בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 7722/97
ע"פ 152/98
בפני: כבוד השופט ת' אור
כבוד
השופט י' קדמי
כבוד
השופט י' אנגלרד
המערער
בע"פ 7722/97: אנואר ג'ורבאן
המערערים בע"פ 152/98: פארס ג'ורבאן
זיאד
ג'ורבאן
נ
ג ד
המשיבה: מדינת ישראל
ערעור
על פסק דין בית המשפט המחוזי
בחיפה
מיום 26.6.97 בת.פ. 234/94
שניתן
על ידי כבוד השופט ח' פיזם
תאריך הישיבה: כ' בחשוון
תשנ"ט (9.11.98)
בשם
המערער בע"פ 7722/97: עו"ד
ג'בארין רפיק
שם
המערער בע"פ 152/98: עו"ד נשר
בשם
המשיבה: עו"ד אורלי מור-אל
בשם
שרות המבחן: גב' זהבה מור
פסק-דין
השופט י' קדמי:
פתח דבר
המערערים בע"פ 7722/97 ובע"פ 152/98
הורשעו בבית המשפט המחוזי בחיפה (ת.פ. 234/94) בעבירת אינוס של פרוצה בנסיבות
מחמירות, שבאו לכלל ביטוי בשימוש בסכין ובנוכחות אחרים שחברו יחד לענין זה; ונדונו
בשל כך לעונשים שונים, כל אחד על פי אופיה של התנהגותו, כפי שיפורט להלן:
א. על המערער מס' 1 בע"פ 152/98 פארס ג'רבאן
(להלן: פארס) - אשר הורשע על פי בקשתו גם בעבירה של ניסיון לשוד של יצאנית - נגזרו
עשר שנים מאסר לריצוי בפועל; וכן הופעל לגביו, במצטבר, עונש מאסר על תנאי של 18
חודש, באופן שבסך הכל עליו לרצות עונש של אחת עשרה וחצי שנות מאסר בפועל, בניכוי
תקופת מעצרו. בנוסף לכך, הוטלו על פארס שנתיים מאסר על תנאי.
ב. על המערער מס' 2 בע"פ 152/98, זיאד ג'רבאן (להלן: זיאד) - אשר הורשע על פי בקשתו גם
בעבירה של גניבת דגים - נגזרו שמונה שנים מאסר לריצוי בפועל; וכן הופעלו נגדו שני
עונשי מאסר על תנאי, האחד של שנה והשני של שנתיים, שיהיו חופפים ביניהם ויצטברו
במאוחד לעונש שנגזר בתיק הנוכחי. בסך הכל, על זיאד לרצות עשר שנים מאסר בניכוי תקופת
מעצרו בפועל; ובנוסף לכך הוטלו עליו שנתיים מאסר על תנאי.
ג. על המערער בע"פ 7722/97 אנואר ג'רבאן
(להלן: אנואר) - שחלקו בפרשה היה קל יותר משל חבריו - נגזרו שבע שנים מאסר בפועל
בניכוי תקופת מעצרו; וכן הוטל עליו מאסר על תנאי של שנה וחצי.
הערעורים - שנדונו במאוחד - מכוונים כנגד
ההרשעה; ולחילופין - כנגד חומרת העונש.
2. העובדות
להלן, בתמצית, עיקרי העובדות הצריכות לבירור
הערעורים:
א. המתלוננת - קרבן האינוס - היתה בעת המקרה
יצאנית רחוב. שלושת המערערים הינם חברים בני כפר אחד ובליל המקרה בילו יחד בחיפה.
ב. לגירסת המתלוננת, נגשו אליה בליל המקרה, סמוך
לשעה 01.00, כאשר המתינה ללקוחות, שלושת המערערים - כשעמם אדם נוסף, שהובא לדין
יחד עמם, הורשע ונענש אך לא ערער על פסה"ד - וקיימו עמה מו"מ בדבר גובה
האתנן שישלמו לה תמורת חסדיה; ולאחר שסיכמה עם פארס כי ישלם לה 50 ש"ח, פרשה
יחד אתו אל מאחורי בנין סמוך. שם, שלף פארס סכין, דרש ממנה להתמסר לו ללא תשלום
באיום כי יהרגנה אם לא תציית לו ובעל אותה בעל כרחה כשהוא חונק אותה, מושך
בשערותיה ומחזיק את הסכין בידו; והכל בנוכחותם של השניים האחרים - זיאד ואנואר -
שעמדו בסמוך להם. משסיים פארס את מעשה האינוס, מסר את הסכין לזיאד שבעל אותה
בניגוד לרצונה תחת האיום בסכין; ומשסיים - ומסר את הסכין לאנואר. ברם, אנואר לא
בעל את המתלוננת; והסתפק בכך שאילץ אותה לשפשף את אבר מינו עד שהגיע לסיפוקו.
ג. גירסת המערערים שונה בתכלית. הם בעלו את
המתלוננת בהסכמתה וכל אחד שילם לה את אתננה, כפי שסוכם ביניהם. ברם, לפתע הופיעו
שוטרים בלבוש אזרחי שהמתלוננת הכירה אותם, והיא פתחה בצעקות וברחה מן המקום יחד
אתם; כשהם מאמינים שהשוטרים הינם עבריינים המבקשים לשדוד אותם ואת המתלוננת.
בדיעבד, מסבירים המערערים את צעקותיה של המתלוננת בכך, שהיא היתה מסוממת וככל
הנראה אף נשאה עמה סמים; ומטרת הצעקות היתה להסיח דעתם מענין הסמים ולמנוע בדרך זו
עריכת חיפוש בכליה.
3. הכרעת הדין בבית המשפט המחוזי
א. בית המשפט המחוזי נתן אמון מלא בגירסתה של
המתלוננת; ובין היתר קבע, כי המתלוננת לא ברחה מן המקום כאשר הגיעו אנשי המשטרה
אלא, אדרבא, זעקה אליהם לעזרה כמתחייב מתוך צעקותיה "אונסים אותי והורגים
אותי". בתוכן הצעקות, מצא בית המשט ביטוי ספונטאני ומיידי להתרחשות האמיתית,
וראה בכך תמיכה במהימנות גירסתה של המתלוננת.
ב. מאידך גיסא, דחה בית המשפט את גירסתם של
המערערים כבלתי מהימנה - לרבות ההסבר שהציעו לצעקותיה של המתלוננת כאשר הגיעו
למקום אנשי המשטרה - והרשיע את השלושה בעבירת האינוס שיוחסה להם בכתב האישום.
3. הערעור כנגד ההרשעה
א. טענתם העיקרית של שלושת המערערים היא: שבית
המשפט המחוזי שגה בכך, שנתן אמון מלא בגירסתה של המתלוננת והרשיע אותם על פיה על
אף היותה עדות יחידה. טענה זו סומכים המערערים על שניים אלה: ראשית - על כך שבית
המשפט לא הזהיר עצמו כדרוש שלפניו עדות יחידה של מתלוננת בעלת עבר פלילי, כאשר
לאורח החיים שהיא מנהלת השלכה שלילית על היכולת לסמוך על דבריה; ושנית - על כך
שבית המשפט התעלם מאי התאמות בין הגירסאות השונות שבאו בפניו, בדבר התנהגותה של
המתלוננת כאשר הופיעו במקום אנשי המשטרה ובמיוחד בדבר תוכן צעקותיה.
ב. בדיקת הדברים שמסרו השוטרים והמתלוננת במהלך
החקירה ולאחר מכן בעדותם בבית המשפט בשני הנושאים האמורים, אינה תומכת בטענת
המערערים. התמונה הכללית המצטיירת מחומר הראיה - על אף אי ההתאמות שעליהן הצביעו
המערערים - מתיישבת עם גירסת המתלוננת; ובית המשפט המחוזי - שראה את העדים והתרשם
מהם ישירות - רשאי היה למצוא בנסיבות מעצרם של המערערים, לרבות תוכן הצעקות שצעקה
המתלוננת עם הופעת השוטרים, תמיכה במהימנות גירסתה.
התרשמותם של השוטרים שהגיעו למקום היתה, כי
המתלוננת הותקפה על ידי המערערים ותוכן צעקותיה עלה בקנה אחד עם התרשמות זו;
ובריחתם של המערערים ונסיונם - בשלב הראשון - להתכחש למעורבותם בתקיפת המתלוננת,
פועלים לחובתם.
ולא למיותר יהיה להזכיר, כי המתלוננת נבדקה
סמוך לאחר מעצרה על ידי רופא, אשר קבע שהיא מתמצאת במקום ובזמן ולא סובלת מהזיות.
ג. לצד הטענות האמורות המכוונות כנגד היכולת
לסמוך הרשעה על עדותה היחידה של המתלוננת - הוסיף אנואר וטען, כי גם אם תתקבל
גירסת המתלוננת אין הוא נושא באחריות לאינוסה על ידי שני המערערים האחרים ואילו
הוא עצמו לא בעל אותה.
תמונת ההתרחשות על פי גירסתה של המתלוננת - לה
נמצאה, כאמור לעיל, תמיכה בעדות השוטרים בדבר צעקותיה ותוכנן - מלמדת בעליל: כי
אנואר היה שותף מלא למעלליהם של שני המערערים האחרים; והעובדה כי לא בעל בעצמו את
המתלוננת אלא הסתפק במעשה מיני פחות מבעילה, אינה נוטלת מאחריותו לאינוסה.
ד. סיכומם של דברים, לא מצאתי עילה המצדיקה
התערבות בהחלטתו של בית המשפט המחוזי ליתן אמון מלא בעדותה של המתלוננת ולבסס עליה
- כעדות עיקרית שלצידה תמיכה וחיזוק בעדויות השוטרים - את הרשעתם של המערערים
באינוסה.
אכן, כפי שהראו הסניגורים, קיימות אי התאמות
בין דברי המתלוננת בשלב החקירה לבין דבריה בעדותה, ובין הרישומים שערכו השוטרים
בקשר לארוע נושא האישום לבין עדותם בבית המשפט ודבריה של המתלוננת. ברם, אין
המדובר באי התאמות מהותיות היורדות לשורש הדברים והמעמידות ספקות באשר לתמונה
הכוללת של הארוע; וכאמור - התנהגותה של המתלוננת ותוכן צעקותיה כאשר הופיעו
השוטרים מתיישבים עם גירסתה.
עובדת היותה של המתלוננת יצאנית רחוב בעלת עבר
פלילי, לא נעלמה מעיני בית המשפט; והטענה כי היתה מסוממת במידה המעמידה בספק את
דבריה - נסתרה בבדיקה הרפואית.
במצב דברים זה, דין הערעור כנגד ההרשעה
להידחות.
4. הערעור כנגד חומרת העונש
א. אכן, העונשים שהוטלו על המערערים אינם קלים כלל
ועיקר. ברם, המדובר באינוס ברוטלי בחבורה, אגב איום בסכין ותוך שימוש באלימות גסה.
בנסיבות כאלה, הנסיבות האישיות נסוגות מפני הענין הציבורי שבמתן ביטוי מלא לחומרת
המעשים מחד גיסא, ובקביעת חומרת הענשים הצפויה בשל מעשים כאלה בהכרתם של עבריינים
בכח מאידך גיסא.
ב. למערערים פארס וזיאד עבר מכביד והופעלו כנגדם
עונשי מאסר על תנאי, שלא היה בכוחם להרתיעם מלעשות את המעשה השפל והמכוער העומד
בבסיס הרשעתם. לא נעלם מעמנו הסבל שנגרם למשפחותיהם של השניים; אך אין בכך כדי
להצדיק התערבות בשיקול דעתו של בית המשפט המחוזי בכל הקשור למידת העונש שגזר
עליהם.
ג. שונה במקצת עניינו של המערער אנואר: הוא הצעיר
שבחבורה, אין לו הרשעות קודמות והוא עצמו לא בעל את המתלוננת. ברם, בית המשפט
המחוזי נתן לאלה ביטוי בכך שהעמיד את עונשו על שבע שנים מאסר בלבד; וגם אם העונש
נוטה לחומרה, אין בכך אותה סטיה מרמת הענישה ההולמת, המצדיקה התערבות.
5. סיכומם של דברים, גם דין הערעור כנגד גזר הדין
להידחות.
ש
ו פ ט
השופט
ת' אור:
אני
מסכים.
ש ו פ ט
השופט
י' אנגלרד:
אני
מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט קדמי.
ניתנה היום, כב' בשבט תשנ"ט (8.2.1999).
ש ו פ ט ש ו פ ט
ש ו פ ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
97077220.H01