פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 7733/21
וערעור שכנגד
לפני:
כבוד המשנה לנשיאה ע' פוגלמן
כבוד השופטת ע' ברון
כבוד השופט ד' מינץ
המערערים והמשיבים 3-1 שכנגד:
1. אי.בי.סי הנדסה, ייצוא, ייבוא ושיווק (1995) בע"מ
2. ראובן מלק
3. שרית מלק
נ ג ד
המשיב 1 והמערער שכנגד:
שמואל וייס
המשיב 2 והמשיב 4 שכנגד:
בנק הדואר בע"מ
ערעור וערעור שכנגד על פסק הדין של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופט מ' תמיר) בת"א 34552-07-15 מיום 2.8.2021
תאריך הישיבה:
כ"ד בתשרי התשפ"ג
(19.10.2022)
בשם המערערים והמשיבים 3-1 שכנגד:
עו"ד יצחק יונגר; עו"ד יואב זטורסקי
בשם המשיב 1 והמערער שכנגד:
עו"ד עמיחי זלצר; עו"ד צבי פיין
בשם המשיב 2 והמשיב 4 שכנגד:
עו"ד אייל בליזובסקי; עו"ד איתן ברקוביץ'
פסק-דין
בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופט מ' תמיר), דן בתביעות הדדיות של הצדדים לערעורים שלפנינו. תביעת אי.בי.סי הנדסה, ייצוא, ייבוא ושיווק (1995) בע"מ (היא המערערת 1 בהליך שלפנינו; להלן: החברה) נגד המשיב 1 והמערער שכנגד (להלן: וייס); ותביעה שכנגד של וייס נגד החברה, המערערים 3-2 (המשיבים 3-2 בתביעה שכנגד; להלן ביחד: בני הזוג) והמשיב 2 בערעור (המשיב 4 בערעור שכנגד; להלן: בנק הדואר). בתביעת החברה נטען כי היא זכאית למחצית מהרווחים שהופקו בשנת 2008 ממיזם משותף של החברה ושל וייס. בתביעה שכנגד נטען כי וייס נפל קורבן למרמה מצד המערער 2 (להלן: המערער) ושותפיו, אשר נטלו ממנו סכומי עתק לאחר ששכנעו אותו להעביר כספים לחשבונות בנקים שונים באירופה, לכאורה למטרות השקעה. עוד נטען, כי סכום של למעלה מ-1.5 מיליון דולר, שהועבר לחשבון המערער בבנק הדואר ונמשך משם, הולבן באמצעות רכישת דירות על שם אשתו, המערערת 3 (להלן: המערערת). תביעתו של וייס הוגשה גם נגד בנק הדואר בטענה כי התנהלותו סייעה בביצוע המרמה.
בפסק דינו, דחה בית המשפט את תביעת החברה, וקיבל את התביעה שכנגד נגד החברה והמערער במלואה. בית המשפט דחה בפסק דינו, בין היתר, את טענת ההתיישנות של בני הזוג והחברה. נקבע, כי סעיף 4 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות), חל גם בעניינם.
בית המשפט קיבל באופן חלקי את התביעה שכנגד נגד המערערת, וקבע שמתוך הסכום של 7,242,660 ש"ח, שבו חויבו המערער והחברה, עליה לשלם לוייס סכום של 3,255,440 ש"ח, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית.
בערעורם טוענים בני הזוג והחברה, בין היתר, כי התביעה נגדם התיישנה, וכן כנגד קביעותיו של בית המשפט המחוזי במישורים נוספים. וייס מצדו הגיש ערעור לפי תקנה 137(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי), שבגדרו טען, בין היתר, כי היה מקום לקבל את התביעה נגד המערערת במלואה. בצד האמור חלק וייס על דחיית תביעתו נגד בנק הדואר.
שקלנו את טיעוני הצדדים בהליכים שלפנינו בכתב ובעל פה.
מצאנו כי אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין, וכי אלה תומכים במסקנה המשפטית, שבה אין טעות שבחוק.
החלטנו אפוא לדחות את הערעורים בגדר סמכותנו לפי תקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי.
נוכח הדחייה ההדדית של ערעורי בני הזוג והחברה ושל וייס, אין צו להוצאות ביחסים שביניהם.
בשים לב לשיעור ההוצאות שנפסק לחובת וייס בערכאה קמא, יישא וייס בהוצאות בנק הדואר בהליך זה בסך 15,000 ש"ח.
ניתן היום, כ"ד בתשרי התשפ"ג (19.10.2022).
המשנה לנשיאה
ש ו פ ט ת
ש ו פ ט
_________________________
21077330_M18.docx מב
מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il