משה גולדשטין נ. יעקב קרפל

5 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 7713/21 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופט א' שטיין המערער: משה גולדשטיין נ ג ד המשיבים: 1. יעקב קרפל 2. ענבל אלוש לוצאטו 3. כונס הנכסים הרשמי ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט מ' כדורי) בפש"ר 63956-05-17 מיום 24.8.2021 בשם המערער: עו"ד צבי יונגרייז פסק-דין השופט ד' מינץ: לפנינו ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט מ' כדורי) בפש"ר 63956-05-17 מיום 24.8.2021, בגדרה נדחתה בקשתו של המערער להצטרף להליכי מימוש זכויותיו של משיב 1 (להלן: החייב) בקרקע חקלאית הידועה כגוש 4040, חלקה 28 בבאר יעקב (להלן: הקרקע), ולהכיר בו כנושה מובטח בשל קיומה של הערת אזהרה שנרשמה לטובתו. רקע לערעור בעניינו של החייב מתנהל הליך פשיטת רגל שנפתח לבקשת נושה, וביום 5.6.2017 ניתן צו לכינוס נכסיו. בחודש דצמבר 2017 הגיש המערער למשיבה 2 (להלן: הנאמנת) תביעת חוב נגד החייב בסך כולל של 935,000 ש"ח. על פי הנטען בתביעת החוב, בין המערער לבין החייב נכרתו שני הסכמי הלוואה: האחד, הסכם מחודש דצמבר 2011, שלפיו העניק המערער לחברת מגדל האוניברסיטה בע"מ (להלן: חברת מגדל), באמצעות מנהליה – החייב ושותפו העסקי דאז, הלוואה בסך של 695,000 ש"ח לצורך מימון רכישת קרקע לבניית פרויקט דירות בבאר שבע (להלן: ההלוואה הראשונה ו-הפרויקט בהתאמה). בסעיף 4 להסכם זה נקבע כי לצורך הבטחת פירעון ההלוואה, מתחייבים הלווים לרשום לטובת המערער הערת אזהרה על הזכויות בקרקע הפרויקט "או בטוחה אחרת ככל שיוסכם בין הצדדים"; השני, הסכם מיום 5.4.2012, שלפיו העמיד המערער לטובת החייב ושותפו הלוואה בסך של 240,000 ש"ח (להלן: ההלוואה השנייה). המערער טען, בין היתר, כי ביום 28.8.2012 נערך "שטר עסקא", עליו חתמו החייב ושותפו, אשר יש בו לשיטתו כדי להצביע על ערבותם האישית לשם הבטחת פירעון ההלוואה הראשונה. בנוסף טען המערער כי ביום 3.1.2012 נרשמה לטובתו הערת אזהרה, מסוג של התחייבות להימנע מעשיית עסקה ("הערת אזהרה שלילית"), על זכויות החייב בקרקע, ואשר אף מכוחה ערב החייב באופן אישי לפירעון ההלוואה הראשונה. ביום 2.7.2019 דחתה הנאמנת את תביעת החוב במלואה, משלא נתמכה במסמכים המוכיחים את דבר קיומם של החובות להם טען המערער. לאחר שהגיש המערער לבית המשפט המחוזי בירושלים ערעור על הכרעת הנאמנת בהליך פשיטת רגל נפרד בתיק פש"ר 51995-10-19 (להלן: פש"ר 51995-10-19), הגיעו הנאמנת והמערער להסכמה כי למערער תינתן האפשרות להמציא מסמכים נוספים להוכחת תביעת החוב. לאחר שהוגשה תביעת חוב מתוקנת, היא נדחתה בהחלטת הנאמנת מיום 14.12.2020. הנאמנת קבעה כי אין במסמכים ובראיות שצורפו לתביעת החוב המתוקנת כדי לשנות מן ההכרעה מיום 2.7.2019. כך, אין באסמכתאות הרבות שצורפו כדי להוכיח את קיומו של החוב הנטען. מעבר לכך, כלל לא הוכחה ערבותו האישית של החייב להבטחת פירעון החוב הנטען, זאת הן בהתייחס לטענות בקשר ל"שטר העסקא" והן בקשר להערת האזהרה. נוכח האמור, הגיש המערער ביום 5.3.2021 ערעור לבית המשפט המחוזי על הכרעת הנאמנת בתביעת החוב המתוקנת. במסגרת הערעור העלה המערער לראשונה את הטענה כי הערת האזהרה מקנה לו מעמד של נושה מובטח בהליך פשיטת הרגל של החייב, טענה אותה דחתה הנאמנת מכל וכל. לאחר דיון שהתקיים בערעור ביום 15.6.2021 הודיעו הצדדים כי הם מסכימים להצעת בית המשפט לפיה תביעת החוב תאושר על סך של 100,000 ש"ח בלבד, בדין רגיל וזאת בנוגע להלוואה השנייה בלבד. להסכמה זו ניתן תוקף של החלטה. ברם, ביום 17.6.2021, יומיים בלבד לאחר מתן ההחלטה האמורה, הגיש המערער בקשה להצטרף להליך פשיטת הרגל העיקרי בעניינו של החייב (פש"ר 63956-05-17), ולהכיר בו כנושה מובטח נוכח הערת האזהרה שנרשמה לטובתו במסגרת ההלוואה הראשונה. הנאמנת ומשיב 3 (להלן: הכנ"ר) טענו כי יש לדחות את הבקשה, בין היתר, מחמת קיומו של מעשה בית-דין והשתק פלוגתא שנוצרו בדיון שהתנהל בעניין ערעור המערער על ההכרעה בתביעת החוב (פש"ר 51995-10-19) בו הגיעו הצדדים זה מכבר להסכמה. מעבר לכך, המערער כשל מלהוכיח את קיומו של הסכם הלוואה שמכוחו נרשמה הערת האזהרה. ביום 24.8.2021 דחה בית המשפט את בקשת המערער. לאחר שסקר את השתלשלות ההליך בפש"ר 51995-10-19, הבהיר בית המשפט כי משמעותה של ההסכמה אליה הגיעו הצדדים, אשר קיבלה תוקף של החלטה, היא כי ערעורו של המערער על הכרעת הנאמנת בתביעת החוב המתוקנת הנוגעת לשתי ההלוואות הוכרע, על ראשו, קרבו וכרעיו. בכך תם ונשלם הדיון בנוגע להלוואה הראשונה. בקשתו של המערער היוותה אפוא ניסיון לערוך "מקצה שיפורים", שאין להתירו, והוא נועד לעקוף את ההחלטה האמורה. על רקע האמור, קבע בית המשפט כי הכרעת הנאמנת בתביעת החוב המתוקנת עומדת בתוקפה והיא מחייבת את המערער. מכאן הערעור שלפנינו. לטענת המערער, הצדדים לא הגיעו להסכמה בנוגע לטענותיו ביחס להלוואה הראשונה, אלא רק בקשר לתביעת החוב בנוגע להלוואה השנייה. יתר על כן, כאשר העלה המערער לפני בית המשפט, בעת הדיון בערעור על ההכרעה בתביעת החוב המתוקנת, טענות בדבר היותו נושה מובטח מכוח הערת האזהרה שנרשמה לטובתו, הובהר לו, באופן שלא בא לידי ביטוי במסגרת הפרוטוקול, כי הדיון מתמקד בהסכמי ההלוואה בלבד וזכויותיו שמורות עמו. לטענת המערער, דברים אלה אמנם לא תועדו בפרוטוקול הדיון, אך הם משתקפים גם מההחלטה, המתייחסת, על-פי לשונה, להלוואה השנייה בלבד. כפועל יוצא מכך ההחלטה בערעור על תביעת החוב המתוקנת כלל לא מכריעה בסוגיה זו. בנסיבות אלה, לא ניתן לטעון כי מתקיים בעניינו מעשה בית-דין או השתק פלוגתא. מכל מקום הכרעת בית המשפט המחוזי אינה עומדת בקנה אחד עם ההלכה שנקבעה בבית משפט זה בע"א 3042/19 עו"ד ורדי נ' רייכמן (29.12.2020) (להלן: עניין ורדי), לפיה הערת אזהרה ובכלל זה הערת אזהרה שלילית לטובת נושה מקנה לו עדיפות נשייתית. עוד העלה המערער טענות בקשר לאופן בו הכריע בית המשפט המחוזי בבקשתו מבלי לקיים דיון לגופם של דברים. דיון והכרעה לאחר עיון בערעור ובנספחיו, מצאנו לנכון לדחות את הערעור על יסוד האמור בו, בלא צורך בתשובת המשיבים, וזאת מכוח הסמכות הנתונה לנו לפי תקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. טענתו העיקרית של המערער היא כי טרם הוכרעו טענותיו בקשר להערת האזהרה שנרשמה מכוח הסכם ההלוואה הראשונה. אולם לא ניתן לקבל טענה זו. במסגרת הערעור שהגיש על הכרעת הנאמנת בתביעת החוב המתוקנת בפש"ר 51995-10-19, העלה המערער טענות שונות ביחס לתביעת החוב שהגיש במלואה, הן ביחס להלוואה הראשונה והן ביחס להלוואה השנייה, ובכלל זה טען כי יש להכיר בו כנושה מובטח מכוח הערת האזהרה (פסקה 17ב להודעת הערעור המתוקנת מיום 5.3.2021). לאחר דין ודברים, בסופו של הדיון שהתקיים ביום 15.6.2021 נרשמה עמדת באי-כוח הצדדים בזו הלשון: "לאחר ששמענו את הערות בית המשפט אנו מקבלים את הצעתו לפיה תביעת החוב תאושר על סך של 100,000 ש"ח בלבד, בדין רגיל בנוגע להלוואה השנייה בלבד. נושא ההוצאות נתון לשיקול דעת בית המשפט". בעקבות זאת ניתנה החלטת בית המשפט בה ניתן להסכמת הצדדים תוקף של החלטה. מדובר אפוא בהסכמה ברורה וחד-משמעית, על פיה תביעת החוב תאושר רק על סך של 100,000 ש"ח, רק בדין רגיל, ואך רק בנוגע להלוואה השנייה. טענתו של המערער כי "מחוץ לפרוטוקול" נאמר לו כי הוא יהיה רשאי להעלות טענות בקשר למעמדו כנושה מובטח מכוח הסכם ההלוואה הראשונה, אין בה כדי לבסס עילה כלשהי. זאת נוכח ההסכמה המפורשת החד-משמעית והברורה לה ניתן תוקף של החלטה, לקבלת מקצת טענות המערער, וזאת רק בנוגע להלוואה השנייה. לא למותר לציין כי הסכמת צדדים לה ניתן תוקף על ידי בית משפט הינה מחייבת וסופית ולא ניתן לסגת ממנה אלא בדרכים ובעילות הקבועות בדין (ראו למשל: ע"א 5914/03 שוחט נ' כלל חברה לביטוח, פסקה 6 (1.5.2005)). מכאן מתבקשת המסקנה כי הגשת הבקשה להצטרף כצד להליך מימוש זכויות החייב ולהכיר במערער כנושה מובטח מכוח ההלוואה הראשונה, במסגרת הליך פשיטת הרגל המתנהל בעניינו של החייב, מהווה הלכה למעשה ניסיון לעקוף את החלטתו של בית המשפט בערעור על תביעת החוב המתוקנת. אין להלום ניסיון לעריכת "מקצה שיפורים" ביחס לטענות שהועלו בהליך אשר הוכרע זה מכבר. ממילא אין מקום להידרש לטענות המערער כי לגופם של דברים היה מקום להכיר בו כנושה מובטח לאור הערת האזהרה המקנה לו עדיפות נשייתית, בהסתמך על פסק הדין שניתן בעניין ורדי. למעלה מן הצורך יובהר כי שעה שהמערער כלל לא עמד בנטל להוכיח את ערבותו האישית של החייב בגין החוב הנטען בקשר להלוואה הראשונה, אין כל מקום להקיש מעניין ורדי לענייננו. התוצאה היא כי הערעור נדחה. משלא התבקשה תשובה ובהתחשב במתכונת הדיונית שבה ניתנה ההכרעה, לא ייעשה צו להוצאות. ניתן היום, ‏ב' בשבט התשפ"ב (‏4.1.2022). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 21077130_N01.docx רכ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1