הועדה המקומית לתכנון ובניה חולון נ. אלי מנשה

החלטה בתיק בר"ם 7724/08 בבית המשפט העליון בר"ם 7724/08 בפני: כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופט י' דנציגר המבקשת הוועדה המקומית לתכנון ולבניה חולון נ ג ד המשיב: אלי מנשה בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב יפו ב-עמ"נ 187/02; 189/02 מיום 2.5.2007, ועל החלטת הבהרה ב-בש"א 30884/08 מיום 24.7.2008, שניתנו על-ידי כבוד השופט ד"ר עודד מודריק בשם המבקשת: עו"ד ארז שפירא בשם המשיב: עו"ד רון טורקלטאוב פסק דין השופטת מ' נאור: 1. בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מנהליים בתל-אביב יפו (כב' השופט ד"ר ע' מודריק) מיום 2.5.2007, ועל החלטת הבהרה מיום 24.7.2008, וכן בקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין והליכי ההוצאה לפועל. רקע והליכים 2. המשיב הוא הבעלים של חלקים מחלקה 240 וחלקה 268 בגוש 6737 במרחב התכנון חולון. על החלקות הוחלה תכנית ח/2/1/152 (להלן: התכנית הפוגעת) ובמסגרת איחוד וחלוקה הוקצו למשיב מגרשי תמורה, במקום זכויותיו בכל אחת מן החלקות. בין המשיב לבין המבקשת (להלן: הוועדה המקומית) התנהלו הליכים בשני מישורים מקבילים: במישור האחד, תבע המשיב מן הוועדה המקומית פיצוי בשל הפגיעה שהחלקות נפגעו מן התכנית הפוגעת. התביעה נדחתה בידי הוועדה המקומית והתבררה בפני ועדת הערר המחוזית, ועל החלטתה ערערו הן המשיב והן הוועדה המקומית לבית-המשפט לעניינים מנהליים. במישור האחר, הגישה הוועדה המקומית לבתי-משפט השלום בתל-אביב ובראשון-לציון תביעות פינוי נגד המשיב לגבי כל אחת מן החלקות. בהליכים אלה טען המשיב כי הוא זכאי לדמי פינוי. במסגרת הדיון שהתנהל בפני בית-המשפט לעניינים מנהליים, הסכימו הצדדים לפתור את חילוקי הדעות ביניהם בדרך של מינוי שמאי מטעם בית-המשפט. הוסכם, כי השמאי יערוך שומה בדבר סכום הפיצוי המגיע למשיב בגין הפגיעה מן התכנית, וכן כי החלטתו תתייחס גם לדמי הפינוי המגיעים למשיב נוכח תביעות הפינוי שהיו תלויות ועומדות בבתי-משפט השלום. 3. השמאי הגיש את חוות-דעתו לבית-המשפט לעניינים מנהליים. בחוות-הדעת, ערך השמאי שומה במסגרתה העריך את ירידת הערך בכל אחת מן החלקות בגין התכנית הפוגעת, וכן ערך שומה נוספת במסגרתה העריך את דמי הפינוי המלאים הראויים בגין כל אחת מן החלקות. הערכים הכספיים המפורטים בשתי השומות (כפי שעוגלו על-ידי השמאי), הנם כדלקמן: חלקה 240 - ירידת ערך בסך 112,000$ המחושבת על-פי השווי במצב הקודם (שווי החלקה) בסך 193,600$ בהפחתת השווי במצב החדש (מגרש התמורה) בסך 81,600$; דמי פינוי בסך 248,100$ המחושבים על-פי שווי החלקה בסך 193,600$ בתוספת הפסד הכנסות בסך 34,500$, שכ"ט בסך 10,000$ ופיתוח מערכות בסך 10,000$. חלקה 268 - ירידת ערך בסך 207,250$ המחושבת על-פי השווי במצב הקודם (שווי החלקה) בסך 299,250$ בהפחתת השווי במצב החדש (מגרש התמורה) בסך 92,000$; דמי פינוי בסך 329,250$ המחושבים על-פי שווי החלקה בסך 299,250$ בתוספת שכ"ט בסך 10,000$ ופיתוח מערכות בסך 20,000$. יודגש כי לעניין דמי הפינוי, ציין השמאי בחוות-דעתו כי "מן הסכומים המפורטים יקוזז שווי מגרשי התמורה, כמפורט בחוות-הדעת הראשית". לבקשת הצדדים, שדעתם לא היתה נוחה מחוות-הדעת, זומן השמאי לחקירה אודות חוות-דעתו. לאחר שמיעת השמאי הציע בית-המשפט לוועדה המקומית לשקול פעם נוספת את עמדתה כך שתסכים לקבל את "השורה התחתונה" של חוות-הדעת. המבקשת הודיעה כי היא מוכנה לקבל את השורה המסכמת של חוות דעת השמאי, ובלבד שיקוזז החלק היוצר לטענתה "כפל פיצוי", אשר נובע מרכיבי הפיצוי המשותפים לירידת הערך ולדמי הפינוי. המשיב מצדו לא היה מוכן לסטות מהשורה המסכמת של חוות-הדעת והצדדים זומנו לדיון נוסף. בסיום הדיון החליט בית-המשפט כי הסכומים שאינם שנויים במחלוקת ישולמו למשיב ואילו לעניין השאלה השנויה במחלוקת, עניין כפל הפיצוי, יוגשו סיכומי טענות הצדדים. 4. בפסק-דינו, דן בית-המשפט לעניינים מנהליים רק בשאלה שנותרה כאמור במחלוקת והיא האם קבלת הערכתו הסופית של השמאי בחוות-דעתו משקפת "כפל פיצוי". בית-המשפט השיב לשאלה זו בחיוב, כמפורט להלן: "התכנית הפוגעת כוללת בחובה הענקת זכויות למערער במגרשים חילופיים (להלן: "מגרשי התמורה"). כפועל יוצא מתחייב פינוי של המערער מן החלקות. עיון בחוות דעת השמאי מגלה כי דמי הפינוי משקפים את ערך החלקה המפונית בצרוף מרכיבים נוספים (כגון ערך המחוברים לקרקע). דמי הפיצוי בגין ירידת הערך מבוססים על ערך החלקה שנפגעה בניכוי ערך מגרש התמורה. מכאן מתבקש שהענקת תשלום למערער של דמי הפינוי ודמי הפיצוי בגין פגיעה במקרקעין גם יחד תכלול פעמיים את ערך החלקה. ברור שתשלום כפול כזה הוא כפל פיצוי. שהרי אם נדמה מצב שבו המערער מפונה מחלקתו שלא מכח תכנית פוגעת ובלי לקבל מגרש תמורה. דמי הפינוי המקסימאליים שהוא יכול לשאוף אליהם הם ערך החלקה בצרוף ערך מרכיבים נוספים, כאמור לעיל. אם נוסיף לכך את העובדה שהמערער מפונה מחלקתו בהקשר לתכנית שהיא תכנית פוגעת והוא מקבל מגרש תמורה בערך כלשהו, לא מתקבל על ההיגיון הפשוט ביותר שבהקשר לפיצוי לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה יזכה המערער לתשלום שהוא כפל ערך חלקתו. השמאי נקב בחוות דעתו בערכי פיצוי ודמי פינוי המשקפים את כפל ערך החלקה. הדבר נעשה ככל הנראה בטעות. השמאי הודה בטעותו במפורש בעדותו בבית-המשפט.". לאור האמור, הגיע בית-המשפט למסקנה כי בחוות-דעתו של השמאי נפלה טעות וקבע כי "מהפיצוי ודמי הפינוי המגיעים למערער צריכים לגרוע את מרכיב 'ירידת הערך', כפי שנקבע בידי השמאי. רק כך ישקף הסכום שיינתן בידי המערער את המגיע לו בגין פינוי החלקה ונוכח קבלת מגרש תמורה". תוצאת הדיון, כפי שנקבעה על-ידי בית-המשפט בפסק-הדין מיום 2.5.2007, הנה כדלקמן: "תוצאת הדיון בשני הערעורים שלפני היא שהוועדה המקומית מחויבת לשלם למערער דמי פינוי החלקות ודמי פיצוי בגין פגיעה במקרקעין מכח התכנית הפוגעת בסכום הכולל שנקבע בחוות דעת השמאי בתיקון חוות הדעת על ידי הפחתת מרכיב ירידת הערך שכלול בתחשיבי השמאי לעניין שתי החלקות (חלקה 240 – ירידת הערך היא בשיעור 111,994$ ובחלקה 268 – ירידת הערך היא בשיעור 207,200$)". 5. ביום 12.6.2007, הגיש המשיב בקשת רשות ערעור על פסק-הדין (בר"ם 5171/07). בהחלטתי מיום 31.12.2007 דחיתי את הבקשה, מבלי לבקש תגובה. באשר לסוגית כפל הפיצוי, קבעתי כי: "השמאי הודה בפני בית המשפט כי שגה בעריכת חוות הדעת וכי היה מקום לקזז את שווי מגרש התמורה, וכן את מרכיב ירידת הערך, מדמי הפינוי... אם כך, צדק בית המשפט לענינים מנהליים משקבע כי חוות הדעת כפי שהיא אינה יכולה לשמש בסיס לפסק הדין אלא אם כן יתוקן בה – כפי שהורה – עניין כפל הפיצוי". הנה כי כן, נקבע בפסק דין חלוט כי השומות המפורטות בחוות-דעתו של השמאי, משקפות "כפל פיצוי" וכי יש לתקן את חוות-הדעת בסוגיה זו, כאמור בפסק-הדין ובהחלטתי בבקשת רשות הערעור. ואולם, בכך לא היה משום סוף פסוק. נוכח העובדה שפסק-הדין לא קבע ב"שורה התחתונה" את סכום הפיצוי בו חויבה הוועדה המקומית, התעורר ספק בשאלה כיצד יש לחשב סכום זה באופן שיימנע כפל הפיצוי האמור. 6. כך, לאחר שפסק-הדין הוגש לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל, נתגלעה מחלוקת בין הצדדים באשר לסכומי הפיצוי שיש לשלמם. לפיכך, ביום 23.7.2007, הגישה הוועדה המקומית ללשכת ההוצאה לפועל בקשה בטענת פרעתי ובקשה לעיכוב הליכים. בנוסף, ביום 5.8.2007, הגישה הוועדה המקומית לבית-משפט זה בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק-הדין (בש"ם 6731/07), בטענה כי רק בחלוף המועד התברר לה כי המשיב מפרש את פסק-הדין באופן שונה מזה שהיא פירשה אותו. כב' הרשם י' מרזל הורה כי הוועדה המקומית תעדכן את בית-המשפט במצב ההליכים בעניין הבקשה שהגישה ללשכת ההוצאה לפועל. המועד למסירת הודעת עדכון כאמור הוארך מעת לעת, בהתאם להתקדמות ההליכים. במסגרת הדיון בלשכת ההוצאה לפועל, מצא ראש ההוצאה לפועל כי אכן קיימת אי-בהירות באשר לתוצאת פסק-הדין, וביום 24.2.2008 הפנה לבית-המשפט לעניינים מנהליים שאלת הבהרה, שנוסחה כדלקמן: "האם תוצאת פסק הדין שניתן ביום 2.5.07 בעמ"נ 187/02; 189/02 הינה שמסכום דמי הפינוי שיש לשלם לזוכה יש להפחית את ערך מגרשי התמורה כפי המצוין בחוות דעת השמאי וכן את ירידת הערך כמצוין בהחלטה?" 7. ביום 3.3.2008 נתן בית-המשפט לעניינים מנהליים החלטת הבהרה ראשונה, אשר בוטלה על-ידו ביום 13.4.2008, נוכח טענת הוועדה המקומית כי קודם למתן החלטה בשאלת ההבהרה על בית-המשפט ליתן בידי הצדדים אפשרות להביא עמדותיהם בפניו (על החלטה זו הגישה הוועדה המקומית לבית-משפט זה בקשת רשות ערעור (בר"ם 3327/08), אשר נמחקה מאוחר יותר על-פי בקשתה). ביום 24.7.2008 נתן בית-המשפט לעניינים מנהליים החלטת הבהרה שנייה (להלן: החלטת ההבהרה), לפיה: "פסק הדין עוסק בשני סוגי תשלום המגיעים לעותר (אלי מנשה) האחד תשלום בגין ירידת ערך (כתוצאה מתכנית פוגעת) והשני דמי פינוי. אי הבהירות היא לעניין דמי הפינוי ולאחר שעיינתי בפסק הדין ובחוות דעת השמאי המכריע, אני חוזר ומציין כי מן הסכום שנקבע בידי השמאי כדמי פינוי יש לגרוע את הסכום שנקבע בידו כ'ירידת ערך' בכל אחת מן החלקות. כדי להסיר ספק אציין את הסכומים. בעמ' 38 לחוות דעתו קבע השמאי המכריע כי דמי הפינוי לחלקה 240 הם 248,100$, ולחלקה 268 – 329,250$. מסכומים אלה יש לנכות את סכומי 'ירידת הערך' של כל אחת מן החלקות כפי שנקבעו בפסק הדין (111,994$ לחלקה 240 ו- 207,200$ לחלקה 268). הסכומים הנ"ל, כפי שנקבע בחוות דעת השמאי, נכונים למועד הקובע המצוין בעמ' 38 לחוות הדעת והם יוצמדו וישאו ריבית לפי החוק. הסכומים אינם כוללים מע"מ שישולם לפי החוק. הסכום שאותו יש לשלם בגין ירידת הערך (תשלום נפרד מן התשלום בגין דמי הפינוי) הוא כאמור בפסק הדין." החלטה זו היא נשוא הבקשה שלפניי. למען שלמות התמונה יצוין כי ביום 4.9.2008, לאחר שניתנה החלטת ההבהרה, הודיעה המבקשת לבית-משפט זה על מחיקת בש"ם 6731/07 האמור, מן הטעם ש"החלטת ההבהרה מאפשרת למבקשת להגיש בר"ע על פסק הדין הנ"ל, בזכות, ובכוונתה לעשות כן". בקשת רשות הערעור 8. בבקשה שלפניי עותרת הוועדה המקומית לקבל רשות ערעור על פסק הדין ועל החלטת ההבהרה, וכן לעכב את ביצוע פסק הדין ואת הליכי ההוצאה לפועל. הבקשה מתמקדת אך ורק בסוגית כפל הפיצוי, ולא ברכיבים אחרים של פסק-הדין. הוועדה המקומית מבהירה כי המחלוקת היחידה היא בשאלה מהם הסכומים אותם יש לקזז מדמי הפינוי בכדי למנוע כפל פיצוי, וזאת בנוסף לתשלום ירידת הערך שנקבע. לטענתה, קיימות שתי אפשרויות, זהות למעשה, להימנע מכפל פיצוי: האחת, לקבוע כי מדמי הפינוי יש לקזז את שווי החלקה ולא את שווי מגרש התמורה; השנייה, לקבוע כי מדמי הפינוי יש לקזז את שווי מגרש התמורה ואת סכום ירידת הערך. שתי החלופות מביאות לתוצאה זהה, לפיה סך כל התמורה למשיב, המעמידה אותו במצבו הקודם, מורכבת משווי כספי הפיצויים – דמי הפינוי וירידת הערך ושווי מגרש התמורה שנותר בבעלותו. הוועדה המקומית טוענת כי פרשנות זו, אשר עולה בקנה אחד עם דבריו של בית-המשפט בפסק-הדין ועם דברי השמאי בחקירתו, היא הפרשנות היחידה התואמת את מטרת הפיצוי על-פי החוק, שהנה להעמיד את המשיב במצב בו היה אלמלא פונה מהחלקות. עוד טוענת המבקשת, כי הסכומים בהם נקב בית-המשפט בהחלטת ההבהרה שגויים מתמטית, יוצרים מעגל שוטה ואינם נותנים פתרון לכפל הפיצוי. לטענתה, הדרך היחידה לצאת מאותו מעגל שוטה שנכפה על-ידי החלטת ההבהרה היא בקביעה כי בנוסף לסכום ירידת הערך, יש להפחית גם את שווי מגרש התמורה כפי שקבע השמאי. בנוסף, מציינת הוועדה המקומית כי רק ביום 8.4.2008 התברר לה במקרה כי המשיב הגיש את בר"ם 5171/07 הנזכר אשר נדחתה בהחלטתי מיום 31.12.2007. לטענתה, המשיב – בחוסר תום לב – הסתיר ההחלטה הן מראש ההוצאה לפועל והן מבית-המשפט בבש"ם 6731/07. 9. בהתאם להחלטתי הגיש המשיב תגובה לבקשה. המשיב טוען כי יש לדחות את הבקשה על הסף, בהתאם להלכה שנקבעה בע"א 3053/98 געדי נ' צור שמיר, חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נה(1) 933 (להלן: עניין געדי). שכן, הבקשה כוללת בקשת רשות ערעור על פסק-הדין ודינה דחייה מחמת איחור בהגשתה. לטענת המשיב, תשובת בית-משפט קמא לשאלת ההבהרה זהה לחלוטין לפסק-הדין: שינוי חוות-דעת השמאי לעניין המרכיב שאותו יש לנכות מדמי הפיצוי בגין הפינוי, כך שבמקום הפחתת שווי מגרשי התמורה הורה בית-המשפט על הפחתת שווי ירידת הערך. המשיב מציין כי השמאי בחוות-דעתו קבע סכום גלובלי, על דרך של "חבילה אחת". בית-המשפט כבר התערב וגרע מן הסכום סך של 146,250$, כשהפחית מדמי הפינוי את ירידת הערך ולא את מגרשי התמורה. אלא שהמבקשת אינה מסתפקת בכך, כי אם בניגוד גמור למה שנפסק עותרת כעת לקבוע כי יש להוסיף ולקזז גם את סכום מגרשי התמורה – סכום שכבר קוזז מהפיצוי, כך שלמעשה המבקשת עותרת לקיזוז כפול. 10. לאור טענות המשיב לפיהן יש לדחות את הבקשה על הסף, הוריתי לוועדה המקומית להגיש תשובה לתגובת המשיב. בתשובתה, טוענת הוועדה המקומית כי על-פי ההלכה הפסוקה ניתן לערער על החלטת ההבהרה באופן דומה לאפשרות הערעור על פסק-הדין. הרציונל בבסיס ההלכה הוא כי בעל דין שלא ראה עצמו מקופח על-ידי פסק-הדין לפני הפירוש, יכול להיפגע על-ידי פסק-הדין כפי שפורש והובהר על-ידי בית-המשפט. בענייננו, סברה הוועדה המקומית כי פסק-הדין צידד בעמדה לפיה בכדי להימנע מכפל הפיצוי יש לקזז מדמי הפינוי שנקבעו על-ידי השמאי את שווי מגרש התמורה וגם את מרכיב ירידת הערך. לטענתה, לא רק היא פירשה את פסק-הדין באופן זה, אלא גם בית-משפט זה במסגרת ההחלטה בבר"ם 5171/07. כמו כן, פסק-הדין המקורי עוסק בעניין מניעת כפל הפיצוי וכך גם בקשת ההבהרה. לאור זאת, ברי כי בקשת רשות הערעור מתייחסת להחלטת ההבהרה וליסודות פסק-הדין הקשורים בהחלטת ההבהרה ואין היא תוקפת את פסק-הדין בכללותו (כמו למשל לעצם החבות בעניין תשלום הפיצויים). זאת ועוד, קיימים הבדלים מהותיים בין פסק-הדין לבין החלטת ההבהרה, שבה ערך בית-המשפט תחשיב מלא ומפורט (אך שגוי), תוך שהוא נוקב בסכומים המפורשים. בכך הוסיף נתונים מהותיים ביחס לפסק-הדין. בנוסף, מבהירה הוועדה המקומית כי אין בפי המשיב כל תשובה קונקרטית לתחשיבים ולטענותיה המפורטות המוכיחים במפגיע את כפל הפיצוי, ואין בפיו כל טיעון הסותר את טענתה כי החלטת ההבהרה תגרום לתשלום כפל פיצוי. 11. החלטתי לדון בבקשה לרשות ערעור כאילו ניתנה הרשות והוגש הערעור על פיה. זאת, בהתאם לסמכותי לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, לאחר שנתתי הזדמנות למשיב להביע התנגדותו ולאחר שראיתי כי במתן הרשות לא נפגעת זכותו כבעל דין. דיון 12. לאחר שבחנתי את פסק-הדין, החלטת ההבהרה, חוות-דעת השמאי וטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי הדין עם הוועדה המקומית וכי הותרת החלטת ההבהרה על כנה משמעותה תשלום "כפל פיצוי" למשיב. כאמור, בית-משפט קמא קיבל את טענת הוועדה המקומית וקבע כי השומות המפורטות בחוות-דעתו של השמאי, משקפות את כפל ערך החלקה ועל-כן יש לתקן את חוות-הדעת בסוגיה זו. תוצאת פסק-הדין, כפי שקבע בית-משפט קמא, הנה כי הוועדה המקומית תשלם למערער דמי פינוי החלקות ודמי פיצוי בגין הפגיעה במקרקעין מכוח התכנית הפוגעת "בסכום הכולל שנקבע בחוות דעת השמאי בתיקון חוות הדעת על ידי הפחתת מרכיב ירידת הערך שכלול בתחשיבי השמאי". עיון בחוות-דעת השמאי מגלה כי בחלקה הראשון מפורטים דמי הפיצוי בגין ירידת הערך מכוח התכנית הפוגעת, המחושבים על-פי הפחתת שווי מגרש התמורה משווי החלקה. בחלקה השני של חוות-הדעת מפורטים דמי הפינוי, המחושבים על-פי שווי החלקה בתוספת הפסד הכנסות, שכר-טרחה ופיתוח מערכות, כאשר נאמר שם במפורש כי "מן הסכומים הנ"ל יקוזז שווי מגרשי התמורה, כמפורט בחוות-הדעת הראשית". דהיינו, בסיכומו של דבר, כוללת חוות-דעת השמאי את דמי הפיצוי בגין ירידת הערך, המפורטים שם, ואת דמי הפינוי בניכוי שווי מגרשי התמורה. משמעות הדבר, הנה כי "תיקון חוות הדעת על ידי הפחתת מרכיב ירידת הערך" פירושו כי "השורה התחתונה" בפסק-דינו של בית-משפט קמא הנה כי הוועדה המקומית מחויבת בתשלום דמי הפיצוי בגין ירידת הערך, כאמור, וכן דמי הפינוי בניכוי שווי מגרשי התמורה ובניכוי רכיב ירידת הערך. מסקנה זו עולה בקנה אחד עם דבריו של השמאי במהלך חקירתו בבית-המשפט: " ש. תאשר לי כדי למנוע את כפל הפיצוי מה שאמרת: צריך לקחת את הסכום 329,000 ולהפחית את ה- 92,000. ת. וצריך להפחית גם את ירידת הערך. ש. האם בחוות הדעת כתוב שצריך להפחית את ירידת הערך. ת. לא כתוב. השמאי של התובעים מצא לנכון לכתוב 'כי מסכום פיצוי הפינוי יש לנכות את הסכום שיקבע על ידי פסיקת הועדה' הוא בעצם מבקש שיופחת ירידת הערך. ש. זה מה שהמומחה מטעם המשיב אך זה לא מה שאתה אמרת, אתה אמרת שיש להפחית את שווי המגרש. ת. נכון. אחרי כן כתבתי מכתב דמי הפינוי כולל כאמור את מרכיב ירידת הערך שאם לא כן היה מקבל כפל פיצוי." (עמ' 3 לפרוטוקול, 20.12.2005). זו המסקנה אליה הגעתי גם בהחלטתי מיום 31.12.2007 בבר"ם 5171/07, שם ציינתי כי "השמאי הודה בפני בית המשפט כי שגה בעריכת חוות הדעת וכי היה מקום לקזז את שווי מגרש התמורה, וכן את מרכיב ירידת הערך, מדמי הפינוי". בהתבסס על דברים אלו, קבעתי כי "צדק בית המשפט לענינים מנהליים משקבע כי חוות הדעת כפי שהיא אינה יכולה לשמש בסיס לפסק הדין אלא אם כן יתוקן בה – כפי שהורה – עניין כפל הפיצוי". 13. המסקנה לפיה הסכום שעל הוועדה המקומית לשלם למשיב מורכב מדמי הפיצוי בגין ירידת הערך ומדמי הפינוי בניכוי שווי מגרשי התמורה ובניכוי ירידת הערך, הנה הגיונית וראויה. שאם לא כן, אפילו יופחתו סכומי ירידת הערך מדמי הפינוי, עדיין ייהנה המשיב מכפל פיצוי. זאת, מן הטעם שדמי הפיצוי המקסימאליים להם זכאי היה המשיב, אלמלא קיבל מגרשי תמורה, אמורים היו לכלול את ערך החלקה בצירוף מרכיבים נוספים הנובעים מעצם הפינוי. ואולם, נוכח העובדה כי המשיב בענייננו קיבל מגרשי תמורה, יוצא כי על-פי פרשנותו של בית-משפט קמא בהחלטת ההבהרה, יזכה המשיב למעשה לפיצוי הכולל את ערך החלקה בצירוף המרכיבים הנוספים הנובעים מעצם הפינוי, וזאת בנוסף למגרשי התמורה שקיבל בהתאם לתכנית הפוגעת. 14. אשר לטענת המשיב, לפיה יש לדחות על הסף את הבקשה שלפניי בהתאם לפסק-הדין בעניין געדי, הרי שלא מצאתי בטענה זו ממש. כלל הוא, כי החלטה הבהרה שניתנת על-ידי בית-המשפט שנתן את פסק-הדין, נחשבת כחלק בלתי-נפרד של פסק-הדין ובעל-דין רשאי לערער עליה כדרך שהיה רשאי לערער על פסק-הדין עצמו (ע"א 464/78 בניסטי נ' בניסטי, פ"ד לג(1) 151, מפי כב' השופט מ' שמגר; ע"א 197/83 בצלאל נ' שפרינגר, פ"ד לז(4) 99, מפי כב' השופטת מ' בן פורת). שכן, בעל דין שלא ראה עצמו מקופח על-ידי פסק-הדין שלפני הפירוש, יכול להיפגע על-ידי פסק-הדין כפי שפורש ומן הראוי שתהא לו לגביו אותה זכות ערעור שהיתה לו לגבי פסק-הדין המקורי (י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית) בעמ' 768). זכות הערעור בעקבות החלטת הבהרה אינה קיימת על פסק-הדין כולו (עניין געדי, בעמ' 937, מפי כב' השופט ת' אור) ואינה "נוצרת" מחדש, אלא מוגבלת להחלטת ההבהרה על ההשלכות הישירות הנובעות ממנה, כך שנושא הערעור הנוסף הוא פסק-הדין כפי שבא לידי ביטוי בהבהרה הנוספת ((ע"א 550/01 עיזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ולפיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים, פ"ד נה(3) 486, 490, מפי כב' הרשם ב' אוקון). במקרה שלפניי, בית-משפט קמא לא נקב בפסק-דינו בסכומי הפיצוי להם זכאי המשיב, אלא קבע את התוצאה על דרך ההפניה לסכום הכולל שנקבע בחוות-דעת השמאי בתיקון חוות-הדעת על-ידי הפחתת מרכיב ירידת הערך. לאור העובדה כי בחוות-דעתו ציין השמאי שמדמי הפינוי יקוזז שווי מגרשי התמורה, ברי כי הוועדה המקומית פירשה את תוצאת פסק-הדין כך שמסכום דמי הפינוי יש להפחית את שווי מגרשי התמורה וכן את מרכיב ירידת הערך, כפי שטענה בבקשה שלפניי. אף ראש ההוצאה לפועל, אשר נדרש למחלוקת שבין הצדדים בסוגית כפל הפיצוי, מצא כי תוצאת פסק-הדין לוקה באי-בהירות וטעונה הבהרה. משניתנה החלטת ההבהרה על-ידי בית-משפט קמא, המפרשת את פסק-הדין באופן שונה מן הפירוש שייחסה לו, בצדק, הוועדה המקומית מלכתחילה, קמה לה הזכות להשיג על החלטת ההבהרה באותה הדרך שרשאית היתה לערער על פסק-הדין עצמו. יפים לענייננו דבריו של כב' השופט ריבלין בע"א 7024/97 עדיקה נ' תמיר, פ"ד נד(5) 826, 831: "המערער שהיה נכון במקרה זה להסכים עם פסק-הדין של בית-משפט השלום, על-פי הפירוש שייחס לו מלכתחילה, אינו משלים עם הוראת פסק-הדין כפי שפורשה בהחלטת ההבהרה. כשם שהייתה לו זכות ערעור על פסק-הדין בנוסחו הראשוני, כך קמה לו זכות ערעור על ההבהרה שבאה לפרש אותו. הוא ביקש לממש זכות זו וחזר בו מכוונתו בהמלצת בית-המשפט שהציע לו לנתב את השגתו לדרך אחרת. אם יבחר לשוב אל הערעור השני, הרי שהנסיבות המיוחדות הנובעות מן הטעות הכפולה שעמדה ביסוד ההליכים האלה - טעותו של המערער בהבנת תוכנו של פסק-הדין וסברתו, בעקבות הנחיית בית-משפט קמא, כי אין לו דרך לערער עליו - עשויות לשמש לו בנסיבות העניין טעמים להארכת המועד להגשת הערעור על פסק-הדין שלאחר ההבהרה". במקרה דנן הדברים אמורים ביתר שאת, לאור העובדה כי הוועדה המקומית פנתה לבית-משפט זה בבש"ם 6731/07 בבקשה להארכת מועד להגשת רשות ערעור על פסק-הדין, כבר ביום 5.8.2007 (כשלושה חודשים לאחר שניתן פסק-הדין). בסמוך למועד זה, התברר לה לטענתה לאחר שהמשיב הגיש את פסק-הדין לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל, כי הוא מפרש את פסק-הדין אחרת משפירשה אותו בעצמה. כב' הרשם י' מרזל הורה כי הוועדה המקומית תעדכן את בית-המשפט במצב ההליכים בעניין הבקשה שהגישה ללשכת ההוצאה לפועל. המועד למסירת הודעת עדכון כאמור הוארך מעת לעת בהתאם להתקדמות ההליכים, ולאחר שניתנה החלטת ההבהרה הודיעה המבקשת על מחיקת הבקשה, מן הטעם ש"החלטת ההבהרה מאפשרת למבקשת להגיש בר"ע על פסק הדין הנ"ל, בזכות, ובכוונתה לעשות כן". כאן המקום לשוב ולהזכיר את טענת הוועדה המקומית כי לא היתה מודעת כלל להליכים שהתנהלו במקביל בבר"ם 5171/07 וכי רק ביום 8.4.2008 התברר לה במקרה כי המשיב ביקש לערער על פסק-הדין וכי בקשתו נדחתה בהחלטתי מיום 31.12.2007. מכל מקום, נראה שנושא בקשת רשות הערעור שלפניי הנו פסק-הדין, כפי שבא לידי ביטוי בהחלטת ההבהרה. הבקשה מתמקדת בסוגית כפל הפיצוי ואינה מתייחסת לרכיבים האחרים שבפסק-הדין. המבקשת, אשר נכונה היתה להשלים עם פסק-הדין על-פי הפירוש שייחסה לו מלכתחילה, שהוא כאמור הפירוש הראוי וההגיוני, אינה משלימה עם הוראת פסק-הדין כפי שפורשה בהחלטת ההבהרה, ולפיכך רשאית היתה להגיש את בקשת רשות הערעור דנן. 15. התוצאה היא כי דין הערעור להתקבל. על הוועדה המקומית לשלם למשיב את הסכומים הבאים: עבור חלקה 240 - פיצוי בסך 166,500$ (הכולל פיצוי בגין ירידת ערך בסך 112,000$, בתוספת הפסד הכנסות בסך 34,500$, שכ"ט בסך 10,000$ ופיתוח מערכות בסך 10,000$); עבור חלקה 268 – פיצוי בסך 237,250$ (הכולל פיצוי בגין ירידת ערך בסך 207,250$, בתוספת שכ"ט בסך 10,000$ ופיתוח מערכות בסך 20,000$). ביתר רכיבי פסק-הדין והחלטת ההבהרה אין כל שינוי. לאור התוצאה אליה הגעתי, מתייתר הדיון בבקשה לעיכוב הביצוע. המשיב ישא בשכר טרחת עורך הדין של המבקשת בסך 40,000 ש"ח. ניתן היום, י"ג בחשון התשס"ט (11.11.2008). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08077240_C03.doc עע מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il