צוריאל אגודה שיתופית להתיישבות חקלאית בע"מ נ. משה אביטן

פסק-דין בתיק ע"א 7731/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 7731/11 לפני: כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט י' עמית כבוד השופטת ד' ברק-ארז המערערת: צוריאל אגודה שיתופית להתיישבות חקלאית בע"מ נ ג ד המשיב: משה אביטן משיבים שנמחקו: 1. בנק המזרחי המאוחד בע"מ 2. בנק לאומי לישראל בע"מ 3. בנק הפועלים בע"מ 4. בנק החקלאות לישראל בע"מ 5. בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ 6. מנהל מקרקעי ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי חיפה בת"א 1068/07 שניתן ביום 24.9.2013 על ידי כבוד השופטת ש' שטמר תאריך הישיבה: ד' באב התשע"ג (11.07.13) בשם המערערת: עו"ד שלמה יער-בר בשם המשיב: עו"ד איל סודאי פסק-דין השופט י' עמית: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטת ש' שטמר) מיום 24.9.2011, בו נדחתה תביעה שהגיש המשיב 1 (להלן: אביטן) לביטול פסק דין שניתן בהסכמתו בשנת 2003, אך נפסק לזכותו פיצוי בסך של 350,000 ₪ עקב מצג שווא ואבדן אוטונומיה. רקע עובדתי וההליכים בין הצדדים 1. הערעור שבפנינו הוא אחד מני מספר הליכים שהתנהלו בין הצדדים. אביטן הוא חבר במערערת, האגודה השיתופית מושב צוריאל (להלן: האגודה), והוא גם נושה של האגודה על פי פסק דין חלוט מתחילת שנות התשעים (בית משפט השלום בנהריה בת"א 4389/91). חוב האגודה לאביטן נובע, ככל הנראה, מיתרות זכות בפנקסי האגודה ושירותים חשבונאיים שאביטן נתן לאגודה. האגודה חדלת פירעון מזה שנים רבות, ועו"ד אריה הרמלין התמנה כמשקם של האגודה (להלן: המשקם) על פי חוק ההסדרים במגזר החקלאי משפחתי, התשנ"ב-1992 (להלן: חוק ההסדרים). ביום 7.10.1996 ניתן פסק משקם חלקי לפיו אושר חוב האגודה כלפי אביטן בסכום של כ- 1.3 מיליון ש"ח (בערכי שנת 2002). בהמשך, במסגרת הליכי השיקום של האגודה, גובש בקרב רוב מוחלט של נושי האגודה הסדר נושים (להלן: הסדר המעטפת) על פיו התחייבה האגודה לשלם לנושים סך של כ-6.5 מליון ₪ לעומת חוב כולל של כ-27 מליון ₪ בפריסה של כ-7 שנים. על פי הסדר המעטפת, כל נכסי האגודה, לרבות זכויותיה בתנובה וזכויותיה בפרויקט הרחבה של המושב, ישמשו כמקור להחזר חובות האגודה. לצורך ביצוע ההסדר מונו כנאמנים עו"ד נמרוד טפר מטעם הנושים ועו"ד שלמה יער-בר מטעם האגודה. הסדר המעטפת אושר על-ידי המשקם ביום 15.8.2002 וניתן לו מעמד של פסק משקם ביום 23.1.2003. 2. אביטן התנגד להסדר המעטפת ולהחלטות המשקם והגיש לבית המשפט המחוזי בחיפה תביעה לביטולו (ת"א 907/02). בתביעה נטען כי יש להכיר באביטן כבעל מעמד מיוחד בין נושי האגודה, שכן בנוסף להיותו נושה הוא גם חבר האגודה ולפיכך הפגיעה בו היא כפולה: פעם אחת בכך שעל פי הסדר הנושים עליו לוותר על חלק ניכר מהחוב המגיע לו, ופעם שנייה בכך שכחבר האגודה הוא יצטרך לשלם חלק מחובו שלו לעצמו. במהלך הדיונים בתביעה זו הגיעו אביטן והאגודה להסכמה בחודש מאי 2003 על העברת הסכסוך ביניהם לבוררות בפני שר החקלאות דאז, שלום שמחון. על יסוד הסכמה זו חזר בו אביטן מתביעתו ומהתנגדותו לאישור הסדר המעטפת, ומשכך ניתן ביום 17.6.03 פסק דינו של השופט ע' גרשון לפיו: נדחתה תביעתו של אביטן לביטול פסק המשקם; ניתן תוקף של פסק דין להסכמתם של הצדדים להסדר המעטפת; ניתן תוקף של פסק דין לפסקי המשקם מיום 15.8.2002 ומיום 23.1.2003 וכן להסדר המעטפת עצמו (להלן: פסק דינו של השופט גרשון). 3. הליך הבוררות בין האגודה לאביטן לא יצא אל הפועל, בעקבות סירובו של השר שמחון לשמש כבורר. זאת, מן הטעם שהוסבר במכתבו מיום 26.6.2006, ולפיו הבין השר שמחון ש"נעשה בי שימוש לצרכים פנימיים בתוך היישוב". עם הודעה זו הופסקו הליכי הבוררות ואביטן לא פנה לבית המשפט על מנת למנות בורר חלופי. ביום 6.12.2006, ניתן פסק משקם לעניין חוב חברי האגודה, לאחר שחברי האגודה שילמו אישית את חלקם בחוב שנקבע לפרעון בהסדר המעטפת. במסגרת פסק דינו, הורה המשקם להסיר את כל צווי המניעה והעיקולים שרבצו על נכסי החברים, למעט צו עיקול זמני שניתן לטובת אביטן על דמי שכירות שחברים באגודה היו זכאים לקבל מחברת "סלקום". עוד קודם לכן, ביום 23.10.2006, פנה אביטן למשקם בבקשה לקבוע כי עניינו יצא מתחולת חוק ההסדרים בהתאם לסעיף 10(א) לחוק ההסדרים, וכי חוב האגודה כלפיו צריך להיות מוסדר בהליך בוררות ולא בפני המשקם. ביום 1.8.2007 ניתן פסק דינו של המשקם, בו נדחתה טענתו של אביטן כי קיים הסכם בוררות מחייב בינו לבין האגודה. המשקם קבע כי לא ניתן להחריג את הסדר חוב האגודה לאביטן מחוץ לחוק ההסדרים, ועל כן תביעת החוב צריכה לידון בפניו ולא בנפרד מכלל הנושים. עוד הורה המשקם על ביטול העיקול שהוטל לזכות אביטן על הכספים מ"סלקום", לאחר שהחברים שילמו את חובם על פי ההסכם ויתרת חובם להסדר נמחקה. 4. על קביעות אלה של המשקם הגיש אביטן תובענה לבית המשפט המחוזי בחיפה (ת"א 908/07). בפסק דינה של סגנית הנשיאה ש' וסרקרוג מיום 25.1.2009, התקבלו מרבית טענותיו העובדתיות של אביטן. נקבע כי האגודה אכן התחייבה לנהל עם אביטן הליך בוררות בקשר עם חובו; כי ככל הנראה אף הייתה התחייבות מצד האגודה לתמורה מוגדרת כנגד הסכמתו של אביטן שלא להתנגד להסדר המעטפת ולהסכמתו למשוך את תביעתו לביטול פסק המשקם שאישר את ההסדר; כי הפסקת הבוררות לא הייתה באחריותו של אביטן; וכי נושי האגודה הסכימו לקיומו של הליך הבוררות ולכך שאביטן יהיה רשאי לגבות את חובו, ובלבד שהדבר ייעשה לאחר ביצוע הסדר המעטפת ופסק המשקם. למרות קביעות אלה, דחתה השופטת וסרקרוג את תביעתו של אביטן, מן הטעם שחוק ההסדרים אינו מאפשר החרגת תביעתו של נושה מחוץ להסדרים שנקבעו בחוק. לאחר ניתוח סעיפים 7 ו-10 לחוק ההסדרים, נקבע בפסק הדין כי אביטן אינו יכול לברר את חוב האגודה כלפיו אלא במסגרת חוק ההסדרים לפני המשקם, בהיותו נושה של האגודה. נקבע, כי תיקון מס' 4 לחוק ההסדרים, שאפשר לחבר באגודה להודיע שלא להחיל לגביו את הוראות החוק, אינו חל על חבר אגודה בכובעו כנושה. בהקשר זה הצביעה השופטת וסרקרוג על הדמיון בין חוק ההסדרים לדיני פשיטת רגל ופירוק תאגידים, וכי סעיף 7 לחוק ההסדרים אינו מותיר לנושה שיקול דעת לפעול או לפתוח הליך שלא במסגרת הליכי ההסדר. לבסוף, הבהירה השופטת וסרקרוג כי גם אם טעתה בפרשנותה, הרי שלכל היותר ניתן לאשר את הצעת המשקם לפיה ההליך בין אביטן לאגודה יועבר לבוררות, רק לאחר שיינתן פסק משקם סופי. זאת, מאחר שלא ניתן לאפשר הליכי גבייה מקבילים, כך שגם אם אביטן היה מצביע על מקורות כספיים אחרים של האגודה לכיסוי החוב כלפיו, יהיה עליו להחזירם לקופת המשקם לטובת כלל הנושים. תביעתו של אביטן לביטול פסק דינו של המשקם נדחתה אפוא, אך למרות זאת, ונוכח מורת רוחה מהתנהלות האגודה, חויבה האגודה לשלם לאביטן הוצאות משפט בסך של 20,000 ₪. (להלן: פסק דינה של השופטת וסרקרוג). 5. בעוד התביעה מתנהלת בפני השופטת וסרקרוג, הגיש אביטן שלוש תביעות נוספות לבית המשפט המחוזי בחיפה. באחת מהתביעות, עתר אביטן לבטל את פסק דינו של המשקם מיום 30.7.2007, בו החליט המשקם שלא לדחות את ביצוע ההרחבה במושב חרף טענות לאי-סדרים בהתנהלות ועד המושב וחבריו (ה"פ 216/07). בפסק דינו מיום 6.11.2008 דחה כב' השופט מ' רניאל את התביעה בקובעו, בין היתר, כי הסדר המעטפת שריר וקיים, וכי עקב הסכמתו של אביטן להסדר המעטפת שאושר בפסק דינו של השופט גרשון, הוא מנוע מלטעון נגדו. עוד נקבע כי אביטן הוא "נושה קטן", שחלקו בין הנושים הוא כ-2%, ובהתחשב בנושים המובטחים, חלקו בגביה עומד על 1.1% בלבד (להלן: פסק דינו של השופט רניאל). 6. להשלמת התמונה יצוין כי הסדר המעטפת שאושר בפסק דינו של השופט גרשון לא כלל את חלוקת התמורות ואלה נקבעו על-ידי המשקם בנספח חלוקת תמורות מיום 1.8.2007 (להלן: נספח חלוקת התמורות). בהחלטתו מיום 12.5.2008 הציע המשקם כי המחלוקת בין הצדדים לגבי חוב האגודה לאביטן תועבר לבוררות מחוץ לחוק ההסדרים, אך ככל שייקבע שהאגודה חייבת לאביטן יותר מחלקו לפי הסדר המעטפת, הוא יוכל לממש את פסק הבורר רק לאחר שהסדירה האגודה את מלוא חובותיה לנושים, ולאחר שיינתן פסק משקם סופי. בתשובתו מיום 25.5.2008 דחה אביטן הצעה זו, בנימוק שמועד מתן פסק המשקם הסופי אינו ידוע והתנאת תשלום חובות האגודה כלפיו במתן פסק המשקם הסופי מהווה מבחינתו הרעה בתנאים. לאחר שניתן פסק דינה של השופטת וסרקרוג, קבע המשקם, בהחלטתו מיום 3.8.2009, בהסכמת האגודה ואביטן, כי ינוהל משא ומתן ביניהם בליווי מנכ"ל המנהלה להסדרים, וככל שזה לא יצלח, יועבר ההליך לבוררות כאמור בהצעתו מיום 12.5.2008. יומיים לאחר מכן, הודיעה האגודה כי היא חוזרת בה מהסכמתה, וביום 2.12.2009 ביטל המשקם את החלטתו זו, ונקבע כי נשייתו של אביטן תמשיך להתברר לפניו במסגרת חוק ההסדרים. 7. בעוד התביעה מתנהלת בפני השופטת וסרקרוג, הגיש אביטן ביום 1.11.2007 תביעה נוספת, שהיא מושא דיוננו. בתביעה זו עתר אביטן לביטול פסק דינו של השופט גרשון, אשר כזכור נתן תוקף להסכמת הצדדים לאישור הסדר המעטפת. התביעה עוכבה בהסכמה עד לאחר שפסק דינה של השופטת וסרקרוג הפך לחלוט. אביטן טען כי יש לאפשר לו לחזור בו מהסכמתו לאישור הסדר המעטפת, עקב אי-קיום הבוררות, וכפועל יוצא מכך, עתר לביטול פסק דינו של השופט גרשון. בתמצית, אביטן טען כי ההסכמה לנהל הליך בוררות, היא שעמדה בבסיס הסכמתו למתן פסק דינו של השופט גרשון, אך הסכמה זו הופרה באופן יסודי על-ידי האגודה והמשיבים-הנושים. לחלופין, נטען כי פסק דינו של השופט גרשון ניתן בעקבות טעות או הטעיה, ונוכח קביעתה של השופטת וסרקרוג לפיה הסכם הבוררות מנוגד לחוק ההסדרים, נשמטת הקרקע תחת הסכמתו למתן פסק דינו של השופט גרשון. עו"ד טפר, הנאמן מטעם הנושים, התנגד לתביעה, וטען כי הסכמתו של אביטן להסדר הנושים ממילא לא נדרשה, בהיותו נושה זעיר בהיקף נשייתו לעומת כלל הנושים, כך שאין כל עילה לביטולו של הסדר המעטפת, שהוא בבחינת "מעשה עשוי". עם זאת, הדגיש הנאמן כי אין לנושים התנגדות, כי לאחר שישולם להם מלוא החוב המופחת על פי הסדר המעטפת, ולאחר שיינתן פסק משקם סופי לאגודה, האגודה תנהל בוררות עם אביטן. האגודה הצטרפה לטענות הנושים וטענה כי התביעה נטולת כל ערך מעשי, שכן ממילא מלכתחילה לא נדרשה הסכמתו של אביטן לאישור הסדר המעטפת. פסק דינו של בית המשפט קמא 8. בית המשפט (כב' השופטת ש' שטמר) עמד על כך שפסק דינו של השופט גרשון שנתן תוקף להסכמת הצדדים, כולל בחובו רובד הסכמי ורובד שיפוטי. התביעה לביטול פסק הדין של השופט גרשון, הושתתה הן על טענה להפרת הסכם הבוררות והן על טענה להטעיה מצד האגודה, בכך שהציגה לפני אביטן מצג כי היא נכונה לקיים הליכי בוררות ולפצותו עבור הסכמתו לאישור הסדר המעטפת. אביטן הציג שני הסכמי בוררות נטענים, האחד, מיום 16.5.2003 בו מודים המשיבים; והשני מיום 23.5.2003 המוכחש על-ידי האגודה ונטען כי הוא מזויף (אף הוגשה תלונה למשטרה), ולפיו התחייבו חברי הועד לתת לאביטן את בית הרב ועוד ארבעה מגרשים בהרחבה. בית המשפט קבע כי הסכם הבוררות הראשון הוא הרלוונטי, שכן הוא שעמד בפני הבורר, וכי אביטן לא הוכיח את קיומו של ההסכם השני. 9. בית המשפט קבע כי האגודה היא שהביאה לביטול הליך הבוררות, אך אביטן נמנע מלדרוש מינוי בורר חליף על פי הוראות סעיף 12 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968, או לפנות בתובענה בנושא הבוררות לבית המשפט המוסמך, ומשכך, אין לומר כי מדובר בהפרה יסודית של הסכם הבוררות מצד האגודה. יתר על כן, נקבע כי מה שעמד בעוכריו של אביטן לא היה התנהלותה של האגודה, אלא העובדה שנושא הבוררות היה דרישתו של אביטן לקבל תמורה בקרקעות המושב (4 יחידות בהרחבה וכן בית הרב של האגודה), מה שלא היה בסמכות הבורר, מאחר שאביטן לא יכול היה לקבל תמורה זו על פי הדין. עוד נקבע, כי אף אם התנהלותה של האגודה עלתה כדי הפרה יסודית, אין להיעתר לסעד של ביטול פסק הדין של השופט גרשון, כיוון שההליכים שהתנהלו על-פי הסדר המעטפת הם בבחינת "מעשה עשוי", וביטול פסק הדין יהיה בלתי צודק בנסיבות העניין. בהקשר זה, ציין בית המשפט כי חלפו שנים מאז אושר הסדר המעטפת; כי ההסדר מבוצע כלפי כל החברים במושב; כי על פי ההסדר מומשו נכסים, נגבו כספים, ניתנו החלטות ופסקי משקם רבים, וניתנו פסקי דין המתייחסים להסדר כמחייב; אושר נספח חלוקת תמורות שעל פיו כבר חולקה כמחצית מהסכום הכולל שאמור להשתלם לפי ההסדר; וזכויותיהם של נושים רבים, שלא היו צד להסכם הבוררות ושאינם צד להליך דנן, ייפגעו באופן מהותי באם יבוטל הסדר המעטפת. נקבע כי הנושים אמנם ידעו על הסכם הבוררות שנערך עם אביטן, אך הם לא הסכימו לוותר על זכויותיהם על פי חוק ההסדרים. החזרת המצב לקדמותו, כך נקבע, תהיה בבחינת "הרס כל מה שנעשה עד הנה" ותפגע באופן קשה ביתר הנושים ובחברי המושב, שהסתמכו על הסדר המעטפת ופעלו על פיו. 10. בית המשפט התייחס לטענת האגודה לפיה התנגדותו של אביטן להסדר המעטפת ממילא הייתה נדחית בהיותו נושה בשיעור של פחות מ-2%, לעומת הסכמת רוב מוחלט של הנושים. נקבע כי לצורך הסדר נושים על פי חוק ההסדרים, ניתן לפנות על דרך ההיקש לסעיף 35(ב) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980, לפיו כל נושה זכאי שהתנגדותו להצעת החייב תישמע בבית המשפט. הזדמנות זו לא ניתנה לאביטן, לאחר שהסכים להסיר התנגדותו נוכח הסכמת האגודה לקיים הליך של בוררות. 11. בית משפט קמא אימץ את קביעתה של השופטת וסרקרוג לפיה לא ניתן לברר את נשייתו של אביטן מחוץ לחוק ההסדרים. נקבע, כי הסכם הבוררות כפי שאביטן מבקש לפרשו – ככזה שלפיו הוא זכאי לקבל מקרקעין מרכוש האגודה (בית הרב וארבעה מגרשים נוספים בהרחבה) – הוא בלתי חוקי, מאחר שנועד לעקוף את הוראות חוק ההסדרים. בית המשפט אף הביע עמדתו כי גם הסכם לפיו תינתן תמורה עבור חוב שיש לכללו בהסדר, לאחר שכל החובות ישולמו, הוא הסכם בלתי חוקי. זאת, מאחר שקביעת המחוקק היא קוגנטית, ולפיה כל חוב שנוצר לפני המועד הקובע ישולם אך ורק במסגרת חוק ההסדרים, שאם לא כן, הדבר עלול לפגוע בהבראת המושבים ויש בכך פגיעה בעקרון השוויון בין הנושים. עוד נקבע, כי אביטן פעל בשיהוי ניכר, שכן הודעתו של השר שמחון על הפסקת הבוררות ניתנה במכתבו מיום 26.6.2006, ואילו כתב התביעה דנן הוגש רק בחודש נובמבר 2007. על רקע כל אלה, דחה בית המשפט את תביעת אביטן לבטל את פסק דינו של השופט גרשון, גם בהנחה כי האגודה היא שהביאה להפסקת הבוררות. 12. למרות זאת, נקבע כי על האגודה לפצות את אביטן בשל המצג הכוזב שיצרה כלפיו, לפיו האגודה מוכנה לקיום הליך הבוררות. בית המשפט הפנה לאמור בפסק דינה של השופטת וסרקרוג כי "אין להוציא מכלל אפשרות כי אכן היה ניסיון לנהל הליך סרק בפני הבורר, וכי האגודה תרמה לכך במידה רבה". נקבע כי גם לאחר פסק הדין של השופטת וסרקרוג המשיכה האגודה להתנהל בצורה דומה, באשר יומיים בלבד לאחר מתן החלטת המשקם מיום 3.8.2009 – בה הוצע, בהסכמה, כי הצדדים ינהלו משא ומתן בליווי מנכ"ל המנהלה להסדרים – עתרה האגודה לביטולה, והמשקם הביע תחושתו כי "התנהלות האגודה כלפי אביטן היתה נגועה בפגמים שנבעו ממניעים שאינם ענייניים אלא אישיים ומתוך תחושות בטן". אף נאמן האגודה אישר בבית המשפט כי מצא עצמו נבוך בשל דרישת האגודה לבטל הסכמתה לניהול מו"מ עם אביטן. על רקע זה, קבע בית המשפט כי על האגודה לפצות את אביטן "ולשאת בחלק מעוגמת הנפש שנגרמה לו עקב המצג שהוצג לפניו ועקב אובדן האוטונומיה שלו להביא לפני בית המשפט את טיעוניו נגד הסכם המעטפת, יהיו הסיכויים לקבלן קטנים ככל שיהיו" (ההדגשה הוספה – י.ע.). נקבע כי התנהלות זו של האגודה יוצרת חבות חדשה שחוק ההסדרים לא חל עליה, ומנגד, בית המשפט לקח בחשבון כי אביטן היה מודע לכך שייעשו הסדרים שלא בהסכמת יתר הנושים ותוך כדי העדפתו "באופן ברור ביותר על פני יתר הנושים". לאחר שקלול שיקולים אלה, חייב בית המשפט את האגודה לשלם לאביטן פיצוי בסך של 350,000 ₪ וכן הוצאות ושכר טרחת עורך-דין בסך 15,000 ש"ח. על כך נסב הערעור שבפנינו. תמצית טענות הצדדים 13. טענה מרכזית של האגודה היא, שבית המשפט פסק לאביטן סעד שלא נתבקש כלל, על סמך שיקולי צדק סובייקטיביים. אביטן עתר לביטול פסק דינו של השופט גרשון ובית המשפט פסק לזכותו פיצוי בגין "אבדן אוטונומיה" מבלי שהדבר נטען ומבלי שניתנה לאגודה הזכות להגיב על כך. הטענה מתחדדת במיוחד לאור העובדה שהצדדים הגיעו להסדר דיוני, שקיבל תוקף של החלטה, ולפיו נתבקש בית המשפט להכריע בשלב ראשון אך ורק "בשאלה אם זכאי התובע לחזור בו מהסכמתו לאישור הסכם המעטפת שניתן לפני כב' הש' גרשון". לטענת האגודה, אילו נתבע סעד כספי, הרי שזה הוערך על-ידי אביטן בהליך אחר בסכום של כ-1.8 מיליון ש"ח, שהוא בסמכותו העניינית של בית משפט השלום. עוד נטען כי הסכם הבוררות אינו חוקי, בהיותו נוגד את חוק ההסדרים, כפי שנקבע בפסק דינה של השופטת וסרקרוג, וממילא אין מקום לפסיקת פיצוי בגין הפרה של הסכם בלתי חוקי. מכל מקום, התנגדותו של אביטן להסדר המעטפת לא יכולה הייתה למנוע את אישורו, וממילא אין קשר סיבתי בין אי קיומה של הבוררות לבין הנזקים הנטענים על ידי אביטן כתוצאה מאישור הסדר המעטפת. במאמר מוסגר אציין כי המשיבים האחרים – הבנקים-הנושים ונאמן הנושים – תמכו בטענות האגודה, וטענו כי שגה בית המשפט בפוסקו סעד שלא נתבע, וכי יש בפסק הדין משום העדפת נושים פסולה. בהמשך נמחקו המשיבים, לאחר שביום 17.4.2013 ניתן פסק משקם סופי לאגודה, שמכוחו קיבלו הבנקים-הנושים את המגיע להם ותפקידו של עו"ד טפר כנאמן בא אל סיומו. 14. אביטן טען כי הסעד הכספי שנפסק לזכותו הוא בבחינת "מועט הנכלל בגדרו של המרובה", ובגדר סמכותו הטבועה של בית המשפט, מה עוד שבסיפא לכתב התביעה, נתבקש בית המשפט ליתן סעד מן הצדק. אביטן הצביע על כך, שחובה של האגודה כלפיו, על פי פסק דין חלוט, עומד כיום על כשני מליון ₪, וזה סכום הנזק שנגרם לו עקב אי קיום הליכי הבוררות בינו לבין האגודה. משכך, צדק בית המשפט קמא משחייב את האגודה לשלם לו פיצוי בשל המצג הכוזב שהציגה כלפיו ובשל התנהלותה חסרת תום הלב. נטען, כי סכום הפיצוי שנפסק לזכות אביטן מעוגן בסעיף 13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן: חוק התרופות), ויש לראותו כפיצוי בגין נזק בלתי ממוני בשל הפרת חובת תום הלב מצד האגודה על פי סעיפים 12 ו-39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים). לטענת אביטן, הסכם הבוררות אינו בלתי חוקי אלא נוגד את הוראותיו הקוגנטיות של חוק ההסדרים, והצדדים לא היו מודעים לכך בעת שהסכימו לקיים בוררות. אשר לטענה להיעדר קשר סיבתי, טען אביטן כי חרף אחוזי נשייתו הקטנים, היה בידיו מידע אודות נכסים נוספים של האגודה, שאם היה חושף אותו בפני הנושים, הסדר הנושים היה טוב יותר מבחינת הנושים וגרוע יותר מבחינת האגודה. מכל מקום, עקב הסכמתו לקיום הליך בוררות, הוא ויתר על זכותו החוקתית והבסיסית להשמיע את טענותיו כנגד ההסדר. דיון והכרעה 15. משהארכתי בתיאור ההליכים והרקע העובדתי, נקל עלי לקצר בדברים, ואקדים ואומר כי דין הערעור להתקבל מהנימוקים שיפורטו להלן. 16. אביטן עתר לסעד הצהרתי לביטול פסק דינו של השופט גרשון, והצדדים אף הגיעו להסכמה דיונית כי יטענו במישור זה. בסופו של יום, בית משפט קמא חייב את האגודה בתשלום פיצויים, למרות שלא נתבקש סעד של פיצויים בכתב התביעה (וממילא לא שולמה האגרה המתאימה), ומבלי שניתנה לאגודה הזדמנות להעלות טענותיה. ברגיל, אין דרכו של בית המשפט ליתן סעד שלא נתבקש בתובענה, ודרך המלך לקבלת סעד שלא נתבקש מלכתחילה היא תיקון התובענה (ראו, לדוגמה, ע"א 8572/03 טיטן בנץ בע"מ נ' איתן פסקה 5 (16.4.2006); ע"א 8903/11 מפעלי הנדסה קדמני בע"מ נ' מקורות חברת המים הלאומית פסקה 4 והאסמכתאות שם (26.8.2012)). פסיקת סעד שלא נתבקש תיעשה במקרים חריגים בלבד, ואף זאת בהתקיים שלושה תנאים והם: הסעד נובע ישירות מן הסעד המקורי שהתבקש; כל העובדות והראיות הדרושות להענקת הסעד נתבררו בפני בית-המשפט ומאפשרות לו להכריע לגבי הסעד הנוסף; הצדק או הצורך ללבן את השאלות המהותיות שבמחלוקת, מחייבים את מתן הסעד אף שלא נתבקש (ראו ע"א 9118/06 שנרום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ פסקה 39 והאסמכתאות שם (5.3.2009); ע"א 9137/07 אוסיפובה נ' קלישטיין פסקה 5 והאסמכתאות שם (30.12.2008)). במקרה דנן, התנאי הראשון לא מתקיים, כך שאיננו נדרשים לשאלת התקיימותם של התנאים הנוספים. מכל מקום, אף איני סבור כי המקרה שבפנינו חריג ומיוחד עד כדי כך, שיש מקום לפסיקת סעד שלא נתבקש. מה עוד, שגם אם היה הפיצוי נתבע מלכתחילה בכתב התביעה, ספק אם היה מקום לזכות את אביטן בפיצויים, מן הטעמים שיפורטו בהמשך. לא למותר לציין כי אביטן אף לא דק פורתא בטענתו כי בכתב התביעה נכללה עתירה כללית של מתן סעד מן הצדק. מעבר לכך, שעתירה כללית מעין זו, אינה יכולה להיחשב כשקולה לתביעה של סעד פיצויים, הרי שעיון בכתב התביעה מעלה כי אביטן פירט שורה ארוכה של נימוקים משפטיים בגינם יש לבטל את הסכמתו ואת פסק דינו של השופט גרשון. בין היתר טען אביטן להפרה יסודית, פגם בכריתה, טעות והטעייה, וכן התבקש בית המשפט להורות על בטלות פסק הדין בעילה של "סעד מן הצדק". רוצה לומר, כי גם טענת סעד מן הצדק הועלתה ונתבקשה אך ורק בהקשר של ביטול פסק הדין. 17. בפסק הדין של השופטת וסרקרוג נקבע כי הצדדים לא היו רשאים לקיים הליך בוררות מחוץ לגדרו של חוק ההסדרים, ובאספקלריה זו יש לראות את ההסכמה בין הצדדים כהסכם בלתי חוקי. על פי פשוטו של סעיף 31 לחוק החוזים, מקום שבו בחוזה בלתי חוקי עסקינן, רשאי בית המשפט, אם ראה שמן הצדק להורות כן, לפטור מהשבה או להורות על אכיפת החיוב שכנגד מקום בו צד אחד ביצע את חיובו לפי החוזה, אך הנטייה בפסיקה היא כי אין בית המשפט רשאי להורות על תשלום פיצויים (ראו פסק דיני ע"א 4553/06 מדינת ישראל נ' מי ערד חברה להנדסה פיתוח ובנין בע"מ (בפירוק) פסקה 19 והאסמכתאות שם ( 14.10.2010)). 18. אין חולק כי האגודה חייבת לאביטן סכום כסף נכבד על פי פסק דין חלוט. ללא קשר לשאלה אם הסכם הבוררות השני זויף אם לאו, נראה כי אביטן והאגודה הסכימו על הסכם בוררות שתוצאותיו ידועות מראש, ולפיו היה אביטן אמור לזכות בנכסי מקרקעין של האגודה. כך משתמע מטענת אביטן לפיה הוסכם בינו לבין האגודה כי יקבל מגרשים ספציפיים כתמורה לחוב, ואף השופטת וסרקרוג ציינה בפסק דינה כי "אין להוציא מכלל אפשרות כי אכן היה ניסיון לנהל הליך סרק בפני הבורר, וכי האגודה תרמה לכך במידה רבה" (שם, פסקה 26 לפסק הדין, הדגשה הוספה – י"ע). עוד אזכיר, בהקשר זה, את סירובו של השר שמחון לשמש כבורר מן הטעם שהבין "כי נעשה בי שימוש לצרכים פנימיים בתוך היישוב". ברם, מצבו של אביטן, על אף היותו גם חבר אגודה, אינו שונה ממצבם של נושים לא מובטחים אחרים, שאף הם זכו לדיבידנד זעום, ואין מקום להעדפתו על פניהם. 19. בסופו של דבר, הנזק שנגרם לאביטן הוא היפוטתי. יש להניח כי גם אם אביטן היה מתנגד להסדר המעטפת, ההסדר היה מקבל אישור בית המשפט נוכח הרוב הגורף של הנושים שהסכים להסדר, בעוד שנשייתו של אביטן עמדה על כ-2% מכלל חובות האגודה, ובהתחשב בנושים המובטחים, חלקו עמד על 1.1% בלבד, כפי שנקבע בפסק דינו של השופט רניאל. במילים אחרות, אף אם נניח כי האגודה הטעתה את אביטן ויצרה כלפיו מצג כי בדעתה לקיים הליך בוררות, ובשל כך אביטן הסכים שלא להתנגד להסדר המעטפת, הרי שאין קשר סיבתי בין ההטעיה לבין הנזק שנגרם לאביטן עקב אישור הסדר הנושים, אישור שהיה מתקבל גם אם היה מתנגד להסדר. 20. בנקודה זו יכולים היינו לעצור את הילוכנו. אולם, מאחר שבית משפט קמא מצא לפסוק לאביטן פיצוי בגין "אבדן האוטונומיה" לבחור אם להתנגד להסדר המעטפת אם לאו, אומר מילים מספר בעניין זה. לטעמי, בכך הרחיב בית המשפט את ראש הנזק של "פגיעה באוטונומיה" מעבר למידותיו. ראש הנזק של פגיעה באוטונומיה, שהורתו כראש נזק שיורי ומקורו בפגיעה בכבוד האדם, ומיקומו "הגיאומטרי" הוא בנזק הלא ממוני בדיני הנזיקין (ראו, בהרחבה, ע"א 1303/09 קדוש נ' ביקור חולים ( 5.3.2012)). כשלעצמי, ומבלי לקבוע מסמרות, איני סבור כי יש טעם להעביר ראש נזק מיוחד זה בדיני הנזיקין, אל דיני החוזים. בכל טעות או הטעייה חוזית יש פגיעה באוטונומיה, מאחר שבעקבות ההטעיה נשללה "ההסכמה מדעת" של המתקשר, שאילו ידע את העובדות לאשורן, לא היה מסכים להתקשר בהסכם. אין צורך להידרש בדיני החוזים לראש הנזק של פגיעה באוטונומיה, נוכח הקשת הרחבה של תרופות ופיצויים שניתן להעניק למי שנפגע עקב ניהול משא ומתן בחוסר תום לב או עקב התנהלות שלא בדרך מקובלת ובתום-לב בקיום החוזה על פי סעיפים 12 ו-39 לחוק החוזים. במסגרת סעדים אלה ניתן לפסוק ממילא פיצוי גם בגין נזק לא ממוני לפי סעיף 13 לחוק התרופות. חברתי, השופטת ברק-ארז, מביאה כדוגמה להטעיה שיש עמה פגיעה באוטונומיה, מצב בו אדם התקשר בחוזה לאחר שהוטעה באשר לזהותו של המתקשר עמו, בנסיבות בהן ייחס ערך רגשי להימנעות מהתקשרות עם אותו אדם. איני סבור כי יש צורך להידרש לפגיעה באוטונומיה על מנת לדון בסיטואציה מעין זו, שנדונה זה מכבר בפסיקה (ע"א 273/78 גרוסמן נ' כספי, פ"ד לג(3) 300 (1979)). 21. בית משפט קמא ניסה למצוא מזור למה שנראה כעוול שנגרם לאביטן, הנושה באגודה, מכוח פסק דין חלוט משנות התשעים. אלא שמצבו של אביטן אינו שונה ממצבם של נושים לא מובטחים אחרים, שאף הם נאלצו לוותר על חלק ניכר מנשייתם במסגרת הסדר המעטפת, ואין מקום להעדיף את אביטן על פניהם. אף לא למותר לציין כי הליך הבוררות עליו הוסכם בין הצדדים, היה ככל הנראה הליך למראית עין, וכפי שציינה השופטת וסרקרוג בפסק דינה, נראה כי התמורה שיקבל אביטן סוכמה מראש, עוד לפני העברת הסכסוך לבוררות. גם טענת אביטן כי יכול היה לגלות אוזנם של הנושים אודות נכסים נוספים של האגודה, אינה מסוג הטענות שדעתו של בית המשפט נוחה הימנה. לא אכחד כי גם התנהלותה של האגודה מול אביטן, וחזרתה מהסכמתה לבוררות, אינה מעוררת נחת, וזו כבר באה לידי ביטוי בפסיקת הוצאות לחובת האגודה בפסק דינה של השופטת וסרקרוג. 22. לאור האמור לעיל, דין הערעור להתקבל, באופן שהחיוב בפיצויים ובהוצאות משפט שהושתו על האגודה בפסק דינו של בית משפט קמא יבוטלו. הרבה לפנים משורת הדין, איננו עושים צו להוצאות בערעור. ש ו פ ט השופטת ד' ברק-ארז: 1. אני מסכימה לתוצאה אליה הגיע חברי, השופט י' עמית. כפי שהסביר חברי, בנסיבות העניין, פסיקת פיצויים בגין פגיעה באוטונומיה חרגה ממסגרת הטענות שנדונו בפני בית המשפט קמא. כמו כן, היא חרגה מן המצבים שבהם נפסקו עד כה פיצויים בגין ראש נזק זה – כאשר בוצעה פעולה משפטית הנדרשת להסכמתו של התובע מבלי שזו ניתנה כלל (כמו בע"א 2781/93 דעקה נ' בית החולים "כרמל" חיפה, פ"ד נג(4) 526 (1999) (להלן: עניין דעקה)) או כאשר הסכמתו של התובע ניתנה לאחר שהוסתרו ממנו עובדות חיוניות (כמו בעניין ע"א 1338/97 תנובה מרכז שיתופי לשווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' ראבי, פ"ד נז(4) 673 (2003) (להלן: עניין תנובה)). לעומת זאת, כפי שהוסבר, במקרה דנן לא הייתה הסכמתו של התובע, הוא המשיב שבפנינו, תנאי לאישורו של הסדר הנושים. 2. עם זאת, חברי חיווה דעתו, כי פסק דינו של בית המשפט קמא לא דק פורתא גם בכך ש"העביר" את ראש הנזק של פגיעה באוטונומיה, שאותו מזהה חברי עם דיני הנזיקין, אל דיני החוזים (בפסקה 20 לפסק דינו). מבלי לקבוע מסמרות, אינני שותפה להסתייגות זו, לפחות לא במתכונתה המלאה. 3. ראשית, וזאת באופן נקודתי, ראוי לציין שפסק דינו של בית המשפט קמא אינו מתייחס במפורש לכך שפסיקת הפיצויים עליה הוא מורה נעשתה במקרה זה על יסוד עילה חוזית, להבדיל מעילה נזיקית. התייחסותו של בית המשפט קמא ל"מצג כוזב" שהוליד פגיעה באוטונומיה ניתנת לפרשנות גם כמכוונת לעילה נזיקית. כפי שהסביר השופט (כתוארו אז) א' ברק בע"א 207/79 רביב משה ושות' בע"מ נ' בית יולס בע"מ, פ"ד לז(1) 533 (1982), על השלב הטרום-חוזי חלות הן נורמות מדיני החוזים והן מדיני הנזיקין (ואף נורמות של דיני עשיית עושר ולא במשפט) (שם, בעמ' 543-542). השופט ברק הוסיף וציין שם כי החובה לנהוג בתום לב במשא ומתן, הקבועה בסעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים), נועדה להרחיב את האחריות החלה על מתקשרים חוזיים, אך ודאי שאינה מבטלת סעדים אחרים ועילות תביעה חלופיות העומדות לנפגעים במשא ומתן חוזי (שם, בעמ' 545-543). למעשה, הטלתה של אחריות משפטית בגין מצג שווא או על יסוד השתק שגרם להסתמכות נמצאת ב"תפר" שבין דיני החוזים לדיני הנזיקין (ראו גם: דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך א 89-87 (1991)). 4. שנית, ומנקודת מבטי חשוב אף יותר, אין לשלול על הסף את האפשרות של פסיקת פיצויים בגין פגיעה באוטונומיה גם בתחום דיני החוזים, במקרים המתאימים, באופן זהיר ומדוד. כמובן, בתחום זה הזכות לאוטונומיה אמורה לשמש "מגן" מפני הסכמה שבה האדם אינו חפץ, ולא בסיס לדרישה שייכרת עם האדם החוזה שבו הוא מעוניין (בהעדר צד אחר המעוניין בכך, ובכפוף למצבים שבהם קמה חובה על-פי דין להתקשר, למשל מכוח האיסור להפלות). אכן, כפי שמציין חברי, דיני החוזים מבוססים – לפחות מבחינת הגדרת מושכלות היסוד שלהם – על האוטונומיה של הרצון הפרטי, והם כוללים מערך שלם של סעדים, שתכליתם להגן על אוטונומיה זו. כך, ההכרה בזכות לבטל חוזה מחמת פגם בכריתתו מיועדת להגן על צדדים לחוזה מפני פגיעה באוטונומיה שלהם בשלב ההתקשרות. בדומה לכך, דיני התרופות החוזיים מיועדים אף הם, בין היתר, להגן על אוטונומיית הרצון של המתקשר. על כן, אף אני שותפה לדעה כי יש להיזהר מהכרה בתביעות אשר ינסו לעקוף את דיני התרופות החוזיים על-ידי שימוש ב"סעיף סל" של פגיעה באוטונומיה. אולם, מכאן ועד לשלילה כללית של האפשרות לפסיקת פיצויים גם בגין פגיעה באוטונומיה בדיני החוזים הדרך ארוכה. 5. ניתן להעלות על הדעת מצבים שבהם הטעיה בשלב הטרום-חוזי תהיה כרוכה בפגיעה באוטונומיה שסעדים בגין נזקים ממוניים בלבד לא יתנו לה מענה הולם. כדוגמה לכך יכול לשמש מצב שבו אדם התקשר בחוזה לאחר שהוטעה באשר לזהותו של המתקשר עמו, וזאת בנסיבות שבהן הוא ייחס ערך רגשי להימנעות מהתקשרות עם אותו אדם, ובעיקר כאשר לא ניתן עוד לבטל את החוזה (בין בשל חלוף הזמן ובין בשל כך שהנכס מושא החוזה הועבר לצד שלישי תם לב). גם אם המסגרת הפורמאלית לפסיקת פיצויים בגין הנזק הלא ממוני במקרה זה תהיה סעיף 12 לחוק החוזים, הרי שלשיטתי אין מניעה לכך שמבחינה עניינית פיצויים אלה ישקפו גם את הפגיעה באוטונומיה של המתקשר. אלה הם פני הדברים גם בכל הנוגע לסעיף 13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן: חוק התרופות) הקובע כי כאשר "גרמה הפרת החוזה נזק שאינו נזק ממון, רשאי בית המשפט לפסוק פיצויים בעד נזק זה בשיעור שייראה לו בנסיבות הענין". המחוקק הותיר אפוא שיקול דעת רחב לבתי המשפט בפסיקת פיצויים בגין נזקים "חוזיים" בלתי ממונים, ודומה שקטגוריה זו רחבה דיה להכיל גם פיצויים בגין פגיעה באוטונומיה של מתקשר חוזי (ראו: גבריאלה שלו ויהודה אדר דיני חוזים-התרופות: לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי 311-299 (2009)). אף בעניין דעקה עצמו התייחס השופט ת' אור במפורש לכך שמתן טיפול לחולה ללא קבלת הסכמתו המודעת היא הפרה של זכות חוזית, שעשויה לזכות אותו בתרופה מכוח סעיף 13 לחוק התרופות. השופט אור ציין כי תרופה זו מזכה בפיצוי על נזקים ה"דומים במהותם לנזקים הנגרמים לחולה בגין הפגיעה באוטונומיה" (שם, בעמ' 580)). עניין תנובה, שנזכר אף הוא לעיל, מדגים תביעה בגין פגיעה באוטונומיה במסגרת דיני הצרכנות, המצויים גם הם ב"תפר" של דיני החוזים ודיני הנזיקין. 6. מכל מקום, מאחר שאני מסכימה כאמור עם חברי השופט עמית, כי לא היה מקום לפסוק פיצויים כלל במקרה זה, אין צורך להכריע כעת בשאלה באלו מקרים ראוי לפצות בגין פגיעה באוטונומיה בגדרם של דיני החוזים. כך למשל, כפי שכבר ציינתי לעיל, עשויה להיות חשיבות לשאלה האם ביטול החוזה עדיין אפשרי כמו בע"א 273/78 גרוסמן נ' כספי, פ"ד לג(3) 300 (1979), שאליו הפנה חברי, אם לאו, אם כי כל מקרה צריך להיבחן בהתאם לנסיבותיו. כאמור, את ההכרעה בשאלה זו ניתן להותיר לעתיד לבוא. ש ו פ ט ת השופטת א' חיות: אני מסכימה למסקנתו של חברי השופט י' עמית לפיה יש לקבל את הערעור ולבטל את הפיצוי הכספי בסך 350,000 ש"ח אשר אותו חויבה המערערת לשלם למשיב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. 1. בית המשפט המחוזי נימק את החיוב הכספי בקובעו כי על המערערת "לשאת בחלק מעוגמת הנפש שנגרמה [למשיב] עקב המצג שהוצג לפניו ועקב אבדן האוטונומיה שלו להביא לפני בית המשפט את טיעוניו נגד הסכם המעטפת, יהיו הסיכויים לקבלן קטנים ככל שיהיו" (פס' 31 לפסק הדין). בצדק ציין חברי כי המשיב בתביעתו דנן לא עתר כלל לסעד של פיצויים אלא לסעד הצהרתי בלבד המורה על ביטול פסק הדין של השופט גרשון מיום 17.6.2003 בת"א 907/02 (לפיו נדחתה בהסכמה תביעת המשיב באותו הליך וניתן תוקף להסכמות שהושגו בין הצדדים בהקשר זה), וכי משכך לא היה מקום לפסוק למשיב פיצוי כספי שאותו לא תבע ושאת הטענות לביסוסו - לרבות טענות הנוגעות לפגיעה באוטונומיה - לא טען. נימוק זה די בו לטעמי על מנת לבסס את התוצאה שאליה הגיע חברי, ואליה הצטרפתי גם אני. חברי הוסיף וציין עוד בחוות דעתו כי בהינתן הקביעה בדבר אי-חוקיותו של הסכם הבוררות שנקשר בין המערערת ובין המשיב (אשר בעקבותיו נדחתה בהסכמה תביעת המשיב בת"א 907/02), ממילא ספק אם ניתן כלל לפסוק סעד של פיצוי מכוח סעיף 31 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 - להבדיל מסעד של אכיפה או פטור מהשבה - בציינו כי הנטיה בפסיקה היא שבית המשפט אינו רשאי לעשות כן (אך ראו גם ע"א 4305/10 אילן נ' לוי, פס' 38 לפסק דינו של השופט פוגלמן (9.5.2012); בג"ץ 6231/92 זגורי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מט(4) 749, 785 (1995) שם נותרה סוגיה זו בצריך עיון). 2. בפסקה 20 לחוות דעתו ראה חברי להתייחס לסוגיה נוספת, אשר אינה נדרשת לצורך ההכרעה בערעור זה, והנוגעת לשאלה העקרונית האם ניתן במסגרת דיני החוזים לפסוק פיצוי בגין ראש הנזק של פגיעה באוטונומיה, אף ש"מקומו הגיאומטרי" של ראש נזק זה, כדבריו, הוא כנזק לא ממוני בדין הנזיקין. חברי סבור, אם כי מבלי לקבוע מסמרות, שאין בכך טעם משום שדיני החוזים כוללים קשת רחבה של תרופות ופיצויים לרבות פיצוי בגין נזק לא ממוני לפי סעיף 13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התש"ל-1970. על כן לגישתו אין צורך להידרש בדיני החוזים לראש הנזק של פגיעה באוטונומיה. חברתי השופטת ברק-ארז מחרה מחזיקה אחר חברי ונדרשת אף היא לסוגיה עקרונית זו בציינה כי מן הטעמים המפורטים בחוות דעתה היא אינה שותפה להסתייגות שהביע השופט עמית מן האפשרות להעביר את ראש הנזק של פגיעה באוטונומיה אל דיני החוזים. פולמוס זה שהתפתח בין חבריי ואשר אינו נדרש כלל לצורך ההכרעה בערעור, אין לו לטעמי מקום. להשקפתי בכתיבת פסקי דין מן הראוי להתמקד ככל הניתן בסוגיות הצריכות הכרעה ואין להרבות באמרות אגב, על אחת כמה וכמה בסוגיות עקרוניות ומורכבות אשר לא נטענו ולא נתלבנו (להשקפה דומה, שהיא בעיניי כיין ישן וטוב ראו דברי מ"מ הנשיא זוסמן בע"פ 267/71 סופר נ' מדינת ישראל, פ"ד כה(2) 444, 446 (1971); וכן ראו חיים ה' כהן "אוביטר ז"ל והגינות לאי"ט" משפטים לא 415 (2000)). על כן לא ראיתי מקום לנקוט עמדה במחלוקת שנפלה בין חבריי בסוגיה עקרונית ומורכבת זו, על דרך של אמרות-אגב. מן הטעמים המפורטים בפסקה 1, אני מצטרפת למסקנת חברי השופט י' עמית כי דין הערעור להתקבל. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית. ניתן היום, ט' באלול התשע"ג (15.8.2013). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11077310_E11.doc עכב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il