בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א
7725/00
בפני: כבוד הנשיא א' ברק
המערער: פלוני
נגד
המשיבה: פלונית
ערעור פסלות שופט על החלטתו של בית המשפט
לענייני
משפחה במחוזות תל-אביב והמרכז
בתמ"ש
1800/99 (בש"א 15601/00), מיום
12.10.2000,
שניתנה על ידי כבוד השופטת
חנה
ריש-רוטשילד
בשם
המערער: בעצמו
בשם
המשיבה: עו"ד ענת ורון-כהן
פסק-דין
ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה למחוזות תל-אביב
והמרכז (כב' השופטת ח' ריש-רוטשילד) שלא לפסול עצמו מלהמשיך ולדון בתמ"ש
1800/99.
1. המערער והמשיבה הם בני זוג, הורים לשלושה
ילדים, שהצעירה שבהם עודה קטינה. בין השניים מתנהלים הליכים מהליכים שונים באשר
למכלול היחסים האישיים והרכושיים ביניהם. דעת המערער אינה נוחה מן האופן שבו
מתנהלים הליכים אלה. הוא הגיש תלונות מתלונות שונות נגד העובדת הסוציאלית שבחנה את
מצבה של בתו הקטינה, נגד הפסיכולוגית שמונתה על-ידי בית המשפט, נגד עורכת דינה של
המשיבה ונגד עורכת הדין שמונתה לבתו הקטינה. ביום 27.9.99 פנה המערער במכתב אלי
בעניינה של השופטת ריש-רוטשילד. ביום 31.1.00, אגב בקשה שכותרתה "הודעה חשובה
בכתב" כתב המבקש כי ראוי שבית המשפט יפסול עצמו מדיון בעניינו. בדיון שהתקיים
במועד זה קבע בית המשפט:
"לכאורה יש בכך משום בקשת
פסילה אולם לכאורה בלבד, משום שבקשת פסילה צריכה להיות מפורשת, לכלול את הנימוקים
והטענות אשר תומכים בה, ומשום שהדרך להגיש בקשת פסילה קבועה בתקנות סדר הדין
האזרחי, התשמ"ד1984- ועל פיהן, על בקשה להיתמך בתצהיר. תצהיר כאמור לא צורף
לבקשה וכבר מטעם זה אין להידרש אליה."
ביום 30.4.00 פנה המערער ליועץ המשפטי לממשלה בעניינה של
השופטת ריש-רוטשילד. ביום 16.7.00 פנה המערער למנהל בתי המשפט באותו עניין. לא
למותר לציין, כי בפניותיו נוקט המערער לשון גסה ובוטה הן כלפי בית המשפט ובעיקר
כלפי המשיבה. בעקבות זאת הועברה פנייתו מיום 27.9.99 לשופטת ריש-רוטשילד (מטעם
כלשהו הגיעה פניה זו לשופטת רק ביום 22.6.00). השופטת הגיבה על פניה זו במכתב
מפורט לסגן נשיא בית המשפט לענייני משפחה למחוזות תל אביב והמרכז. מכתב זה הובא
לידיעת המערער ביום 24.9.00.
2. במהלך אירועים אלה הגיש המערער (ביום 4.9.00)
"בקשה בכתב לפסילת שופט/שינוי הרכב". את בקשתו זו נימק בתלונתו ליועץ
המשפטי לממשלה, בפנייתו למנהל בתי המשפט ובתלונה שהגישה השופטת על שפלוני התקשר
לביתה, שוחח עם בנה הקטין וניבל את פיו. בתלונתה ציינה השופטת, כי היא חושדת
שהמערער הוא המתקשר - לפי תוכן הדברים (המערער מכחיש בכל תוקף כי הוא המתקשר).
המערער הוסיף וטען כי "אופן ניהול הדיונים ודרך קבלת ההחלטות מצביעים על קשר
הדוק ואמיץ" בין השופטת לבין ...ב"כ האישה, כאשר באופן שיטתי מסתמכת
השופטת ב - דברי רכיל, בהדחקה והטעיה מכוונת של כל הוכחה.". בקשה זו הועברה
להכרעת השופטת.
3. בית המשפט דחה את בקשת הפסלות. בהחלטתו ציין
בית המשפט, כי עיקר טענותיו של המערער מתייחס לאירועים מוקדמים וכי ההסתמכות עליהם
לוקה בשיהוי - בפרט נוכח בקשת הפסלות הראשונית והבלתי מנומקת שהגיש המבקש ביום
31.1.00. לגופן של הטענות קבע בית המשפט כי החלטות הביניים שקיבל אינן מקימות עילת
פסלות - מה גם שהמערער לא מצא לנכון לערער עליהן (למעט על החלטה אחת). בית המשפט
הוסיף וציין, כי המערער התלונן נגד כל בעלי המקצוע שהיו מעורבים בהליך וכי הטענה
בדבר קשר בין בית המשפט לבאי כוחה של המשיבה היא סתמית, כוללנית וחסרת בסיס. את
יתר טענותיו של המערער הגדיר בית המשפט כטענות שקריות וחסרות שחר. בהתייחסו לתלונה
למשטרה ציין בית המשפט כי הוא חושד שאכן המערער הוא שהתקשר - אולם עניין זה מצוי
בחקירת משטרה ואינו מצדיק פסילה.
4. הערעור שבפני הוא קצר ביותר. רובו כולו מבוסס
על הפנייה למכתביו הקודמים של המערער לגורמים מגורמים שונים. לטענתו של המערער,
התמונה העולה ממכתבים אלה היא של הטיית פנים כלפי המשיבה, תוך התעלמות מטענות
המערער ופניותיו. המשיבה מתנגדת לקבלת הערעור. לטענתה, המערער הוא אדם שאינו בוחל
באיומים ובנקיטה בלשון בוטה וגסה. המומחים אשר בחנו את מערכת היחסים בתוך המשפחה
הצביעו על דפוסי התנהגות חולניים עד כדי יצירת סיכון, ולמצער - הטרדה של ממש,
למשיבה ולאחרים. עקב כך הוצאו נגדו צווי מניעה שתוקפם הוארך מעת לעת. חרף כל זאת,
טוענת המשיבה, נהג בית המשפט סבלנות רבה במערער, ולא שקל את התבטאויותיו הקיצוניות
והפסולות לחובתו. בהתייחס לתלונה שהגישה השופטת טוענת המשיבה, כי אין מקום לראות
בהגשת התלונה עילת פסלות - שאם לא כן עלול חוטא לצאת נשכר - בפרט נוכח הזמן
השיפוטי הרב שכבר הושקע בתיק.
5. דין הערעור להידחות. מלכתחילה לא היה מקום
לנקוט בלשון הפסולה שנוקט המערער כלפי בית המשפט וכלפי המשיבה. אך מטעם זה ניתן
היה לדחות את ערעורו על הסף. לא זו בלבד - חלק משמעותי מטענות הפסלות שמעלה המערער
מתייחסות לאירועים שהתרחשו חודשים רבים עובר להגשת בקשת הפסלות - ולפיכך הן נגועות
בשיהוי. לעניין זה נפסק לא פעם, כי ""טענת פסלות אינה בגדר "נשק
סודי" אשר אותו שומרים באמתחתו של מי שגורס דבר קיומה של עילת פסלות עד
שיבוא מועד נוח להעלותה" (ע"פ 2113/91 מדינת ישראל נ' עמוס בן
שלום יהודה, פ"ד מה (3) 790; ע"א 4169/99 דירות נופש לב
הגליל [1985] בע"מ נ' עו"ד שלמה הס, לא פורסם; ע"א
7158/97 בטון רמות בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד, לא פורסם). גם
ביתר טענותיו של המערער לא מצאתי ממש. המערער לא הצביע על החלטה שיפוטית או על
התנהגות שיפוטית כלשהי שיש בהן כדי להצביע על קיום משוא פנים כלפיו - כמשמעו
בפסיקה (וראו: ע"פ 247/50 אבו חצירא נ' מדינת ישראל, פ"ד
לו (1) 247, 250). אכן, העובדה שהמערער פנה בתלונות נגד בית המשפט לגורמים מגורמים
שונים, כמו גם העובדה שעקב תלונתה של השופטת ריש-רוטשילד נחשד המערער בהתקשרות
לבית השופטת ובהשמעת מילות גנאי באזני ילדה הקטין, מעוררות קושי. בעניין דומה
נאמר:
"המבחנים לפסילתו של שופט
מלהמשיך ולדון בהליך שבפניו הינם מבחנים אוביקטיביים הנוגעים לקיומה של אפשרות
ממשית אובייקטיבית לקיומו של משוא פנים כלפי מי מן הצדדים (וראו: ע"פ 5/82 אבו
חצירא נ' מדינת ישראל, פ"ד לו (1) 247, 250; בג"צ 2148/94 גלברט
ושמלה נ' נשיא בית המשפט העליון, פ"ד מח (3) 573, 605). אפשרות זו
תיבחן, בין היתר, בהתחשב בהיותו של השופט היושב בדין שופט מקצועי ומיומן
"הנושא בלבו את ההכשרה המקצועית ואת הנסיון המצטבר מן ההתייחסות לבעלי דין,
לטענותיהם, לאישומים לסוגיהם ולהתנהגות לסוגיה, ויודע איך לארגן ולהפנים את
המכלול, תוך שמירה על האיזון והנייטרליות שהם אות ההיכר הטבוע של מלאכת
השפיטה" (וראו: מ' שמגר "על פסלות שופט - בעקבות ידיד תרתי משמע" גבורות
לשמעון אגרנט (תשמ"ז) 87, 106) . לא פעם אף קבענו, כי, ככלל, אין ליתן
בידי בעל דין את הכוח לפסול שופט בפניו הוא מתדיין על דרך של הגשת תלונות כנגדו
(וראו: ע"א 5714/97 משה מזור נ' מינהל מקרקעי ישראל, לא פורסם,
ע"פ 7472/96 טלמור נ' מדינת ישראל, לא פורסם) או על דרך של
נקיטת צעדים פרובוקטיביים שיגרמו לשופט להורות על נקיטת הליכים כנגד בעל הדין
(וראו: ע"פ 4744/99 סארי שיבלי נ' מדינת ישראל, לא פורסם.
ע"א 1670/98 מאיר מתתיהו נ' דורון לנגה, לא פורסם. השוו גם:
ע"פ 1988/94 בראון נ' מדינת ישראל, פ"ד מח (3) 608, 633 ;
בג"צ 692/84 וגנר נ' נציבות בתי-הסוהר, פ"ד לט (1) 50,
ע"פ 1632/95 עוזי אזולאי משולם נ' מדינת ישראל, פ"ד מט
(5) 534, 549). שאם לא תאמר כן יצא החוטא נשכר, תיפגע הגינות המשפט, ייפגע אמון
הציבור ואף ייגרם, חלילה, עיוות דין." (ע"א 8306/99 ניסים חדד נ'
משה מזור, לא פורסם).
אכן, אפשר שריבוי תלונות כנגד שופט או קיצוניות ניסוחן של
התלונות יעוררו את החשש כי השופט לא יוכל להמשיך ולדון בעניינו של בעל הדין
המתלונן . אפשר גם שהתנהגותו של בעל הדין תעלה (ולו לכאורה) כדי עבירה פלילית
המופנית כנגד השופט ומונעת ממנו להמשיך ולדון בעניינו של אותו בעל דין (וראו,
לדוגמא: ע"פ 1988/94 בראון נ' מדינת ישראל, פ"ד מח (3)
608, 634-635; בש"פ 7301/98 מדינת ישראל נ' מאיר לוי, לא פורסם
; ע"א 8306/99 הנ"ל). במקרים מעין אלה, יינתן גם משקל של ממש לתחושתו של
השופט עצמו (וראו: ע"א 4160/96 אורי שחר נ' יצחק מושנוב, טרם
פורסם; ע"א 6204/96 דרור גל עזר ואח' נ' אבי גולדבליט, לא
פורסם). מכל מקום, נסיבות קיצוניות אלו לא התקיימו בענייננו וגם בית המשפט אינו
רואה עצמו מנוע מלהמשיך ולדון בעניינו של המערער. התלונה שהוגשה נגד המערער היא
אכן קשה ובעייתית. אולם בהתחשב בהקשרו הכללי של ההליך ובהתבטאויותיו הקשות
והבוטות של המערער במהלך הדיונים, אין מקום לומר, כי חשדה של השופטת ריש רוטשילד
כי המערער הוא שהטריד טלפונית את בנה הקטין משנה את תמונת הדברים הכללית ומצביע על
כך שבית המשפט לא ידון עוד בלב פתוח בהליך שבפניו ולא ישעה לטענות המערער. עם זאת
(ולעניין זה אין אני נדרש עתה) - ייתכן כי אם יוגש כתב אישום כנגד המערער בהקשר זה
יידרש בית המשפט בשנית לעניין הפסלות - אם יבקש זאת המערער. אך לעת עתה גובר
האינטרס של המשך הדיון, מניעת התמשכותו שלא לצורך ומניעת האפשרות כי "יצא
חוטא נשכר".
הערעור נדחה איפוא. המערער יישא בשכר טרחת
עורך דינה של המשיבה בסך 5,000 ש"ח וכן ישלם הוצאות לאוצר המדינה בסך 5,000
ש"ח.
ניתן היום, ג' בכסלו התשס"א
(30.11.2000).
ה
נ ש י א
העתק מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
00077250.A01/דז/