002)‏). זאת נאמר, אף מבלי שנחוץ בענייננו לבחון האם נדרש היה לבצע הליכים אחרים הקבועים בדין לצרכי אישור העברת מקרקעין שכזו מידי העירייה לידיים פרטיות. כמו כן, לאחר התביעה הכספית נחשף מכתבו של מר לוירר, הממונה על נכסי העירייה דאז כאמור, מיום 28.5.2000, לפיו: "לבקשתו של מר שאול כהן [המערער 1 – י' א'] הריני מתכבד לאשר כי אין לנו התנגדות לרישום מגרש חדש 4 ע"ש הבעלים של חלקה 97 בגוש 30036". מכתב זה מלמד על כך שלאחר החלטת הוועדה המחוזית מיום 9.11.1997, נוהלו מגעים בין המערער 1, לנציג העירייה. אולם, המערערים לא ראו לנכון לפרט כלל על אודות מגעים אלו, ואף ניכר כי עדויות המערער 1 ומר לוירר במסגרת התביעה הכספית, לא שפכו אור על הנדון. הרושם הוא, כי רב הנסתר על הגלוי בכל הנוגע לתהליך בו תורגמה החלטת הוועדה המחוזית לכדי הערה בטבלת האיחוד וחלוקה של התכנית לפיה "מגרש חדש מס' 4 יירשם ע"ש הבעלים של חלקה 97 בגוש 30036", ולבסוף לכך שהזכויות הקנייניות במגרש הועברו לבעלי הזכויות בחלקה 97. יודגש – המערערים נמנעו באופן עקבי מלהבהיר את טענתם לבעלות במגרש, ודבקו בגרסתם הלאקונית כי המגרש היה "מאז ומתמיד" חלק מחלקה 97. ואולם, במסגרת הדיון שהתקיים ביום 9.11.1997 לפני הוועדה המחוזית, ציין המערער 1, כי בידיו מסמכים המגבים את טענותיו. מסמכים אלו לא הוצגו בהליך דנן, או בפני בית המשפט לעניינים מנהליים – לא נטען באופן קונקרטי מה נכלל בהם; לא צוין כי הם כבר אינם בידיו; ונטען טיעון כללי כי חלוף הזמן גרם לנזק ראייתי באשר ליכולתם של המערערים להוכיח היום את בעלותם ההיסטורית במגרש. כמו כן, כאשר העיד המערער 1 במסגרת התביעה הכספית, נשאל על ידי בית המשפט: "יש לך מסמכים שמראים שהשטח שלך", והלה השיב: "יש את התב"ע". וכאשר נשאל שנית: "האם תוכל להציג מסמכים שאתה רכשת את המגרש 4 לפני התב"ע הזו", השיב: "מגרש 4 והבניין זה אותו דבר. החצר שייכת לבית." (עמוד 54 לפרוטוקול הדיון מיום 7.1.2013, שורות 27-24). אם כן, המערערים לא הציגו עד כה מסמכים כלשהם אשר יש בהם כדי להצביע על בעלותם הנטענת במגרש (כגון הסכם רכישה, דיווחים לרשויות מס, תכתובות וכיו"ב). יובהר – מובן כי חלוף הזמן הוא בעל משמעות בהיבט זה, ויש להניח כי כעת לא ניתן לאתר בקלות מסמכים אשר ייתכן שניתן היה לאתרם לפני כ-20 שנה. אולם, אני מתקשה לקבל כי אין בידי המערערים ולו מסמך אחד היכול להבהיר את טענתם, לא כל שכן בנסיבות דנן כאשר טענתם לזכויות קנייניות במגרש אותגרה מספר פעמים אף בטרם הגשת העתירה, כעולה גם מההתנגדות שהגיש המערער 1 לתוכנית. עוד יצוין, כי כאשר העירייה והוועדה המקומית נשאלו במסגרת הדיון בערעור על כך, לא ידעו כלל לבאר על אודות טענות המערערים כי המגרש בבעלותם מבחינה "היסטורית", וביקשו להסתמך, פעם נוספת, על החלטת הוועדה המחוזית מיום 9.11.1997, אשר כפי שסקרתי לעיל – לא הקנתה ולא התיימרה להקנות למערערים זכויות במגרש. מן המקובץ עולה, כי העברת הזכויות במגרש מהווה פגם של ממש. למעשה, העירייה, הוועדה המקומית והוועדה המחוזית, כל אחת בתורה, מכחישה כי קיבלה החלטה המורה על העברת הבעלות במגרש לידי בעלי הזכויות בחלקה 97. חרף זאת – הזכויות הקנייניות הועברו, באופן מעורר תמיהות. בהיבט זה, איני רואה ממש בטענת המערערים כי בהתייחס לפרשנות החלטת הוועדה המחוזית, מאחר שתגובתה של הוועדה המחוזית לעתירה אשר הוגשה לבית המשפט לעניינים מנהליים לא נתמכה בתצהיר, יש להעדיף את עמדת העירייה והוועדה המקומית על פניה: ראשית, ממילא, בנסיבות העניין תצהירן של העירייה והוועדה המקומית, התומך בגרסתן באשר לפרשנות הנכונה שיש להקנות להחלטת הוועדה המחוזית – להבדיל מהבנתן שלהן ביחס לפרשנות החלטת הוועדה המחוזית, אינו בעל משקל ראייתי של ממש; שנית, יש להקנות לטענת העירייה והוועדה המקומית באשר לכוונת הוועדה המחוזית משקל ראייתי נמוך גם לאור ההסתייגויות הרבות הנכללות בנוסח התצהיר מטעמן (השוו אל מול הנוסח הנכלל בטופס 2 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), תשס"א-2000) (להלן: תקנות בתי משפט לענינים מינהליים)); שלישית, על הפגם שבאי הגשת תצהיר לתמיכה בתגובתם המקדמית של הוועדה המחוזית ומשיב 6 שהוגשה לבית המשפט לעניינים מנהליים, נדרש היה לעמוד בסמוך לאחר הגשתה. אין להעלות טיעון שכזה לראשונה לפני ערכאת הערעור, כפי שנעשה. אשר לטענות בדבר העדר סמכות עניינית לבית משפט קמא, אלה התבססו על ההנחה כי ההחלטה שנגדה הוגשה העתירה היא הקניית מקרקעין מבלי לקבל, בין היתר, אישור של שר הפנים. החלטות הטעונות אישור השר, כך נטען, אינן בסמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים. ואולם, כפי שנקבע בבית המשפט לעניינים מנהליים, אין עסקינן בהחלטה על הקניית מקרקעין ללא אישור, אלא במקרה בו לא עולה כלל כי התקבלה החלטה על העברת זכויות קניין, וממילא לא מדובר בהחלטה שהתקבלה ללא אישור השר. לסיכום חלק זה – מבלי שאני נדרש לדון ולהכריע במלוא טענות הצדדים אשר הועלו בהיבט זה (כפי שאף בית המשפט לעניינים מנהליים נהג), מסקנתי היא כי הכרעת בית המשפט לעניינים מנהליים כי נפל פגם בהליך התכנוני בעניין שינוי הייעוד של המגרש משצ"פ בבעלות העירייה, לשפ"פ בבעלות בעלי הזכויות בחלקה 97, בדין יסודה. לנוכח מסקנה זו, אפנה כעת לבחינת טענות המערערים, וחלק מן המשיבות, כי קיימות בענייננו עילות סף המצדיקות את קבלת הערעור. שיהוי המערערים, כמו גם העירייה והוועדה המקומית, הקדישו חלק ניכר מטיעוניהם ל"טענות סף", ובראשן לטענה כי העתירה הוגשה בשיהוי כבד. מושכלות יסוד הן, כי לצורך בחינת טענת שיהוי יש לשקול שלושה יסודות: השיהוי הסובייקטיבי, השיהוי האובייקטיבי ומידת הפגיעה בעקרון שלטון החוק אם תתקבל טענת השיהוי (עע"מ 2273/03 אי התכלת שותפות כללית נ' החברה להגנת הטבע, פסקה 86 (7.12.2006)‏ ‏(להלן: עניין אי התכלת). באשר לרכיבי יסודות אלו, נקבע: "בחינת השיהוי הסובייקטיבי – הוא ההיבט הראייתי של השיהוי – מתמקדת בהתנהגות העותר בפועל. השאלה הנשאלת היא אם יש באיחור הניכר בהגשת העתירה כדי ליצור חזקה ראייתית לויתור מצד העותר על זכותו לפנות לערכאות. אפילו נוצרה חזקה ראייתית כאמור – אין מדובר בחזקה חלוטה, ובידי העותר לסתור את המצג האובייקטיבי בדבר ויתור שנוצר בעקבות השיהוי בהגשת העתירה אם יביא ראיות שיספקו הסבר או הצדקה לשיהוי ... לעומת השיהוי הסובייקטיבי, מתמקדת בחינתו של השיהוי האובייקטיבי באפשרות הפגיעה באינטרסים של הרשות המינהלית ושל צדדים שלישיים הנוגעים בדבר כתוצאה מהתערבות שיפוטית, שעה שחלף פרק זמן ניכר ממועד קבלת ההחלטה המינהלית, וכן בשינוי שחל במצב בשטח. אם שני יסודותיו של הראשוניים של השיהוי התקיימו, יש להעמיד כנגדם את מידת הפגיעה הנטענת בשלטון החוק ובאינטרס הציבורי בשל דחיית העתירה בגין שיהוי. יסוד זה נותן ביטוי, בין היתר לעיקרון שלפיו בית המשפט לא ייתן ידו לפגיעה קשה בשלטון החוק, אפילו הוגשה העתירה בשיהוי שפגע באינטרסים מוגנים..." (בג"ץ 281/11 ראש מועצת בית איכסא נ' שר הביטחון, פסקה 14 (6.9.2011)). הלכה היא, כי ההכרעה בטענת שיהוי תתקבל באמצעות איזון בין מכלול האינטרסים, כאשר בית המשפט היושב על המדוכה יבחן את שלושת מרכיבי השיהוי, ויקבע את משקלו היחסי של כל אחד מן השיקולים, בהתאם לנסיבות העניין המובא לפניו (עע"מ 2339/12 שוחט ואח' נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה כפר סבא, פסקה 33 (19.8.2013)‏‏(להלן: עניין שוחט). על רקע האמור, אני סבור כי בצדק רב קבע בית המשפט לעניינים מנהליים כי התנהלות המשיבים 2-1 בענייננו לוקה הן בשיהוי סובייקטיבי, והן בשיהוי אובייקטיבי. באשר לפן הסובייקטיבי – אף כאשר המשיבים 2-1 גילו, לטענתם, על כך שהבעלות במגרש עברה לידי בעלי הזכויות בחלקה 97, הם פנו בכתב לעירייה ביום 21.9.2006, המתינו חודשים רבים, ולאחר שקיבלו מענה, המתינו חצי שנה נוספת ורק ביום 10.9.2007 הגישו את התביעה הכספית. נוסף על כן, העתירה הוגשה לבית המשפט לעניינים מנהליים כחמישה חודשים לאחר פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתביעה הכספית. התנהלות זו עולה כדי שיהוי סובייקטיבי משמעותי ביותר. ברי גם, כי הגשת התביעה הכספית, במועד בו הוגשה, אין בה כדי לרפא או לעמעם את השיהוי שבהתנהלות המשיבים 2-1, והיא אף ממחישה את השתהותם ביתר שאת (ראו בע"א 8958/10 עיריית רמת השרון נ' טו-מז חברה קבלנית בע"מ, פסקה 19 (9.7.2012)‏‏); מובן גם, כי חרגו ממסגרת הזמנים הקבועה בתקנות 3(א) ו-3(ב) לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים. התנהלות המשיבים 2-1 לוקה גם בשיהוי אובייקטיבי – מטבע הדברים, בחלוף הזמן הרב עד להגשת העתירה בשנת 2015, יש כדי לפגוע בהסתמכותם של צדדים שלישיים, הרשויות הרלבנטיות ואף המערערים עצמם. אולם, בכך אין די – עלינו להוסיף ולבחון את היסוד השלישי, מידת הפגיעה בשלטון החוק היה וטענת השיהוי תתקבל. כפי שנקבע: "פועלו של שיהוי, אפילו הוא מתקיים ביסודותיו הסובייקטיביים והאובייקטיביים, עשוי להישלל מקום שהמעשה בגינו מובאת העתירה, מגלם פגיעה משמעותית באינטרס הציבורי, והימנעותו מלהיזקק לה עלולה לפגוע בעקרונות יסוד של שלטון החוק" (עניין אי התכלת, פסקה 96‏‏). הלכה זו נועדה לשמור על עקרונות בסיסיים של תקינות מנהלית, חוקיות וטוהר מידות, המגלמים את האינטרס הציבורי (עניין שוחט, פסקה 33). כפי שצוין בעניין אחר: "אך טבעי הוא, על-כן, כי עקרון שלטון החוק ימצא ביטוי גם בדיני השיהוי" (בג"ץ 170/87 אסולין נ' ראש עיריית קרית גת, זאב בוים, פסקה 3 לחוות דעתו של השופט (כתוארו אז) א' ברק, מב(1) 678 (1988) (להלן: עניין אסולין)‏‏; וראו גם בג"ץ 52/06 חברת אלאקסא לפיתוח נכסי ההקדש המוסלמי בא"י בע"מ נ'Simon Wiesenthal Center Museum Corp , פסקה 87 (29.10.2008)‏‏; ע"א 5958/15 פרחי ביקל בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה - ראשון לציון, פסקה 49 (31.12.2015); בג"ץ 9831/16 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' רשות מקרקעי ישראל, פסקה 55 (16.10.2018)‏‏). הווה אומר – בית המשפט לא ייתן ידו לפגיעה חמורה בשלטון החוק גם אם העתירה הוגשה בשיהוי (עע"מ 7142/01 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה חיפה נ' החברה להגנת הטבע, פסקה 4, נו(3) 673 (2002)‏‏). בהינתן זאת, איזונם של שלושת רכיבי בחינת השיהוי – הסובייקטיבי, האובייקטיבי, ומידת הפגיעה בשלטון החוק – מצביע בבירור על כך שבנסיבות ענייננו צדק בית המשפט לעניינים מנהליים כאשר דחה את טענת השיהוי. תוצאה לפיה מגרש בליבה של העיר ירושלים אשר הועבר שלא כדין מידיה של רשות מקומית לידי גורם פרטי, ייוותר בידיו לדורי דורות לעשות בו שימוש עסקי, רק בשל השתהות המשיבים 2-1, אינה תוצאה אשר ניתן להשלים עמה. כפי שהובהר, אין לפנינו החלטה מנהלית אשר ניתן לבחון את סבירותה או תקינות ההליך בו התקבלה, אלא מצב בו המקרקעין הועברו ללא כל החלטה המורה על כך, וכאשר הרשויות השונות מגלגלות את האחריות לכך אחת לפתחי השנייה – תוך שכל אחת מהן מכחישה כי היא זו שהכריעה לעניין הבעלות הקניינית במגרש. נהיר אפוא, כי נחשף פגם מובהק באופן בו פעלו הרשויות המנהליות הרלבנטיות. אין מדובר בפגם בעל משמעויות חד פעמיות ונקודתיות, אשר תוצאותיו כבר התגבשו במלואן, אלא בפגם מתמשך, ולכך יש להקנות משקל רב בענייננו (ראו בעניין אסולין, פסקה 4 לחוות דעתו של השופט (כתוארו אז) א' ברק). טענת המערערים כי יש לקבל את הערעור בשל שיהוי, נדחית אפוא. העדר ניקיון כפיים כלל יסוד במשפט המנהלי הוא, כי בעל דין הפונה לסעד מבית המשפט הגבוה לצדק או בית משפט לעניינים מנהליים, נדרש לבוא לבית המשפט בידיים נקיות, אחרת עלולה עתירתו להידחות על הסף (בג"ץ 3483/05 די.בי.אס. שרותי לווין (1998) בע"מ נ' שרת התקשורת, פסקה 12 (9.9.2007) (להלן: עניין‏ די.בי.אס.); בג"ץ 1318/12 נאות מזרחי בע"מ נ' עיריית חולון (15.10.2012); בג"ץ 5384/16 פלוני נ' שר הפנים, פסקה 3 (21.8.2017)). אף אם יש ממש בטענה כי המשיבים 2-1 פעלו שלא כדין, וכי ה"תמריץ" להגשת העתירה נובע מכך ש"פתחו" ללא היתר דלת אחורית לנכס בבעלותם, כבר נקבע כי ישנם מקרים בהם האינטרס הציבורי מצדיק את הדיון בעתירה לגופה חרף היעדר ניקיון כפיו של עותר. זאת בדומה לחריג אשר נקבע בהתייחס לטענת שיהוי (ראו חוות דעתו של הנשיא בדימוס א' גרוניס בעניין די.בי.אס., פסקה 27‏‏). בנסיבות ענייננו, אני סבור כי התנהלות המשיבים 2-1 היא, כשלעצמה, אינה מצדיקה את קבלת הערעור. וכפי שצוין בספרו של השופט (בדימוס) י' זמיר: "טענה של אי-ניקיון כפיים, אפילו כאשר היא מבוססת כראוי, עשויה לפנות את הדרך בפני הטענה של שלטון החוק. כלומר כאשר בנסיבות המקרה נדרשת התערבות של בית המשפט לגוף העניין כדי למנוע פגיעה קשה בשלטון החוק, כגון הפרה חמורה של החוק על ידי הרשות המנהלית, בית המשפט עשוי להשלים עם אי- ניקיון כפיים של העותר: במקרה כזה אפשר לומר כי אי-ניקיון כפיים של העותר הוא, בהשוואה לפגיעה הצפויה בשלטון החוק, הרע במיעוטו" (יצחק זמיר, הסמכות המינהלית, כרך ג - הביקורת השיפוטית: כללי הסף 2023-2022 (2014)). על כן, כשם שאין בהשתהות המשיבים 2-1 כדי להצדיק את דחיית העתירה, כך גם אין בפגמים אשר נטען כי נפלו בהתנהלותם, בהיבטים אחרים, כדי להצדיק זאת. הסעד הראוי אכן, כטענת חלק מן הצדדים, הסעד אשר ניתן על ידי בית המשפט לעניינים מנהליים אינו סעד אשר התבקש במפורש על ידי משיבים 2-1 בעתירתם המתוקנת. עם זאת, כפי שנפסק זה מכבר: "בהתקיים נסיבות מיוחדות שדורשות זאת, טריבונל שיפוטי היושב לדין לעולם רשאי ליתן לתובע סעד שלא נתבע מפורשות אם מצא כי הדבר מתחייב מן הצורך – ומן החובה השיפוטית הבסיסית – להגיע לתוצאה נכונה וצודקת... ". (בג"ץ 4392/21 פלוני נ' בית דין הרבני האזורי (3.10.2021)‏‏). הפסיקה מנתה שלושה תנאים אשר בהתקיימם, במצטבר, ניתן להפעיל כלל זה: "התנאי האחד הוא, כפי שכבר צוין, כי הצדק או הצורך ללבן את השאלות המהותיות שבמחלוקת מחייבים את מתן הסעד על אף שלא התבקש ...; השני הוא כי מדובר בסעד הנובע ישירות מן הסעד שהתבקש ...; והשלישי הוא כי כל העובדות הדרושות להענקת הסעד בוררו, ובפני בית-המשפט מונחות כל הראיות המאפשרות לו ליתן הכרעה לגבי הסעד הנוסף, עד כי אין עוד צורך בקיומה של התדיינות נוספת..." (ע"א 69/98 מחאג'נה נ' מחאג'נה, פסקה 12 (8.6.2005)‏‏). תנאים אלו מתמלאים בענייננו: שיקולי צדק דורשים מתן סעד ממוקד מזה אשר התבקש מבית המשפט קמא; הסעד שניתן נובע ישירות מסעד שהתבקש – בשים לב לכך שמהותם של הסעדים אשר נכללו בעתירה המתוקנת היא להורות על ביטול הקניית המגרש לבעלי הזכויות בחלקה 97; ואף העובדות הנדרשות להענקת הסעד, הונחו לפנינו ולפני בית המשפט לעניינים מנהליים. באשר לטענות אשר הועלו בדבר "קשיים מעשיים אמיתיים" בתוצאת פסק הדין, איני רואה בהן ממש. הוועדה המחוזית, אשר בהתאם לפסק הדין נדרשת לדון מחדש בהתנגדות המערער 1, אינה מתנגדת לתוצאה אליה הגיע בית המשפט לעניינים מנהליים. כמו כן, טיעונן של העירייה והוועדה המקומית בהיבט זה מתעלם במידה רבה מן ההנחיות הנקודתיות אשר נכללו בפסק הדין. עוד יש לציין, כי פסק הדין ניתן ביום 6.8.2018, כך שההחלטה להפוך את ייעוד המגרש משצ"פ לשפ"פ ולרשמו בבעלות בעלי הזכויות בחלקה 97, בוטלה כבר לפני מספר שנים, ועדיין – קושי מעשי של ממש ביישום פסק הדין, לא הוצג לפנינו. סוף דבר אין לכחד כי הפגמים אשר נפלו בהתנהלות המשיבים 2-1, הובילו לכך שאנו נדרשים כעת, בשנת 2021, להכריע לגבי אירועים אשר התרחשו לפני למעלה מ-20 שנה. עם זאת, משיבים אלה אינם נושאים באחריות לכך לבדם. המשיבים 2-1 פנו לעירייה לפני 15 שנים, בשנת 2006, ונדחו באופן לקוני. דומה כי העירייה נמנעה מלבחון באופן מעמיק את האופן בו שורבבה לתוכנית הוראה שהובילה להעברת הבעלות במגרש מידי העירייה לידי בעלי הזכויות בחלקה 97. זאת, בעוד שבאותה העת היה מדובר בטענות המתייחסות לאירועים אשר התרחשו מספר שנים לא רב לפני כן. חלף זאת, גיבשה העירייה עמדה תקיפה נגד טענות המשיבים 2-1 וגם בהליך דנן בחרה לטעון באופן תקיף לקיומם של שיהוי והעדר ניקיון כפיים. מדובר בדרך התנהלות שקשה עד מאוד לקבלה כאשר המשיבים 2-1 מלינים, בסופו של יום, על העברת המגרש מידיה של העירייה לידיים פרטיות, וכאשר העירייה עצמה אינה טוענת כי השתכנעה בצדקת טיעוניהם הקנייניים של המערערים, אלא מבקשת להישען על החלטת הוועדה המחוזית. בנסיבות שבנדון, הגם שניתן להניח כי טעמיה של העירייה עמה, כאשר הוצג טיעון של ממש כי המגרש אמור היה להיוותר בבעלותה, ניתן היה לצפות כי תנקוט בגישה אחרת. ובפרט, דומה כי ראוי היה שטענה כגון זו שעל בית המשפט להותיר מצב פסול זה על כנו בין היתר משום שהמשיבים 2-1 הפכו ללא היתר, חלון לדלת, לא תיטען מפיה של העירייה, ודאי שלא בעוצמה בה נטענה. אשר על כן, אציע לחבריי לדחות את הערעור, וכי בנסיבות העניין כל צד יישא בהוצאותיו. ש ו פ ט המשנה לנשיאה נ' הנדל: אני מסכים. המשנה לנשיאה השופט ג' קרא: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' אלרון. ניתן היום, ‏כ"ה בחשון התשפ"ב (‏31.10.2021). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 18077340_J06.docx עע מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1