בבית המשפט העליון בשבתו כבית
משפט לערעורים פליליים
ע"פ 772/99
ע"פ 1362/99
בפני: כבוד השופט י' קדמי
כבוד
השופט י' זמיר
כבוד
השופט ע' ר' זועבי
המערער בע"פ 772/99 פלוני
והמשיב
בע"פ 1362/99:
נגד
המשיבה בע"פ 772/99 מדינת ישראל
והמערערת
בע"פ 1362/99:
ערעור
על פסק דין של בית המשפט המחוזי
בנצרת
מיום 20.1.99 בת.פ. 361/98
שניתן
על ידי כבוד השופטים:
י'
אברמוביץ, ח' גלפז, נ' ממן
תאריך
הישיבה: י"ב באייר תשנ"ט (28.4.99)
בשם
המערער בע"פ 772/99 עו"ד דרור מקרין; עו"ד איילת
דואן
והמשיב
בע"פ 1362/99:
בשם
המשיבה בע"פ 772/99 עו"ד דפנה ביינוול
והמערערת
בע"פ 1362/99:
פסק-דין
השופט ע' ר' זועבי:
1. פתח דבר
המערער הועמד לדין לפני בית המשפט המחוזי
בנצרת (ת.פ. 361/98) בעבירות מין במשפחה - עבירות של מעשה מגונה לפי הסעיפים
351(ג)(2) + 345(ב)(1) + 348(ב) לחוק העונשין, התשל"ז1977- (להלן:
"החוק") שביצע בגיסתו ב' כמפורט באישום הראשון ובעבירות מין במשפחה,
עבירות אינוס ומעשים מגונים לפי סעיפים 351(א) + 345(ב)(1) + 351(ג)(1) + 348(ב) +
345(ב)(1) לחוק, שביצע בגיסתו ג' כמפורט באישום השני. בית המשפט המחוזי (כב' הנשיא
אברמוביץ והשופטים חיים גלפז ונסים ממן) זיכה את המערער מחמת הספק מעבירות האינוס
שיוחסו לו באישום השני והרשיעו בעבירות המעשים המגונים שיוחסו לו בשני האישומים.
בגין כל העבירות בהן הורשע נגזרו על המערער ביום 20.1.99 ארבע שנות מאסר שמחציתן
האחת לריצוי בפועל ומחציתן השניה על תנאי למשך שלוש שנים מיום שחרורו מבית הסוהר.
הערעור שהגיש המערער בפנינו מכוון כנגד הכרעת הדין ולחילופין כנגד חומרת העונש.
המדינה מערערת - בע"פ 1362/99 - כנגד
קולת העונש, שלטענתה העונש שהוטל על המערער חורג משמעותית מהמידה העונשית הראויה
במקרה כזה וממדיניות הענישה שהותוותה בבית משפט זה.
2. עובדות ופרטי כתב האישום
להלן, בתמצית, עיקרי העובדות הדרושות לבירור
הערעור:
המערער, כבן 33 שנה נשוי לאשתו א', אחותן של
הקטינות ב' ו-ג'.
בהתאם לממצאי בית המשפט: המערער נהג להיכנס,
בשעות הלילה לחדר בביתו שבו לנה הקטינה ב', וללטף את פניה ואת חזה ובאחד מן המקרים
אף תפסה בכוח ונישקה על שפתיה (הכל כמפורט באישום הראשון); כאשר הקטינה ג' היתה
באה לביתו על מנת לשמור על ילדיו, כאשר אמם - אחותה - לא היתה בבית, נהג המערער
להסתגר עימה באחד החדרים, לחבקה ולגעת בחזה ובאיבר המין (הכל כמפורט באישום השני).
הממצאים האמורים מבוססים על עדויותיהן של שתי
הקטינות בהן נתן בית המשפט אמון מלא; ובאשר לעדותה של אחת מהן נמצאה תמיכה בדברי
העובדת הסוציאלית שהתרשמה שהיא סובלת כפי שסיפרה לה.
3. ערעור המערער
א. בא-כוח המערער טוען, שעדויותיהן של שתי עדות
התביעה העיקריות (הקטינות ב' ו-ג') היו עדויות שעיקרן עלילה על המערער שנבעו מתוך
רצון לנקום במערער על מעשיו כלפי העדות ובעיקר בעקבות כך שהמערער חשף מערכת יחסים
אסורה ולא רצויה בין הקטינה ב' לבין בחור לא רצוי.
ב. העובדה כי הקטינה ג' מסרה 3 עדויות נפרדות
ושונות יש בה כדי לעורר ספק בדבר מהימנותה של המתלוננת. כמו כן העדה לא ידעה לציין
בפירוט את האירוע האחרון שקרה לה לדבריה, שבוע ימים לפני כן, ואף חוקרת הנוער אמרה
כי היא מתקשה לקבוע מהימנותה של העדה. עדה זו אף הודתה כי היא כעסה מאוד על המערער
בגלל האירוע עם אותו בחור.
ג. העובדה שאחיהן של הקטינות לא נחקר במשטרה, על
אף שהמתלוננת ג' טענה שאחיה הסית אותה לשנות גרסתה, יש בה בכדי לקעקע גרסת
המתלוננת.
לפיכך טוען המערער כי הרשעתו בעבירות האמורות
מוטעית ויש לזכותו מכל העבירות בהן הורשע ולחילופין הערעור מופנה כנגד העונש.
4. ערעור המדינה
המדינה מאידך, מערערת (ע"פ 1362/99) על
קולת העונש, שם היא טוענת כי טעה בית המשפט קמא שלא נתן משקל הולם לנסיבות ביצוע
העבירות המשוות להן חומרה. המשיב ניצל את תמימותן של המתלוננות ואת מסירותן
לאחותן, והרצון להמשיך ולבקר את אחותן ולהגן על שלמות המשפחה הביאו לידי כך
שהשתיים נצרו בליבן את הסוד עד שהתפרץ ונודע.
עוד טוענת באת-כוח המדינה שבית המשפט קמא ראה
את כל המכלול והפרטים, ודן בכל הסתירות וסקר אותן ולא מצא דבר מהותי בסתירות.
הכרעת הדין התייחסה לכל הדברים שנאמרו ובית המשפט התרשם מהמערער והגיע למסקנות
אליהן הגיע.
ועוד טענה שהעונש שנפסק אינו עונש ראוי מאחר
והעונש המקסימלי על עבירה לפי סעיף 351(ג)(2) הוא 15 שנות מאסר והמעשים נמשכו לגבי
שתי הקטינות זמן רב כאשר שתיהן היו קטינות (הקטינה ב' ילידת 30.8.81 והקטינה ג'
ילידת 3.8.83). מדובר בגיס מבוגר, שיש להן בו תלות. הקטינות היו חסרות אונים ולא
רצו שיבולע לאחותן אשתו של המערער. מה עוד שהמערער מעל באמון שנתנו בו הקטינות.
5. ההכרעה בערעור כנגד ההרשעה
א. חלק ניכר מטיעוניו של הסניגור המלומד הן
בנימוקי הערעור והן בפנינו, הקדיש לניסיון לערער את ממצאיו העובדתיים של בית המשפט
קמא ואת קביעותיו בדבר מהימנות העדים. יצוין כי שני קורבנות העבירות הנטענות העידו
בפני בית המשפט ונחקרו על ידי באי-כוח הצדדים. כמו כן העידו מטעם התביעה העובדת
הסוציאלית והחוקרת המשטרתית שבאמצעותה הוגשו הודעות המערער ת1/.
ב. בא-כוח המערער הפנה את חציו בעיקר כנגד שתי
הקטינות תוך שהשתדל לעורר ספק שמא הונעו המתלוננות למסור גרסאות מפלילות נגד
המערער בהשפעת גורמים שונים, רצון לנקום בו. בין היתר הצביע עורך-דין מקרין על
הסתירות בעדויות הקטינות והפנה אותנו למספר סתירות.
ג. עמדת השופטים בבית משפט קמא היתה שונה. ובין
היתר נאמר בהכרעת הדין עמ' 35: "עדותה של ג' (ואף ב') נבחנו על ידינו בעת
שמיעתן, בשים לב, בהיותן עדות יחידות, כל אחת למעשה הנטען שנעשה בכל אחת מהן. ג'
נחזתה כנערה צעירה, מבויישת ביותר ומכונסת בעצמה. אף בפנינו העידה בפירוט וביתר
שיתוף פעולה עם באי-כוח הצדדים... חשד כבד בליבנו, בקבלנו את גרסתה של ג' כגרסת
אמת, כי אכן היו אף חדירות, אך חשד זה, כבד ככל שיהא, אינו עולה כמבואר, כדי
להעצים ולסתור אפשרות של קיום אותו ספק סביר באשר לחדירות". ובעמ' 36 נאמר:
"...ואשר לעדותה של ב', זו נערה בוגרת מג' ונראית מנוסה הימנה כפי שאך טבעי
שיהא בשל הפרשי הגילים. שמענו גרסתה, לא מצאנו בה סתירות שילמדו על חוסר יכולת
ליתן בה אמון. בא-כוח הנאשם ניסה למצוא פירכות בגרסתה בדרך של הטלת דופי בהתנהגותה
המוסרית, עד שנמלטה מן הבית והתרועעה עם בחור שלא נראה לנאשם ואולי אף ליתר בני
המשפחה.... אין בכך כדי לפגום, לדעתנו השקולה, באמון שיש ליתן בעדותה, בה סיפרה כי
הנאשם עשה בה מעשים מיניים כמבואר באישום הראשון...".
ד. בית המשפט לא קיבל גרסת המערער שהמדובר בעלילה
שרקמו נגדו שתי הקטינות בעקבות גילויו שלו כי ב' יוצאת עם אותו בחור לא רצוי. בית
המשפט קבע שגרסה זו אינה מקובלת, מנימוקים שניתנו בעמ' 37 להכרעת הדין; וגם לנו
נראה שאין לקבל גרסה זאת.
ה. צודקת באת-כוח המדינה בטענתה, שלא יעלה על הדעת
שדווקא ג' הבת היותר צעירה, שלא יודעת מה זה יחסי מין, זוהי הילדה שתאמר את הדברים
הקשים; בעוד שב' המנוסה יותר ושכביכול היא שיזמה את העלילה, תאמר דברים מינורים.
שתי הנערות העידו כי המערער עשה בהן מעשים
מגונים במשך פרק זמן ארוך. סיפורן כי כבשו את העניין בלבן כל אחת לחוד, נחזה בעיני
בית המשפט קמא כמהימן.
ו. באשר לטענת המערער שחוקרת הנוער במסמך נ3/
כתבה שהיא מתקשה לקבוע את מהימנותה של העדה, אף טענה זו דינה להדחות משני טעמים; ראשית,
קביעתה זו של חוקרת הנוער מתייחסת רק לשתי החקירות הראשונות ולא לחקירה השלישית
מיום 23.6.97. שנית, אין לקביעתה של חוקרת הנוער משקל רב יחסית, שכן לבית
המשפט קמא יש את עיניו שלו, וטוב מראה עיניים, שכן המתלוננת העידה בפני בית המשפט
כאמור, ועניין המהימנות מסור אך ורק לבית המשפט.
לא זו אף זו, עדותה של ג' אף נתמכה בעדותה של
העובדת הסוציאלית גב' אפרת מאירי, שהעידה בעמ' 6 לפרוטוקול:
"ג'
סיפרה סיפור כנה, ממושך, ארוך על כל מה שעבר עליה במשך שנה פלוס, שבה בעצם היא
אספה בתוכה הרבה אינפורמציה ולא הוציאה החוצה מהפחד שזה יפגע במשפחה שלה ובוודאי
באחותה שהיא האדם שהיא הטיבה איתה והייתה הרבה בצל קורתה, ולכן היא סבלה וסבלה,
אני התרשמתי מסיפורה שהיא סבלה. זאת אני אומרת בהקשר למילים שכתבתי: 'אין ספק שיש
התעללות מינית ארוכה'".
אחרי בדיקת הכרעת הדין על רקע של חומר הראיות,
לא מצאנו בטיעוני הסניגור משום עילה לביטול המסקנות הנ"ל של בית המשפט המחוזי
ועל כן הייתי מציע לחבריי הנכבדים לדחות ערעור המערער על ההרשעה.
לענין חומרת העונש
לדעתי יש לדחות אף את ערעור המערער על קולת
העונש ולקבל ערעור המדינה מהנימוקים הבאים:
המערער, ניצל את ילדותן, תמימותן ומסירותן של
הבנות לאחותן, ואשר גרמה להן להגיע לביתו, ניצול מיני מחפיר, לא את נפשן ואת גופן
בלבד פצע המערער, אלא במעשיו יש משום השפלה ופגיעה בכבודן.
בנסיבות העניין ונוכח גילן הצעיר, אין ספק כי
המערער גרם לקטינות, ובמיוחד אמורים הדברים לגבי הבת הצעירה, נזק נפשי שאת
תוצאותיו מי ישורן. מעשי המערער בקטינות לא היו חד פעמיים ולא נעשו באקראי. מדובר
במסכת רצופה של מעשים בזויים ומגונים.
בית המשפט קמא שקל את נסיבותיו האישיות של
המערער והביא בחשבון את עברו הנקי, את היותו אב למשפחה בת שלושה ילדים ואת העובדה
שאשתו בהריון וכי מאסרו לתקופה ממושכת עלול להביא להרס המשפחה.
לשיטתי, אין בכל אלה מלהקהות מחומרת מעשיו של
המערער שהביאו, כאמור, לניצול מיני של קטינות בוסר.
על כן אני מציע לחבריי, לקבל את ערעור המדינה
ולגזור על המערער ארבע שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי באותם תנאים שקבע בית
המשפט קמא. יצוין שאף בהטלת עונש זה מקלים אנו עם המערער, שכן בית משפט זה הטיל
במקרים דומים עונשים יותר חמורים, (ראו ע"פ 2136/97 חיים עקיבה נ' מדינת
ישראל, תקדין עליון כרך 98(4); ראה גם ע"פ 6686/93 פלוני נ' מדינת
ישראל, תקדין עליון כרך 95(1)); אולם לקחנו בחשבון את העובדה שהמערער זוכה
מחלק העבירות שיוחסו לו, ושמאסר ממושך עלול להמיט אסון על אשתו וילדיו הצעירים על
לא עוול בכפם.
ש
ו פ ט
השופט י' קדמי:
אנכי מצטרף למסקנותיו של חברי, השופט ע' ר'
זועבי וכמותו הנני סבור: שיש לדחות את ערעורו של המערער, הן כנגד ההרשעה והן כנגד
חומרת העונש; ולקבל את ערעור המדינה כנגד קולת העונש כמוצע על ידו.
בית המשפט המחוזי שמע את המתלוננות, והחליט
ליתן בדבריהן אמון מלא, לאחר שבחן את השגותיו של הסניגור בענין זה; וכחברי, גם
אנכי לא מצאתי עילה להתערב בהחלטתו בענין זה.
אכן, ניתן להצביע על סתירות בין דבריהן של שתי
המתלוננות. ברם, סתירות אלו אינן יורדות לשורשו של ענין; ובית המשפט היה רשאי ליתן
בגירסתן הבסיסית אמון מלא, על אף הסתירות האמורות. כן לא נעלם ממני בהקשר זה, כי
חוקרת הנוער ציינה, שהיא מתקשה לקבוע עמדה באשר למהימנות דבריה של המתלוננת הצעירה
מבין שתי המתלוננות. גם בכך, אין כדי למנוע מבית המשפט להעניק את מלוא האמון
לדבריה של אותה מתלוננת, על פי התרשמותו מן הדרך שבה עמדה בפניו על דוכן העדים,
ואגב השוואת דבריה לראיות האחרות שבאו בפניו.
ולא למיותר יהיה לציין בהקשר זה את התמיכה
שמצא בית המשפט לדבריה של הבוגרת מבין שתי המתלוננות, בתיאור "סבלה" מפי
העובדת הסוציאלית שטיפלה בה.
גם לענין גזר הדין מקובלת עלי עמדתו של חברי.
אכן, אין בעונש שנגזר על המערער כדי ליתן ביטוי נאות לחומרה היתירה המאפיינת את
המעשים שביצע בשתי המתלוננות; וממילא - אין בכוחו לשרת את תכלית הענישה, שפניה
ממוקדות בהרתעתם של עבריינים בכוח. חברי לא ראה למצות את הדין עם המערער וגם בענין
זה מקובלת עלי עמדתו.
לאור כל האמור לעיל הנני מצטרף לתוצאה אליה
הגיע חברי.
ש
ו פ ט
השופט י' זמיר:
אני מסכים לפסק הדין של השופט זועבי ולהערות
של השופט קדמי.
ש
ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ע' ר' זועבי.
ניתן היום, ח' בתמוז תשנ"ט (22.6.99).
ש ו פ ט ש ו פ ט ש
ו פ ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
99007720.U05/אמ